לשמיעת מגוון 16 השיחות בפודזקס, כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נהנתם? שתפו בבקשה!, ההמשך בקרוב.
( קרוב ל-7000 מאזינים כבר האזינו בזכותכם!,
ביחד נעבור את ה-10.000.)
...........................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתוכנית: בחודש הבא בית ספר תיכון ממלכתי בחולון וברעננה, יקיימו ימי שיא, בהתאם לתוכנית של החברה לחקר המקרא. (חמישה בתי ספר סיימו עד כה השנה את המיזם).
ואנו נמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
................................................
הרב עמיהוד סלומון -רב קהילה במסר לפרשת אחרי מות-קדושים:
להיות או לא להיות!
........................................................................
פרשת אחרי מות קדושים –"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"- לכבודם של הזקנים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
השבת הוכרזה על ידי השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך ( 1960 - 2015 ) כשבת – וְהָדַרְתָּ, בכל בתי הכנסת ותנועות הנוער, בסימנה של מצווה מכוננת בפרשתנו: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' "(ויקרא, יט', לב' ). כך קרא אורי אורבך ז"ל : " ראוי שהבשורה של וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן תצא מבתי הכנסת, מתוך קהילות של תורה. וכך לא רק מצווה נקיים, אלא מפני שיבה, תקום חברה מתוקנת וטובה יותר".
השבת מאירה את פניה לכבודם של הזקנים.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, צפוי מספרם של בני ה-65 ומעלה בישראל, להוות בשנת 2025 , כ-15 אחוז מהאוכלוסייה. כך גם בעוד פחות משני עשורים, תהיה תוחלת החיים הממוצעת 84.8 שנים לגברים ו-89.5 שנים לנשים (הלמ"ס 2016). אם עד כה ידענו לאפיין את אוכלוסיית הזקנים כמייצגים את הגיל השלישי, הרי כיום כבר מאפיינים את הישישים גילאי 80+, כבני הגיל הרביעי:" בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה " (איוב יב', יב'). תהליך ההזדקנות אינו הומוגני, וניתן להתייחס לשלושה סוגי הזדקנות. הסוג הראשון, מתאפיין בזקנים בריאים, יצרניים, פעילים ומתנדבים, לומדים ומועשרים בידע ובתחביבים ומודעים לזכויותיהם ויודעים למצותם: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ" (תהילים צב', טו').
כך טבעה הנרייטה סאלד ( 1860-1945 ) את משפטה האלמותי:
“The young has better visual ability, but the old sees better”
סוג ההזדקנות השני, מתאפיין בקשיי תפקוד ותלות בממסד. הזקנים חשופים לסכנה ולסיכון, נתונים בעוני ובמצוקה כלכלית, חלקם סובל מאי ביטחון תזונתי, גלמודות, ערירות ובדידות. חלקם, קורבן לאלימות וניצול. חלקם, סובלים מבעיות רפואיות ונתונים במצוקה נפשיות: " אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי " (תהילים, עא', ט').
הסוג השלישי מתאפיין בדמנציה וירידה קוגניטיבית: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" (תהילים נא' יג' ).
אורי אורבך שנפטר בטרם עת. באחד ממאמריו, מצטט את החזקוני (רבי חזקיה בן מנוח, חי בצרפת 1250-1310) על הפסוק : " ואברהם ושרה זקנים, באים בימים" ( בראשית, יח',יא')- "עד אברהם אבינו לא הייתה זיקנה בעולם. אברהם ובנו יצחק היו דומים מאד זה לזה. מי שהיה רוצה להשיח עם אברהם, היה משיח עם יצחק, עם יצחק- היה משיח עם אברהם. עד שבא אברהם אבינו לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין אב לבן, בין נער לזקן, שיתכבד הזקן בנער. אמר לו הקב"ה: חייך, ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבוקר. כיון שעמד ראה שהלבין שיער ראשו וזקנו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עשיתני דוגמא. אמר לו: עטרת תפארת שיבה"( משלי, טז',לא') לכך נאמר: ואברהם זקן".
זקן ,מייצג חוכמה וניסיון חיים, נוטריקון:״זה קנה חוכמה״ (מסכת קידושין, לב', עמוד ב').
התובנה היא, שזיקנה איננה רק גיל ביולוגי או פרמטר מספרי של שנות החיים, אלא גיל איכותי רוחני, של יכולת להתחדש למימוש עצמי גם בגיל השלישי ואף כיום גם בגיל הרביעי.
מריאן רבינוביץ ( 1934-2010 ) בספרו:" גילו של אדם וזמנו האישי" מדבר על שינויים בכשירות שקורים לאדם בהתקדמו על הרצף הזה. גילו של האדם מורכב מששה משתנים: הגיל הכרונולוגי, הביולוגי, הקוגנטיבי ,האמוציונלי, החברתי והתפקודי, כאשר כל אדם מתקדם בכל אחד ממשתנים אלה בקצב שונה ובדרך שונה".
ארגון הבריאות העולמי WHO פירסם מסמך מדיניות בשנת 2002,שהשמירה על איכות חיים בתוחלת חיים היא:" להמשיך להיות פעיל, להמשיך להיות מעורב בפעילות חברתית, כלכלית, תרבותית, רוחנית ובענייני ציבור ובפעילות גופנית ותזונה נכונה".
מנגד, על המנעד והספקטרום של מעגלי איכות החיים בתוחלת החיים של הזיקנה, ״אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי ״. בתלמוד הבבלי והירושלמי, נדרשים לתופעת הדמנציה,- ״היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו״ (מסכת סנהדרין, צו׳).
