רעיונות לשבת מבית החברה לחקר המקרא פרשת שמות-תשפ"ג-הרב ד"ר יואל בן-נון-" עם ישראל נולד מתוך נסיון חיסול"&בלומה דיכטוולד-"מדוע יבער הסנה"?& יגאל גור אריה-"פירמידות"& חיים קופל- "מנהיגות אנושית"& הרב עמיהוד סלומון- "פרנויה"& יעקב זייצר-"התגייסות משפחתית"

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"

ניתן להעביר תרומות:

דרך אתר החברה www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

.............................................................................

"פודזקס" שיעור מספר 7 "מנהיגות" בעולמו של הרב יונתן זקס עם שרה עברון, להאזנה לחצו כאן.ושתפו מאזינים נוספים

https://open.spotify.com/episode/79zp8PnM7yjtxylmr9Tgrm?si=alc9UcizRjqXKK59IKu5Bg

............................................................................................

הרב עמיעוד סלומון רב קהילה בפתח תקוה במסר מוקלט בין דקה וחצי "אירוניה".

https://youtu.be/tkTbgHkZVfc

.............................................................................................

מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, בינה בתורה –חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.

בראשית-שמות, מהטורים לפרשת שמות:

"עם בני ישראל" נולד מתוך ניסיון חיסול

הפתיחה של ספר שמות (א', א-ז) מסכמת את ספר ה'תולדות' האחרון של בראשית: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה... שבעים נפש...". 12 ספרי 'תולדות' יש בכל התנ"ך – 10 מהם בספר בראשית! ספרי ה'תולדות' כתובים תמיד ב'שליטה' גברית, כמו שמות משפחה בימינו. אפילו כאשר מחברים שני שמות משפחה, זה עובד רק לדור אחד.

אבל, סיפורם של בני ישראל במצרים עובר בתורה מיד ל'שליטה' נשית. הגברים עבדים, והמיילדות העבריות, שפרה ופועה, הן המצילות הראשונות מגזרת פרעה.

השלטון המצרי החדש, אחרי גירוש הפרעונים השֵמיים ('ההיקסוס'), הוא הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם. שלטון זה ראה בהם סכנה, בהיותם בסיס התמיכה של השלטון הקודם, השנוא, שהיה מזוהה עם יוסף ופעולותיו. השלטון החל לפעול לצמצום הילודה, בעיקר של בנים. את הבנות הם חשבו לקחת להם.

גם שלטון דיכוי מנסה להסוות את מעשיו. פרעה רצה שבני ישראל הזכרים 'ייוולדו' מתים, והמיילדות נדרשו לעצור את נשימתם לפני שיספיקו לבכות. הן התחמקו בתחכום נשי: העבריות יולדות לפני שאנו מגיעות "כי חָיוֹת הנה" (א', יט), והן כבר שמעו את הבנים בוכים בלידה. כך ניצחו המיילדות את גזרת פרעה הראשונה.

מרתק לגלות במצבה מצרית של פרעה מֶרנֶפְּתַח (שמלך אחרי רַעַמסֵס השני), התפארות שווא על פגיעה קטלנית בזרע של עם ישראל, כאשר הוא נמצא כבר בארץ כנען: "נָשַם ישראל אין לו זרע". זאת הפעם הראשונה שנזכר השם 'ישראל' מחוץ למקרא, והנה באותה תקופה ממש, גם בתנ"ך וגם מחוץ לתנ"ך, בפעם הראשונה שהופיע 'ישראל' כעם, פוגעים בו בזרע, כדי לחסל את "האִיוּם המסוכן".

הפרעונים השאירו מצבות ופסלים, ונעלמו ואינם. הזרע שלנו בוכה וצוחק.

הנשים שגידלו והצילו

בפרשה זו אין שֵמות. עמרם ויוכבד, מרים אחות משה ובִתיה בת פרעה, ייזכרו בתנ"ך, אך לא כאן. כאן מופיע רק: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי... וַתֵתַצַב אחֹתו... ותרד בת פרעה..." (ב', א-ה). רק למשה יש שֵם, אבל לא שם שנתנו לו אביו ואמו, אלא שם של בת פרעה שיש לו משמעות במצרית ובעברית – במצרית משמעו 'בן', או 'מן היאור' (בדיוק כמו בלשון התורה (ב', י): "ויהי להּ לבן... כי מן המים מְשיתִהוּ") – ובעברית בהיפוכו, 'מֹשֶה' (המוציא את ישראל מן המים של מצרים).

