הרב עמיהוד סלומון דקה וחצי מפרשת בהר "אל תהיה נודניק!"
***********************************************************************************
פרשת בהר –תשפ"ב "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַד'"– שמיטה ,יובל ול"ג בעומר- חיי שעה אל מול חיי עולם
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
מצוות השמיטה והיובל, בפתיחה לפרשתנו: ״ וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר...וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַד'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת, לַד' : שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ... וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ...יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו.....וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי, הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי." (ויקרא, כה׳, א'- כג' ).
מצוות השמיטה והיובל מניחים לנו את התשתית הערכית והמוסרית , של התנהלות חברה אנושית יהודית בארץ ישראל, היודעת לקדש את הקשר של האדם לאדמתו, וגם יודעת להבחין בין חיי שעה – המתמקדים בעולם של מטה, בחיי היום יום והמעשה , בתיקונו של עולם וביישובו, לבין חיי עולם- המתמקדים בעולם של מעלה, בחיי הרוח והתורה.
מצוות השמיטה והיובל מאתגרות, בנתיב צמצום האי שוויוניות והפערים בחברה, בהדגישן את ערכי השוויון, הסולידריות והערבות ההדדית.
מהו ייחוד החיבור של האדם לאדמתו, בהקשר למצוות השמיטה ?
מרטין בובר ( 1878-1965), בספרו ״בין עם לארצו״, מדגיש את החיבור המיוחד, של האדם לאדמתו :״האדם מושם תחת עול מצוות האל, המגלה לו את רצונו, והוא ניתן על ידי מעשה הבריאה של אותו אל, בחיבור כה אמיץ עם האדמה, עד שהתייחסותו למצווה האלוקית, גורמת במישרין לטובת האדמה או לרעתה״.
גם המהר"ל ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל מפראג 1520-1609) מדגיש את מהות החיבור של האדם לאדמה: "שהאדם שיש בו השכל נקרא אדם על שם אדמה. וזהו כי דומה אל האדמה שנזרע בו החיטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפועל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם – שהוא נברא מן האדמה – הנשמה, שהיא זכה ונקיה בלא פסולת. וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו" (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ט"ו).
אכן, השם- אדם, הוא שורש המילה אדמה. בידיו של האדם לקלקל האדמה ולהפכה שדה בור או להשביחה לשומרה לטייבה ולטפחה. כך אצל האדם- מהותו של האדם לקלקול מידותיו ולקלקולו של עולם, כאדם בור, או לתיקון מידותיו ולתיקונו של עולם.
מהו החידוד המבחין בי חיי שעה ,לבין חיי עולם, בהקשר למצוות השמיטה והיובל ?
הנה כי כן, חיי שעה המתמקדים בעולם של מטה, בחיי היום יום והמעשה , בתיקונו של עולם וביישובו ,נוכחים בפרשתנו : "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ"
ואילו חיי עולם- המתמקדים בעולם של מעלה, בחיי הרוח והתורה, נוכחים בפרשתנו במצוות השמיטה:" וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת, לַד' ". כך גם במצוות היובל : "שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם".
כך גם ערך צמצום הפערים החברתיים ואי השוויון, נוכח בפרשתנו במצוות היובל: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו...וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי, הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי". קריאה בפרשתנו במצוות היובל, לערכי השוויון, הסולידריות והערבות ההדדית, מהדהדת בקולו של השופר : "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.( ויקרא, כה', ט'-י')
מה עניין השופר בפרשתנו, בהקשר למצוות היובל ?
קולות השופר מייצגים את השונות וההבדלים- תקיעה, שברים תרועה. אבל כולם מתחברים לברית אחת. בגמרא במסכת ראש השנה מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי- גנוח גנח-גניחות ארוכות או ילולי יליל-יללות מקוטעות קצרות. בא רבי אבהו ( סוף המאה ה3) והתקין בקיסריה שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו- גניחות ארוכות וגם יללות מקוטעות קצרות.
אך מה המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת?
בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני ,סוף המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה, שהתורה ציוותה בקול יללה". ספר החינוך מלמד אותנו שתקנת רבי אבהו איננה טכנית, עד זמנו של רבי אבהו כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות עם ישראל , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי כל ישראל ערבין זה בזה. החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק ( 1787 – 1859):" אין שלם יותר ,מלב שבור".
פרשתנו סמוכה לל"ג בעומר שיחול בשבוע הבא. האם קיימת זיקה של יום זה, לנושא דיוננו בפרשתנו, על מצוות השמיטה והיובל?
