למדו את סיפורכם, את התנ"ך, ולימדו את הדורות הבאים,שכן סיפור המסופר על פני דורות הוא מתנה .! (הרב לורד יונתן זקס ז"ל)
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
אתם נהנים מהפעילות שלנו? יעזור מאד שתהיו שותפים לעשייה בחסות ותרומה!
כפי שכותב כאן בהמשך יגאל גור אריה, הסכום לא חשוב ! חשובה השותפות !!!
ניתן לתרום באתר - www.hamikra.org
בואו עיזרו לנו להקים את
"חוג ידידי החברה לחקר המקרא"
אני מחפש מתנדב/ת שירכזו את התוכנית
שבת מבורכת בבריאות.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
הרב עמיהוד סלומון רב קהילה במסר מוקלט בין דקה וחצי על פרשת השבוע "עגל הזהב" https://youtu.be/ckaEJ-EokfE
פרשת כי תשא –"וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר"- הפרשן, תבנית נוף תקופתו
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
השבוע ליווינו למנוחת עולם, את חבר נפשי – בני הלר ז"ל.
בני ואני, היינו חברותא בלימוד פרשת השבוע. אבל לדאבון הלב, הקורונה קטעה את רצף מפגשי הלימוד השבועיים שלנו, שהאחרון בהם היה בפרשת בשלח בספר שמות. פרשת שירת הים, ,פרשה המאפיינת את דמותו תבניתו וחוסנו האמוני . בני היה מגדלור מאיר של חוכמת השכל וחוכמת הלב. של אהבת האדם, אהבת התורה , העם והארץ. מאמרי לפרשה מוקדש לזכרו המבורך.
מדע הפסיכולוגיה החברתית ,עוסק בהקשרים ובהשפעה של החברה והסביבה על האדם, בעיצוב זהותו, השקפתו ובחירותיו בחיים. הקבוצה שאליה נולד האדם לא רק מספקת את צרכיו, אלא גם שואפת לכוון את פעולותיו בדרכים שונות. כך נולד מושג החיברות שהוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד את הדפוסים, הכללים והערכים של התרבות בחברה בה הוא חי. בתהליך זה יש לסביבה השפעה משמעותית על עיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.
כולנו נושאים עמנו אלבום תמונות אישי ,העמוס בחוויות ואירועים, של אורות וגם של צללים, של תבנית נוף גידולנו וסביבתנו. לא אחת אנו יודעים להצביע על אירוע מכונן בילדותנו או בצעירותינו שעיצב את חיינו ופעמים גרם לנו אף לחשב מסלול חיינו מחדש. אנו מגבשים במהלך השנים את זהותנו ונוקטים עמדה ודעה בסוגיות חיינו השונות, כתוצאה מחוויות וגירויים אותם חווינו בתקופות חיינו ושהשפיעו עלינו.
הנה כי כן, ארון הספרים היהודי שהוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות, "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), במנעד השקפות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"......"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב). בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון , בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות. ארון הספרים היהודי מכיל בתוכו פלורליזם של גישות ודעות, שפעמים הפערים וההבדלים בין הפרשנים השונים לדורותיהם הם "כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב" ( תהילים, קג',יב'). אנו יכולים לדון בטקסט מקראי ולחוות בהתרגשות, תרבות של מחלוקת, שיש בה כבוד הדדי ובעיקר הקשבה ואורך רוח של פרשן לרעהו.
פרשנינו לדורותיהם, אף הם בשר ודם, שהושפעו מנוף גידולם , סביבתם ותקופתם שבהן הם חיו. המשפט המונומנטלי שאנו כה מרבים להשתמש בו - "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", הוא פרי יצירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי ( 1875-1943 ), השזור בשירו הנפלא : "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת...וּמְגִלַּת־ סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־ נוֹף מוֹלַדְתּוֹ."
כך גם פרשנינו, שגם הם בשר ודם, אף הם הושפעו מהסביבה והתקופה בה הם חיו ושיקפו זאת בפרשנותם. הם אינם קוראים קריאתם מדף מסרים אחד ואחיד. כל אחד מהם הוא בעל חירות המחשבה שהובילה לראייתו והסתכלותו המיוחדים, עת הגה בקריאתו את הטקסט שלפניו ,שיצרה את פרשנותו המאלפת. כך בדיוק, קראו להם מדפי ארון הספרים היהודי, להניח עליהם את קריאתם ופרשנותם, ללא סינון או הגבלות כניסה. כולם זכו לקריאת ההכלה של ארון הספרים היהודי, שנשא את פרשניו בכבוד והדר.