למרות שמו המצרי והעובדה שגדל בבית פרעה, משה הצעיר ידע היטב מיהם "אֶחָיו". יתכן שבת פרעה גילתה לו, שנסיכים מצריים אחרים הטיחו בפניו את מוצאו, או שהוא שמר על קשר עם אמו ואחותו.

מתוך הפרק מזדקרת העובדה שמושיעם של ישראל נולד וגודל על ידי נשים: אמו, אחותו ובת פרעה. הגברים אינם מופיעים בסיפור, משום שהם עובדים בפרך. האם לידתו וגידולו של משה ישפיעו על אופיו ועל חייו?

חוש הצדק של משה חזק מאוד. כפי שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ב', מה), לא יכול משה לסבול עוול מעת שגדל. ביום הראשון הרג את המצרי המכה "איש עברי מאחיו" (ב', יא), וביום השני התערב נגד הרשע משני אחים עברים שרבו. אז נאלץ לברוח. בהגיעו למדיין, על הבאר, למרות היותו פליט במקום זר, הושיע את בנות כהן מדיין הרועות, שנדחפו תמיד לדלות מים בעבור הרועים הזכרים, ולהשקות בסוף את צאנן. כך זכה משה לבית, ולאשתו.

פרשת הגאולה התחילה בידי נשים חכמות ושׂורדות: המיילדות שפרה ופועה, אֵם משה, אחותו ובת פרעה, שבע בנות רועות ומהן ציפורה אשת משה.

ה' א-לוהינו מחפש איש עצמאי ומתווכח

בפעם הראשונה מאז תקופת האבות, הופיעה בתורה דמות של איש עצמאי. אדם שגדל בבית פרעה ויצא ממצרים, מעין תמונת מראה ליוסף אשר גדל ב"ארץ העברים" ועלה לגדולה בבית פרעה.

משה נדד עם צאן יתרו "אחר המדבר" (ג', א), וכך הגיע אל הר הא-לוהים, לחורב. שם, בפעם הראשונה מאז הירידה למצרים, התגלה ה' בשמו המיוחד, הפרטי – שם זה איננו אלא 'פועל' המבטא נוכחות פעילה, מושיעה: "אֶ-היֶה אשר אֶ-היֶה" (ג, יד). אהיה עִם משה ועִם ישראל בדרך התלאות הארוכה.

כאן החל ויכוח ממושך על השליחות, ויכוח שהתפרס על פני יותר מיום או יומיים (כמו שיוזכר בפרק הבא, ד', י): "לא איש דברים אנֹכי, גם מִתמוֹל, גם מִשִלשֹם, גם מאז דברך אל עבדך". מתי התחיל "דברך אל עבדך"? כמה זמן נמשך הוויכוח בין ה' למשה במדבר? אולי שבוע? אולי שנה? אולי שנים רבות?

נושאי הוויכוח מגוונים: הקשר לאבות, השליחות להצלת הבנים מלחץ מצרים, גילוי המשמעות של שם ההוויה בשני שלבים, בנגלה (בגוף ראשון-מדבר) ובנסתר (בגוף שלישי), עבודת הא-לוהים ביציאת מצרים "על ההר הזה" (ג', יב), השליחות אל פרעה בניסוח מפורט והאותות לבני ישראל; לבסוף, בחרי-אף, צורף אהרן לשליחות שמשה נרתע ממנה. ביסוד הדיון, שהתורה מסכמת בעבורנו פרקים פרקים, עמד הוויכוח הגדול בין "מי אנֹכי" לבין "כי אֶ-היֶה עמך" (ג', יא-יב) "ואנֹכי אֶ-היֶה עם פיך" (ד', יב).

הנבואה הישראלית הופיעה מתוך ויכוח ולא מתוך הכנעה. אברהם עמד לפני ה' בוויכוח נוקב על צדקה ומשפט (בראשית י"ח, כב-כו); ומשה, גדול הנביאים, היה גם גדול המתווכחים. ה' רצה ובחר נביאים לוויכוח משותף, מתוך עם שתמיד מתווכח; הוויכוח התבטא בנבואת התפילה ל-ה' מאז אברהם.

