היו שותפים לעשייה שלנו:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא:
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
התרומה היא דרך האתר :
הרב עמיעוד סולומון -"סוד האושר" במסר מוקלט מהפרשה של דקה וחצי
&
פרשת בהעלותך – "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו" – הדיאלקטיקה המדברית - פתוח סגור.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
מסע בני ישראל מתרחש במרחב המדבר. יש בו במדבר, קסם דיאלקטי מיוחד , של אחדות הניגודים, המשתקפים באירועי פרשתנו.
נדון במאמרנו בניגודי מרחבי המדבר וסגנונותיו – פתוח סגור , כמאמר המשורר –יהודה עמיחי.
כך מציג לנו הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס( 1899 - 1986) בספרו " האלף", את הדיאלקטיקה של מרחבי המדבר- פתוח סגור:" שני המלכים ושני המבוכים – "מלך ערב נכנס למבוך אותו בנה מלך פרס ומצליח לצאת ממנו לאחר שעות רבות ורק לאחר תפילה. הוא מבטיח למלך הפרסי שיום יבוא והוא יראה לו את המבוך שלו, שהוא מסובך הרבה יותר. לאחר שהוא שובה את מלך פרס, הוא מעלה אותו על גמל ומוליך אותו במדבר. שלושה ימים רכבו, עד שאמר לו: "הו מלך הזמן, עיקר הדור וסימלו. בבבל ביקשת להביא עלי אבדון במבוך של ארד, עתיר מדרגות, דלתות וכתלים. עכשיו מצא הכול יכול לנכון שאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן, דלתות להבקיען, או חומות להצר את צעדיך. ואז התיר את כבליו והניחו בלב המדבר, שם מת ברעב ובצמא" .
הסיפור מציג לנו שני טיפוסי מבוכים במדבר, המבוך הראשון הוא מבוכו של מלך פרס, המאופיין במחיצות, בגבולות, חסמים, ומנגנוני הגנה. זה המבוך הסגור ,המייצג את הגבולות והסדר המדברי. לעומתו, המבוך השני של מלך ערב, מאופיין בשטחו הפתוח, ללא גבולות ומחיצות, זה המבוך הפתוח.
במבחן התוצאה, מהמבוך הראשון בעל הסדר והגבולות, יוצאים בשלום ואילו מהמבוך השני הפתוח ללא גבולות, שם מתים ברעב ובצמא.
זאת לדעת, טרם כניסתך למבוך הפרסי, עליך להבטיח בוודאות גם את יציאתך ממנו בשלום.
מאפייני המבוכים, מובילים אותנו להעמיק בסגנונות הנהגה וניהול – פתוח סגור, כפי שמשתקפים בפרשתנו.
חוקר מדעי הניהול וההתנהגות הארגונית יצחק אדיג'ס -מציג שני סגנונות של ניהול: הראשון, הסגור- סגנון ה- Administrator) A). סגנון זה לא אוהב שינויים, אוהב יציבות, מקור כוחו היא הסמכות. השני, הפתוח - סגנון ה- E.( Entenpenuar) . סגנון זה אוהב שינויים, הוא יוזם, אסוציאטיבי ויצירתי. דומה שסגנונות ניהול אלו משתקפים בדמויות מרכזיות בפרשתנו.
הנה כבר - סגור, באירוע העלאת הנרות, על ידי אהרן הכוהן : " בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה ד' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה, אֶת הַמְּנֹרָה". (במדבר, ח', ב'-ד' ).
רש"י אוחז בפרשתנו באוריינטציה הבירוקרטית של סגנון הניהול הסגור- Administrator) A), שיש בו שמירת הגבולות והכללים המדויקים: "וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן- להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". סגנון ניהולי זה יודע לשמור על המשכיות ורציפות ההתנהלות ,וההצמדות לכללים ונהלים, כאשר מעבירים את מקל הניהול ממנהל פורש למנהל נכנס -שלא שינה.
