למדו את סיפורכם, את התנ"ך, ולימדו את הדורות הבאים,שכן סיפור המסופר על פני דורות הוא מתנה .! (הרב לורד יונתן זקס ז"ל)
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
אתם נהנים מהפעילות שלנו? יעזור מאד שתהיו שותפים לעשייה בחסות ותרומה!
ניתן לתרום באתר העמותה - www.hamikra.org
ניתן להנציח בשיקופית הפתיחה לפני ההרצאה בימי חמישי.
הרב עמיעוד סולומון רב קהילה פ"ת במסר מוקלט בן דקה וחצי
על חוקי מרפי ורבי אברהם אבן עזרא זצ"ל
(תאריך הפטירה א' באדר)
&
והשבוע תוספת: 30 דקות עם הרב עמיהוד בשיעור מוקלט לפרשת פקודי : סוד הצמצום האנושי
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
פרשת פקודי – " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת " - אפקט הצופה מן הצד
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
אפקט הצופה מן הצד (by stander effect) הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, המתייחס לתופעה בה היחיד רואה את נטל האחריות כמוּסר ממנו, ככל שקבוצת האנשים בה הוא נמצא גדולה יותר. ככל שמספר האנשים הנוכחים באירוע מסוים גדול יותר כך הסיכוי של אנשים לעזור לאדם במצוקה הוא קטן יותר. תופעה זו באה לביטוי בעיקר כאשר אדם מסוים מצוי במצוקה, ומתבטאת בכך שהאנשים סביבו אינם מגישים לו עזרה מתוך ההנחה שאדם אחר יגיש את העזרה הנדרשת. מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון. הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו. התופעה אינה נובעת בהכרח מגישה אגואיסטית בה הפרט שואל את עצמו "מדוע דווקא אני?", אלא גם מהסברה שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה והתערבותו אינה נדרשת.( ויקיפדיה 1.2.2021 ).
הנה אנו עדים זה שבוע לאפקט הצופה מן הצד , נוכח התרחשותה של מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים. שיירות של פליטים חסרות ישע בורחות בלי בית מפני הרעים. העולם הנאור עומד מן הצד ומתכנס לו בחדר החמים והנעים , כדברי השיר.
ביהדות, הקריאה לאדם האנושי כנגד - אפקט הצופה מן הצד, היא – אַיֶּכָּה: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ד' אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ד' אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. (בראשית, ג', ח-ט).
ביהדות, הקריאה למנהיגים באשר הם , כנגד - אפקט הצופה מן הצד, היא - הִנְנִי. מילה מכוננת המופיעה בתנ"ך – 157 פעם, המציגה מהות ייחודית של - שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים. כך אצל הנביא ישעיהו : "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ד' אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו, ו' ח').
הנה פרשתנו חותמת את ספר שמות , במסע היציאה ממרחב העבדות והשעבוד במצרים, לעבר מרחב החירות לארץ נושבת.
כך פותחת פרשתנו : "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ד' אֶת-מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן--חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ."( שמות, לח',כא - כג).
אֵלֶּה פְקוּדֵי- לא לצפות מן הצד - מכוחו של מיקוד שליטה חיצוני , של פקודה חיצונית למעורבות ופעולה בצו אלוקי. אך גם מכוחו של מיקוד שליטה פנימי, של פקודה ותחושה פנימית, למעורבות, ולסולידריות.
הפקודה משתקפת בשמותיהם של מנהיגי מלאכת הקמת המשכן ועיצובו .
בְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה – הנה קריאה – לא לעמוד בצל – בְצַלְ-אֵל ולצפות מן הצד , שהשליחות והמלאכה ייעשו על ידי אחרים, אלא להתחבר למורשת המשפחה מדורי דורות- לנַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב שהיה נשיא שבט יהודה , הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים.
כך גם אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, הנה קריאה לפרוס את אוהלך כאבא כואב וחומל לאחרים- אָהֳלִי- אָב ,וקריאה לצאת לעזרת אחיך הנתונים בצרה –כאֲחִי-סָמָךְ.
אם הזכרנו את נשיא שבט יהודה, הרי פרשות הקמת המשכן מאירות את אפקט הצופה מן הצד , נוכח מעשה ההתנדבות של הנשיאים בהקמת המשכן : "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן"(שמות,לה',כז'). מדוע החסירו מהם האות י'?
נדרש לכך כבר רש"י ( 1040-1105): "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים-יתנדבו ציבור, מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין...ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם והנשאים כתיב"
מסביר לנו שמשון רפאל הירש ( 1808-1888 ), את אפקט הצופה מן הצד, של הנשיאים : "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק- ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם ".
