אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.......................................................................................................
"פודזקס"- מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס.
פרק 19 על דת ומדינה עם פרופסור יונתן ריינהולד.
הרב זקס זיהה שמדינה מושתתת על מפגש של אינטרסים בעוד שדת מבוססת על חוויה של שותפות. מהי מערכת היחסים שאמורה להיות לאור זאת בין הדת למדינה? שיחה עם פרופ' יונתן ריינהולד, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, על המודל האנגלי והמודל הישראלי, וגם - על מה היה אומר הרב זקס על תקצובם של ישיבות ומוסדות דת.
להאזנה לחצו כאן:
https://open.spotify.com/episode/3Le4NXmXhc30LuiQogI1d4?si=ws9w-qbTRRiNvf0O4_9qsQ
נהנתם שתפו בבקשה.
רוצים גם להגיב? כתבו לנו בבקשה באופן מכובד ונעלה אותם בשבועות הבאים כאן: info@hamikra.org
&
לשמיעת מגוון 18 השיחות ב-"פודזקס"
כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
( מעל ל-8000 מאזינים כבר האזינו בזכותכם!,
ביחד נעבור את ה-10.000.)
.......................................................................
פרשת נשא ושבועות – " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם...וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ " – הַגֶּן הזר שבתוכנו
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשתנו סמוכה השנה לחג השבועות.
דומה שסמיכות זאת איננה מקרית, ומשתקפת בסוגיית גזלת הגר בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַד', לַכֹּהֵן:מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו. וְכָל-תְּרוּמָה לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה" (במדבר, ה', ה'-י')
רש"י מאיר את סוגיית גזלת הגר:"ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד, שכתוב והתוודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם(שכתובים בספר ויקרא) על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, על גזל הגר, שהוא ניתן לכוהנים. ואם אין לאיש גואל ...וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ...אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים".
פרשיית הגזלה מהגר בפרשתנו, דורשת מעמנו התבוננות עמוקה, קודם כל בתוכנו, בהתבוננות פנימית ואמיתית ביחס לאחר ולשונה ובמקרה של פרשתנו- לגר. בין אם עסקינן בגר צדק ו/או בגר תושב .
המחויבות שלנו היא אחת.
הנה התבוננות מעמיקה בנפש הגר, במאמרה של הסופרת רבקה מאיר: "האדם הוא זר בעולם. הוא נולד לתוך החיים בלי לדעת מה הם, וכל ימיו הוא עמל להבינם, לתת בהם סימנים. כל ימי חייו עוברים עליו בניסיון להכות שורש, להגיע לתחושה של קבע ובית. לעיתים קרובות הוא מדמה שאכן הצליח בכך והוא מסב לו שאנן, מרופד בביתו, במשפחתו ובחייו. עד שבאים הימים וטופחים על פניו, מפריעים בו כרוח פרצים, מגלים לו שהוא תושב של ארעי... יש מעט מקומות שבהם יש ציווי לאהוב, מדובר בשלושה, בראשון זה שבקריאת שמע, מדובר בציווי לאהוב את הבורא. בשני המקומות האחרים נאמר שיש לאהוב מישהו כמוך. כך לגבי הרע וכך לגבי הגר." (שבת, מקור ראשון א' סיון תשס"ז 18.5.07).
כאמור, פרשתנו צמודה לחג השבועות, שמאיר את סוגיית הגרות בממדיה השונים, בדמותה של רות המואביה:"וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ . כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ד' לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" ( מגילת רות, א', טז'- יז').
הנה כי כן, פרשתנו העוסקת בגזלת הגר ובהעדר גואל:" וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל " , מתכתבת עם סוגיית הגר והגואל אצל רות הגיורת :"וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ד' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ ד', אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד". ( מגילת רות,ד',יג'- יז').
תורתנו מציבה לקהילת קדושים, רף מוסרי ביחס לגר:" וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם"( ויקרא,יט',לד').
הקריאה היא לא רק לעשיית צדק חברתי כמילוי חובה וציות לכללים ולחוקים בלבד, אלא קוראת לנו גם לעשיית צדק חברתי באהבה.
עשיית הצדק החברתי מחויבת כלפי כל אדם שנברא בצלם אלוקים. כך גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו.