אולי זאת המשמעות האמיתית של - "לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" (ברכות, ח', ב' ).
כיבוד הורים והדאגה לזקן, מקבלת ביטוי נרחב במקורותינו, בהטלת חובות על הילדים, המשפחה, הקהילה , החברה ורשויות המדינה, בטיפולם בזקנים. הטיפול בזקן, מחייב רגישות יתירה ומעורבות יום יומית, בהגנה על צרכיהם וזכויותיהם של הזקנים.
כך דורשת זאת פרשתנו :" מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם."( ויקרא, יט', ג', לב')
רש"י ( 1040-1105 ) מציג לנו את הפרקטיקה :" וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, איזהו הדור? לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלוקיך, שהרי דבר זה מסור לליבו של עושהו...וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך".
המבחן איננו רק במה אתה עושה, אלא לא פחות מכך- איך את עושה? איך את מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
עלינו לומר לא – ליחס מנוכר של המה בלבד ולומר כן- ליחס אנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
פרשת קדושים פותחת בקריאה:"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ,קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם".
הנה כי כן, מצוות הענקת כבוד והדר לזקנים -"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' ",מתכתבת עם ציווים נוספים השכנים לה, הממוקמים בסמיכות לה בפרשתנו. דומה שאין זה מקרה.
הנה השכנה הראשונה - "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ ...וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'." (ויקרא, יט',יא'- יד'). החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא ודרמטי בדבר ?
הרמב"ם( 1138-1204 ) בניתוח פסיכולוגי מוסרי מאיר את עינינו אודות החובה המוטלת עלינו כלפי עצמנו: " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס." (ספר המצוות, מצווה שיז).
הנה כי כן, יוצאת הקריאה בשבת – וְהָדַרְתָּ , לנהוג בטוהר המידות וברגישות מלאה, בדיבורנו כלפי האדם הזקן שהתחרש ששמיעתו בגדה בו, כאילו הוא שומע.
הנה השכנה השנייה - " וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'". כך נמצא במסכת מועד קטן, ה', ע"א : " רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא : ולפני עיוור לא תיתן מכשול". פרופ' נחמה ליבוביץ' ( 1905- 1997 ) "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי?. התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל."
הנה כי כן, יוצאת הקריאה בשבת – וְהָדַרְתָּ , להקפיד על מניעת מכשול מאדם זקן שראייתו בגדה בו. עלינו למקד יותר ויותר את ראייתנו שלנו , למנוע סיכון מהאדם הזקן שחי בקרבתנו.
והנה השכנה השלישית- פרשתנו קוראת לנו לעשיית צדק חברתי לכל מי שנברא בצלם אלוקים, גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם".( ויקרא, יט', לג- לד).
מרחב הקסנופוביה- שנאת הזר, מייצר תפאורה של סטריאוטיפים, סטיגמות, שעומדות בסתירה לערכים של קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. תורתנו הקדושה מזכירה ב 36 מקומות את החובה היהודית כיצד לנהוג "בגר ותושב" שבקרבנו: "תניא – ר' אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות ואמרי לה בארבעים ושישה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". תניא – ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך" ( בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).
הבה נעלה בדעתו, כיצד היה נראה עולם הזקנים והנכים הסיעודיים, ללא המטפלים הזרים .
אנו לא אחת נוכחים במעמד של הספדים בלוויות, כשאחד הילדים נושא בשפה האנגלית, מילות הכרת הטוב והתודה לעובד הזר שטיפל במסירות באביו או באימו הזקנים והעניק להם סוג של איכות חיים בתוחלת חיים.
הנה כי כן, יוצאת הקריאה בשבת – וְהָדַרְתָּ , לא לאחוז במוסר כפול . עלינו להעניק יחס, כבוד ואהבה ,לאדם הזר שבקרבנו, המטפל במסירות בהורינו הזקנים.
מחקרים מראים, כי יחס והתייחסות סטריאוטיפית ובלתי אישית לזקנים, בדמות – גילנות ואג'יזם, עלולה לפגוע הן בבריאותם והן בירידה בתפקודם הקוגניטיבי ( Levy, 2000) וגורמת לירידה בביצועים שלהם ובמצבם הבריאותי. ההשפעה החמורה של הסטריאוטיפים השליליים מדגישה את הצורך בהתערבות אשר תכלול הטמעה של סטריאוטיפים חיוביים כלפי זקנה. הייחודיות של סטריאוטיפ הזקנה, נובעת מכך שהצעירים שמחזיקים בו ולעיתים אף מזלזלים בגינו באוכלוסיית הזקנים, יהפכו גם הם יום אחד להיות הנפגעים.