אך רש"י בהקשר דומה של העלאת הנר במקום אחר, אוחז דווקא בסגנון הניהול הפתוח- ה- EEntenpenuar)) היזם, האסוציאטיבי והיצירתי, באוריינטציה הנגדית הפורצת גבולות, שיש בה העצמה: "להעלות נר תמיד- מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שמות, כז' ,כ'). בסגנון הפתוח, השלהבת עולה מעלה , ללא גבולות והתניה מראש- כמה גבוה תעלה. סוג של העצמה ללא קביעת גבולות, בהענקת דרור לרוח היצירתיות ולהשראתה, כקוראת- עלה מעלה מעלה, אל תעצור.
ר' יצחק הורוביץ ( 1745-1815 )בעל החיבור - "באר יצחק", מעניק לנו את הפרקטיקה בסגנון ניהול פתוח זה : "שלא ידליק הפתילה ויניחנה כך דולק, אף על פי שעדיין לא התחילה השלהבת לעלות, אלא שצריך לעסוק בהדלקתה עד שתהא השלהבת עולה מאליה".
כך גם הדיאלקטיקה המדברית –פתוח וסגור, נחשפת לנגד עינינו באירוע אחר בפרשתנו, אודות המתנבאים במחנה- אלדד ומידד: " וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם " .( במדבר, יא',כו' –כט' ).
האירוע החריג של אלדד ומידד המתנבאים במחנה, מציג את הדיאלקטיקה- פתוח וסגור, בשתי דמויות מרכזיות בפרשתנו– משה ויהושע.
יהושע בעל הסגנון הסגור ה- Administrator) A ) מייצג את הגישה הבירוקרטית ,מבית מדרשו של הסוציולוג הארגוני הנודע מקס ובר ( 1864-1920),שחי בגרמניה, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי, אבי התיאוריה של הארגון הפירמידלי והבירוקרטיה, שיש בו- היררכיה, הגדרת סמכויות ורציונליזציה . בארגון כזה כפופים בעיקר לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים. בארגון כזה, החשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. יהושע מייצג את הגישה הניהולית הצנטרליסטית של ריכוז הסמכויות ולא ביזורן. לכן, באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד.
משה בעל הסגנון הפתוח ה-E , ( Entenpenuar)בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה, גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי- "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם ". משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה הוא חסיד מושג ההעצמה, כדברי הרש"ר הירש ( 1808-1888 ): "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת( מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".
משה בסגנונו הפתוח בפרשתנו, מבין שגם במרחב המדבר במסע כה מורכב של בני ישראל, יש מקום לשינוי ,לחידוש ולהתחדשות. משה עצמו עבר שינוי מהותי, מסגנון סגור לפני הגעתו של יתרו , כאשר לקח על עצמו את כל המטלות והמשימות :"וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב".( שמות, יח',יג'- יד'). משה בפרשתנו מוצג בסגנונו הפתוח , בהענקת רוח גבית להתפרצות הרוח והנבואה במחנה .
אוריינטציה של שינוי בסגנון הפתוח שבו אוחז משה בפרשתנו איננה פשוטה , כלל ועיקר. מנהיגות המחוללת שינוי ורפורמה , יודעת מראש שכל שינוי מהמקובל ,השגרתי , הנהוג והמקובל, עלול לפגוש התנגדויות בעוצמות שונות. כך לימדנו מקיאוולי ( 1469-1527 ): "אין דבר קשה יותר לתכנון, לא בטוח ומסוכן, מיצירת מערכת חדשה. היזם יעמוד מול איבתם של אלה הנשכרים משימורה של המערכת הישנה, ומול אדישותם של אלה אשר ייצאו נשכרים מן המערכת החדשה" (ניקולו מקיאוולי, "הנסיך")
כך משה חווה את תהליך השינוי בסגנונו הפתוח , במופע הבא בפרשתנו, באירוע קברות התבערה : "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ד'; וַיִּשְׁמַע ד', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ד', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ד' ".(במדבר, יא', א-ג).