כך גם נתבונן בניתוחה הרגיש של הסופרת אמונה אלון והחיבור למעמד קבלת התורה בחג השבועות :"קל לקבל את מי שמוכר לנו, את מי שדומה לנו, את מי שאנחנו יכולים לראות בו, במודע או שלא במודע, השתקפות של עצמנו, כפי שאנו מכירים את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות. הרבה יותר קשה לקבל את הזר, את השונה, את זה שמשקף לנו חלקים בלתי מוכרים באישיותנו. חלקים שאולי איננו רוצים כלל להכיר. ומכאן שנאת הזרים, אשר מי כמונו היהודים, חווה אותו על בשרו לאורך הדורות. אצלנו לעומת זאת, יש אפשרות לא רק לקבל זרים, אלא אף לאהוב אותם... ולגייר בקבלה ובאהבה גם חלקים זרים בתוך אישיותנו, בטרם נתייצב למרגלות הר סיני לקבל, מחדש, את התורה ואת עצמנו" ("שבת בשבתו" במדבר תשס"ז, 1170).
קהילת הזיכרון של עם ישראל שיצאה ממצרים, חוותה את תסמונת היהודי הנודד, שתויג בשבילי ההיסטוריה ובנתיבי מדינות העולם השונות, כאדם זר לא לגיטימי שבו יש לפגוע . כך הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של העם היהודי, יודע לספר לנו, כיצד נהגו בנו בני המקום בגלויות השונות והתייחסו אלינו, כפי שהגדיר זאת יהודה לייב פינסקר ( 1821-1891) ממנהיגי הציונות בספרו- "אוטואמנציפציה"(1882) : "היהודים בגולה בעיני הגויים, הם כמו המתים בארץ החיים".
תורתנו הקדושה מזכירה ב 36 מקומות את החובה היהודית כיצד לנהוג "בגר ותושב" שבקרבנו: "תניא – ר' אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות ואמרי לה בארבעים ושישה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". תניא – ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך" ( בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).
מיהו גר התושב שבקרבנו ?
"איזהו גר תושב, זה גוי שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה עם שאר המצוות שנצטוו בני נח"
(רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ד הלכה ז').
"ומי שאינו שייך לעם היהודי, דינו כבן נח ואינו חייב אלא בז' מצוות של בן נח, או לכל היותר דינו כגר תושב" (הרב גורן תשמ"ג עמ' 150 מתוך צבי זוהר ואברהם שגיא – גיור וזהות יהודית
עיון ביסודות ההלכה מכון שלום הרטמן מוסד ביאליק ירושלים תשנ"ז 1997 עמ' 224).
כיצד עלינו לנהוג בעובד הזר ?
" אין משיבין אותו (את הגר התושב) בספר ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה באמצע ארץ ישראל,
במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר: "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (מסכת גרים פרק ג' הלכה ד').
הרב משה אביגדור עמיאל ( 1882-1946) שכיהן כרבה הראשי של תל אביב בשנת 1936, מאיר בתפיסתו היהודית הדמוקרטית הנאורה את נושא דיוננו, בספרו -"לנבוכי התקופה":"הן מדינת היהודים אפילו בימיה הטובים ביותר, הייתה קטנה וחלשה. היא הייתה מוקפת שונאים ומתנגדים מכל העברים, ומפני טעמים מדיניים ודתיים חשבו מתנגדיה תמיד להחריבה ולהכריתה. ואם מדינה קטנה ומוקפת באויבים מכל העברים מחוקקת חוקים שווים לגר ולאזרח, הרי היא עצמה חותרת חתירה גדולה תחת בניינה. ואף על פי כן נתנה התורה מקום לחתירה הגדולה. תחת כל קיומה של המדינה, מפני חירות הפרטים הזרים, שבחרו להתיישב במדינה הקטנה , זו מדיניות היהדות". (הרב משה אביגדור עמיאל, לנבוכי התקופה – פרקי הסתכלות במהות היהדות עמ' 80, 1943).
האתגר המוצב בפנינו אינו פשוט בכלל. שהרי היצר הטבעי לא אחת מוביל אותנו למרחב
הקסנופוביה- שנאת הזר. מרחב זה מייצר תפאורה של סטריאוטיפים, סטיגמות, שעומדים בסתירה , לדמות המוסרית המצופה מעמנו, כעם סגולה וכאור לגויים.