הנה שבת וְהָדַרְתָּ, מאירה באור יקרות את תפילת השר לאזרחים ותיקים- אורי אורבך ז"ל, שכתב בשנה האחרונה לחייו, בערב ראש השנה תשע"ה 2014 : " ריבונו של עולם, אלוהי הזקנים/ בקשה מהשר לאזרחים ותיקים/ שתקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל/ אפילו שעוד לא הגעתי לגיל: יהי רצון מלפניך שתיתן שנה עסוקה יותר לכל הגמלאים/ שתהיה שנה טובה יותר לזקנים הלא בריאים/ שתמצא אהבה לכל הבודדים והבודדות/ שתיתן לסקרנים ללמוד, לבליינים – לרקוד, ולמי שרוצה - לעבוד/ והכי חשוב: שנחזיר לגיל הזהב את הכבוד! סליחה, ריבונו, אם אני קצת מציק/ (ועוד בחרוזים שזה ממש מעיק)/ אבל עודף פנאי עלול גם להזיק/ אז דאג נא שהמבוגרים שלנו יוכלו להתנדב/ ושיתרמו מהניסיון שלהם ומהלב/ שתהיה שנה יותר עשירה לזקנים החיים מלחם צר/ (בטח יש לך קשרים עם שר האוצר)/ ושישמחו בילדים ובנכדים, ואם אפשר בנינים/ כי בגיל הזה הדברים הגדולים הם הדברים הקטנים. אבינו שבשמים, היושב במרומים/ חמול השנה על אהוביך, הבאים בשנים/ וסליחה אם אני נשמע קצת מוטרד/ אבל ככה זה כשצריך לנהל משרד/ שדואג לוותיקים, בלי תקציבים ובלי רוב טקס/ כל השבוע וגם ב"שלישי בשלייקס"./ ותן לנו כוח, לילדים ולהורים/ להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים ".
כך לשבת וְהָדַרְתָּ כרוך שובל כחול לבן של יום העצמאות, אותו חגגנו לפני יומיים ובו הרמנו כוסית ליום הולדתה ה75 של מדינתו האהובה. גם מדינתנו בגילה הכרונולוגי היא בגיל הזיקנה . למדינתנו אין תאריך תפוגה ועליה נשמור, רק בשירת התקווה שהיא אחדות סלע קיומנו, כמו בשירו של - אהרון בס : "לא מצוין על אריזת החיים שלך תאריך תפוגה וכול עוד שזה כך, אתה בהחלט לא מקולקל, אפילו לא קרוב. את טעם החיים שלך אתה יוצר בכול ערבוב בכול תבלין שאתה נעזר בו להטעים קצת יותר. והתבשיל? יוצא נהדר, כול עוד אתה זוכר להשתמש במרכיב העיקרי שלו- התקווה".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
תוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, בינה בתורה ויקרא-במדבר, לפרקי "אחרי-מות" ו"קדֹשים תהיו":
כפרה "בכל עת", או ביום הכיפורים?
למה ירצה אהרן לבוא אל הקודש הפנימי "בכל עֵת"? במדרש חז"ל נאמר:
בכל שעה שהוא רוצה ליכָּנֵס יִכָּנֵס, רק שיִכָּנֵס בסדר (העבודה) הזה. (ויקרא רבה כ"א, ו)
משפט זה נתפרש על ידי הרב מרדכי ברויאר (ז"ל) ככניסה "לחזות בנֹעַם ה' ולבַקֵר בהיכלו" (פרקי מקראות, אלון שבות תשס"ט, עמ' 285). אבל לעניות דעתי, אי אפשר לפרש כך בתורה ולא במדרש.
"אחרי מות שני בני אהרן" חייב אהרן לשמור את משמרת הקודש ואת חייו וחיי בניו הנותרים. אם הוא ירגיש צורך לכפר על הקודש או על עצמו ועל ביתו מחרדת חטא או מכל סיבה שהיא, אי אפשר לומר לו שימתין ליום הכיפורים.
הנה בפרשת קֹרח (במדבר י"ז, יא-יג) אמר משה לאהרן לקחת את המחתה עם האש ועם הקטורת, ולרוץ החוצה אל המגפה המשתוללת; אהרן רץ, נתן את הקטורת במקום המגפה, ועם ענן הקטורת עמד "בין המתים ובין החיים" ועצר את המגפה. הסיבה להיכנס "בכל עֵת" שירצה אהרן היא הצורך הדחוף לכפרה מיידית, לפני שתפרוץ מגפה. למרבה הצער, גורמי המגפות במדבר היו רבים ומאיימים "בכל עת".
כאן טמון החידוש העיקרי בסדר העבודה "מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" (ולדורות ביום הכיפורים), שהוא בא לכפר גם על פשעים שנעשו בזדון ועלולים לגרום אסון. כפרת חטאת על שגגות נעשית תמיד במזבח, ואין לה צורך בסדר עבודה מיוחד. פשעים וזדונות לעומת זאת – איך אפשר בכלל לכפר עליהם? הלוא על פשע במזיד חייב לבוא עונש!
פשעים וזדונות עם וידוי מיוחד, יועמסו על ראש שעיר שלא יוקרב למזבח – כי על פשעים אין קרבן! הפשעים הללו יישלחו "לַעֲזָאזֵל המדברה" (ט"ז, י; כא-כב) – זהו פתח התקווה היחיד לכפרת פשעים שנעשו בזדון, ולהצלה מפני אסון, אם תהיה תשובה באמת! וזהו גם מקור ההתרגשות הגדולה של צום הכיפורים, עד היום.
עבודת ה' אחד – רק בקודש האחד!
פרק י"ז בספר ויקרא חותֵם את תחילת העבודה במשכן. אסור להקריב שום קרבן בחוץ, וכל שחיטה של בקר וצאן במחנה או "מחוץ למחנה" (י"ז, ג) תהיה רק לשם קרבן ל-ה' "פתח אוהל מועד" (ד-ה). שחיטת חולין נשארת רק ל"ציד חיה או עוף אשר יֵאָכֵל" (יג), ובמקום זריקת הדם על המזבח, יוחזר הדם אל האדמה ויכוסה בעפר – כי דם הנפש שייך תמיד לבורא, יוצר כל חי, ולכן הוא עולה למזבח, או חוזר לאדמה.