במסכת שבת, דף לג׳ עמ׳, ב׳, מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה , כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר. כעבור 12 שנה, הם יוצאים מהמערה ורואים אנשים חורשים וזורעים. אמר רשב״י:״ מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מה שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו ונכנסו לשנים עשר חודשים נוספים. לאחר שנה יצאה בת קול ואמרה; צאו ממערתכם ויצאו. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן ,שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות".
לפנינו דיאלקטיקה, של מתח בין שני מרחבי חיים, ״חיי עולם״ אל מול ״חיי שעה״.
מרחב החיים של המערה ,מסמל את ״חיי עולם״, של התנתקות מהאדמה ,מחיי עבודה ויישובו, של עולם הקדושה, הרוחניות, התורה, של עולם אידיאלי ואוטופי. ואילו מרחב החיים מחוץ למערה, מסמל את ״חיי שעה״, של החיבור לאדמה, הגשמיות, הארציות, העבודה והמלאכה, והקיום היום יומי. האם שני המרחבים הללו, נפגשים? האם אפשרי, מרחב המשלב את שניהם? האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים, מחוץ למערה, מחייב התעסקות והתמקדות, רק בקיום היום יומי, בצרכים הבסיסיים? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של בינריות, זה או רק זה ?
הנה התשובות לשאלות, בדמותו של הזקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, לימוד גדול, של דרך השילוב – חיי שעה מחוץ למערה: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ", אך גם את – חיי עולם בתוך המערה: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת, לַד' ...יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו ". הזקן לימד את רשב״י ובנו אלעזר, את מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת. במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בין הערביים, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים סינרגטי, המשלב יחדיו את - ״חיי עולם״ וגם את- ״חיי שעה״.
מדורות ל"ג בעומר מבטאות את המשמעות העמוקה של האש, המסמלת את גילוי הסוד, הארתו והפצתו בעולם. האש שיש בה גם צבע כחול היורד למטה ומכלה את החלב- זאת המשמעות של הארציות והקיום בעבודת האדמה ,של - חיי שעה. אך באש יש גם צבע לבן מזוקק וטהור העולה למעלה ואינו מכלה דבר- זאת קומת הנשמה של - חיי עולם.
כך הקוּמְזִיץ לווית החן של ל"ג בעומר, מלמדנו חשיבות ערכי – הביחד, הסולידריות והשוויון. קוּמְזִיץ פרושו - בא ושב- ביחד. המקור הוא חסידי- קיבוץ. כך הציונות והלאומיות במאות ה19 וה-20 הושפעו מהחסידות ומהמיסטיקה הקבלית של ל"ג בעומר . מאוחר יותר אומץ המונח בידי אנשי הפלמ"ח לתיאור הישיבה סביב המדורה, ובמשמעותה זו נותרה עד ימינו. בשיר "דּוּדוּ", שכתב חיים חפר (פיינר) על מ"מ הפלמ"ח דוד צ'רקסקי שנפל בקרב, מסופר: "אִתָּנוּ הָלַךְ בַּמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ / אִתָּנוּ סִיֵּר הוּא בַּגְּבוּל / בַּקוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ / אִתָּנוּ סָחַב מִן הַלּוּל".
כך גם פרופ' חזקי שוהם, מהתכנית – פרשנות ותרבות, בפודקאסט של בר דעת – אוניברסיטת בר אילן, מצביע על גלגולו של ל"ג בעומר, בנתיבי ההיסטוריה והוא טוען שהמקור הראשון, לציון חגיגי של לל"ג בעומר, הוא במאה ה- 5 ,שאותו חוגגים כחג יהושע בן נון וכנגד הנצרות בדמותו של ישו.
חשבתי על מקורו של ל"ג בעומר- כיום יהושע בן נון, בהקשר לנושא דיוננו , בזיקה למצוות השמיטה והיובל בפרשתנו- חיי עולם במרחב המערה, אל מול חיי עולם, מחוץ למערה. כך למדנו :"וַיֹּ֨אמֶר ד' אֶל־ מֹשֶׁ֗ה קַח־ לְךָ֙ אֶת־ יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־ נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת ־ יָדְךָ֖ עָלָֽיו (במדבר, כז',יח'):מפרש רש"י וגם המדרש: "כמדליק נר מנר "ונתת מהודך" כמְעָרֶה מכלי לכלי".
הנה כי כן, המערה המייצגת חיי עולם – תורה ורוח , היא סוג של – מְעָרֶה, בהטענת הבטריות של החקלאי העוסק שש שנים בחיי עולם בשדותיו והנה בשנה השביעית- שנת השמיטה. הוא מְעָרֶה את חיי השעה, בחיי עולם. יש כאן סוג של העצמה רוחנית , בניתוק מסוים מחיי שעה – מהחומר ומהגשמיות. כך הפסוק האחרון בפרשתנו: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, ד' " .(ויקרא, כו',ב'). כל ששת ימי השבוע, אנו בחיי שעה והנה הדלקת נרות השבת, מאירות את כניסתנו לשבת – לחיי עולם.