הבה נעלה בדעתו, כיצד היה נראה עולם הזקנים והנכים הסיעודיים, ללא המטפלים הזרים .
אנו לא אחת נוכחים במעמד של הספדים בלוויות, כשאחד הילדים נושא בשפה האנגלית, מילות הכרת הטוב והתודה לעובד הזר שטיפל במסירות באביו או באימו הזקנים והעניק להם סוג של איכות חיים בתוחלת חיים.
האם מישהו מעלה בדעתו, כיצד היו נראים עבודות הבניה, החקלאות ושירותי הניקיון וכו', עבודות שמוגדרות בשפה המקצועית הסוציולוגית-השוק המשני , ללא העובדים הזרים?
אל לנו לאחוז במוסר כפול . עלינו להעניק יחס, כבוד ואהבה ,לאדם הזר שבקרבנו.
הנה מציבה לנו פרשתנו הסמוכה לסיפורה של רות המואביה בחג השבועות, תמרור מוסרי וערכי ביחס לאדם הזר ,מהגר העבודה שחי בקרבנו.
אך דומה שפרשתנו מאתגרת אותנו, לא רק לבחון את יחסנו לאדם הזר שגר פיזית במחיצתנו- בשכונתנו, בעירנו ובמדינתנו, אלא מאתגרת אותנו לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא - הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה.
בחג השבועות , חג מתן תורה ,שבו גם נתוודע שוב לסיפורה של רות המואבייה והזרה ,נתייצב כולנו כנגד הר סיני –"וַיִּֽחַן ־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר" ,כאיש אחד בלב אחד, נעמוד נְקִיִּם מהַגֶּן הזר שבתוכנו ,לאחר גיורו, ונדע גם להכיל את אחינו הזר לנו -בהשקפותיו ובדעותיו.
לבסוף בנימה אישית, פרשת נשא היא מאד אישית עבורי. בליל שבת של פרשתנו- פרשת נשא, לפני 22 שנה, הוזעקתי מביתי בתוקף תפקידי כמנהל מינהל הרווחה ומכלול אוכלוסייה בחירום, בעיריית תל אביב יפו, לזירת הפיגוע בדולפינריום. בפיגוע הנתעב נרצחו 21 נערים ונערות, שרובם עלו עם הוריהם מחבר העמים. המחבל הנתעב לא הבחין בין נער יהודי לבין נער שאיננו יהודי על פי ההלכה.
עבורי הייתה זאת השבת הקדושה ,הרוחנית והארוכה ביותר בחיי. לעולם, לא אשכח את מעמד ההבדלה המרגש במוצאי שבת עם כל חבריי בצוותים שפעלו במהלך השבת ללא הפסקה- במרכז המידע והתמיכה במשפחות בזירת האירוע, בבתי החולים, במכון לרפואה משפטית באבו כביר ,בצוותי ההודעות למשפחות , בהכנת הלוויות והשבעה, בתמיכה בצוותים- "מי יציל את המציל" , ובקווי התמיכה המקצועית לציבור הרחב.
זאת הייתה ברכת ההבדלה המרגשת והמבדלת בין קודש לקודש קודשים- "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד...ד' צְבָאות עִמָּנוּ. מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה".
לעולם לא אשכח את המפגש המורכב במוצאי אותה שבת קדושה, עם הנהלת חברה קדישא, כיצד לטפל ברגישות יתירה ובאהבה אין קץ במשפחות שחלקן לא היו יהודיות על פי ההלכה, או שהיו בהליכי גיור, בכל הקשור להבאת הפרחים הצעירים לקבורה בבית העלמין בקרית שאול.
עשינו הכול ברוח הציווי :" וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ ". חיבקנו את המשפחות ואמרנו להן בעיניים דומעות: "אחינו ואחיותינו אתם".
שבת שלום וחג שבועות שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 236-סוגי השלום- חיים קופל.
1) בפרשתנו מופיע הציווי של ברכת כהנים. הברכה מורכבת משלשה חלקים. החלק השלישי מסתיים ב"וישם לך שלום".
חז"ל רואים בשלום ערך חשוב. המשנה אומרת "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום" (עוקצין פרק ג-י"ב).