אידיאל זה של 'ריכוז פולחן' (='מונותאיסטי'), התאפשר במדבר רק בזכות המחנה של עם שלם מסביב למשכן.
בארץ לעומת זאת, דבר זה יהיה בלתי אפשרי בגלל ריחוק "המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו", ועם הפער העצום בין האידיאל ובין המציאות יתמודד ספר דברים (י"ב, ח-יב; טו-טז; כ-כח).
אולם, יש סיבה נוספת ל'ריכוז פולחן' קיצוני כל כך בספר ויקרא, שאוסר כל הקרבה וכל שחיטה של בהמת קרבן מחוץ לקודש, והיא מניעה מוחלטת של הזביחה "לַשׂעירִם אשר הם זֹנים אחריהם" (יז); לכאורה מדובר ב'דֶמוֹנים', אבל הקשר עם הפרק הקודם מוכיח אחרת (כפי שרמז רבי אברהם אבן עזרא בסוד, ט"ז, ח); השעיר לעזאזל נשא עליו "אל ארץ גזֵרה" (ט"ז, כב) את הפשעים והזדונות של עם ישראל, שאסור לכפר עליהם בקרבנות למזבח, אלא רק בצום, וידוי ושילוח.
בדברי הנביאים אנו מוצאים סימנים ברורים למאבק כביר נגד קרבנות וזבחים לכפרת פשעים (עמוס ה', כה; ישעיהו א', יא; ירמיהו ז', ט-יא; ועוד); הזובחים "על פני השדה" (ה) ייצגו שיטה שלמה של כפרת פשעים בזבח; אולם נביאי אמונת הייחוד המוסרית לא יכלו לעבור על כך בשתיקה, לא בימי משה ולא בימי בית ראשון – פשעים שנעשו בזדון לעולם לא יתכפרו בקורבנות השעירים, כי הם מחייבים תשובה ותיקון מוסרי.
מקדושת המשכן לקדושת הארץ
המעבר הגדול בספר ויקרא, מקדושת המשכן ופרשיות הטהרה והכפרה, אל קדושת העם והארץ (מפרק י"ח) שקול כמו הכניסה לארץ מבחינת הקדושה, כי גילוי עריות ועבודת אלילים אסורים תמיד, אבל בארץ הקודש הם גם מטמאים אותה. הטומאות האלה הן שגרמו לכך שהארץ הקיאה את הכנענים – ובני ישראל חייבים להיזהר שלא להידמות להם, במיוחד בארץ הקודש. המגע עם קדושת הארץ יצר מייד התנגשות מול התרבות האלילית הכנענית; התרבות המצרית עם פולחני המתים ו'השמש הזורחת תמיד' על השליטים הפרעונים, עדיין הייתה קיימת ברקע ובתודעה, אך את קדמת הבמה לעיני עם ישראל בדרכו לארץ, כבר תפסו פולחני המיניות הכנעניים.
התורה איננה רוצה לתאר את התרבויות האליליות, כי גם תיאור כזה כבר יוצר השפעה שלילית – ולכן היא מסתפקת באזהרה כללית נגד "התועבֹת האלה" (י"ח, כו).
במקום לתאר את פולחני המיניות הכנעניים, התורה מפרטת רשימת איסורי תועבה של גילוי עריות; בעיקר אסור הדבר בתוך המשפחה המצומצמת (אביו ואמו, אשת אביו, בנו ובתו ואחותו), ובמשפחה המורחבת (דודים ודודות, כלה ואשת אח), מה שנחשב גם כיום לחטא חמור ומסוכן (גם מסיבות גנטיות); אולם, בתוך הרשימה מופיע גם האיסור לשכב עם אישה נשואה ('גילוי ערווה', ולא רק 'בגידה'), וגם עם אישה בטומאת נידה, עם בהמה, וזכר עם זכר, כי כל אלה הפוכים מקדושת המיניות היוצרת חיים.
איסורים אלה נוהגים בכל מקום ובכל זמן, כי קדושה זו היא מעבר לטריטוריה כלשהי, והיא הציבה מיניות מוסרית במשפחה הגרעינית, כדגם לעולם כולו; בכל זאת התורה אומרת בסיום הפרק, שארץ כנען הקיאה את הכנענים בגלל התועבות האלה, והיא עלולה להקיא גם את הישראלים אם חלילה ילכו בדרכי הכנענים (ראו רמב"ן לפסוק כה).
מה כל כך מיוחד בארץ הזאת המתנודדת בין קדושה לבין תועבה? מצרים לא הקיאה את המצרים ובבל לא הקיאה את הבבלים; ארץ כנען לבדה היא 'גשר בין יבשות' ובין תרבויות; כוחות רבים, שונים והפוכים, ניסו תמיד לשלוט בה – היא יכולה להפוך למגדלור משפיע, אך עלולה גם להיות למרמס.
הבחירה בידינו.
הקדושה בעדת ישראל ממקורותיה
בפרק הקדושה הזה של כל עדת ישראל (ויקרא י"ט), יש שני סוגי הנמקות, שמופיעות בחתימות הפסוקים:
שמונה פעמים אנו מוצאים בפרק את חתימת "אני ה' א-להיכם", ושמונה פעמים את חתימת "אני ה'", ויש בין שתי ההנמקות הבדל עמוק.