הד להבחנה בין הסגנון הסגור לבין הפתוח, נמצא אצל אַחַד הָעָם (אשר צבי הירש גינצברג 1856- 1927) שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם של הציונות הרוחנית, במאמרו המפורסם "כהן ונביא" משנת תרנ"ג . לדעת אחד העם, הנביא נעלה על הכהן , משום שרעיון מוסרי ממלא את ליבו , " עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע. הנביא נלחם כל חייו על אמונותיו והאידיאלים שלו , גם במחיר היותו "איש ריב ומדון ואיש לכל הארץ" ( ירמיהו טו) . לעומתו הכהן איננו איש מלחמות , והוא צועד בדרך הסלולה ".
דומה שהסגנון המנהיגותי הסגור של אהרון הכהן בפתח פרשתנו, -"וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן- להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"( רש"י), נוכח גם אצל יהושע , שאמנם לא היה כהן, אך נקט בסגנון הסגור, המאפיין את הכהן- "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם". לעומתם, הסגנון הפתוח , בדמותו של משה , כנביא ומנהיג, המוביל שינוי והתחדשות –" וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".
לא מקרה הוא שההפטרה לפרשתנו, העוסקת בחזונו של הנביא זכריה, מבליטה את ההבחנה וההפרדה בין הסגנונות – פתוח סגור, בייצוגם אצל יהושע הכהן וזרובבל המלך.
כך מספרת לנו ההפטרה : " שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, ... כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח...וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (זכריה, ד', ו'-ח').
הנה כי כן, אחדות הניגודים –פתןח סגור בחזיונו של הנביא זכריה –" לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי".
נגינת הדיאלקטיקה המדברית - פתוח סגור, מתנגנת בשירו של יהודה עמיחי ( 1924 – 2000) "פתוח סגור" :
"לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו.
כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר בּוֹ בְּחַיָּיו.
וּכְּשֶׁהוּא מֵת הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם ".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
&
פרשת בהעלותך -תשפ"ב
"מצב ייחודי"- מייקל אייזנברג- הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון "אלף"
בעולם הניהול, וגם בעולם הספורט, מקובל לדבר על מודעות למצב. מסתבר שבמקרים רבים הקונטקסט והמצב משפיעים מאוד על התוצאה. אין פתרון בית ספר שניתן להפעיל כמענה אוטומטי, כל מצב הוא ייחודי, ואנחנו למעשה נדרשים להמציא את עצמנו כל פעם מחדש.
בפרשת השבוע המסע לארץ ישראל מגיע לשיאו, כשבפסוקים ניכרת התרגשותו של משה נוכח מראה מצעד הדגלים אל הארץ המובטחת:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה … אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. … וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
אולם, אנשים מתוך העם, שלא עמדו על גודל השעה וגודל האירוע קלקלו ושבשו את המהלך. מתוך פריזמה צרה המתאוננים - בלשון רבים כי זו לא היתה אפילו קבוצה מוגדרת - הביעו טרוניהשהרסה את המסע. מיד אחריהם, אנשים אחרים העלו על נס את הקשיים הפרטיים שלהם והתלוננו על רמת האוכל, למרות שהצפי הוא למסע קצר ותכליתי. כחלק מאותה דינמיקה שפגעה באחדות המחנה, התפתח שיח שבו כל אחד רואה רק את עצמו, העם מתואר כ"בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" והמהלך הגדול נעצר.