אך כנגד אפקט הצופה מן הצד, של הנשיאים, מציגה פרשתנו את הדוגמא ההפוכה של אפקט הצופה -אבל, שלא צופה מן הצד, בדמותן של הנשים ,בהקשר לבניית הכיור במשכן.
"וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות, לח', ח') וְנָתַתָּ, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וְנָתַתָּ שָׁם, מָיִם... וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ" (שמות , מ', ז'-יב' )
מדרש תנחומא שופך אור על החיבור המיוחד שבין הקמת הכיור והמראות הצובאות של נשות ישראל : "בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה, מתוך הפרך העמידו כל הצבאות... אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין, שנאמר : " ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו. באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" .
הנה נשות ישראל, אותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו ממצרים, לא עמדו כצופות מן הצד, אלא חשו חושות לשליחות ההצלה, נוכח תכנית הפיתרון הסופי של פרעה:" וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ "( שמות,א',כב'). כך גם במפעל ההתנדבות של הקמת המשכן, הן לא עמדו מן הצד, כמו הנשיאים, אלא התגייסו כפקודה פנימית לתרום את חלקן ובכך זכו להקים את הכיור, אשר תפקידו להפריד בין הטומאה לבין הטהרה.
אפקט הצופה מן הצד, מואר בפרשתנו גם בקריאת - אֵלֶּה פְקוּדֵי , החושפת את מהות עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם במשכן, בהארתו של רש"י : "פקודי המשכן וכליו, היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד ולהקים איש איש למשאו המופקד עליו כמו שאמור בפרשת נשא".
הנה כי כן, פרשת נשא בספר במדבר, מציבה תמרורי אזהרה למשפחות הקהתי הלויים, העוסקים באותו מרחב עבודה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל תַּכְרִיתוּ, אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ" . (במדבר ד׳, יח׳- כ׳).
מדרש רבה, ה׳, א׳, מעמיק בנושא, בהביאו דעות של שני חכמים, המתארים ומנתחים את הסיטואציה המיוחדת , בעבודת שבט הקהתי: ״ אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר׳ יוסי בן זמרא (כהן אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי א״י), מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה (מוחצת) בטועני הארון, היו מתמעטין ( מרוב קדושתו של הארון היו ניזוקין). והיו כל אחד ואחד רצין ( מן הארון), זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן....עשו להם תקנה, כדי שלא יהיו מניחין הארון ובורחין..,איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא״.
רבי שמואל בר נחמן (אף הוא אמורא שישב בלוד באותה תקופה) אומר: " חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ולמנורה, אלא אף שמתמעטין, היו נותנים נפשם על הארון...ומפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולם רצים לארון ליטול שכר....והיו נוהגים בקלות ראש בשאר הכלים, והייתה השכינה פוגעת בהם...,אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם...אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.
פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997) בפרשנותה, שופכת אור למשמעות העמוקה במהות המחלוקת בין שני החכמים, בהקשר לנושא דיוננו- אפקט הצופה מן הצד : "רבי אלעזר בן פדת, רואה את הפגם ואת הסכנה שיש להילחם בה, בכך שיברחו הלוויים מן הארון, שירצו בתפקיד הקל, בתפקיד המחייב פחות, בתפקיד אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה, הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות. זה רץ לשולחן וזה רץ למנורה וזה למזבחות, והארון מתבזה. לפיכך יש להתקין תקנה שכל אחד מן הלויים ,יעשה את עבודתו כפי שצווה על ידי אהרון ובניו. ואולם רבי שמואל בר נחמן, רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לחכם הראשון, ואף היא פסולה. אין הם בורחים מן הארון, חס ושלום, תפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד, אינו מפחידם, להיפך, אלא בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור, בזים הם לקטנות. ומי יעשה את הקטנות, אם כל אחד ואחד, רק לתפקיד הרם והנישא ישא עיניו? מי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות?, לפיכך ״איש איש על עבודתו ואל משאו״, כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו״.
הנה קריאה כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מן הצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה.
כך נחווה בסוף פרשתנו את הארת הענן באהל מועד: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (שמות, מ', לד'-לה').
הקב"ה פוקד את משה - עליך משה להנחיל לדורות הבאים את –"וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (שמות, לט', לב').
כך סיומה של פרשתנו מתחבר להשלמת בריאת העולם והאדם - "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית, ב', א') ולברית הקשת בענן :" וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. " ( בראשית, ט', טז').