בימי ירמיהו, כאשר אמר ה' לירמיהו (י"ד, יא-יב; ט"ו, א; ל"ב כולו) להפסיק להתפלל, תם הוויכוח, הגיע החורבן והסתלקה השכינה. כך קרה גם במצרים בסוף ימי האבות – כשהסתיים הוויכוח גם נעלם שֵם ההוויה במלוא משמעותו כנוכחות פעילה.

מדוע התנגד משה למילת בנו הבכור?

בטרם יציאת משה למצרים, ביקש ה' ממנו להתרות בפני פרעה על מכות בכורות:

"וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל; וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"; (ד', כב-כג)

המיקום התמוה של התראה זו נמצא צמוד לסיפור הסתום ביותר בכל פרקי יציאת מצרים:

"ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה', ויבקש הֲמיתוֹ" (שם, כד)

לא ברור את מי ביקש ה' להמית. האם היה זה משה? או את מי משני "בניו" (שם, כ)? מי היה הילד שלא נימול? למה, בעצם, משה לא מל אותו?

בעקבות חז"ל, דעתם של רוב המפרשים היא שהיה זה הבן הצעיר שטרם נימול, משום שרק אז הוא נולד. רק בתרגום הירושלמי (מקורו בארץ ישראל בימי הגאונים), מופיע שהיה זה הבן הבכור; לפירוש זה עלינו לשאול, כמובן, מדוע לא נימול הבן הבכור של משה במדיין?

התרגום תלה זאת ב'הסכם' בין יתרו למשה, שהבכור ילך בדרכו של "כהן מדין". אולם לדעתי, יתרו וציפורה רצו למול, ודווקא משה לא רצה; אנשי מדיָן מלו את ילדיהם לשם זהות משפחתית-מדיָנית; כבני קטורה, מבני אברהם הם היו מחויבים במילה ושמרו עליה כחלק מזהותם. משה הוא שסירב להיטמע בתוך משפחת חותנו – הוכחה לכך נמצאת בשם הבן, שמשה קרא לו "גֵרשֹם, כי אמר גֵר הייתי בארץ נכריה" (ב', כב), כאומר: 'נכריה לי ארץ מדיָן; בבית פרעה לא הפכוני למצרי, ובארץ מדיָן, גם במקלט הטוב והבטוח, לא אהפוך למדיָני'.

כשיצאו ממדיין חלה הבן הבכור "בדרך במלון" וניכרה סכנה לחייו; ציפורה, שרצתה תמיד למול אותו, עשתה כן כדי להצילו; אולם משה חשב שהיא מלה לשם זהות מדיינית, ושמע בדבריה תוכחה ברורה על כך שסיכן את הילד, "כי חתן דמים אתה לי" (ד', כה); להבנתי, דבר זה הביא ל"שִלוּחֶיהָ" בחזרה למדיָן עם "שני בניה", כמפורש בפרשת יתרו (י"ח, ב-ג).

רק כך אפשר להבין את הקשר בין "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" לבין הבן שנימול וניצל על ידי צפורה! למשה, וגם לנו לומדי תורת משה, נתן ה' כאן אות על הצלת בכורות ישראל בדם המילה מכוחם של האבות – דווקא "בדרך במלון"; לא במדיָן הנכריה, ולא במצרים הפרעונית, יינצל בכורו של משה בדם המילה, אלא במדבר, בדרך: "וָאֹמַר לָך: בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז, ו).

ציפורה, שהבינה והצילה את הבן, זכתה לשוב אל הר הא-לוהים ואל מחנה ישראל, עם אביה ועם שני בניה.

הרב ד"ר יואל בן-נון

&

בע"ה - מדוע יבער הסנה ? בלומה טיגר-דיכטוולד

מאמר זה עוסק בחוויה הפנימית שעובר משה מול הסנה כנקודת מפנה בייעודו.

"...וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות, ב,יא). לפנינו שלוש תכונות המאפיינות את משה. חיבור לבני עמו, סקרנות ורדיפה אחר צדק.

משה מנסה להציל את העבד העברי מיד הנוגש המצרי, אך הוא זהיר ביודעו כי מעשה זה מסוכן. לכן הוא מוודא שאיש אינו רואה את מעשהו, הוא הורג את המצרי וטומנו בחול.

בפעם השנייה שהוא יורד אל אחיו הוא נתקל בתופעה קשה. שני עברים ניצים. וכשהוא פונה לאחד מהם, "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ "? (שם, יג) הוא נתקל בתשובה שיש בה שני אלמנטים. אחד, מי שָׂמְךָ?, אינך סמכות בעבורנו . והשני "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי "? מי מינה אותך לשופט ולתליין? הביקורת כלפיו היא על הסמכות שנטל לעצמו וגם על דרך הפעולה. יתכן כי היו בין בני ישראל מי שראו בדרך זו סכנה, שמא היא תגרור ענישה קולקטיבית והחמרת העול.