2) המדרש אומר: הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום דכתיב "תִּשְׁפֹּת שָׁלוֹם לָנוּ" (ישעיהו כ"ו-י"ב, ילק"ש ישעיהו רמז תכ"ט ד"ה בטחו בה').
3) רבי מרדכי בנט זצ"ל מסביר, למה דווקא קדרה מסמלת שלום, מכיוון, שאין לך רודף שלום כמו הקדרה. הסיר הזה מצליח לקרב את הניגודים הרחוקים ביותר, אש ומים. זאת לאחר שהוא שם את האש מתחתיו ואת המים בתוכו, כך שהוא מהווה חציצה ביניהם. כך הוא מסוגל ליצור מהם את התבשיל. לכן הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום.
4) חשבתי גם להוסיף לדבריו: לא שיש שלום מיידי אלא שהשלום צריך "להתבשל" זמן מסוים, עד שיבשיל. כמו שהתבשיל שבסיר צריך פרק זמן להתבשל. ברם כאשר הזמן מגיע יש לנצלו וּלְמַצּוֹתוֹ, אחרת הוא יגלוש ויתבזבז.
5) עוד בעניין השלום: הגמרא אומרת: שלש שלומות הן: נהר, צפור וקדרה (ברכות נ"ו:). (הגמרא לומדת זאת מפסוקים) ואכן, ישנם שלשה סוגי שלום שמתאימים לדברי המדרש על פרשתנו.
א) שלום בכניסתך, ב) שלום ביציאתך. ג) שלום עם כל אדם. (פרשת נשא, פרשה י"א פרק ז' ד"ה וישם לך שלום).
6) יש שלום בית: מקביל לשלום בכניסתך, ואותו מסמלת הקדרה שנמצאת בבית. הקדרה עצמה עושה שלום בין האש ובין המים. ואכן מי שרוצה שלום בית צריך לעיתים "לחצוץ" בין "חום המחלוקת" או בין "יחס קריר".
7) יש שלום ביציאתך, זה הנהר שהוא מחוץ לבית. הנהר מחבר בין שני מקומות. הוא מגשר ומאפשר קירבה ביניהם. גם כאן צריך לדעת שהתפקיד לחבר ולהישאר רגוע ולא מעורב. כי מי שמתלהב מיד ומתערב עלול לגלוש כמו נהר ששוטף שתי גדות, כשהוא עולה על גדותיו.
8) ויש שלום עם כל אדם. אותו מסמלת הצפור שעפה ממקום למקום ועלה זית בפיה.
זה סוג אחר של שלום, שהרי הן הסיר והן הנהר, שניהם נמצאים במגע תמידי עם הצדדים, כך שהגישור הוא תמידי. אבל צפור נמצאת היום כאן, ומחר היא עשויה להיות במקום אחר בכדי להעביר פריסת שלום ממקום למקום. (מתוך שיחה של הרב ישראל מאיר לאו שליט"א).
9) ראינו אפוא שלום רב גווני, הוא יכול להתבצע, מכיוון שבעצם מי שמברך בברכת כהנים על השלום הוא הקב"ה, הכהנים הם רק הצינור להעברת הברכה שנאמר:" ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
10) תשובות מפרשת במדבר
א) אישיות מסוימת שמוזכרת בפרשה פעמיים: כל פעם בצורה שונה? תשובה: אביו של אֶלְיָסָף נשיא לבני גד. נקרא פעם "דְּעוּאֵל" (א-י"ד) ובפרשתנו (ז-י"ב) ופעם שניה "רְעוּאֵל" (ב-י"ד).
ב) היכן בפרשה מוזכרים בגתן ותרש? תשובה: ברש"י ד"ה "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ" (ג-ז): בכל המקרא ובלשון משנה כמו שאמרו בגתן ותרש.
11) שאלות מפרשת השבוע
א) הֲתִתָּכֵן נפילה בדבר מֻפְשָׁט שאינו ניתן למישוש?
ב) מה הקשר בין אדם הראשון לקערת כסף?
שבת שלום - מחיים קופל- מעדנים 236 פרשת נשא תשפ"ג
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, מקראות – 'בינה בתורה', לפרשת 'נשא':
אישה חשודה וגבר קנאי – איך למנוע רצח?