כך הם הותירו לנו מורשה ומסר קולקטיבי– ארון הספרים היהודי שייך לכולם .
הבה נבחן במאמרנו כיצד פרשנינו – תבנית נוף מולדתם, הושפעו בקריאתם ובפרשנותם , מתקופתם ומסביבתם. נבחן בקליפת אגוז , ייצוגי פרשנויות ,כיצד הם נוכחים בפרשתנו.
הנה האירוע הדרמטי והטראומטי בפרשתנו , אודות חטא העגל ושבירת לוחות הברית.
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.(שמות, לב', יט').
הרשב"ם- רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, מוכיח לנו ,כיצד הפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, שהשפיעה על פרשנותו. הרשב"ם היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה את הלוחות בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל, וכך הוא מפרש: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " . אך ברור לכולם מקריאת הטקסט והפשט בפרשתנו - "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר", ששבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בנאומו גם בספר דברים : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח').
אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה. כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, תושב אלקנה מקום מגורי, שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים , כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטו נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: " כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
כך מצאנו במנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, תמיכה במקום נוסף לרעיון- שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, באירוע הדרמטי והמכונן של מפגש הפסגה בין יעקב לאחיו עשיו בספר בראשית: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה... וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".(בראשית, לב', ד'-ו').
הרמב״ן ( 1194-1270 ) בפרשנותו, רואה בהתנהגות יעקב, השפלה עצמית, הרכנת ראש וכניעה מרצון בפני התקיף: ״ וכבר תפסוהו החכמים על זה, מחזיק באזני כלב... כה אמר עבדך יעקב, ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני ( מלכי בית החשמונאים) באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם״.
דומה שהרמב"ן הושפע בפרשנותו, מהתקופה והסביבה שבה הוא חי, שאופיינה בצבעים קודרים ,ברדיפות ובהשפלת היהודים על ידי הנוצרים.
לעומתו, הפרשן ר' עובדיה ספורנו שחי במאה ה-16 , תקופה שאופיינה בצבעים מאירים, במציאות חיים של אמנציפציה , רווחה וזכויות ליהודים, הושפע בפרשנותו מרוח התקופה בה הוא חי. אכן הוא מעניק בפרשנותו רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן (בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס).״
כך גם בנאומו של משה בספר דברים : "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ד' אֱלֹקיךָ, לְהַכְעִיסוֹ...וְהֵפִיץ ד' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ד' אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹקים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן--אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן "( דברים, ד', כה'-כט')
הנה דוגמא נוספת להיות הפרשן – תבנית נוף תקופתו.
הפרשן דון יצחק אברבנאל( 1437-1508 )מפרש: "וזכר עוד מעונשם...שמפני הצרות העצומות (בגלות) יבואו רבים מהם לצאת מכלל הדת ולעבוד צורות, מעשה ידי אדם, לא להאמינם בהם.....מפני שלא תהיה העבודה ההיא, כי אם להימלט מן המוות."
כך מנקודת ראות שונה מפרש בעל הביאור ( המאה ה18) :"ולדעתי אין עונש גדול מזה וכל הנגעים וכול הייסורים הבאים לו לאדם אינם קשים נגד החולי הרע והמר הזה, שתשקע הנפש במצולת התועבה ויילכד האדם ברשת החטא עד אשר לא יוכל להימלט"
הנה נחמה ליבוביץ'( 1905-1997 ) מאירה באורה את העיקרון-שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו ותקופתו: "צאו וראו מה בין ראשון לבין אחרון. אברבנאל אשר תקופתו, תקופת שמד ואינקוויזיציה מדברת מתוך פירושו כפעם בפעם, אשר תמונת הכורע ברך בכנסיה הקתולית בפני תמונת קדושים והוא מתפלל אליהם בעל כורחו מפני אימת המוות, תמונה זאת מרחפת לנגד עיניו תמיד. הוא רואה את הגדול בעונשים בזה שידעו ישראל את האמת וינסו להתכחש לה ובמלוא ידיעת אפסות העבודה הזרה יוכרחו לעובדה, "רק כדי להימלט מן המוות". ידע אברבנאל לקרוא בתורה ולחוש שאליו תדבר, אל נגעי ליבו, אל צרות דורו תכוין. ראו כיצד סוטה הפרשן כאן מדרך הפשט מתוך רצונו לעודד את בן זמנו מוקף האימים בעולם הזר, המתנכר, מתוך רצונו למנוע ממנו ליפול בייאוש- עד שיחליף בפירושו את מובן הפסוק, את הנאמר בו :" כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ ", האם זה פשוטו של מקרא ?בוודאי לא."