משה שחושש לחייו בעקבות גזר דין מות שגזר עליו פרעה, בורח ממצרים. בני עמו אינם מעוניינים בעזרתו. אולי אף מלשינים עליו. השליחות מטעם עצמו נכשלה.

חולפות שנים. משה רועה את צאן יתרו במדבר. הוא מגיע להר חורב, ולעיניו נגלה מראה שתופס את תשומת ליבו, הסנה הבוער. בפסוקים הבאים המתארים את המאורע יש מבחינה ספרותית שני דוברים.

האחד הוא המספר- הכול יודע, אליו מתייחס הפסוק " וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" והשני הוא הגיבור המספר- משה: " וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל " ( שמות ג, ב).

על פי פשוטו של מקרא, משה לא ראה מלאך אלא סנה בוער באש, והאש אינה מְכַלָּה אותו. משה אינו מתייחס כלל אל המלאך אלא אל הסנה בלבד. מבחינתו ההתגלות האלוקית תהיה רק כשהאל דבר אליו.

כמי שרגיל לרעות את צאנו במדבר, מן הסתם ראה משה צמחֵי מדבר שעקב החום הכבד נדלקים. הסנה הוא צמח מדברי דוקרני, יש המזהים אותו כפטל הקדוש, שלו פירות אדומים מאוד שצבעם כצבע האש. המראה מעורר את הסקרנות של משה שהיא כפי שציינתי, תכונה המאפיינת אותו, אלא שהפסוק הבא מעורר תמיהה. משה המתפעל מן המראה אומר: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". כלומר הוא מתפנה מכל עיסוקיו כדי להתבונן בתשומת לב בסנה. אך כשהוא מתקרב מתברר שהשאלה שלו משתנה. לא עוד "סנה בוער באש והסנה איננו אוכל", אלא "מדוע לא יבער הסנה". מקרוב הוא רואה שהסנה כלל אינו בוער. האם הייתה זו פטה מורגנה מדברית, ופירותיו האדומים של הסנה נראו לו מרחוק כאש? או המלאך שנראה שם בלבת אש, והסתלק לאחר שמילא את שליחותו?

עוד משה תוהה על המראה, והנה אלוקים מדבר אליו. והסיבה? " וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה ". המראה אם כן היה פיתוי ומבחן למשה. אילו בחר להתעלם מן המראה אלוקים לא היה נגלה אליו. מכאן שמשה היה מוכן לַהִתְגַּלּוּת.

האם בחר משה להתקרב ולהתבונן בסנה רק מתוך סקרנות? החוויה המוצגת לנו בכתוב אינה סתם סקרנות, היא התפעמות. התחושה היא שמשה עובר חוויה פנימית עזה, הבאה לביטוי במילים "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה ". אש הייעוד של משה לא כבתה. הוא אומנם נאלץ לוותר עליה בבורחו ממצרים, אך היא לא כבתה. לבנו הבכור קרא משה גרשום, "כי גר הייתי בארץ נוכריה". למרות שחלפו שנים רבות מאז שעזב את מצרים, מולדתו היא מצרים. הוא חש כגולה. האם מול הסנה שאל משה את עצמו את השאלה הגדולה, שהייתה דיבור פנימי נוקב, האם מסלול חייו שראשיתו נס ההצלה בתיבה, גידולו כנסיך בבית פרעה והניסיון הפוליטי שצבר, שהותו בבית יתרו כהן מדיין שכישורי הניהול שלו מתגלים לנו בפרשת יתרו, התרבות המגוונת לה נחשף והרצון להושיע את עמו, יסתכמו ברעיית צאן יתרו? האם לכך נועד?

משה בשל לשליחות, לכן אלוקים נגלה אליו בעיתוי זה. " שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא", מציין טקס של הכתרתו למנהיג במקום קדוש. משה צבר ניסיון רע בעבר כשיצא לראות בסבל אחיו, הוא אינו בטוח שהוא האיש הנכון לתפקיד. לא בכדִי מופיעה ארבע פעמים המילה אנוכי בדיאלוג שלו. " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: " (שמות ג, יא). " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי " (ד, י ).