"תורת הַקְּנָאֹת" (ה', כט) מטפלת באופן חריג ביותר בגבר שחושד באשתו בבגידה ומקנא לה מגבר זר, בין אם זה קרה באמת, ובין אם רק עברה עליו "רוח קנאה" (ה', ל); חשוב להבין ש'קנאה' בלשון המקרא היא כעס מתפרץ.
הטיפול הזה חריג בתפיסת התורה מפני שאין עוד שום דין ומשפט בתורה, במקום שאין עדים ("ועֵד אין בּהּ, והיא לא נִתפָּשָׂה", ה', יג), שמביאים חשוד למשכן, ומשקים אותו מ"מֵי המרים", אחרי שימחקו לתוכם פרשה בתורה שבה כתוב האיסור שהוא חשוד בו.
הטיפול הזה חריג גם מפני שכתיבת האָלָה והשבועה בשם ה' על ספר ומחיית הכתוב אל המים, פירושן בהכרח מחיקה של שם ה' המפורש! זהו איסור חמור מאוד, שהתורה מפקיעה אותו כאן לצורך מיוחד במינו – להציל אישה מרצח!
למרבה הכאב, אי אפשר לשמור על כל אישה מבעל קנאי, ואנו שומעים פעם או פעמיים בחודש בממוצע על רצח נשים בידי בעליהן; התורה אומרת לגבר: אל תרים יד על אשת בריתך! אם אתה חושד בה, ואפילו בטוח, תביא אותה אל הכהן, ורק ה' ישפוט אותה!
לכאורה, זהו טיפול באישה 'סוטה' (כלשון המשנה) – אך למען האמת, זהו טיפול בגבר קנאי!
בדיוק כך פירשו חז"ל את מטרת הפרשה (אמנם בניסוחם העדין) –
לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה יִמָחֶה על המים. (סוכה נג, ב)
המעמד הזה הוא קשה ומשפיל לאישה, וחז"ל צמצמו אותו רק למקרים שבהם החשד כמעט בטוח, אבל חובתנו העליונה מן התורה לחפש כל דרך למנוע רצח נשים.
נזירות וקדושה במחנה
הפרקים ה'-ו' נראים כשייכים לספר ויקרא, ובייחוד פרשיית האשם (ה', ה-י; מתאימה לסוף ויקרא פרק ה'); תורת הקנאות (ה', יא-לא); ותורת הנזיר והנזירה (ו', א-כא) – מה הביא פרשיות קרבנות אלה לחומש הפקודים והמסעות במדבר?
שילוח טמאים מן המחנה (ה', א-ד) מקומו ברור, כי רק בספר במדבר מתואר המחנה על מרכיביו השונים, אבל יתר הפרשיות נראות במבט ראשון כ'תקועות' במקום לא מתאים.
אבל כאשר זוכרים ששני החומשים, ויקרא-במדבר, הם בעצם מקבילים, ושניהם ממשיכים את ספר שמות כשני ענפים מגזע אחד, אז התמונה מתבהרת.
איש או אישה (ו', ב) מעם ישראל, שרוצים לחיות כמו הכהנים בקדושה ובטהרה, יכולים לנדור נזירות – שערם המגודל יהיה נזר על ראשם (ו', ט, יח) בדומה ל"נזר הקודש" של הכהן הגדול (שמות כ"ט, ו; ל"ט, ל; ויקרא ח', ט), וגם ההרחקה שלהם מכל טומאת מת היא כמו ההרחקה של הכהן הגדול (ויקרא כ"א, יא) – "כל ימי הַזירוֹ ל-ה', על נפש מת לא יָבֹא" (ו', ו-ז).
ועם כל זה, הנזיר והנזירה נשארים ישראלים במחנה ישראל, ובמלאות ימי נזירותם הם יביאו את קרבנות הסיום, וישובו לאורח חיים רגיל; אין בתורה נזירות עולם כמו זו של שמשון ושל שמואל הנביא, ואין בכלל 'נזירות' מחיי משפחה.
לכן פרשת הנזיר שייכת לסידור המחנות, למפקד ולדגלים, שעיצבו במדבר חברה ישראלית מסביב למשכן ולאוהל מועד.