שירו של רועי שלום זמיר, משורר צעיר מנחלים, מאיר את הסינתיזה של חיי עולם במרחב המערה, לחיי שעה ,שהם חיינו האמיתיים והיומיומיים מחוץ למערה: "כשנצא מן המערה, האם ירשוף מבטנו אש ותבערה, או שיהיה מבטנו חומל ומרפא ומצפה ומיחל. כשנחזור אל תוך הפיח השחור, האם נביא אתנו זוהר ואור אל העולם הזה הממהר ורץ, הצפוף והרדוף והנלחץ. כשנצא מן המערה, האם נדע למצוא ניחוח הדסים ופני איש זקן מקבל את השבת בין ערביים, בהמולה המיוזעת, במאבק ההישרדות המסנוור, האם יהיה לנו גם חסד בעיניים."
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
יגאל גור אריה כותב מתוניסיה היפה והמעניינת.
פרשת בהר תשפ"ב.
ברכות ושמחות ליבלו לשבת בר מצווה !
הונאה, לא מה שחשבתם.
תחום חדש ומרתק מופיע בפרשת "בהר": "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתו...".
לא בתחום הממון , אלא ב "הונאת דברים". אדם שמקניט את חברו או נותן לו עצה לא טובה –מבצע גם הוא סוג של הונאה. הונאת דברים .(מה מעושים לנו "מנהיגנו")
אנחנו רגילים לחשוב על הונאה רק בתחום הפלילי, רק בהקשר של "היחידה לחקירות הונאה ",היחידה העסוקה ביותר בימים משוגעים אלו ,אבל הפרשה מציגה דרישות גם בתחום הדיבור ומבקשת לא להשתמש בדיבורים שלנו כדי להונות אחרים .
דוגמאות רבות בהונאות מילוליות כאלו : אדם שאנחנו יודעים שלא יודע את התשובה לשאלה מסוימת –אבל בכל זאת מתעקשים לחשוף ברבים שהוא לא יודע ,מוכר בחנות שאנחנו מטרידים אותו הלוך ושוב בשאלות אף על פי שאין לנו שום כוונה לקנו סחורה ,אדם שחזר בתשובה או התגייר ואנו מזכירים לו בכוונה את עברו ,גם סועד במסעדה שמטרטר את המלצר לשווא. המשותף לכל ההונאות האלו הוא תחושת שליטה , רמאות ,התנשאות. היכולת –באמצעות מילים –להשפיל קצת את האחר ולרומם את עצמך.
מול כל המקרים האלה מבקשת התורה : "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ "..ֹ
כיום שאנו רואים מה קורה לנו במנהיגות "משה קבל תורה מסיני". הענווה אפשרה למשה להיות המנהיג הדגול ביותר שקם לעם ישראל. מסירות נפשו ואומץ לבו נבעו מאותה ענווה וביטול עצמו ערכי אשר היא המנהיגות האחראית המובילה עם .-"כמו *היום במדינתנו –איפו הצניעות לקיחת אחריות או דוגמא אישית* "!!
*אני אומר היום דוגמא אישית ויותר אישיות לדוגמא* .
כתב הרמב"ם-"כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ,ופניו כבושות בקרקע , אפילו נתן לו אלף זהובים ,איבד את זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ,ומתאונן עמו על צרתו ,ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות."
שבת של שלום !
שבת שלווה וענוגה !!
יגאל גור אריה
&
אונאת דברים, רגישות לזולת- חיים קופל -פרשת בהר תשפ"ב
1) כידוע ביהדות יש כוח ועוצמה רבה למילים. הקב"ה ברא את העולם באמצעות מילים. אדם יכול להקדיש חפץ, או לגמול חסד ולעודד את חברו באמצעות מילים. אך הוא יכול גם להשתמש בכוח הדיבור לרעה. דוגמא לכך אנו מוצאים בפרשתנו והיא: אונאת דברים.
2) כתוב בתורה:" ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך" (כ"ה-כ"ז). להלן דוגמאות שמובאות בגמרא:
א) לא יאמר לבעל תשובה: זכור מעשיך הראשונים. (אין זה נעים).
ב) לא יאמר לבן גרים: זכור מעשה אבותיך. (למרות שזה קשור באבותיו ולא ישירות בו).
ג) לא יאמר למוכר: כמה עולה בגד פלוני, ודאי שלא יטריח אותו למדדו, אם מראש אין בכוונתו לרכשו.
3) יסוד הדברים באיסור אונאת דברים, הוא ברצון התורה שלא לצער את הזולת. (השורש הוא "ינה" מלשון הונאה, דהיינו: הטעיה, מרמה.) לכן גם אדם שמתעניין במוצר מסוים, משוחח עם המוכר על רכישתו, אך מראש יודע שהוא לא ירכשו, הרי שבסוף המוכר יצטער מכך, שלא הצליח למכור אותו.
