בואו להיות שותפים לעשייה,בתרומה או חסות, אנחנו עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46
ניתן לתרום באתר - www.hamikra.org
החברה לחקר המקרא ממשיכה בסידרת הרצאות בזום (הקוד קבוע וחינם) ובשידור ישיר בפייסבוק :
הרב ד"ר לורד יונתן צבי זקס ז"ל "כפרשן מקרא" -
ביום חמישי הבא ראש חודש א' חשוון 07.10.21 שעה 21.00 הרצאה מספר 13 בסדרה.
מרצה : שרה עברון
הנושא: "מבוא לספר בראשית" בהגותו של הרב זקס ז"ל
ניתן להרשם להרצאות כאן : https://sacks.hamikra.org
פרשת בראשית – "וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ " – התבוננות בחטא ועונשו
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
אנו נפעמים נוכח מעשה בראשית של הקב"ה, שמאפיין את היציאה מעולם של תוהו ובוהו, לעולם של יצירה וסדר. הנה היום השישי בו אנו חווים את פאר יצירתו של האדם נזר הבריאה.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ...וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי ".
בהמשך סיפור מעשה בראשית, אנו חווים את יצירתו של גן העדן והשמתו של האדם בו:" וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר."
כך ממשיכה פרשתנו לספר אודות יצירתו של עץ הדעת: " וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. "
הנה לפנינו האתגר האנושי הבראשיתי שהוצב לאדם :" וַיְצַו ד' אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת."
ובנקודה זאת כמו בעולם המוסיקה,בקְרֵשֶׁנְדּוֹ הבראשיתי, מתחוללת הדרמה המכוננת וכמו בפריצה לחדשות, breaking news , אנו חווים לראשונה את החטא הקדמוני ועונשו. שדומה שהסופר הרוסי פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, שכתב בשנת 1866 את הרומן- החטא ועונשו, הושפע מפרשתנו, שכן בספרו הוא עוסק בשאלות מוסריות, כגון חשיבות החיים, האחריות ללקיחתם, והעונש הנלווה לכך.
במערכה דרמטית זאת בפרשתנו, אנו פוגשים לראשונה שחקן מרכזי , בדמותו של הנחש הקדמוני: "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע."
הנה לא מאחר העונש להגיע: "וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
הנה כי כן, טרם החטא, האדם וחווה היו נעדרים כל שיפוט מוסרי , לדעת להבחין בין טוב לבין רע, כדרגתו של הקב"ה. התנהלותם הייתה כסוג התנהגות של שלב ילדות בגיל הרך, אותו שלב התפתחות ראשוני, שחסר בו שיפוט מוסרי שאינו יודע להבחין בין טוב לבין רע.
רק מאותו רגע שהם נוגסים בפרי עץ הדעת האסור, הם רוכשים לראשונה, יכולת של שיפוט מוסרי וכך מתארת זאת פרשתנו :" ותֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".
אכן, תפירת עלה התאנה להסתיר את ערוותם, מציגה את שלב התפתחותם, ביכולת השיפוט המוסרית ,להבחין בין טוב לרע , אותה הם רכשו לראשונה בחייהם.
ז'אן פיאז'ה פסיכולוג שוויצרי ( 1896-1980 ) פיתח תיאוריה של התפתחות שיפוט מוסרי ברצף גילאי, שכולל את השלבים הבאים: השלב הראשון שנמשך עד גיל שבע ,הוא אותו שלב ילדות מוקדם שבו חסרה יכולת של שיפוט מוסרי, לדעת להבחין בין טוב לרע. השלב השני נקרא "ריאליזם מוסרי" והוא מאפיין את תקופת הילדות המתקדמת. בשלב זה החשיבה היא קונקרטית, והמוסר נחשב לדבר מוחלט שלא ניתן לשנותו. התנהגות היא צודקת לגמרי או מוטעית לגמרי, אין כמעט שיקול דעת או התייחסות לכוונתו של עושה הפעולה. פעולה היא מוסרית או לא מוסרית ע"פ הגמול לו היא זוכה. כך, למשל, ילד בן תשע עשוי להקפיד על כללי המשחק ולסרב להגמישם עבור אח קטן המשחק עמו "כי זה החוק". השלב השלישי הוא שלב המוסריות האוטונומית המתחיל בתחילת גיל ההתבגרות, בסביבות גיל 12. יכולת השיפוט של המתבגר היא מופשטת ורחבה יותר. הוא יכול לקחת בחשבון את הכוונות שעומדות בבסיס הפעולה, מסוגל לשמוע דעות שונות ולראות פעולה כמוסרית או לא מוסרית באופן יחסי למצב בו מדובר, ולהסכמה החברתית הקיימת בנוגע לנושא.