גם תורת הקנאות, שמטרתה הצלת אישה החשודה כסוטה מקנאת האיש, והבאת שלום למשפחה, איננה חלק מפרשת העריות (ויקרא י"ח), שהרי אין 'טקס' כזה לכל חשוד בגילוי עריות, והיא שייכת לפרשיות המשפחה בחברה הישראלית שהתעצבה במדבר.
אהרן ובניו יברכו ויאירו לבני ישראל
לאהרן הכֹּהן ולבניו, בנוסף למשמרתם בפירוק המשכן "בִּנסֹעַ המחנה" (ד', ה, טו), נשמרו בספר 'בְּמדבר' שני תפקידים: לברך את בני ישראל בשם ה' (ו', כב-כז) ולהעלות את הנרות במנורה (ח', א-ד) – ברכה ואור למען עם ישראל.
קרבנות הנשיאים מופיעים בספר במדבר כחלק מעם ישראל שמסביב למשכן, וזה מחייב אותנו להסביר את הזכרתן של ברכת כֹּהנים והעלאת הנרות דווקא כאן, בספר במדבר. נראה שמטרת התורה היא להראות שברכת כֹּהנים איננה מבטאת (רק) את הקדושה הפנימית, ולא באה למען הכֹּהנים ולכבודם, אלא למען עם ישראל, שהכהנים משרתים אותו ומתברכים ממנו!
אכן, הדבר מפורש בלשון התורה:
כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ...
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם! (ו', כג-כז)
מעניין לגלות בעניין זה, שנשיאת הכפיים של אהרן לברך את העם "ביום השמיני" נזכרת בספר ויקרא (ט', כב), אולם תוכן הברכה מופיע רק בספר במדבר, כחלק מהקדושה 'החיצונית' של עם ישראל המתברך מפי הכֹּהנים במחנה, מסביב לאוהל מועד.
למה התורה מפרטת וחוזרת על 12 קרבנות הנשיאים?
הפסוק "ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן" (ז', א) מוכיח היטב את דרכנו לפרש את בְּמדבר כמקביל לויקרא, כי הקמת המשכן היא הפרק האחרון בספר שמות (מ'), שממנו מסתעפים שני החומשים המקבילים. והנה קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח מפורטים בפרקנו זה, בעוד שבעת ימי המילואים של הכהנים מתוארים בחומש ויקרא (ח'), כי הנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח בשם שבטי ישראל החונים סביב למשכן, בעוד הכהנים עובדים בקודש פנימה.
בחומש ויקרא, שעיקרו 'תורת כהנים', לא נזכר דבר על קרבנות הנשיאים, ובחומש בְּמדבר, שעיקרו עם ישראל לשבטיו החונה מסביב, לא נזכר דבר על ימי המילואים של הכהנים, אף שלפי פשט הכתוב שניהם התחילו באותו היום – אחד בחודש הראשון בשנה השנית ליציאת מצרים (בלשוננו, א' בניסן).
אמנם, לרוב הדעות בעולמם של חז"ל, ימי המילואים התחילו בסוף חודש אדר, ו"היום השמיני" היה ראש החודש הראשון, אבל החפיפה שנותרה בין קרבן נחשון בן עמינדב לבין "היום השמיני", לא נאמר עליה דבר, והיא מוכיחה את שני המבטים – אל הקודש פנימה (ויקרא), ואל מחנה ישראל חוצה (בְּמדבר).
וחשוב להדגיש שדווקא בתוך הפרק הזה (הארוך בתורה) שורר שוויון מוחלט ומובלט בין השבטים – התורה מביאה בפירוט 12 פעמים את קרבן הנשיאים לפי הסדר, בסגנון 'משעמם'. לפי דרך התורה בפרשיות אחרות, די היה להביא את רשימת הנשיאים, ופעם אחת את הקרבן המפורט, ולכתוב בסיכום 'כן הקריבו נשיאי ישראל לשבטיהם בחנוכת המזבח, נשיא אחד ליום לחנוכת המזבח'.
הסיבה הנראית לעין היא דווקא הדגשת השוויון בין כל שבטי ישראל. אל מול המתחים, הקנאות, היריבויות והפילוגים בין השבטים השונים עם כל השונות שבהם, בין בני לאה לבין בני רחל, בין בני הגבירות לבני השפחות – כולם שווים בחנוכת המזבח – עם ישראל אחד. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בועז חדד רכז תנ"ך אורט מעלות- חבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
במסר חינוכי.