אירוע נוסף של חוסר מודעות למצב, בו מודגש עד כמה הרגישות לסיטואציה המיוחדת חשובה, מופיע בסוף הפרשה. מרים העבירה ביקורת על משה באוזניו של אהרון והעובדות לכשעצמן כנראה היו נכונות. מיד אחרי הציוץ של מרים, ועוד לפני הנזיפה של ה', התורה שיבצה באמצע את הפסוק: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ענוותנותו של משה איננה אומרת שהוא לא מודע למעמדו המיוחד, אלא כפי שמו״ר הרב ליכטנשטיין אמר, הוא יודע בדיוק את ערכו ולא מעבר. ולכן, נראה לי, שהפסוק בא לציין את הסיטואציה הספציפית שבה נאמרו הדברים. בעקבות חטאי המתלוננים והמתאוים ה' ציוה למנות שבעים זקנים שיתנו מענה רחב לשיח המתפתח במחנה. התורה איננה דוגלת בשיטה של סתימת פיות ולכן הושקה מערכת חדשה שתפעל לצידו של משה. אנשים פתאום מתנבאים במקביל למשה! בשעה שמשה מקבל בענווה את הצמחתם של מנהיגים נוספים לצידו, היה ראוי לגלות אמפתיה כלפיו, לעמוד לצידו ולא להעביר ביקורת. גם אם ביקורת של אחים ועמיתים עקרונית יכולה להיות ראויה ומועילה.
כפי שעיני הא-ל עקבו אחרי הלך הרוח של העם ומעשיה של מרים, בעידן המודרני, עיני המצלמות מפוקסות על כולנו בכל מקום. גם אם קבוצות קטנות מאוד הורסות, בעיני המצלמה או הא-ל יכולה להיות לזה השפעה גדולה על העם כולו. כשאנשים חושבים רק על עצמם, מגזרם או בטנם, יש לדבר השפעה רחבת היקף על היכולת שלנו לצעוד ליעד של מדינת מופת. חברה יכולה להכיל קבוצות ושונויות, אבל אסור שהקבוצות תתעלמנה אחת מצרכיה של השניה או מהתמונה הכללית. קבוצות, אפילו קטנות עלולות לגרום לנזקים משמעותיים כשאין להן מודעות למצב.
אנחנו לא סותמים פיות. אולם, בעשורים האחרונים מדינת ישראל עברה ממצב של 'מדינה מגוייסת' למדינה מפותחת ומשגשגת. בתקופה שלנו לא פעם קבוצות שונות מפספסות את גודל השעה ורוצות להשיג לעצמן חתיכה מהעוגה, להגן על מקום ההשפעה שלהם או רק כותרת. לא פעם זה נעשה גם תוך כדי העברת ביקורת חריפה על קבוצות אחרות ואפילו השמצתן. חשוב להבין שלייצובה של מדינת ישראל כלכלית ובטחונית יש פוטנציאל צמיחה גדול עשרות מונים מהמצב הנוכחי. יש להתעלות מעל מחלוקות, למחות נגד נציגי קבוצות הלחץ וההרס הצעקניות והמתריסות, ולפעול כשבטים מסונכרנים בתוך מחנה אחד. עלינו, לשלב את הכוחות לטובת עתידה של ישראל. עתיד מזהיר, ובעיקר שונה וטוב יותר מכל מה שהיה עד עכשיו.
אשמחלקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
וגם תזכורת קטנה שניתן לרכוש ספרי החדש על ספר במדבר ״חלב דבש ואי וודאות״ בלינק הזה.
&
שבת פרשת "בהעלתך" -יגאל גור אריה
מי שרוצה להצליח כהורה או כמורה כמנהיג או מנהל צריך לדעת מתי לשחרר!
מי שרוצה להצליח כהורה או כמורה כמנהיג או מנהל לא צריך לחנוק (כיום אנו מבינים זאת לדעת לשחרר). צריך לתת השראה, להצית לבבות, לגרום להם להידלק, לתת דוגמא אישית, להיות קרוב אבל גם לדעת להרפות/לשחרר, להניח לפתילה להידלק מאליה. אי אפשר לחיות במקום האחר, להדליק במקומו, צריך להיות שם בשבילו ולתת לו אמצעים. עם זאת – אסור להתרחק בטרם עת, לפני שיש שלהבת שבוערת בכוחות עצמה.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת..."