הדיאלוג הזה עם ה' הוא בעצם גם דיבור פנימי של משה. אם מול הסנה עולות בו מחשבות על ייעודו, אך טבעי הוא שבהמשך יופיעו כל השאלות והפקפוקים המתייחסים ליכולתו למלא ייעוד זה כראוי. מי אני? האם אני ראוי לגודל המשימה? האם העם מכיר אותי? מי הוא השולח ומה שמו? אולי לא יאמינו לי?

לאחר כל אלה מסרב משה לשליחות "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ג, יג). הוא אינו משוכנע שהוא האיש. הפעם כועס עליו אלוקים "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" (ג, יד), וכופה עליו את השליחות. בדיבור הפנימי יודע משה כי זו שליחותו גם אם אינו בטוח עדיין שהוא האיש. הוא מרגיע את פקפוקיו באומרו כי אלוקים יהיה עימו, אהרון יצא לקראתו בשמחה ויהיה לו לפה, וברשותו שלוש האותות שיסייעו לו: המטה שהופך לנחש ושב להיות מטה, היד המצורעת השבה להיות לבנה כשלג, ומי היאור שיהפכו לדם בהישפכם על היבשה. אלה מפיגים את הלבטים, ומחזקים בו את ההכרה כי עליו ליטול את השליחות.

משה שב אל יתרו ומבקש את רשותו לעזוב. והנימוק? "אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים " (ד,יח). שיבה היא התחברות לעבר. הוא ישוב וימשיך מן המקום שהפסיק כאשר יצא לראות בסבל אחיו, וזאת לאחר שנאמר לו "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁך " (ד,יט). נסגר המעגל, הדרך נסללה. משה יוצא אל ייעודו שהחל בהר חורב ויגיע לשיא במתן תורה על ההר הזה.

ט"ז טבת תשפ"ג- בלומה דיכטוולד

&

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 216

מנהיגות אנושית - חיים קופל

1) בפרשתנו מסופר, שאחרי שמשה קיבל על עצמו את השליחות החשובה ,להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא לא מיהר ללכת מצרימה, אלא חזר תחילה למדין, אל יתרו חותנו: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ ויאמר לו :אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים. ויאמר יתרו למשה לך לשלום" (ד-י"ח).

2) על פסוק זה מציין רש"י, בעקבות מדרש תנחומא, "וְיָשַׁב מֹשֶׁה אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ ": ליטול רשות.

ואומנם, יתרו נתן לו את ברכת הדרך ואמר לו, "לך לשלום" שמשמעותו להגדיל שלום (ברכות דף ס"ד.).

3) שואל רבי ישראל סלאנטר (רבי ישראל ליפקין זצ"ל אבי תנועת המוסר), האומנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו בכדי ללכת ולקיים את ציווי ה', אותו קיבל כבר במעמד הסנה? ברור שעליו לקיים את דבר ה' ! ויתרה מכך, נאמר שיתרו היה מסרב לשלחו, האם היה על משה לציית לו ולהישאר במדין? הרי גם יתרו מחויב לשמוע בקול ה'?

4) השיב רבי ישראל תשובה קצרה, בת שתי מילים: "התנהגות אנושית",(או בביטוי הידוע באידיש "מענטשליך קייט") הווי אומר, וודאי שגם אם היה יתרו מסרב, היה על משה ללכת למצרים, אך אין הדבר פוטר אותו מלפנות אל יתרו ולקבל את אישורו, לאחר שהוא גָּמָל אִתּוֹ חֶסֶד: הכניסו לביתו וכלכל אותו כשנרדף במצרים.

5) אישור יתרו אינו אקט פורמלי, אלא הוא ביטוי טבעי לחובתו של משה לשתף את יתרו בהחלטה החשובה הניצבת לפניו, והיא באה ללמדנו פרק נכבד ביחסי אנוש.

6) יש לדעת, גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות התובעות התמסרות טוטלית, אל לו לזלזל ולשכוח את בני משפחתו, או את "עמך", אותם הוא צריך עכשיו לשרת.

7) גם שליח ציבור ואפילו מנהיג דגול צריך להיות קודם כל "בן אדם" ולנהוג "באנושיות". ואומנם כבר על נח נאמר "איש צדיק תמים". קודם כל איש (בן אדם) ואח"כ גם צדיק תמים. וכן על משה רבנו נאמר "איש הא-להים" אומנם "א-להי" אבל לפני כן איש.

