רעיונות לשבת פר' אמור תשפה-להיות אזרח ישראלי-מייקל אייזנברג&בלומה-דיכטוולד-חילול השם וקידוש השם-משמעותם לאורך ההיסטוריה&אין קדושה ביחיד-קידוש ה'-אורי סובוביץ&אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ-אריה דיכטוולד&אשריכם ישראל-חיים קופל&יגאל גור אריה-אמור ואמרת

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
*מצורפת התוכנית כולל התקציב,אנו זקוקים לעזרתכם
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**********
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.

השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כג' אייר תשפ"ה -21.5.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשות "בהר-ובחקתי" תשפ"ה

מרצה: הרב אלעד הלחמי-הרב הנבחר החדש של קיבוץ שעלבים- ברכה והצלחה.

הנושא:?


ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
**********
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
**********
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org

****************************************************

דבר תורה -פרשת אמור תשפה - להיות אזרח ישראלי
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון.

פרשת השבוע פרשת אמור עוסקת בדיני הכוהנים וקורבנות החגים. הפרשה שנקרא בשבוע הבא, פרשת בהר, מכוונת כבר לשלב שבו עם ישראל נכנס לארץ ומכונן מדינה, ומסיבה זו היא עוסקת במצוות התלויות בארץ ובזכויות והחובות של האזרחים. בתווך הפרשה שלנו מסתיימת בסיפור סבוך, ואפילו מעט עמום מבחינת הפרטים, השתלשלות האירועים וההלכות שנלמדות - סיפור המקלל. להבנתי, הסיפור קושר בין הפרשיות והנושאים, ומציב את הבסיס הרעיוני לחוקה של אזרחי ישראל:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.
וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כד, י - כב)

למרות היעדר פרטים על הריב, עקרונות הסיפור ברורים. אביו של המקלל שייך לעם המשעבד שבעת ההיא הפך להיות מייצג של העבר. אימו שייכת לעם ישראל, שזה עתה התהווה ביציאה ממצרים, והוא צועד לעתיד חדש בארץ ישראל. בשונה מהמצרים ששיעבדו את הזרים, במדינת ישראל הגר והאזרח יהיו שווים בפני החוק: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״.
אבל, עוד קודם לערך השוויון, לכל חברה יש קוד סביבו היא מתאגדת, כאשר רק ההתאגדות מאפשרת אחר-כך כינון חברה שתתחייב ליישם חוק ומשפט, שוויון וזכויות נוספות. הקוד הבסיסי המאגד של עם ישראל הוא עם מאמין עם אתוס מונותיאיסטי כפי שהפסוק הגדיר "כגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". המקלל הוציא את עצמו מהכלל בצורה טוטאלית, ולכן הוא ימצא את מותו כמו כל מקלל א-להים ששומט את בסיס הקיום ומסכן את יסודות החברה עצמה.
כשהפרשה הבאה תחבר בין מעמד הר סיני - בו נאמר לעם ישראל "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) - לבין הכניסה לארץ ישראל בה יקימו את חברת המופת על בסיס מצוות ה', כולם יבינו מהקדימון של סיפור המקלל מה יוצר שייכות. לכן גם את השופטים שאחראים על יישום החוקים בפועל, ואת מנהיגי העם, אסור לקלל: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז). אם ה', ואביו ואימו של אדם, הם בסיס-הקיום והמקלל אותם עונשו מיתה, הרי שהשופטים, שלא בכדי מכונים פה 'אלהים', והמנהיגים, הם אלו שמסמלים את החלק היישומי של המערכת. קללתם היא דרגה מסויימת של מאיסה בהשתייכות לעם על מערכותיו בהווה.
למרות שאדם נולד עם זכויות של חופש הדיבור, יש דרישה ממנו להשתייכות. התורה מייחסת כוח רב לדיבור ולכן דרישת ההשתייכות מחייבת ריסון של התבטאויות שמאיימות על החברה כולה, שכאמור, רק קיומה מאפשר לממש את הזכויות העקרוניות. כנראה שאי אפשר לדרוש מהאדם להאמין בא-ל בפועל, אך אסור לו לקלל. יש הבדל בין דעה, ויכוח ואפילו ריב, לבין התנועה הנפשית שמתבטאת בקללה.