למה כתוב ב"הַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת"- לדעתי הכוונה לצורת הדלקת הנרות. צריך לקרב את האש אל פתילת המנורה עד שהשלהבת תידלק בעצמה. לא להדליק בכוח, אלא להרפות קצת ולתת לזה לקרות לבד.
זה לדעתי הכלל שאנו צריכים ללמוד מאהרון הכהן לחינוך ילדים בבית ובלימוד בכתה.
אי אפשר לחיות במקום האחר, להדליק במקומו, צריך להיות שם בשבילו ולתת לו אמצעים לתת לו ארגז כלים. ועם זאת אסור להתרחק בטרם עת, לפני שיש שלהבת שבוערת בכוחות עצמה.
שבעים ושלוש שנה הם פרק זמן ראוי להרהורים ולבחינת התקופה והשלכותיה השונות. אחת מאותן המחשבות והשאלות הנגזרות מאז היא כיצד ניתן לשחזר את אותה האחדות והרעות, ומדוע אנו זקוקים לאויב חיצוני כדי שיחבר אותנו יחדיו ויזכיר לנו שאנו עם אחד, ומתקשים לעשות זאת בעצמנו?
שבעים ושלוש שנה מעוררים אצל רבים נוסטלגיה – לתקופה, לשירים, לתמונות ולמראות, לתחושת משק כנפי ההיסטוריה.
"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" יגאל אלון
הלוואי ונשכיל ונדע כיצד לתרגם את הנוסטלגיה הזו וזיכרונות האחדות- למציאות חיים ישראלית גם בימינו.
הלוואי ונדע להפנים את מילותיו המקסימות של יוסי גמזו בשירו "הכותל":
עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים
הכותל - אזוב ועצבת,
הכותל - עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.
שבת שלום !!
שבת שלוה וענוגה !!
יגאל גור אריה.
&
חטא העגל וחטא התאווה - פרשת בהעלותך-תשפ"ב - חיים קופל
1) בפרשתנו מתואר חטא "התאוה". בני ישראל התלוננו " מי יַאֲכִלֵנוּ בשר". למרות הנסים שעשה אתם הקב"ה ולמרות המן שאכלו ויכלו להרגיש בו כל טעם שבחרו, הם טענו שהאוכל שאכלו במצרים עדיף בעיניהם.
2) משה מגיב בתקיפות:" וישמע משה את העם בכה..ויאמר משה אל ה' למה הֲרֵעֹתָ לעבדך..האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו..מאין לי בשר לתת לכל העם הזה..לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה..ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג.." (י"א..י-ט"ו). תגובה קשה ותקיפה.
3) לכאורה חטא העגל, שהתרחש קודם, נראה הרבה יותר חמור: משבושש משה לרדת מהר סיני עשו העם עגל זהב שיקשר בינם לבין הקב"ה. הקב"ה כועס ואומר למשה: "לך רד כי שחת עמיך..סרו מהר מן הדרך...עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו...ויאמרו אלה א-להיך ישראל" (שמות ל"ב..ז-ח). חז"ל מגדירים את חטא העגל: ככלה שזנתה בתוך חופתה (ילק"ש שיר השירים תתקפ"ג).
4) תגובת משה רבנו, עוד כשהיה על הר סיני, כששמע מהקב"ה על מעשיהם, הייתה הרבה יותר מתונה וסלחנית. "ויחל משה את פני ה' א-להיו ויאמר: למה ה' יחרה אפך בעמך" (ל"ב-י"א) ובפיו שני טיעונים: א) אם ישראל יוכחדו, יצא חילול ה' ע"י המצרים שיאמרו שה' הוציאם ממצרים בכדי לכלותם במדבר. ב) ה' הבטיח לאבות שבני ישראל ינחלו את ארץ ישראל. ואומנם ה' סולח.
5) נראה בעליל, שחטא העגל היה הרבה יותר חמור מחטא "המתאוים" ואילו תגובת משה רבנו הייתה לכאורה בניגוד לכך. בחטא העגל, החמור יותר, תגובתו מכילה וסלחנית, ואילו בחטא "המתאוים",הקל יותר, תגובתו יותר תקיפה ובלתי מתפשרת?