חתימת "אני ה' א-להיכם" מתבססת על יציאת מצרים, כפי שכתוב במפורש (י"ט, פסוק לו):
"...אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", והניסוח דומה ללוח הראשון בעשרת הדיברות; כיוון שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, היו קדושים (ב), תשמרו שבת (ג), לא "תפנו אל האלילִם" (ד), ותנו פאה ולקט "לעני ולַגֵר" (י).
מנגד, חתימת "אני ה'" משמעה: 'הוא הנוכח בכול, הצופה ויודע כול, המשלם גמול לכול'; חתימה זו באה כנראה במקביל להיעדר הנימוק בלוח השני של הדיברות, בייחוד באיסורים מוסריים שאינם תלויים ביציאת מצרים, כי איסורים אלו היו שרירים וקיימים גם לפני יציאת מצרים, מעומק המוסר וההבחנה בין רע לטוב:
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ;
וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם א-להֶיךָ אֲנִי ה';
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל...
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּא-להֶיךָ אֲנִי ה'; (י"ט, יא-יד)
מעניין במיוחד למצוא בפרק אזהרות שמופיעות פעמיים: "את שַבְּתֹתַי תִשמֹרוּ" (ג, ל), גם מכוח יציאת מצרים, וגם מכוח נוכחות ה' בכול, כמו 'זכר למעשה בראשית'.
כך גם הפסוק "לא תַעשׂוּ עָוֶל במשפט" (טו) – הציווי מופיע כאזהרה מוסרית תמידית מכוח "אני ה'", אך ישנה גם אזהרה מיוחדת נגד עוול במשפט, במסחר, במידות ובמשקלות (לה-לו), דווקא מכוח יציאת מצרים, כמו גם האיסור המיוחד נגד הונאת הגֵר (י"ט, לג-לד).
מעשים כאלה מזכירים את הנוגשים המצריים, שמהם הוציא אתכם "ה' א-להיכם", וחובת הקדושה עלינו, להתרחק מדרכיהם; כל המקפיד במידות ומשקלות הוא גם איש ישר, וגם מכיר ומודה ביציאת מצרים, כפי שאמרו חז"ל (ספרא קדושים ח', י).
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
יגאל גור אריה- "הצפירה"
פרשת השבוע "אחרי מות- קדושים" -תשפ"ג
'*הצפירה הפשוטה*' מבטאת את הכבוד של המדינה, אך יחד עם זה היא מעוררת כמו השופר, את הזיכרון. זיכרון הנופלים שהיו ואינם.
תחושת הסולידריות העמוקה והשותפות העולות בזמן הצפירה, הן תוצר של המצב בו אינך רואה את זה עמוד לצידך ברחוב כזר וכאחר, אלא כשייך כמוך לזיכרון.
מתעוררת שותפות ורעות שאינן "עמידה לצד" או לחילופין "עמידה מול' אלא "*עמידה עם*". תיאור זה של רגע הצפירה ביום הזיכרון, מהווה עבורי את אחת מההארות העמוקות שיש לי בימים הללו. אני אומר "*הארה*", היות והזמן של המועדים הנו התגלות: האור המאיר בזמן מסוים אך נמצא מעל הזמן, איננו מעומעם על ידי הזמן היומיומי, אלא מעניק איכות שונה של זמן, הארה אחרת. הדברים אמורים בכל חג, וכך גם בימים אלו - יום העצמאות ויום הזיכרון.
הצפירה מנכיחה.. {את} הסולידריות העמוקה בין החיים השותפים לאותה פיסת קרקע, לאותה מולדת, לאותה משפחה, לאותם מתים ולאותו זיכרון.
הצפירה מבשרת לי כי אני חי את הסיפור שמעבר לי ונוצרת בשל כך אחווה עם האנשים הללו ברחוב – אחיי ואחיותיי. ...
הגאולה שבהקמת המדינה לא נמצאת בפניית האדם אל עצמו, אלא בשכחת עצמו ובהטמעתו בכלל ובהזדהות עמו. זהו הפאתוס של השותפות והעצמה של ההרמוניה, שלפרקים אנו חשים אותה בשירת "*התקווה*" המשותפת, כשליבנו מתמלא כיסופים וגאווה "להיות עם חופשי בארצנו". ...
האנשים שאני רואה דרך החלון בשעת הצפירה, אלו האנשים שאני פוגש יום יום ברחוב, אך ניכור ומחיצות קיימים בינינו, כעת השרים לי מתגלים כשותפים, כאחים ואחיות. אין זאת אלא אדווה אוטופית מן היום שבו יוסרו המחיצות בין איש לרעהו, שאדם לאדם לא יהיה זאב. שאוכל לסמוך על רעי כפי שאני סומך על עצמי, ויותר מכך, שהוא יוכל לסמוך עליי.
המעבר הרגשי מיום השואה ויום הזיכרון אל שמחת יום העצמאות מעבר לא פשוט- אנו ממשיכים הלאה כאלו לא אירע דבר.
בפרשתנו יש מעבר דומה:
״..ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ ...״
״קדושים תהיו״ מרתיעה ומאיימת. מה פשר דרישה זו?
הדרישה להיות קדוש מציבה אתגר גדול. אנו נדרשים לרסן את עצמנו מתוך משמעות עצמית. התורה אינה קובעת עבורנו את המסגרת, המשימה מוטלת במלואה על האדם.
אנו נדרשים למצוא את האיזון בין הנפש לגוף בין הריסון לשאפתנות, בין הדאגה הפרטית לתרומה הציבורית.