פרשת השבוע ספר במדבר פרשת נשוא מדברת בתחילה על בני גרשון ומרורי, אישה סוטה, ברכת כהנים והקרבת קורבן זהה של כל אחד מהנשיאים.
מה החוט המקשר בין כל הנושאים שהצגתי ומהם הלקחים החינוכיים לימינו? מציאת שביל הזהב בחיינו -להיות מאוזנים ושלכל אחד יש תפקיד משמעותי בעולמנו.
התורה מלמדת אותנו שישנם מצבים שבני אדם מרגישים מאוד מתוסכלים הם אינם מרגישים שהם בעלי חשיבות בחברה ומאוד מרירים, ניתן ללמוד זאת לפי המילה " גרשון " , שמשמעותו לא שייך , מנודה , אינו בעל חשיבות בחברה והמילה " מרורי" מדגישה את הדכאון שבה הוא נמצא בשלב מסויים של חייו ולכן החשש הוא שבמצב נפשי שכזה אותו אדם יעשה מעשה קיצוני ויילך לאישה סוטה שהיא נשואה, כלומר לאישה שאולי גם היא נמצאת במשבר קשה בחייה ומצאה את פתרונה בהליכה אחר היין המשכר שעלול להוביל את שניהם לפריצות , להסתבכות שעלולה להוביל, להרס המשפחה ואפילו לרצח , דרך שהתורה פוסלת מכל וכל . הדרך השנייה לברוח מהמציאות הקשה והמרה היא להפוך להיות נזיר להתנזר לגמרי מיין ומהנאות העולם הזה שגם את הדרך הזו שוללת התורה מכל וכל שהרי כתוב בספר תהילים ק"ד טו " יין ישמח לבב אנוש ". הלווים הם שביל הזהב ,המחבר, האביזר שנמצא באמצע ומחבר את שני חלקי הצינור , קרי בין הכהנים שהם המעמד הרוחני הגבוהה לבין העם ,הם שביל הזהב, הם האיזון המשמעותי ,שמלמדים אותנו לא להיות קיצוניים לשום צד. ברכת כהנים ניתנת לכולם באופן שווה .
גם הכהנים מכירים בעובדה שלהם אין כוח מיוחד מעל כולם הברכה היא ברכה אלוהית ,הם רק מעבירים את דבר יהוה לעם ככתוב בפרק ו פסוק כ"ד " יברכך יהוה וישמרך". יין יכול להוביל מצד אחד לפריצות אבל מצד שני לשמחה ואושר, כמו האש,שיכולה לשרוף.אבל יכולה גם לחמם ולהיות נעימה . קורבנות הנשיאים הם אותם קורבנות אבל בכל זאת כל אחד מהמקריבים הוא מיוחד ולכן הכתוב חוזר שוב על אותן קורבנות שכל אחד מהנשיאים מקריב למרות שהקורבנות דומים אחד לשני . הכתוב רוצה להדגיש שלכל אחד , יש את היחודיות שלו ,למרות שעל פניו אנו נראים אולי דומים ואת זה צריך להטמיע בילדינו ובתלמידנו . כפי שכבר ציינתי אנו כולנו בני האדם ,אבל פנימה כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו וכך אנו צריכים להתייחס לילדינו ולתלמידינו ובמידה ותלמידנו וילדינו נמצאים במשבר אז תפקידנו הוא לרומם את רוחם ולכוון אותם לדרך הנכונה ולהראות להם את שביל הזהב ואת מציאת האיזון בחיינו הלא תמיד פשוטים, ושלכל אחד יש תפקיד משמעותי בחיינו גם אם על פניו התלמיד לא חש בכך תפקידנו כהורים וכמורים להאיר להם את הדרך כתפקיד הלווים בשעתו , כפי שפותחת הפרשה " נשוא את ראש..." ולא כתוב, דבר . נשוא משמעותו לעודד להרים את רוחם .
כל ילד וכל תלמיד לפי נטיתו ולפי הקצב שלו וזה תפקידנו כמורים, מחנכים והורים . תפקיד חשוב מאוד ואחראי מאוד , ולקיים את הכתוב בספר משלי כ"ב ז " חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה " שבת שלום לכולם בועז חדד- אורט מעלות.