6) נראה שבפרשתנו החטא נובע מגשמיות, "תאוות המאכל" השתלטה על העם למרות שהיה להם את המן. נגד תאוות המאכל, קשה להילחם , כאן לא מועילים דיבורים. לכן תגובת משה הייתה קשה. אך בחטא העגל, עם כל חומרתו, העם חיפש "א-להים" אחרים, זה חטא שבאמונה, ומי שעוסק באמונה ניתן לדבר אתו, להסביר לו, ולכוונו לאמת.
7) בהמשך, נבין גם את תשובת ה' למשה: " אספה לי שבעים איש מזקני ישראל...וירדתי ודברתי עמך שם וְאָצַלְתִּ֗י מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם" (י"א..ט"ז-י"ז). לכאורה העם רוצה גשמיות, אוכל, ומה יועילו זקני ישראל בעניין (נשמע כמו מינוי ועדה שתבדוק את הנושא..). התשובה היא שבעיה "גשמית" אי אפשר לפתור רק "באספקה גשמית", כי היום העם רוצה אבטיחים ומחר ירצה ירק אחר. כאן צריך טיפול שורש. הדרישה לגשמיות, למרות שהיה להם מן, נובעת מ"רִיק רוחני" לא הייתה לעם מטרה, או יעד רוחני. תפקיד הזקנים היה להציע לעם מטרות רוחניות. ברגע שתהיה להם מטרה רוחנית, העניינים הגשמיים יהפכו משניים וחסרי חשיבות.
8) דומה הדבר לתלמיד ישיבה שמוצא סיפוק בלימודו, אזי כל התנאים מסביב פחות מטרידים אותו. אבל תלמיד שאינו מתחבר ללימוד, כל פגם קטן בציוד, או באוכל, מפריע לו.
9) ואכן הפתרון הצליח ושם המקום נקרא "קברות התאוה" כי שם נקברה תאוותם לגשמיות והחלל התמלא ברוחניות.
10) תשובות מפרשת נשוא
א) מנין הפסוקים-פסוק? רק אם תוריד מה"פה" –"עין"... תשובה: מנין הפסוקים בפרשת נשא=176. הגימטרייה של המילה "פסוק "היא=246. היא תתאים למספר הפסוקים בפרשה, רק אם נוריד מהאות "פ"=80 של המילה "פסוק" את גימטריית האות "ע"=70 שזה=10. לכן (פ)"סוק"=166+במקום האות "פ" יהיה =10 נקבל 176 ויתאים.
ב) 10 משמעויות למילה "נשא"? תשובה: נשא=מנה. "נשא את ראש בני ישראל" (ד-כ"ב). נשא=הספיק. "ולא נשא אתם הארץ"(בראשית י"ג-ו) רש"י: לא הייתה יכולה להספיק. נשא=חמל. "ישא ה' "(במדבר ו-כ"ו).רש"י: יכבוש כעסו. נשא=התפאר. "מתנשא לאמור"(מלכים א א-ה) רש"י מתנשא: מתפאר. נשא=נָטַל. "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר ט"ז-ט"ו). רש"י-נטלתי. נשא=סחב. "ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל" (מלכים א ה-כ"ט). נשא=השתתף. "נושא בעול" (אבות פ"ו משנה ו). נשא=התחתן. נשא אשה. נשא=מצא. נשא חן. נשא=השיגנשא פרי-השיג תוצאה.
11) שאלות לפרשת בהעלותך
א) איזה אדם נתבקש להפוך לאיבר?
ב) רב שחי ב-200 שנים האחרונות, יום הזיכרון שלו חל בחדש סיון, אמר פעם: "אתה צורבא מדרבנן, ועם הארץ מדאורייתא" (אתה תלמיד חכם מדרבנן ועם הארץ מהתורה). מי הרב? למי אמר זאת? ובאלו נסיבות?
שבת שלום
מחיים ק.
