פרשת וישלח- "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ " – מדיניות הדורון ואסטרטגיית הוויתור בניהול סיכונים
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
יעקב בפרשתנו, מציג לנו שיעור יסודי במדיניות הדורון ואסטרטגיית הוויתור בניהול סיכונים. יעקב מעריך שקיים סיכון גבוה, שעשו אחיו עלול לממש את איומו לנקום בו על רמיית מכירת הבכורה והברכה. להערכת יעקב, הסיכון עתה הוא עוד יותר מוחשי וממשי ,בהעצמת קנאתו של עשו בו, נוכח יעקב החדש- לא רק איש התורה והרוח, אלא גם איש אמיד וגביר, בעל רכוש ומקנה. עובדה זאת עלולה לתדלק עוד יותר את קנאתו של עשו בו ואת יצר הנקמה לפגוע בו.
הנה לנו אירוע ,לקראת מפגש פסגה בין שני מנהיגים באותה עת, שהם גם אחים, שאף אחד לא יודע מה תהיינה תוצאות המפגש. האם לפיוס או למאבק? האם לשלום או למלחמה?
יעקב נערך לשלוש דפאו"ת ( דרך פעולה אפשרית) בסדר העדיפויות הבא: דורון, תפילה ומלחמה. המדיניות של יעקב היא לדורון- לפיוס ולשלום עם אחיו עשו. רש"י ( 1040 -1105 ) מפרש : "התקין עצמו לשלושה דברים,- לדורון, לתפילה ולמלחמה. לדורון- ותעבור המנחה על פניו. לתפילה-אלוקי אבי אברהם. למלחמה- והיה המחנה הנשאר לפליטה" . אך יעקב לא יודע האם המפגש יתקיים באווירה של מלחמה או באווירה של שלום ? .
יעקב מדגים לנו פרקטיקה של ניהול סיכונים, ביחס למשפחתו ורכושו, אותו צבר בעשר אצבעות, בתקופת שהותו בבית לבן.
יעקב מחליט על נקיטה באסטרטגיית הוויתור – הדורון. הוא מוותר על החצנת מעמדו והישגיו בעיני אחיו עשו.
יעקב נוהג בצניעות עד כדי ביטול האגו, בדף המסרים אותו הוא מעביר למלאכים שהם שליחיו לקראת פגישתם עם עשו ומחנהו: " וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה."
רש"י מאיר בפרשנותו את אסטרטגיית הוויתור של יעקב: "לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר. אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני- הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי ". כך אסטרטגיית הוויתור למען שלום הבית והמשפחה, תציג את יעקב כאיש מינימליסט ופשוט, היודע ומכיר באדנותו ובבכורתו של עשו, חרף טראומת הרמייה ומכירתה:" וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ." הנה כי כן, דף המסרים של השליחים מציג זאת- אני האח הקטן- עבדך ואתה עשו-האדון. כל מה שצברתי עד כה הוא מינימום, ביחיד ולא ברבים- "שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה".
המלאכים השליחים שבים ומתארים רק את מה שעיניהם ראו:" וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ."
בנקודת זמן זאת, ניהול הסיכונים של יעקב עולה מדרגה. יעקב חושש שאסטרטגיית הוויתור ביצירת תדמית יעקב הישן( איש תם היושב ולומד תורה באוהל) ולא יעקב החדש (גביר ואמיד),כנראה לא אפקטיבית: " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ". אך יעקב עדיין דבק בדרך הדורון- באסטרטגיית הוויתור וההתקרבות אל אחיו בדרכי שלום , הוא מבין שאסטרטגיית הוויתור, בהצגת סוג של מיצג מדומה המסתיר את זהותו החדשה כאיש אמיד וכבד, איננה נכונה ולכן, עליו לנקוט באסטרטגיית הוויתור בכך שלא יסתיר את זהותו החדשה , אבל ישמור על צניעות ופשטות ויבליט באופן מודגש, כי עשו הוא האדון והבכור- לַאדֹנִי לְעֵשָׂו ואילו הוא יעקב- עַבְדְּךָ:" וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. לא רק שור וחמור אלא מחווה של מנחה עשירה בכמות ובאיכות : "עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה".
כך יעקב החדש מטמיע את אסטרטגיית הוויתור במילות המפתח- לַאדֹנִי – עַבְדְּךָ, בקרב אנשי מחנהו :"וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ. וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ."
עתה עלינו להבין את מקורה ולידתה של אסטרטגיית הוויתור בתורת ניהול הסיכונים מבית מדרשו של יעקב, כמעשה אבות סימן לבנים.