כהורים אנו מורגלים *להציב גבולות* וזה טוב וחשוב, במקביל אנו צריכים לחנך למשמעת עצמית. יש צורך לקבוע יעדים, ולאפשר לילדים לבצע את המשימה בכוחות עצמם. לחנך לגבולות אבל להציב יעד– "קדושים תהיו" לאפשר להם/לילדנו עצמאות מסוימת בהשגת המטרה. עם תיק מלא ערכים ויעדים אלו נצא למסע חיינו.
הציווי: ״*ואהבת לרעך כמוך*״ מצוות עשה ומושג יסוד. משמעותה היא שהאדם צריך לאהוב את רעהו כשם שהוא אוהב את עצמו. מכאן נגזרים דרכי התנהגויות רבות.
״ואהבת לרעך כמוך״ קדושי השואה וקדושי מערכות ישראל, עומדים ומתבוננים בנו מלמעלה בימים אלו: האם הפנמנו? האם אנו מכבדים אחד את השני? האם נותנים בישראל כבוד לילד ולזקן, לבעל ולאישה, ללוחם וללומד התורה? האם אנו ראויים לקורבן שהקרבנו?
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה עם הרבה תיקווה!!
יגאל גור אריה
&
בלומה טיגר-דיכטוולד בע"ה לפרשת אחרי מות- תשפ"ג.
"חטאתי"
פרשתנו מתארת את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, כאשר המטרה היא לכפר על עצמו, על משפחתו ועל עם ישראל ככתוב, " וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל " (אחרי מות, טז, יז).
לפנינו דוגמאות במקרא של אנשים שהתקשו מאוד לומר, חטאתי.
כאשר ה' אומר לאדם הראשון, " הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ ", משיב אדם "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל " (בראשית ג, יא ,יב). חווה נוהגת כמוהו באומרה " הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל " (שם, יג). איש מהם אינו נוטל אחריות על מעשיו ואומר "חטאתי", אלא מגלגל את האשמה על הזולת.
קין לאחר רצח הבל אחיו ממשיך את המסורת. הפעם זוהי הכחשה והיתממות. " וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי ? " (שם, ד, ט). רק לאחר העונש אומר קין:
"גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי " (שם, ד, יג). יותר משיש כאן הודאה בחטא ובקשת מחילה, מביע קין חשש לעתידו.
מדוע קשה כל כך לומר טעיתי, חטאתי.
סיבות רבות לקושי זה:
1.הפחד ממה שיגידו עלי, מאפיין אנשים שהמיקוד לתחושת הערך העצמית שלהם הוא מיקוד חוץ. הם מוטרדים יותר מן הבושה מאשר מן האשמה.
2.חשש מאיבוד ערך עצמי בעיני עצמי.
אנשים הבטוחים בעצמם ובמקומם אינם חוששים להודות בטעות.
יהודה השיב על דברי תמר " הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: ", במשפט הנפלא "צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ י"(בראשית לח, כו).
אחי יוסף היורדים למצרים לשבור שבר בעת הרעב ועוברים התעללות מידי יוסף אומרים:
"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת " (בראשית, מב, כא).
דוד לאחר משל כבשת הרש שמציג לו נתן הנביא, כשהנביא אומר לו " אַתָּה הָאִישׁ .... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:"(שמואל ב, ב,ט), עונה דוד " חָטָאתִי לַה' " (שם, יב,ג).
אלוקים יודע שאנו מועדים לחטוא. פעמים רבות אנו עושים שימוש לרעה בזכות הבחירה שניתנה לנו. על כן כל מה שהוא מבקש מאיתנו הוא שנכיר בטעות, נודה, נלמד, ונמנע מלעשותה שוב. "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה"(משנה, יומא פרק ח משנה ט). דוד בתהילים אומר " יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם " (תהילים, קד ,לה). דוד אינו מתפלל על אובדן החוטאים אלא על אובדן החטאים. יש בפסוק זה הבחנה חשובה בין החוטא לבין החטא.
זהו כלל חשוב במעשה החינוכי, לפיו יש להפריד בין הילד לבין המעשה הרע שעשה. הילד אינו רע, המעשה הוא רע. בכך אנו נמנעים מתיוג משפיל של כל הילד כילד רע, ומגייסים אותו לצידנו על מנת להסביר לו מדוע רע המעשה וכיצד ניתן לתקנו. אנו איננו ניצבים עם המעשה הרע בקואליציה נגד הילד, אלא אנו והילד בקואליציה אחת מול המעשה הרע.
יום הכיפורים הוא יום של כנות. אנו מתוודים כקולקטיב "על חטא שחטאנו", בלשון רבים. הווידוי וההכרה בחטא ללא תירוצים, יוצרים את הכפרה ואת מחיקת העוון, אך הם גם מטהרים אותנו מן הפגם שהחטא הטיל בנו, כי כשהדברים נאמרים בפה ובקול רם, הם גם מהדהדים בתוכנו. זו כוחה של המילה הנאמרת.
יום העצמאות ה' באייר תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
י
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 231
קדושה אני מבקש- חיים קופל
1) פרשתנו פותחת בציווי "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם" (י"ט-ב). נשאלת השאלה, מדוע התורה מצמידה לציווי את הביטוי :"כי קדוש אני ה' א-להיכם"? וכי לא מספיק לומר לנו להיות קדושים? מה משמעות לאמירה "כי קדוש אני.." וכי אנו יכולים להדמות לקב"ה? ובכלל ישנם עוד ציוויים בתורה שאנו מצווים בהם, והם עומדים בזכות עצמם, ולא מוצמד אליהם הביטוי "כי קדוש אני.."