ממשיכה נחמה ליבוביץ בהארתה :"ואולם מחבר הביאור, הרץ הומברג תלמידו של בן מנחם, בן המאה ה18, היושב במערב אירופה, רואה לפניו את תחילת ההשכלה וההתבוללות המתפשטת, הכובשת את הדור, המושכת ברשתה, לא בחרב ובאש, אלא בדרכי נועם. את ליבות הצעירים, ההולכים שולל אחריה, הקונים להם "כרטיס כניסה לאירופה ולתרבותה " ולהיכלי אליליה בעזיבת תורה ומצוות. הוא רואה את הגדול שבעונשים לא בכפייה, לא בכוח הזרוע ולא באימת המוות שהביאה את היהודי לעבוד עבודה זרה, אלא בכאובה של "הנפש המכירה עוונה ולא תוכל לעמוד כנגדה מחמת הרגל העבירה", הרגל הבא לה בהשפעת הסביבה, "רוח הזמן", האופנה, הלך הרוח וההסכמה הכללית. דור דור ועבודת האלילים שלו, דור דור ומכאוביו."
הנה כי כן, פרשנינו הם בשר ודם והינם תבנית נוף מולדתם , תקופתם וסביבתם. הם כולם על פרשנותם וקריאתם, מניחים את השונוּת וההבדלים ביניהם, על מדפי ארון הספרים היהודי, שמעניק להם מקום של כבוד בבית המדרש לדורותיו ומלמדנו , מהי תרבות של דיון ומחלוקת ומהי תרבות של הקשבה ומתן כבוד למנעד של דעות .
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים." (עירובין יג' ע"ב).
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת ״כי תשא״- יגאל גור אריה
״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל״
למה מחצית השקל??
ההשתייכות חייבת לעלות משהו. הסכום הוא לא חשוב כאן אלא השותפות.
בניגוד לכל מגבית אחרת לא חיפשו את התורמים הגדולים, לא רצו פילנתרופ
שרוצה להתבלט בתרומתו הנדיבה- נדרש בדיוק מחצית השקל, מחצית ולא יותר. על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה. הכוונה הייתה לאמת את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה- במעשה מוחשי-את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת. כולם נוכחו לדעת שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה-כולם שווים.
סיבה נוספת מפקד אוכלוסין מושלם. היו צריכים לדעת כמה אנשים מונה העם.
למה מחצית השקל ולא שקל שלם?
תחושת החצי חשובה מאד אתה הפרט כפרט ,זקוק לרעך כדי להגיע לשלמותך.
לעולם לא תוכל להיות שלם לבדך, כל אחד ואחד הוא חצי בלבד.
אנו זקוקים לחצי השני לשלמות-שלם. זו רק מחצית, לא מעשה שלם. את המחצית השנייה יש להוכיח במעשים היומיומיים בקשב, בסובלנות, בקבלת האחר, בחיבוק ...
כמו בשיר של עוזי חיטמן:
״ ואת הנשמה המתוקה שלי
היחידה שמדליקה אותי
ואיתך אני כל העולם
ואיתך אני כל היקום
בלעדייך אני חצי בן אדם
בלעדייך אני בעצם כלום .....״
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה !! עם עוגה !
יגאל גור אריה
&
פרשת כי תשא -מסרים חינוכיים. בועז חדד מרכז תחום תנ"ך ביה"ס אורט מעלות- וחבר הנהלה בחברה לחקר המקרא
1 . האם הנהיה אחרי החומרנות היא המטרה בחיינו?
כבר בסיפור עגל הזהב ,אנו רואים שעם ישראל עשו שימוש לא ראוי בזהב ובעושר שכבר בטווח הקצר גרם למותם של שלושת אלפים איש מעם ישראל כפי שכתוב בפרק לב פסוק כח" ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש".
ניתן לראות שגם פולחן החומריות של החברה המודרנית היום היא חזרה לאחור. הערצת העושר הסגידה לכסף וליוקרה, היא עבודת אלילים מודרנית, ואין הבדל בין חילונים, מסורתיים או דתיים, זה נוגע לכולם .