8) נדגיש: ודאי שצרכי הכלל קודמים לצרכי הפרט, ואם אחד עומד מול השני יש להעדיף את צרכי הכלל, גם אם יגרם ליחיד צער ועגמת נפש. כבר המשילו בעלי המוסר מציאות זו, למלאכתו של כורך ספרים הנאלץ במהלך עבודתו לפגוע לעתים "בשמות הקדושים" ואמרו: אין מה לעשות, בכריכיה דורכים על "שמות". אבל יש מה לעשות! לכתחילה יש לעשות כל מאמץ לבל יפגע היחיד, ואם אין מנוס מכך, יש לעשות זאת ברגישות ובזהירות.

9) אמר פעם "הסטייפלר" לאברך שבא לשאול אותו איך להתחזק "בחסידות" : אנו אומרים בכל בוקר בתפילה: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר, ומודה על האמת....( תנא דבי אליהו) שיש לשים פסיק, (",") אחרי המילה אדם. כך שקודם כל יש להיות אדם ("מענטש") ורק אח"כ להתעלות במעלות הקדושה. (מתוך מאמר של חנן פורת ז"ל).

10) תשובות מפרשת ויחי

א) שם של ספר על השו"ע, "ברכי יוסף" שחיבר החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, נפשר בשנת תקס"ו) "גם בני מכיר בן מנשה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף (נ-כ"ג).

ב) רמז לכך שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו ? תשובה: בגמרא ב"מ דף ל: וכן בנדרים דף ל"ט: רמז לדבר מפרשתנו: נאמר בהתחלה "הנה" (גימטרייה 60) אביך חולה, ולאחר שיוסף ביקר אותו נאמר:" ויתחזק ישראל וישב על "המיטה" "(בגימטרייה 59) כי חלק נלקח בביקור.

11) שאלות מפרשת שמות

א) באיזה פסוק בפרשה ישנה מילה אחת החוזרת על עצמה ארבע פעמים?

ב) "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (א-א) פָּתַח "ב-"הבאים" לשון הווה, ובהמשך" באו" לשון עָבַר, ובאותו משפט. למה?.

שבת שלום

מחיים ק. מעדנים 216 פרשת שמות תשפ"ג

תגובות/הערות/הארות/ או בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com

הגליון מוקדש לע"נ אבי מורי ר' דוד אליהו בן ר' מנחם מנדל קופל ז"ל נפטר בכ"ה טבת תשמ"ז

ומרת חנה בלומה בת ר' משה ישראל ע"ה נפטרה בכ"ה טבת תשס"ח.

&

פרשת "שמות" תשפ"ג- יגאל גור אריה

*פירמידות*

פירמידה בעולם העסקי– מבנה ההחזקה שבו חברה משתלטת על חברה אחרת בצורה עקיפה, בעזרת מינוף. זו שליטה שלא ניתן היה להשיג בצורה ישירה. וכך משקיע יכול לבנות פירמידה מפוארת מאד, מרובת שכבות אבל חלולה מבפנים. גם כאן מדובר בסוג של דת: בשנים האחרונות ראינו את נוחי דנקר, אליעזר פישמן, שאול אלוביץ', יצחק תשובה, אילן בן דב ותיקונים נוספים ממנפים רווחים באופן פראי. מהמרים על כספי הציבור, על חשבוננו וחשבון הפנסיה שלנו, יונקים עוד ועוד הון רק כדי להעפיל גבוה יותר, בלי שום כיסוי. ההתלהבות כה גדולה, שאף אחד לא חושב לרגע בצורה עצמאית ומפסיק השתוללות זו.- ההיפך מתחברים ליונקים כספי ציבור.

חוק הריכוזיות ניסה להחזיר את הכוח לבעלי האג"ח שהם בעצם נציגי העם. השעבוד במצרים הסתיים לפני אלפי שנים. השעבוד הישראלי לפירמידות הולך ומסתיים. (אני לא בטוח שאני צודק)

פרשת שמות מתארת את שיעבוד בני ישראל במצרים. עבודת הפרך לא הייתה רק פיזית, אלא גם תודעתית. המלך פרעה שיעבד את הגוף ואת הנפש של עבדיו, ובכל פעם שבני ישראל רק ניסו להרים את הראש ולחשוב מחשבות על יציאה לחרות, הוא הכביד עוד יותר את העבודה הקשה. כדי שלא יהיה להם אפילו זמן למרוד בו. *הפירמידות* לא היו רק מבני ראווה, אלא חלק מהדת המצרית. מקדשים לאלים קדומים, שבהם נקברו המלכים. יש חוקרים שסבורים כי הפירמידות היו מעין "משגר" שאמור היה לשלוח את נשמת המלך הפרעוני המת אל חיי הנצח.