וכאן פרטים ביוגרפיים נוספים משתלבים בסיפור: אימו ממטה דן. על שבט דן הוטלה המשימה להיות השבט שהולך אחרון במסע לארץ - המאסף לכל המחנות: "וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם" (במדבר י, כה). ר' יוסף בכור שור פירש שם שהכוונה היא שהם אוספים את אלו שנפלטו מהמסגרת השבטית שלהם. כנראה גם כאן, אותו בן לאמא ממטה דן ואבא מצרי מצא את עצמו במחנה דן, יחד עם הרבה "לא שייכים רשמית" אחרים.
אנחנו לא יודעים את פרטי הויכוח, אבל התיאור על ריב עם ״אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי״ מורה שלא מדובר באדם ספיציפי אלא עם הישראלי הטיפוסי. היות שאנחנו לקראת פרשת בהר וערב הכניסה לארץ ושהתורה ממשיכה בעקבות האירוע ל״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה״, ניתן לשער שהוא ניטש על זכויות, אחריות, ובאופן כזה או אחר, על מקומו בעם של אדם בעל סיפור רקע מורכב. האם ילך לצבא? האם נקבל אותו לצבא? עם מי הוא יכול להתחתן? האם יקבל נחלה? האם יהיה שווה בפני החוק ובכלל מהן זכויותיו? סיפור 'בנות צלפחד', שגם הוא אירע ערב הכניסה לארץ ישראל, ושדומה מאוד לסיפורו של המקלל, מעיד שהיתה אפשרות לסוף אחר. גם בנות צלפחד עתרו למשה על כך שהן לא צפויות לקבל נחלה בארץ, כמו פה - גם בסיפור בנות צלפחד חיכו להוראות מה' מה דינן, וגם שם, אחרי שקיבלו זכות לנחלה, הן היו חייבות להתחתן במסגרת השבט. אם המקלל היה בוחר בדרך אחרת זה היה יכול להיות סיפור אפילו גדול יותר. סיפור שבו מחדשים הלכה מהפכנית שבן לאמא יהודייה ואבא גוי יורש נחלה, אפילו אם העניין מאתגר את חלוקת הנחלות לשבטים, או דורש הבניית מנגנון שפותר את הבעיה. אבל, מי שבקללתו בחר להוציא את עצמו, רק הוכיח ששייכות לאומה וקבלת נחלה זוקקות קומה נוספת של לקיחת אחריות והתנהגות מחוייבת מול האתוס הלאומי. זה מבחן האזרחות הישראלית - מחוייבות, השתייכות ורק מתוכן אפשרות לזכויות.

ניתן לשאול, אם זה הקדימון לכניסה לארץ, למה הוא מופיע בסוף פרשת השבוע ולא כפתיחה לפרשת בהר שכאמור פותחת במנגנונים כמו שמיטה ויובל, איסור הונאה, הלוואות ללא ריבית ועוד, לטובת כינון חברת מופת? נראה, שלתורה היה חשוב שהחוקה בפרשת בהר תעמוד בפני עצמה ולכן נוסחה לה פתיחה חגיגית: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". מה הסיפור שמביא אותנו לארץ המובטחת? איך יסודותיו ההיסטוריים של עם ישראל מעצבים את החברה שתקבל עליה את קיום החוקה? זה הסיפור של הפרשה שלנו שלפני אירוע-הקצה של המקלל מתייחסת לדיני הכוהנים, כמראה למקלל.
כאמור, לפי המתואר בספר במדבר, שבט דן לא התלוננו על המשימה העודפת שהוטלה עליהם והמחירים שנדרשו להם כמאסף - להיות אחראים ולטפל בבני שבטים אחרים שמשתרכים מאחור, וחושפים אותם לסיכונים ייחודיים כמו עמלק שזינב ופגע בקצה האחורי של הטור. גם הכוהנים שלא עתידים לקבל נחלה בארץ! ושאף אחד לא שאל אותם אם הם מרוצים מהתפקיד שהוטל עליהם בשל ייחוסם! הם נאמנים למערכת, כולל להוראות המיוחדות שבפרשה שמגבילות רק אותם באירועי שמחה ועצב, ואפילו מכתיבות עם מי לא יוכלו להתחתן. רק מתוך כך המערכת מעניקה להם אחריות על השמן שבני ישראל מביאים להארת המקדש, וזכויות בלחם הקודש מאת העם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד.
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת… בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם. (ויקרא כד, א - ט)מייקל אייזנברג.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת אמור תשפ"ה -

חילול השם וקידוש השם-משמעותם לאורך ההיסטוריה

" וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: " (ויקרא כב, לא-לב).