כך גם לורנס קולברג פסיכולוג יהודי אמריקאי שהתנדב במלחמת העצמאות בישראל, הושפע מפיאז'ה ופיתח את מודל ההתפתחות של השיפוט המוסרי על השלבים הבאים : שלב ראשון: מוסריות קדם- קונבנציונאלית. השיפוט נעשה מתוך הפחד מעונש ע"י סמכות חיצונית. שלב שני: מוסריות קונבנציונאלית. הילד בשלב זה רוצה לקבל אישור מאחרים על פעולותיו וחושש מביקורת. שלב שלישי: מוסריות פוסט-קונבנציונאלית. זהו השלב המפותח והבוגר של המוסר ע"פ קולברג. מוסריות זו מתבססת על עקרונות מופשטים, הקובעים אם דבר הוא טוב או רע. זהו השלב המוסרי הגבוה ביותר.
אם כן, אדם וחווה טרם החטא מאופיינים בפרופיל שלב הילדות המוקדם שנעדר שיפוט מוסרי לדעת להבחין בין טוב ולרע . רק החטא ועונשו בגירוש מגן העדן, מעניק להם יכולת זאת.
עתה עלינו להעמיק בדמותו של הנחש ותפקידו באירוע החטא ועונשו. חז"ל מייחסים לו את היכולת- להחיות או להמית, לבנות או להרוס .כך גם בימינו הנחש הוא הסמל המרפא והמקומם ,של חיל הרפואה בצה"ל. כך שנינו במסכת ראש השנה (ג', ח'):"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל' ( במלחמת עמלק- שמות יז'). כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר, כא'). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים."
האם הנחש בפרשתנו הוא נחש מרפא או נחש ממית?
בנרטיב המקובל, הרי הנחש הקדמוני בפרשתנו מואר באור שלילי של נחש שאיננו מרפא, שהוא זה שפיתה את האישה, שפיתתה את האדם וגרם לשרשור החטא והמדרון החלקלק, בהפרת הצו האלוקי- לא לאכול מעץ הדעת ובעקבותיו העונש של הגירוש מגן העדן. אבל בקריאה נוספת, ניתן אולי לייחס לנחש הקדמוני דווקא את מאפיין החַיּוּת והקימום של האנושות. בכך שגרם לזוג האנושי הבראשיתי – אדם וחווה, לרכוש את היכולת לשיפוט מוסרי, לדעת להבחין בין טוב לבין רע. דומה שהנחש הקדמוני הוא הזרז –הקטליזטור, לחולל את המעבר מגן העדן האלוקי, שבו אדם וחווה בשלב הילדות המוקדמת, הנעדרים כל יכולת של שיפוט מוסרי ונופלים בקלות במלכודת הפיתוי של הנחש, לאותו מעבר, למרחב האנושי מחוץ לגן העדן, שמחייב שיפוט מוסרי אנושי, לדעת להבחין בין טוב לבין רע. יתכן שדווקא הנחש, הוא זה שנבחר על ידי הקב"ה להיות שליחו האולטימטיבי, להשלים את מודל ההפרדה הבראשיתי כמו בשאר ימי היצירה האלוקית ולחולל את התהליך הדרמטי בתהליך יצירתו של האדם, במעבר שבין גן העדן האלוקי, לבין גן העדן האנושי, שהתכנותו להיות גן עדן מוסרי וערכי , ביחסים שבין אדם לאדם , תלויה אך ורק באדם.
הנה כי כן, בחוללות הנחש את החטא ועונשו בפיתוי האכילה מעץ הדעת, הושלם למעשה מודל ההפרדה של יצירת ימי בראשית, שבין האלוקי לבין האנושי, כפי שחוללות ההפרדה בעולם של יציאה מתוהו ובוהו, התרחשה בכל אחד מימי בריאת העולם. כך ביום הראשון "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד ". כך גם מתחוללת ההפרדה הבראשיתית ביום השני : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי ". כך גם מתרחשת ההפרדה ביום השלישי : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי ". כך גם ההפרדה מתרחשת בהמשך ימי יצירת בראשית בהפרדה שבין היום לבין הלילה , בין האור ובין החושך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; ...וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ."