כולנו רוצים להרוויח כדי להנות, לטייל בחו"ל ,לקנות רהיט טוב ,לעזור לילדינו אבל השאלה היא מתי זה הופך לחזות הכל, כיצד האמצעי נהפך למטרה ומדוע אנו שוכחים בדרך , מה העיקר ומה עושה אותנו טובים ושמחים. אנו חייבים לחפש מה באמת חשוב לנו לפני שנחזור למרוץ, אל עגל הזהב. אנשים רבים צברו רכוש רב אבל בליבם יש ריקנות עמוקה ביותר ,עושר הוא איננו ערובה לאושר .
אנו בתור מורים לדוגמה משמשים דוגמה ומופת לרעיון זה .כידוע שכר המורים הוא לא מן הגבוהיים במשק, למרות עבודת הקודש שהם עושים יום יום בחינוך ילדי העתיד של מדינת ישראל. תפקיד שיש בו אחריות ברמה עליונה ,אבל יש דבר חשוב יותר מריצה אחרי עגל הזהב , למורים המלמדים את תלמידי העתיד והוא הגשמת חלומות של ילדי ישראל שזה נותן סיפוק נפשי עצום לכל המורים המלמדים . לפגוש את תלמידינו שנים לאחר שסיימו ולראות בעינייהם את הכרת התודה שהם רוחשים לנו המורים ,על שהובלנו אותם להאמין בעצמם ולהגשים את יעודם בחיים.
בניגוד לחג הפורים שבו אנו שמים מסכות כדי שלא יראו את הבעת פנינו ,אנו המורים במשך כל השנה מסתכלים לתלמידינו בעיניהם ,כדי לנסות להבחין דרך הבעת פניהם, את רחשי ליבם, כדי לעזור ולתת פתרון גם חומרי וגם נפשי לאותם תלמידים, וזהו האושר הגדול ביותר ,בטח לא רדיפה אחרי עגל הזהב ,קרי הממון, שאני בטוח שאם חלק גדול מהמורים היו עושים הסבה למקצוע חופשי אחר והיו רואים בעושר כמטרה ולא כאמצעי ,היו מרוויחים הרבה יותר . יישר כוח למורי ישראל .
2. בכל דבר בחיים התהליך להשגת המטרה הוא החשוב ביותר .
נשאלת השאלה כיצד יכול להיות שבני ישראל בוגדים באלוהים ובמשה שליחו, לאחר כל הנפלאות שקרו להם : יציאת מצרים ,קריעת ים סוף וכאשר משה עולה להביא להם את התורה - קרי את החוקים שחשובים מאוד לכל חברה שבלעדיהם בלתי אפשרי לקיים חברה בריאה ,משה מתעקב והם מיד בונים עגל זהב כתחליף למשה כדי שיהיה להם אמצעי שדרכו הם יוכלו להתחבר לבורא עולם ,למרות שאלוהים כבר אמר בעשרת הדברות שמות פרק כ פסוק ד " לא תעשה לך פסל..".
התשובה לכך היא שקשה מאוד להעביר עם של עבדים שהתרגל במצרים לראות את עגל הזהב כאמצעי פולחני , ולא הכיר את בורא עולם, לעבור מיד למצב שבו הם בוטחים ובטוחים שמשה הוא שליח יהוה, על אחת כמה וכמה , כאשר משה היה ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני ונעלם מעיניהם, למרות כל הניסים שנעשו להם .
כמו כן העם ניסה להתחבר לבורא עולם ,אולי מתוך כוונה טובה ,אבל הדרך הייתה לא נכונה ,אלוהים אמר במפורש כבר בעשרת הדיברות שהוא איננו מעוניין בבנית פסלים ..
המסרים לימינו הם :
א. כדי לשנות את צורת החשיבה של האדם ,את אמונתו ,את דרך התנהגותו בחיים, פעמים רבות צריך זמן ,זה עניין של תהליך, צריכים להיות סבלניים מאוד .
הדבר דומה לתלמיד בכיתה שאנו צריכים פעמים רבות לעבור תהליך ארוך מאוד עם אותו תלמיד כדי לגרום לו להאמין בעצמו, כדי לגרום לו לסמוך עלינו שנוביל אותו להצלחה ולבחור בדרך הנכונה.