יעקב מבין מהי המשמעות של היותו מבוגר אחראי לגורל משפחתו ולרכושו. הוא פועל לבדו. אין לו יועצים או עוזרים. עליו להחליט בעצמו ולבדו כיצד בפועל, עליו לנהל סיכונים שיש בהם סיכון חיים ממשי . כך מאירה פרשתנו את לבדיותו של יעקב ואת החלטתו האסטרטגית לנקוט בדרך הוויתור ,בהכשרת נתיב הדורון והשלום אל מול איומו של עשו, במציאות מטאפורית של לילה , שבה לא רואים כמו במציאות היום. אך במציאות הלילה יש גם בשורת הגאולה של חיזוק החוסן האמוני והנפשי – "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת."( תהילים, צב', ג') : "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". הנה כי כן, המילה-, וַיִּוָּתֵר ,מתחברת באותן האותיות גם למילה –וִיתּוּר, במציאות של לבדיות-לְבַדּוֹ. דומה שמתחולל כאן מאבק פנימי בתוככי – מוחו, ליבו ונפשו של יעקב. ההחלטה האסטרטגית שלו היא לאחוז באסטרטגיית המלחמה במלחמתו הפנימית, כנגד אותם הקולות הפנימיים שבתוכו שקוראים לו לנקוט בדרך המלחמה והמאבק באחיו עשו יעקב. סוג של מאבק פנימי במלאך המלחמה שבתוכו והתחברותו למלאך השלום החיצוני, בהחלטתו לאחוז באסטרטגיית הוויתור- וַיִּוָּתֵר, על מנת להגיע לשלום עם אחיו עשו.
כך רש"י בפירושו-" וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב - שכח פכים קטנים". הנה כי כן, יעקב מוותר על הדברים הקטנים ואולי הפחות חשובים, לטובת השגת הדברים הגדולים והחשובים בחיים- שלום הבית, שלום המשפחה ושלום האומה. הד למאבקו הפנימי של יעקב במלאך הפנימי שבתוכו המאיץ בו להילחם, היא בעובדה שהוא מנציח זאת בקריאת השם- פְּנִיאֵל ( מלשון, פנימיות) , המעיד דווקא על המאבק הפנימי של יעקב: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל." יעקב כנראה מבין שאחיזה באסטרטגיית הוויתור, היא גם סוג של פשרה, שגם אם היא צולעת, הרי יש לדבוק בה :" וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ." כך מקובע המסר של מעשה אבות סימן לבנים לדורי דורות: " עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה".
אך מעשה אבות סימן לבנים בפרשתנו מרחיב את האירוע הנקודתי שבין שני אחים, לאירוע היסטורי רחב יותר, שבין שני עמים ובין שתי דתות- רומי וירושלים, הנצרות והיהדות.
ביטוי לכך בשינוי שמו של יעקב :"ויֹּאמֶר אֵלָיו, מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל" .
הנה המדרש מדגים את מדיניות הדורון, באסטרטגיית הוויתור בניהול הסיכונים, במפגש שבין רומי לישראל, במערכת היחסים המיוחדת של רבי יהודה הנשיא ( טו' בכסלו יום פטירתו של רבי יהודה הנשיא, היום לפני 1804 שנים) עם הקיסר הרומאי אנטונינוס :״רבי יהודה הנשיא אמר למזכירו רב אפס: כתוב איגרת ממני למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב: מן יהודא נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. לקח רבנו (רבי יהודה הנשיא) האיגרת וקרעה. אמר לו: כתוב: מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר לו מזכירו רב אפס: מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: וכי טוב אני מזקני יעקב, לא כך אמר יעקב: כה אמר עבדך?״ (מדרש בראשית רבה).
שיעור אודות האסטרטגיה והטקטיקה בדיפלומטיה של יעקב עם עשו אויבו, במישור המדיני הגיאופוליטי ולא במישור האישי או המשפחתי, נלמד במדרש לקח טוב : " אמר ר' יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים".
גם הפרשן ר' עובדיה ספורנו ( המאה ה-16 ) מעניק רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב במישור המדיני הגיאופוליטי:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן ( בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס)״. דומה שהמפעל הענק של ,איסוף, עריכה וחתימה של ששה סדרי משנה, בהנהגתו של רבי יהודה הנשיא בציפורי, התאפשר הודות למערכת היחסים הטובה בין רבי לקיסר הרומאי, שהעניק לרבי ולקהילתו בציפורי, רווחה כלכלית ותרבותית, שאפשרו את חתימת המשנה בשנת 200 לספירה. כשהתותחים שותקים, המוזות רועמות.
כך גם רבן יוחנן בן זכאי נקט במדיניות הדורון ובאסטרטגיית הוויתור, במפגש שבין רומי לירושלים, כשהוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר הרומי אספסינוס. הוא מוותר על ירושלים ומעדיף את "יבנה וחכמיה" . רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית בהנהגת רבן גמליאל כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו לאספסינוס לרפא את רבי צדוק.
הנה גם ניווכח שמדיניות הדורון ואסטרטגיית הוויתור בניהול הסיכונים של יעקב אבינו במישור המדיני הגאופוליטי, בא לידי ביטוי בפרשתנו, גם באירוע של שכם בן חמור ודינה ביתו של יעקב :"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה. וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד בֹּאָם. וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ" (לד, ד- ו). אנו עדים להתרחשות של שיח ומפגש בהסכמה ורצון משותף, בין חמור אבי שכם ובין יעקב.