התקווה מוארת בעולם חשוך, באורות הצבעים של הקשת בענן.
שכן, הקשת המאירה בצבעיה, מייצגת את ההארה הגדולה אל מול הענן החשוך,במסע היציאה ממרחב העבדות והשעבוד במצרים, לעבר מרחב החירות לארץ נושבת.
ויסלבה שימבורסקה (1923-2012) משוררת פולנייה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996,שירה המטלטל-"כף היד", מחבר אותנו לאפקט הצופה מן הצד:" "עֶשְׂרִים וּשְׁבַע עֲצָמוֹת, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים, קָרוֹב לָאֲלָפִים תָּאֵי עֲצַבִּים, יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ. הֲרֵי זֶה דַּי וְהותר, כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת "מַיין קמפף" אוֹ אֶת "פו הַדֹּב".
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום חודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת פקודי - יגאל גור אריה
על מנהל תקין ,שקיפות ומשקל - יגאל גור אריה
..."אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:"
כמה זה עולה לנו –שקיפות היא מילת המפתח בשיח הציבורי שלנו כיום
פרשת פקודי נפתחת בפסוק "אלה פקודי המשכן", ובהמשך מופיע דיווח על כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו לצורך עבודת המשכן, ועל השימושים שנעשו בהן. מפרשים מסבירים,שמשה רבנו ראה צורך למסור דין-וחשבון מפורט של כל הנדבות שעברו תחת ידיו, ובכך להורות לגבאי-הצדקה את חובתם להיות נקיים כלומר להוכיח כי כל התרומות הגיעו ליעדם המקורי ולא חס וחלילה שימשו לדברים שאינם ראויים.
כמה רחוק הדבר מהמנהיגים הנוכחיים שלנו? מתי נתברך במנהיגות כזו, הגונה ישרה עם דוגמא אישית ומורה את דרך הישר. -מה נהיה לנו כאן ????
יש כאן צורך ענק למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי.
בהמשך הדיווח לא כלל את כל החומרים שהוקדשו למשכן אלא דיווח חלקי בלבד.
רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן.
מדוע הכמויות נמנו במשקלים דווקא ולא בערך נקוב או במחירם בשוק?
ההסבר ,כי יש ערך מיוחד דווקא בציון ה"משקל" של התרומה או הנדבה ולא בערך הכספי שלה, כי לכל דבר יש משקל. המשקל הוא לא רק התועלת של הנדבה אלא הערך הסגולי שלה. הנותן, כוונותיו, הצטרפות כל התרומות לבניית המשכן, הרצון הכן של בני ישראל לתרום ולנסות לכפר על חטא העגל עד כדי כך שהעמיסו תרומות עד בלי די ובשלב מסוים משה היה צריך לעצור אותם- לכל דבר כזה יש משקל ומשקל רב.
הלימוד מכך עבורנו הוא היחס שאנו מעניקים למעשינו. לפעמים נראה לנו כי מעשה אחד קטן הוא שולי, חסר ערך פעוט ואין לו כל השפעה על המציאות. למעשה זה הפוך. כי כל מעשה קטן מקרב אותנו לגאולה האמיתית והשלימה ואין לדעת איזה מעשה יהיה ה"מכה בפטיש" כלומר, המסמר האחרון בארון הגלות. כך מעודדת התורה ומפיחה בנו תקווה לגבי מעשינו ופעולותינו והופכת אותנו לגורם משמעותי בהבאת הגאולה, לכל מעשה יש משקל!
החיים בנויים מהפרטים הקטנים- הקטנים קובעים את הכלל.
====
כתב ש׳י עגנון, סופר גדול שחי בירושלים: תגידו לי מה השתנה בגישה שלנו מאז:?
כבר ב-1935 כותב ש"י עגנון, בספר "שירה":
"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
&
חמשיר לשבת : חוזר עם עו"ד רחל ארזני.(שמואל ב כא)
" לשיר הפלגש" והם המה הומתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, תחלת (בִּתְחִלַּת),
קְצִיר שְׂעֹרִים. וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן- הַשָּׁמָיִם;וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה. שמואל ב, כא 9-10.
הַפִּילֶגֶשׁ
אֵין זֹאת כִּי לֵב אַרְיֵה לְךָ, וְרִצְפָּה בּוֹעֶרֶת בּוֹ
גַּחֶלֶת אֲדַמְדֶּמֶת לוֹהֶטֶת, לוֹחֶשֶׁת
חֻמָּה וְאוֹרָה זוֹהֲרִים שְׁנוֹת אֲלָפִים.