גם לעם ישראל היה צריך עוד זמן ,לעבור תהליך ארוך יותר כדי שהם יפנימו שמשה והאלוהים יובילו אותם לדרך הנכונה והרצוייה עבורם .
ב. לפעמים אנו מחליטים לבחור בדרך מסויימת כדי לעזור לאחרים, כדי להיות איתם בקשר טוב יותר,אבל לא תמיד הדרך שבחרנו מתאימה לחיזוק הקשר עם התלמיד, כבר נאמר בספר משלי כב פסוק ו " חנוך לנער על פי דרכו גם אם יזקין לא יסור ממנה ".
וזו הטעות שעשו בני ישראל כדי להתקרב לבורא עולם הם בנו עגל זהב,שבאמצעותו חשבו שהתיווך בינם לבין בורא עולם יהיה טוב יותר למרות שבורא עולם אמר במפורש שהוא איננו מעוניין באמצעי שכזה כדי שיצרו איתו קשר . מסקנה לפעמים המטרה טובה ,אבל הדרך לא נכונה ולכן אנו צריכים להיות רגישים בעניין זה גם עם תלמידינו וגם עם ילדינו .
3. לעיתים אנו המורים ,ההורים, צריכים לעשות פעולה דרסטית , קיצונית ,כדי להדגיש את כוונתנו במלוא הרצינות.
משה שובר את הלוחות מרוב כעס וזה נראה על פניו מוזר מאוד. כיצד זה יכול להיות? למה הדבר דומה שמורה כועס על התנהגות תלמידיו וזורק את ספר התנ"ך על הריצפה?
אבל אם ננסה להבין מה קרה, אולי הדברים יתבהרו.
אלוהים אומר למשה בעודו בהר סיני פרק לב פסוקים ז -,ח " לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים ...עשו להם עגל מסכה " .אלוהים רצה להשמיד את העם ,אבל משה נלחם למענם ושכנע את בורא עולם לא להשמידם, משה עדיין חושב שיש תקווה עד שהוא יחזור לעם ,הם ישנו את דרכם ,יביעו חרטה, אבל לאחר שהוא יורד מין ההר הוא רואה דבר מזעזע, העם שקוע כולו עד צוואר בעבודה לעגל הזהב בהתלהבות קיצונית ביותר. משה מבין שבמצב ההתדרדרות הנוכחית ,אין אפשרות שבאמצעות מילים בלבד העם ישנה את דרכו ולכן הוא עושה פעולה קיצונית והיא שבירת הלוחות בסגנון " בעל הבית השתגע "
רש"י בפירושו בעניין זה אמר " אשר שברת - אשר- אישור שאישרו ושבחו על שבירתן " .ישנם הטוענים שבבנית עגל הזהב ובעבודה לעגל הזהב יש משום חטא הגאווה, העם אומר, אנו מחליטים מי יהיה במקום משה ,ולכן אנו קוראים את פרשת פרה אדומה ,שם כתוב שצריך לשרוף את הפרה ,שלא נשאה עול ,כלומר רמז לכך שבני ישראל לא היו מוכנים לקבל את דברי יהוה " לא תעשה לך פסל " ואותה פרה אדומה ( האדום מסמל עושר כפי שבדים מתולעת שני הם בדים יקרים) ,שרפתה מכפרת על חטא עגל הזהב .
המסרים לחיינו הם :
א. תמיד כדאי לתת הזדמנות לתלמידינו, וילדינו לשנות את דרכם הקלוקלת ,עד כמה שניתן, בדיוק כפי שעשה משה ,למרות שיהוה רצה כבר להענישם, אבל ישנם מקרים שדרך דיבורים ושיחות, התלמיד או ילדינו לא ישנו את דרכם שהרי לעיתים הם מגיעים למצב שהם כמו סומא באפלה, ולכן אנו מחוייבים לעשות צעד , דרסטי כדי " להעיר אותם " , על מנת שיראו את האור ויבינו מהי הדרך הנכונה, לעיתים זה דורש מאיתנו כוחות רבים של עימותים לא פשוטים ,אבל בסופו של דבר ישנו סיכוי גדול שנוביל את תלמידינו אל האור לאחר שיבינו שאכן הם טעו.
כמו שקרה לבני ישראל לאחר שבירת הלוחות כמו שכתוב בפרק לג פסוק ו " ויתנצלו בני ישראל".