האירוע הדרמטי של דינה ושכם בן חמור, מציגים לנו שתי אסטרטגיות – יעקב האיש המנהיג של חיי עולם- לטווח ארוך. בהתנהגותו בניהול הסיכונים באירוע, הוא מנתח בראיה כוללת ורחבה את ההשלכות והמשמעויות המדיניות והפוליטיות, במערכת היחסים בין ישראל לבין שכם. יעקב המרחיק ראות בעל התפיסה הרחבה הגיאופוליטית מבין המשמעות של האימרה- מוטב להפסיד בקרב ולנצח במערכה. לעומת זאת שמעון ולוי, כמו עשו במעשה הפזיז והרגעי של ויתור על הבכורה ומכירתו ליעקב, בעבור נזיד עדשים, הם אנשי חיי השעה- הטווח הקצר. הם מגיבים מהבטן ובאופן מאד רגשי. הם אינם כאביהם יעקב הפרטי וישראל הלאומי, מנהלים סיכונים גיאופוליטיים וכך הם מגיבים: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר."
כך תגובתו הקשה של יעקב ישראל למעשה בניו לא מאחרת להגיע : " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".
המפגש בין יעקב לאחיו עשו, הסתיים בטוב באווירה של התפייסות ושלום :" וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ". ר' שמשון רפאל הירש( 1808-1888 ) מפרש : "הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו ואיננו רק צייד פרוע... החרב לבדה, בכוח הגשמי גרידא, לא יכשירו את האדם לכך. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם. ודווקא יעקב הוא הנותן על פי רוב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו". כך גם בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין מראשוני חובבי ציון במאה ה-19 מפרש : " וכן לדורות, בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם. אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו.....וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס ".
פרשתנו מורה לנו להכין עצמנו תמיד בתשתיות איתנות– לדורון, לתפילה ולמלחמה.
מדיניות הדורון ואסטרטגיית הוויתור מהדהדות באוזנינו במילות השיר של חמוטל בן זאב : "אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים לחיות עם כל השינויים לרקום איתם סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים, תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר".
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת השבוע "וישלח "- יגאל גור אריה
יעקב מנהל מלחמה כל הלילה עם המלאך
"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל."
לכל דבר בעולם הגשמי יש כח רוחני מעליו, לפני שיעקב ניגש פיזית לעשיו, הוא נלחם עם עשיו הרוחני, ומכניעו. והתוצאה: פיוס עם עשיו הפיזי.
לפני שאנו מתמודדים עם פיתויים מוחשיים, עלינו לנצח את היצר בנפש, ולהחליט שלא מתפתים- ניצחון קל !
איך אתם מדמיינים רשע, את עשיו הרשע למשל? בפרשת השבוע יעקב הצדיק פוגש את עשיו. די ברור לנו איך כל אחד נראה. עשיו הוא ודאי דוחה, מפחיד, אחד שרואים עליו את רשעותו. אבל נדרש מאיתנו חשיבה מורכבת. לא לדמיין את עשיו כמו אדם גס ואלים עם פרצוף מבהיל, אלא לדמיין אדם מרשים, מנהיג ציבור, אישיות. כזה הוא היה.
לדעתי שעשיו הוא אבי אבות הצביעות והזיוף. כלפי חוץ ג'נטלמן מכובד, אבל מבפנים – רקוב ורשע ואלים. הרי לצערנו פעם אחר פעם נחשפת לעתים אמת כואבת ביחס לאנשים מפורסמים ומצליחים. זה שמישהו הוא המפיק הבכיר מהוליווד, או נראה כמו רב מכובד, או נשיא מדינה או ראש ממשלה או שר בכיר, והוא נושא נאום מרשים בחליפה ועניבה, זה לא אומר כלום. החזות החיצונית לא תמיד קשורה לפנימיות של האדם. זה שאדם הוא "גיבור תרבות" – לא מגלה מה הוא באמת. הרבה פרשיות אקטואליות מזכירות לנו את האמת: איזהו גיבור – הכובש את יצרו.
זה מסר חשוב לילדינו, אבל גם לנו: לא ליפול לתדמיות. לשים לב ולבדוק מה מסתתר מאחורי הכריזמה והכישרון. הרשע יכול להיראות מה-זה צדיק. החיצוניות מבלבלת .
דבר אחר; כשאנו אומרים ״שמע ישראל״, אנו מכסים את העיניים עם היד, מתנתקים מרעשי הסביבה, מהויכוחים הפוליטים , ממהומות התקשורת מהצורך להשתייך לזרם מסוים או למפלגה זו או אחרת, אנחנו עומדים לבד, נאבקים כמו יעקב עם הפחד שלנו, מחכים, משתוקקים שתזרח לנו(עלינו במדינה, בממשלה ,בחברה, במשפחה ובעסקים) שמש חדשה שמש של מרפא ,נחמה ותקווה אחרת כמו השמש שזרחה על יעקב בבוקר לאחר שגבר על עצמו ועל המלאך בלילה ההוא וזכה לשם ישראל.
שבת שלום!
שבת שלווה ענוגה וחמה !!!
יגאל גור אריה