4) הגמרא מסבירה גם למה חמור עוון אונאת דברים מאונאת ממון.
א) אונאת ממון פוגעת בכספו של השני, ואונאת דברים בגופו.
ב) אונאת ממון ניתנת להשבה ואונאת דברים לא.
ג) באונאת ממון לא נאמר " ויראת מא-להיך" ובאונאת דברים כן נאמר. דבר המראה על "חומרת יתר". (וכן מונע ממנו להסביר שכוונתו הייתה לטובה ולא לצער. שהרי ה' יודע מחשבותיו). (ב"מ דף נ"ח:).
5) על ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אמרו שהיה "גאון" במידת החסד והרגישות לזולת. לכאורה תואר "גאון" שייך רק באינטליגנציה וידע בתחום מסוים. אך מסיפור שנביא להלן, נראה כמה "רחוק" הוא חשב ועשה בכדי למנוע צער מאדם, מה שאדם רגיל לא היה מעלה בדעתו.
6) מעשה באברך שנכנס אל הרב אויערבך וסיפר לו, שנולד לו בן במז"ט והוא מעוניין לקרוא לו יהונתן , על שם אביו המנוח. אבל בבניין, בו הם מתגוררים, היה ילד בשם יהונתן שנהרג בתאונת דרכים, ורעייתו חוששת לקרוא לבנה בשם ילד שנהרג צעיר. זה מזל רע, כך היא טוענת. ברם, היא תסכים לכך, רק אם הרב יאשר זאת. הרב אויערבך, חשב, ופסק נחרצות: לא! אל תקראו לילד בשם זה. אבל לא בגלל הסיבה שאשתך אמרה, בכך אין קפידה. אלא בגלל שעוד כמה שנים, כשילדך יגדל , ירד לחצר לשחק ואשתך תקרא לו לעלות הביתה, אזי השכנה ששכלה את בנה, כשתשמע את השם "יהונתן" תצטער מאד. הזיכרונות אל בנה יעלו שנית וצערה יגבר על שהיא לא זכתה לכך. לכן עצתי לכם, שתקראו לו בשם אחר.
7) כמה רגישות טמונה במעשה זה, כמה התחשבות בצער הזולת, וכמה מוסר השכל נוכל ללמוד ממנו. עד כמה "רחוק" ראה הרב. תחום אליו אין אנו מעלים על דעתנו להגיע כלל.
8) תשובות מפרשת אמר
א) מילה שמופיעה בפרשה שלש פעמים בפסוק אחד, וכל פעם בתוספת אות (שונה),או שתי אותיות?
תשובה: המילים: קדש, קדוש, וקדשתו (כ"א-ח).
ב) מהן שבע המצוות המוזכרות בפרשה ובהן מוזכר בפירוש המספר שבע?
תשובה: 1) בהמה חייבת להישאר עם אמה, שבעה ימים בטרם תוכל לשמש קורבן. (כ"ב-כ"ז).
2) חג הפסח נמשך שבעה ימים (כ"ג-ו).
3) ספירת העומר נמשכת שבעה שבועות (כ"ג-ט"ו).
4) יחד עם קורבן שתי הלחם מוקרבים שבעה כבשים (כ"ג-י"ח).
5) ראש השנה נחוג בחודש השביעי של השנה. (כ"ג-כ"ד).
6) יום כיפור חל ביום עשירי לחודש השביעי(כ"ג-כ"ז).7)חג סוכות נמשך שבעה ימים(כ"ג-ל"ד).
9) תשובות מיום העצמאות
א) הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו" על המדינה, מיוחס לרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הופיע לראשונה בתפילה לשלום המדינה.
ב) הכרזת המדינה הייתה אמורה להתקיים עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל (בין 14-15 למאי) היות שבשנת 1948 חל 15 במאי בשבת, הוקדמה ההכרזה ליום שישי 14 במאי ה' באייר תש"ח בצהרים. ובכך נמנע חילול שבת.
ג) בדגל המדינה נבחרו הפסים בצבע כחול דווקא, מכיוון שבציצית יש פתיל תכלת, וכן מעיל הכהן גדול עשוי מצבע תכלת. נציין שהדגל עוצב על פי צורת הטלית ולכן יש בו שני פסים.
10) שאלות מפרשת בהר
א) מהי המילה בפרשה, בעלת הערך הגימטרי, הגבוה ביותר?
ב) "וכי ימוך אחיך" (כ"ה-ל"ה). מנה שמונה שמות/כינויים לעני ומה ההבדל ביניהם?
שבת שלום
מחיים ק.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