סיפור אישי שקרה לי עם ילדתי היקרה שני , בהיותה בכיתה י"ב מחצית ראשונה יום הורים, הלכנו אני ואשתי גלוריה ,שתבדל לחיים ארוכים, ליום ההורים כדי לדעת מה מצבה של הילדה .התברר לנו שהילדה לא מופיעה ללא מעט שעורים למרות שהיינו בטוחים שהיא אכן הולכת לבית הספר ואכן נכנסת לשעורם ,נאמר לנו שציונייה בכל המקצועות, התדרדרו מאוד . כאשר חזרנו הביתה מיום ההורים הסברנו בדרך יפה לילדתינו את חומרת המצב והבטיחה שתשתפר, אבל כשבועיים לאחר מכן כאשר יצרנו קשר עם המורים המלמדים נוכחנו שלא היה שום שינוי בייחסה של ביתנו לנוכחות וללמידה רצינית בבית הספר .
בלית ברירה נקטנו בצעד דרסטי והוא אין יציאות כדי לבלות בימי שישי( ראוי לציין ששני אהבה מאוד לצאת למועדוניים והכירה כמעט את כל המועדונים בצפון) לשני זה היה כמו אוויר לנשימה ,אבל למרות כל הכאב לא וויתרנו על צעד קיצוני זה .
התוצאה בסוף כיתה י"ב שני קבלה תעודת מופת לאור ציונייה והשפור הקיצוני שהיה ביחסה לבית הספר עם ממוצע בגרות מאוד גבוה והיום היא בת 28 רופאת שיניים מצליחה מאוד בתל אביב. ובטקס כאשר קבלת את הדיפלומה דאגה שני להודות לנו על התעקשותינו, בצעדים הקיצוניים שנהגנו כלפיה, מתוך דאגה איכפתיות לעתידה ולהגשמת חלומותיה.
4. "כל ישראל ערבים זה לזה "
כבר בתחילת הפרשה פרק ל פסוקים יג-יד נאמר שכל אדם מבין עשרים שנה ומעלה צריך להביא תרומה ליהוה, מחצית השקל . והשאלה היא מדוע מחצית השקל? ומדוע כל אדם ?האם יש פה מסר חינוכי כלשהו?
התורה רוצה להדגיש שאף אחד מאיתנו איננו מושלם ולכן בדרך של שיתוף, חצי ועוד חצי ,אנו נוכל להגיע לרמות גבוהות יותר של הצלחה חומרית ,ריגשית ,גם בתחום המשפחתי בין בני הזוג וגם בתחום הלאומי :
א.בתחום המשפחתי -בין בני הזוג , כפי שכתוב עוד בספר בראשית פרק ב פסוק יח " ויאמר יהוה אלוהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" - האישה תמיד תהיה מול הבעל ותשלים אותו ( כמובן במידה והבעל יתנהג באופן הראוי והמכובד לאישתו) . כמו שנאמר " מאחרי כל בעל מצליח יש אישה שתומכת ועוזרת".כפי שכתב עוזי חיטמן ז"ל בשירו , לכל אחד , " בלעדיך אני חצי בן אדם .
ב. בתחום הלאומי - אפשר לראות את הקשר גם לימינו אנו הרי בתחילת הפרשה נאמר שתרומה של חצי השקל לטובת הכלל -,קרי בית המקדש בירושלים כבית של כלל עם ישראל ימנע את הנגף( מחלה) שיכולה להתפרץ בקרב העם .
יש לשים לב לדבר מעניין ,כל אחד מאיתנו צריך לתרום מחצית השקל ,לא רק טיקון אחד, שיאמר הבית שייך לי בלבד,זהו בית לאומי שמסמל את אחדות עם ישראל ,כולנו שווים במניות ,שישלנו ,על הבית הלאומי ,שהוא בית המקדש,מקום משכנו של הקדוש ברוך הוא .
אפשר בהחלט לקשור רעיון זה גם לתקופת הקורונה שבה אנו נמצאים כעת . אומנם כל אחד מאיתנו תורם ,אבל התרומה היא לטובת הכלל , ובכך אנו רואים את עצמנו כחלק מהעם, הבידוד שאנו צריכים להיות עקב מחלת הקורונה, היא למען החברה כולה שמה לא נדביק איש את רעהו ,כדי שניהיה מוגנים יותר ,כך התרומה לבית המקדש, אנו מוותרים על משהו ( מחצית השקל לטובת הכלל)
כפי שאמרתי בתחילת דברי " כל ישראל ערבים זה לזה "
שתהיה לכולנו שבת שלום אושר ובריאות ממני חדד בועז