הֵבָסְת מֶלֶךְ, הֵמַסֵּת זְדוֹנוֹ
הוּא הוֹקִיעַ לְהַכְרִית, וְלֹא בִּקַּשׁ דֶּרֶךְ לְפִיּוּס
אוֹיְבֵי בית שָׁאוּל.
הֵם דָּרְשׁוּ גּוּף וְנֶפֶשׁ וְהוּא נֶעֱתַר בְּלֹא זִיעַ.
בְּלֹא הַנֵּד עַפְעַף
אָמַר: "אֲנִי אַתֶּן"
יוֹקִיעוּ , מָה בְּכָךְ...
יִתְלוּ עַד אַחֲרוֹן בְּנֵי שָׁאוּל
שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הָיָה הָרָעֵב וְהַמֶּלֶךְ אֵי הוּא, אָן הַוָּה ?
לֹא הִתְפַּלֵּל וְלֹא חֶָקַר סִבָּתוֹ.
עַתָּה כַּאֲשֶׁר נָכוֹנָה מַמְלַכְתּוֹ
וְאֵין בַּנִּמְצָא מַחְזִיקִים יָד לְבַיִת שָׁאוּל (ש"ב, כ)
הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לְחַלּוֹת פְּנֵי הָאֵל
לְהָבִין פֵּשֶׁר הָרָעָב .
וּמֵי אַשֵׁם?
שָׁאוּל...
" עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים " ( ש"ב, כא, 2)
בְּשַׁעַר - רְחַב - פֶּתַח נִכְנְסוּ הַגִּבְעוֹנִים לְאוּלַם הַמֶּלֶךְ
בְּקוֹל צָלוּל אָמְרוּ "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעְנוּם" .
לָזוֹ הַמֶּחֱוָה פִלֵּל הַמֶּלֶךְ
על טָס שֶׁל זָהָב סֻפְּקָה מַשְּׂאַת נַפְשׁוֹ
הֵנָּה תּוֹאֲנָה לִמְחִיַּת עַד אַחֲרוֹן בַּיִת שָׁאוּל
וְהוּא, הַמֶּלֶךְ, יָדָיו נְקִיּוֹת
---וּמִי יָעֵז, יִשְׁאַל עַל מָה וְלָמָּה?
הֵן לְהַצִּיל עִם מֵרָעָב
זוֹ חוֹבַת מוֹשֵׁל לִנְתִינָיו
יֻרְחֲקוּ כָּךְ וְכָךְ צְנִינִים מֵעֵינֵי הַמֶּלֶךְ
יִתָּלוּ עַל עֵצִים לְתִפְאֶרֶת מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וְצִדְקוּ
וְאַהֲבָתוֹ לְעַמּוֹ.
וְאֵין מוֹחֶה, וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֹפֶל מְכַסִּים אֶרֶץ וְשָׁמִיּם
וְאֵין לָהֶם קוֹבֵר
אַדְּרַבָּה , יַעַבְרוּ אֲנָשִׁים וְיִשְׁאֲלוּ מִי הֵמָּה הַתְּלוּיִים ?
יַעֲנוּ לָהֶם : " אֵלֶּה בְּנֵי מְלָכִים הֵם,
וּמֶה עָשׂוּ?
פָּשְׁטוּ יָדָם בְּגֵרִים"... (יבמות עֵט)
סָר חִנַּךְ שָׁאוּל, שָׁכְחוּ לְךָ גְּאֻלָּתָם מִנְּחַשׁ הָעַמּוֹנִי, מֵעֲמָלֵק, וּמִפְּלִשְׁתִּים
וְעַתָּה יָרְדוּ עַד שְׁנֵי בָּנֶיךָ - וַחֲמֵשֶׁת נְכָדֶיךָ בְּנֵי מֵרַב
חָשְׁבוּ...
כָּרְתוּ לְךָ עָנָף וְשֹׁרֶשׁ!
רַבִּים הָיוּ הַקְּרוּאִים אֲשֶׁר בָּאוּ לַכֵּרָה אֶל הַזֶּבַח
אַךְ הֵם רָאוּ וְהִתְחַלְחֲלוּ
הַבַּז וְהָעַיִט רָאוּ וְשָׁתְקוּ
הַנֶּשֶׁר וְהָעוֹרֵב רָאוּ וְנֶאֶלְמוּ
וּשְׁאַר צִפֳּרִים עָמְדוּ, נִבְעֲתוּ מֵאֵמָה
הֵן לֹא יֵעָשֶׂה כֵּן בִּמְקוֹמֵנוּ
שִׁבְעָה תְּלוּיִים, יָמִים וְשָׁבוּעוֹת וָחֳדָשִׁים וְאֵין קוֹבֵר לָהֶם ?!