2) נראה שהביטוי "כי קדוש " אינו סיבה, אלא הסבר. אם תשאל איך אוכל להצליח להגיע לדרגת קדושה, נוכח הקשיים והפיתויים הסביבתיים. התשובה היא "כי קדוש אני ה' א-להיכם". קדושתך יונקת מקדושתי. כשאדם מקיים מצוה, הוא כאילו נקשר, ומתחבר בחוט וירטואלי מהקב"ה לקדושתו. ורצף קיום המצוות מאפשר לו לשמור על דרגת קדושתו הראשונה, ולא להיות מושפע משינויי זמן וסביבה.
3) רב דָּוִד מֹשֶׁה מִטְּשׁוֹרְטְקוֹב, זצ"ל מציין שבתחילת פרשתנו, ישנם שלשה ציוויים שהתורה מצווה אותנו ולכולם סיומת זהה: "אני ה' א-להיכם".
א) "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם" (י"ט-ב).
ב) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו, אני ה' א-להיכם" (י"ט-ג).
ג) "אל תפנו אל האלילם..אני ה' א-להיכם" (י"ט-ד).
4) והסביר, שישנם כמה דרגות לקשר שלנו עם הקב"ה. ישנם צדיקים, אנשי מעלה, שרק כששומעים את הציווי "קדושים תהיו" כבר מבינים ויודעים כיצד להתנהג.
5) אבל ישנם אנשים, שהתרחקו מהקדושה, והביטוי "קדושים תהיו" כבר לא אומר להם מאומה. הם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג, בכדי לקיים את דרישת התורה. להם נאמר "איש אמו ואביו תיראו" :הביטו על אבותיכם כיצד הם התנהגו, ולימדו מהם. ולפחות "את שבתתי תשמרו", כך תתחברו לקב"ה.
6) אבל ישנם אנשים, שאף אצל הוריהם לא ראו קדושה, ואף לא שמירת שבת. אותם מצווה התורה, לפחות שמרו על עצמיכם לבל תידרדרו יותר :וא-להי מסכה לא תעשו לכם, אני ה' א-להיכם"
7) הרב ד.צ.הופמן ז"ל, מֵסֵב את תשומת לבנו לעובדה שבכל ספר ויקרא המילה "קדוש", כשהיא מוסבת אל ה', כתובה מלא (עם אות "ו"). ואילו כשהיא משמשת כתואר לבן אדם, היא כתובה תמיד "קָדֹשׁ" (חסר אות "ו").
8) נראה שאין כאן מקריות, אלא לומר לנו שרק ה' הוא הקדוש "המלא", המוחלט ובו כל המידות המוסריות הנעלות, ואילו בן אדם, יכול להשיג את הקדושה רק באופן חלקי.
9) לכן בכדי להיות קדושים מצווה אותנו ה': ושמרתם בדיוק את החוקים האלו, כי בכך תתקדשו ותהיו דומים לי. שהרי אני המחוקק, הקדוש המוחלט. לכן החוקים שאני נותן לכם מוכרחים להביא אתכם לידי קדושה.
10) תשובות מפרשת תזריע מצורע
א) איך מכונה בפרשה בור או חבורה? תשובה: "פְּחֶתֶת " (י"ג- נ"ה). "דעת מקרא": לשון חֶסְרוֹן גומה שנוצרה מחמת עיכול ע"י הצרעת.
ב) בין כל האותיות מילה שבתוכה מכה כפולה וצבעונית. מהי המילה? תשובה: "אדמדמת" (י"ג-מ"ג) רמז למכת "דם" שמופיע במילה פעמיים. צִבְעוֹנִית היא המילה "אֲדַמְדֶּמֶת".
11) שאלות מפרשת אחרי מות קדושים
א) איזה איסור נאמר בנפרד על חי, צומח, ודומם?
ב) ידועה האימרה: פריעת בעל חוב מצוה (כתובות פ"ו.). מנין למדים זאת מפרשת קדושים?
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 231 פרשת אחרי מות קדושים תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות ובקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
פרשת אחרי מות-קדושים - ענווה כלכלית
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון -אלפא
השבוע נקרא פרשות אחרי-מות/קדושים. במסגרת הכלכלה החקלאית ציוותה התורה את בעלי השדות העשירים לשתף בהצלחתם את החלשים - העני והגר:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
למעשה, במודל של התורה בעל השדה לא מעביר לחלשים חלק מהרווחים שלו אלא מעניק להם הזדמנות לקצור תוצרת בעצמם. מן הסתם לבעל השדה היה נוח יותר לקצור ולאסוף הכל, ולהפריש אחר כך סכום מסויים לצדקה ולא שיסתובבו לו אנשים זרים בשדה בשיא לחץ העבודה השנתי. גם, כנראה, העניים היו מעדיפים לקבל קצבאות ולחסוך לעצמם את המאמץ. אבל התורה יוצרת חיכוך מכוון בין בעלי השדות, הפועלים והמובטלים כדי לחזק את הסולידריות החברתית דרך מפגש פנים אל פנים וכן לבנות את ה-dignity של המובטל בזה שיעמול לפרנסתו.
היות שלא מדובר בגביית מס לשם קיצבאות סעד אלא במעגלי עבודה וקשרים חברתיים, המשנה בראש מסכת פאה קבעה שאין כמות קצובה בסכום או באחוזים שבעל השדה חייב להפריש: "אלו דברים שאין להם שיעור - הפאה…". אבל אם לפי התורה כל אחד יכול לתת לעניים כמה שהוא רוצה אז למעשה כמה מצפים שיתן? המשנה ממשיכה בהנחיה של חכמים:
אין פוחתין לפאה משישים (1/60), ואף על פי שאמרו: אין לפאה שיעור — הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה.