תורת-ישראל מחפשת דרך ממוצעת בין החסרונות והיתרונות של 'קפיטליזם' הבנוי על ערך החירות, שהוא חיובי, אך מעודד פערים כלכליים, וזה רע לאדם ורע לחברה; ומנגד, גם של 'סוציאליזם' הבנוי על ערכי השוויון והסולידריות, וזה חיובי, אך הוא מקטין את אחריותו האישית האדם לגורלו, וזה שלילי. לפיכך יש לחפש נוסחה מאזנת, כדי לפתח מצד אחד, שוק חופשי, מעין 'קפיטליסטי', המייצר את ההון הדרוש לחברה; ומצד אחר, סוג של מעין 'סוציאליזם', המציג תכנית למניעת פערים ורווחה לכלל האוכלוסייה. רעיון 'הכלכלה המוסרית' הוא רעיון יהודי-אוניברסלי מרכזי, מדריך לחיים של יחיד ושל אומה: תמיכה בשוק החופשי ובהסרת חסמים הבולמים את השוק; אי כניעה ל'קפיטליזם' גס, השוחק את החלשים, ומרבה פערים בחברה הישראלית. התורה שצוותה על השמיטה והיובל התכוונה מלכתחילה למדיניות של צדק חברתי-מדיני. 'כלכלה מוסרית' טובה לכלכלה, טובה ליהודים ולישראלים. אני מבקש לאזן את המגמות הללו.

זו לא סתם מליצה לומר "*עברנו את פרעה נעבור גם את זה* " *גלות מצרים היא נסיוב , היא חיסון לאומה עד סוף כל הדורות ,לתת לה כוחות לעמוד בפני כל האתגרים העתידיים*(חנן פורת ז"ל)

שבת שלום !

שבת שלווה וענוגה!

יגאל גור אריה

&

רו"ח יעקב זייצר-"התגייסות משפחתית"

בפרשת ״שמות״ הפותחת את החומש השני מתואר השעבוד ,עבודת הפרך והסבל של בני ישראל במצריים ובהמשך מינוי משה רבינו כמנהיג שיוציאם ממצב זה. חז״ל למדו אותנו שלמרות הסבל הרב בני ישראל שמרו על שמם,לשונם(שפתם) לבושם ועל המראה שלהם כעבריים.
כאשר נולד משה היתה הגזרה האכזרית להשליך כל תינוק שנולד ליאור: ״ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. ״
יוכבד ,אמו של משה התינוק, ניסתה להצילו ״ותקח לו תבת גמא….ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור(ללא ו)״(מה שקרוי תיבת משה). התורה מספרת לנו ״״ותתצב אחותו(מרים) מרחוק(ללא ו) לדעה מה ייעשה לו״.בהמשך משה ניצל ע״י בת פרעה ומתואר ״ותרא את התיבה בתוך הסוף…ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים(היהודים) זה״. רש״י אומר ״נער בכה-קולו כנער״. בעל הטורים אומר ״זה אהרון(אחיו של משה ) שהניחהו אצל התיבה״. בחוברת ״ותן חלקנו״מובא פירוש שהבוכה היה אהרון אחיו(של משה) שעמד על שפת היאור יחד עם מרים אחותו (ובכה על כך שכדי להציל את התינוק המשפחה צריכה להזניחו בתיבה ביאור), ובת פרעה ראתה את אהרון הלבוש בבגדים המסורתיים הבינה ואמרה ״ותאמר מילדי העברים זה״.
לאחר מכן הגיעה הצעתה של מרים ״האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות….ותאמר לה(בת פרעה) לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד״.
תיאור זה והפרשנות שניתנה לו,מלמדת אותנו עד כמה חשובה ההתגייסות המשפחתית לטובת ולעזרת בן המשפחה הנמצא במצוקה או בסכנה,ועזרה משפחתית זו נותנת ועוזרת המון.
מי יתן ונדע לעזור אחד לשני ולראות את מצוקת השני כי כולנו משפחה אחת גדולה.
שבת שלום הזיצרים.

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org