צָפוּ וְלֹא צִיְּצוּ, רַק קְצָת דָּחֲקוּ זֶה בַּזֶּה
לָזוּז מְעַט לְרַוְחָתָם
אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים רְעֵבִים - לְרֵיחַ הַבָּשָׂר בָּאוּ
אַךְ גַּם הֵם ...הִתְבּוֹנְנוּ בַּחֶרְפָּה וְנָסוֹגוּ
רַק הַכְּלָבִים הִבִּיטוּ לְמַעְלָה, וְכָלוּ עֵינֵיהֶם,
לַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ.
רַק הֵם הַשְּׁפָלִים רָאוּ, וְרִיר נָזְלָה לְשׁוֹנָם.
וּבְנֵי אָדָם, נֵזֶר הַבְּרִיאָה - עָבְרוּ רָאוּ אֶת צַלְּמָם, דְּמוּתָם, נִבְלָתָם תְּלוּיִים
וְשָׁתְקוּ, וְאֵין פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף
וְקוֹל כֹּהֵן וְנָבִיא לֹא נִשְׁמַע אוֹמֵר :
לֹא תָּלִין... הַמֶּלֶךְ קְבוֹר!
אַךְ הַס, אֵין לְהָפֵר אֶת שַׁלְוַת הַמֶּלֶךְ בְּאַרְמוֹנוֹ
טַפֵּח עַל רֹאשְׁךָ, אַתָּה הַקּוֹרֵא, דַּמֵּה בְּעֵינֶיךָ כָל אֵלֶּה,
שְׁאַל אֶת מַלְכֵּנוּ , מְשִׁיחֵנוּ, אַךְ הוּא לֹא יַעֲנֶה
מַדּוּעַ לֹא יָרַד הַגֶּשֶׁם מִיָּד אַחַר הַהוֹקָעָה
מַדּוּעַ חִכָּה מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם מֵעֵת קְצִיר שְׂעוֹרִים בְּנִיסָן
עַד נִתָּךְ - מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמִים עַד חֶשְׁוָן
(וְאוּלַי שִׁשָּׁה חָדְשֵׁי רָעָב נוֹסְפוּ בַּעֲבוּר חֵטְא הַמֶּלֶךְ עַל בִּזְיוֹן הַתְּלוּיִים)
אַךְ , הִיא, זוֹ הַפִּילֶגֶשׁ הַקְּטַנָּה , אַחֲרוֹנַת הַנָּשִׁים
לָבְשָׁה עֱזוּז, לְהַתְרִיס נֶגֶד מֶלֶךְ וְכֹּהֵן, נָבִיא וְעַם
אָמְרָה נַפְשָׁהּ: הוּא לֹא חָס עַל צַלָּם אֶל, וְהוֹתִיר בְּנֵי אֱנוֹשׁ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם
- אֲנִי אֶשְׁמֹר!
אֶהִי מַמְרָה חֹק מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם
וְלֹא יֻפְרוּ חֻקֵּי אֱלֹהַּ- לֹא תָּלִין נִבְלָתוֹ ...
חֵי נַפְשְׁךָ דָּוִד, אֱמוֹר: מַה חָטְאוּ לְךָ שִׁבְעַת הַתְּלוּיִים,
הֲאָבוֹת אָכְלוּ בֹּסֶר וְשִׁנֵּי בָּנִים תִּקְהֵנָה?
וְהַאֵין כַּפָּרָה אַחֶרֶת לְחֵטְא אֲבִיהֶם- זְקֵנָם?
אֵין זֹאת כִּי יָמִים רַבִּים זַמּוֹתָ
לְהַכְרִית כָּל זָכָר לְבַיִת שָׁאוּל
לְבָרוֹת דֶּרֶךְ מַלְכוּת לְזַרְעֲךָ
שָׁכַח הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹנָתָן טְהוֹר הַנֶּפֶשׁ וְאֶת מִיכַל
מַצִּילָיו מֵחֶרֶב שָׁאוּל
שָׁכַח הָעַם אֶת גְּבוּרַת שָׁאוּל וּמִלְחֲמוֹתָיו לְמַעֲנוֹ
שׁכוֹחַ
שְׁכָחוֹ...
אַךְ נֶפֶשׁ הָאֻמָּה זוֹכֶרֶת וְזוֹכֶרֶת
אֶת בְּכוֹר מְלָכֶיהָ
עָלָיו עֵדוּת כְּתוּבָה :
וְיִגְבַּהּ מִכָּל - הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה שמ"א י, 23