הנה כי כן, החטא ועונשו והגירוש מגן העדן, הביא להפרדה בין העולם האנושי בגן עדן של אדם וחווה, שאין לו יכולת שיפוט להבחין בין טוב לבין רע, לבין העולם האנושי מחוץ לגן עדן, שיש לו יכולת שיפוט ודעת להבחין בין טוב ובין רע. בגן עדן יכולה להיות מציאות שהאלוקי והאנושי ידורו בכפיפה אחת , רק כאשר מובחן ההבדל בין אלוקים היודע להבחין בין טוב לבין רע, לבין האדם שלא יודע לעשות זאת. אבל ברגע שהאיזון מופר על ידי הפיתוי והחטא, הרי האנושי והאלוקי לכאורה דומים- יודעים להבחין בין טוב לבין רע. במצב זה הם אינם יכולים לדור במרחב אחד. יש ליצור הפרדה כמו שאר ימי יצירת ההפרדה-שמים וארץ, אור וחושך .
אך פרשתנו מלמדת אותנו, שלא די בהפרדה שבין המרחב האלוקי , לבין המרחב האנושי. נכון שבמרחב האנושי מחוץ לגן עדן, הוענקה לאדם היכולת לשיפוט מוסרי, בתהליך התפתחותו המוסרית, כמו שלמדנו בתיאוריות של פיאז'ה וקולברג, וכך מאירה פרשתנו את נתיב התפתחות האנושות: "וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל: הוּא הָיָה--אֲבִי, יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל: הוּא הָיָה--אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן--לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל". אך זאת לדעת, שהמעבר משלב הילדות בשיפוט המוסרי של אדם וחווה בגן העדן האלוקי, לשלב הילדות הבוגרת, מחוץ לחממת גן העדן, מחייב אחריות אנושית של שליטה עצמית ועמידה אל מול אורבות הפיתויים של יצר הרע.
כך אנו ניצבים נוכח כשל השיפוט המוסרי האנושי , בסופה של פרשתנו, בדרמה והטרגדיה- של הרצח הבראשיתי, עלי אדמות. קין רוצח את אחיו הבל. הנה לידתה של האלימות במשפחה הבראשיתית במלוא עוצמתה. קדושת החיים מתחלפת בזילות החיים. "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ ". אלימות = אל – מילים .היכן שנגמרות המילים, מתחילה האלימות הפיזית שסופה לא אחת -רצח.
הנה לנו תמונת מראה למציאות חיינו העכשווית על אלימות מילולית .כאשר נגמרות המילים, עוברים לאלימות פיזית שלא אחת מסתיימת ברצח , בגלל כשל השיפוט המוסרי נוכח הפיתוי והתאווה לטריטוריה, לרכושנות ולמין במקרה הרצח של הבל ע"י אחיו קין. המילים מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את העולם. בכל אחד מששת ימי בראשית, נאמר: " ויאמר אלוקים" לפני המעשה. למשל : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר ". קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ מתחילה קודם במילים. המסר הוא : לא- לאלימות. כן- למילים. המשורר הסקנדינבי, רולף יאקובסן, כתב את שירו:"בשנתנו"- "כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה.... וְאֵד כְּמוֹ כלָּה נִפְרָשׂ מֵעַל, לְפֶסֶק זְמַן קָצַר, בּוֹ אִישׁ אֵינֶנּוּ קָם עוֹד עַל רעהו. לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה".
המבחן האמיתי של ההפרדה והמעבר משלב הילדות לשלב הבגרות , ביכולת השיפוט המוסרי להבחין בין טוב לבין רע, במרחב חיינו מחוץ לגן העדן, חייב להתקיים כאשר אנו ערים ולא כאשר אנו ישנים.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
״בראשית ״-יגאל גור אריה
מסופר על ששת ימי בריאת העולם.
ביום השני הוכיח ה' שאפשר לעשות שלום אפילו בין אש ומים, שברגיל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לאחר שהוכיח ה' שאפשר להכניס במחיצה את שני הפכים גמורים כאש ומים ולעשותם אחד – אנו בטוחים כי בכוחו ובכוחנו לעשות שלום עלינו ועל כל ישראל.
"יום שלישי פעמיים כי טוב" למה?
כי ביום השלישי נבראה האחדות בין מים ליבשה, המים משקים את הארץ ונוצר הצומח. האחדות היא הטוב האמתי.
בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר.יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות אין הכוונה ליצירת אחידות.
חברה הטרוגנית המאמינה ב״אחדות מתוך השוני״ תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.
מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשויה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם.
לו יהי ונשכיל כולנו לנהוג כך !!!
"בראשית" המידות הטובות לאדם:
ב – בריאות ובטחון
ר – רצון
א – אהבה
ש – שמיעה ושתיקה.
י – יראה
ת – תבונה, תרבות
יש לנו הכל רק שנשכיל להקשיב, לקבל ולהכיל את האחר השונה ....
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