למרות שכל אחד יכול להיפטר מחובת פאה בהפרשת כמות סימלית, המשנה דורשת מבעל השדה לא לעשות זאת. לא להיפטר מהחובה אלא להיות אחראי ורגיש. מי שיש לו שדה גדול יותר יגלה אחריות ויתן יותר; מי שרגיש למצבם של הסובבים אותו יקח על עצמו ובתקופה קשה יתרום יותר. אך מהו הפרמטר "לפי רוב הענווה"?
הרמב"ם בפירוש המשניות הסביר:
יש מי שיקרא ענווה בוי"ו, ופירושו: מה שתענה הארץ, אם זרע רב או מעט. ויש מי שיקרא ענבה בבי"ת, ופירושו: גודל הגרגרים או דקותם, ורוע פריהם. ושני העניינים קרובים זה לזה.
לפי הרמב"ם הענווה היא הפיריון של השדה. לצד גודל השדה המבטא את הנכסים של הבעלים, ולצד ההכרה במצב החלשים, המבטא את עוצמת המשק, "התזרים" הוא מדד כמותי נוסף המשפיע על פונקציית השיתוף בהצלחה הנוכחית. אבל היות שמדובר במדד כמותי גרידא הרמב"ם שם קבע: "אם תוציא הארץ זרע רב והעניים מעטים – יתנו הרבה".
גם אם ניתן להצדיק את המסקנה המעט מוזרה הנ"ל, נראה שלפי פירושו היה מתאים יותר שהמשנה תצמיד את הענווה לגודל השדה. העובדה שמצב העניים הוכנס בין השניים, והעובדה, שהמילים 'ענווה' או 'ענבה', לא תואמות במדוייק אף אחד משני הפירושים המוצעים, מושכת לפרש את המילה 'ענווה' כפשוטה - שפלות רוח או ידיעת מקומך ומעמדך המדוייק; הפוך מהגאווה המתוארת בפסוקים בספר דברים:
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
בעל השדה עלול להתגאות בהישגיו ובעיקר לייחס אותם לעצמו - לחוכמתו, לידיעותיו ולכישוריו יוצאי הדופן. התורה מעוניינת בענווה המכירה בכך שבמסגרת הכלכלית אף אחד לא מגיע להישגים לבד. בעל השדה, זקוק לפועלים כדי לזרוע ולקצור. כדי לממש את הצלחתו הוא גם זקוק ללקוחות שיקנו את תוצרתו והוא גם רוצה לגור לצידם של אנשים עם חוסן כלכלי ולא כאלו שביתם מט ליפול. לכן, בנוסף על כמות הפאה הנגזרת מגודל השדה וממצבם של העניים, התחושה האישית הנאצלת של בעל השדה שהוא לא לבד, תשפיע על ההיקף בו הוא ידאג להצלחתם של השותפים שבסביבתו. הסולידריות שלו עם האחרים תשפר את המוניטין שלו ותגרום לאנשים לרצות לקנות אצלו, ממותגו.
קברניטי המשק, במגזר הפרטי או בממשלה, חייבים להכיר בכך שכישרונותיהם ויכולותיהם הם אולי תנאי הכרחי אבל לא מספיק. ההצלחה הכלכלית תלויה בהצלחתם של כל השחקנים כי לכל אחד ואחד יש תפקיד וכולם חשובים.
מייקל אייזנברג
בל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר ויקרא בשיאו - האם קראתם את ספרי שבט שואג?
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה
השבת פרשות״אחרי מות -קדושים״ תשפ"ג."שווים וזהים"
בפרשת ״אחרי מות״ מופיע סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. בין היתר מופיע עניין שני שעירי יום הכיפורים שאחד מהם מוקרב כקרבן לה׳ והשני ישלח לעזאזל המדברה. בחוברת ״ותן חלקנו״ מצוטט מהמשנה ביומא,ו-א,: ״שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד״,כלומר שני השעירים צריכים להיות שווים וזהים מכל הבחינות, אולם הגורל שלהם עתיד להיות שונה לחלוטין אחד מהשני. בחוברת הנ״ל מובא הרעיון שישנם אנשים עם אותם היסודות שבאים מאותו רקע ומאותם הורים(כגון יעקב ועשו שנולדו תאומים), ובכל זאת כל אחד הלך לדרך אחרת,האחד פנה לדרך החיובית והשני לדרך השלילית. אנו יודעים שכל התינוקות הינם חמודים ויוצאים לעולם כאשר הם טהורים וזכים וללא כל חטא, כאשר לכל אחד יש את הבחירה החופשית באיזה דרך ילך בה.
בפרקי אבות מצוטט רבי חנינא בן דוסא: ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו-רוח המקום נוחה הימנו״,כל מי שיש לאנשים נחת רוח והם מרוצים ממנו הוא אהוב ורצוי גם בעיני הקב״ה.
מי יתן ונדע אנחנו וידעו ילדינו ללכת בדרך החיובית והטובה. שתהיי טובה ורצויה וגורמת נחת רוח לאנשים ולזולת.
יהיו הדברים לעילוי נשמות חיילי צהל ואנשי כוחות הבטחון שנפלו למען עמנו ארצנו ומולדתנו. שבת שלום הזיצרים