פסוק זה מתייחס לזהירות ולקפדנות שנדרשת מן הכוהנים שהם האליטה שנבחרה לעבודת ה' במשכן. כאשר תנאי זה אינו מתקיים, מחולל שם השם. חילול השם בספרי נביאים מתייחס להתנהלות שהיא לא מוסרית שיש בה ביזוי הצדק שבמקרא. ירמיהו אומר (לד,טז): " הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: ".

גם היציאה לגלות נתפסת כחילול השם. הגלות שיסודה בחטא נתפסת על ידי הגויים כחולשה של הא-ל שאינו מצליח להגן על עמו. הא-ל מזוהה בעיני הגויים עם כוח. גלות לא נתפסת על ידם כעונש לישראל על חטא, אלא כאזלת יד ה', ומכאן חילול השם. וכך נאמר ביחזקאל (לז, יז-כ), " וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה".

המושג קידוש השם נוצר בתגובה למושג חילול השם בימי שושלת בית סלאוקוס, כאשר גזר אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס) על איסור קיום מצוות הדת, וכך גם הגזירות בתקופת השלטון הרומי. יהודי שסרב לחלל את ה', לא קיים את צו השלטון ונהרג, נתפס כמקדש שם השם. הסיפור על חנה ושבעת בניה, שהעדיפה שכל ילדיה ימותו ולא ישתחוו לפסל, הוא מופת לקידוש השם. משום ריבוי הגזרות והחשש מפני מספר רב של הרוגים, נקבע הכלל שרק על שלושה אלה ייהרג ולא יעבור: שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. ועדין היו מי שמסרו את נפשם גם על איסורים אחרים.

הרמב"ם (הלכות יסודי תורה ה, ד) אומר: "כל מי שנאמר בו ייהרג ולא יעבור ונהרג ולא עבר- הרי זה קידוש השם...(ואם) עבר ולא נהרג- הרי זה מחלל את השם". שאלה זו מופיעה בשותי"ם של רבנים בגטאות. האם רשאי אדם (שיש לו קשרים או כסף) להוציא את בנו מרשימת העולים לרכבת (שפירושה מחנות המוות). ברור היה שבמקומו יופיע ילד אחר. התשובה הייתה שאין לעשות כך כי אין דמו של ילד אחד סמוק (אדום) יותר מדמו של ילד אחר.

תקופת השואה יצרה דילמה חדשה. אם קידוש השם פירושו למות כיהודי ולא לחיות כגוי, האם מושג זה רלבנטי בשואה כאשר הגזרה הנאצית מתייחסת לחיסול פיזי של עם ישראל על רקע תורת דם גזענית המתייחסת לכל העם ולא על רקע דתי? אם בעבר הייתה ליהודי בחירה בין דבקות בדתו ומוות לבין ויתור עליה ( התנצרות למשל) וחיים, הרי בימי השואה אין עוד בחירה ליהודי. דינו נגזר למוות מעצם היותו יהודי. לכן יש היסטוריונים הסבורים שמושג קידוש השם כפי שהוגדר בעבר אינו רלבנטי בשואה.

ואכן נוצר מושג חדש בעת השואה והוא "קידוש החיים". מושג זה מיוחס לרב יצחק ניסנבוים מראשי הציונות הדתית בוורשה. הוא אמר: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא שעה של קידוש השם במוות. לפנים דרשו האויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם. עתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו. לשמור על החיים".

קידוש החיים התבטא בפעולות שמטרתן הייתה לעקוף את הגזרות שנכפו עליהם. יהודים שמרו על מצוות הדת, היו הברחות של מזון לגטאות, חינוך תרבות וסעד, תנועות נוער, זיוף כרטיסי מזון, לחימה בפועל במחתרות שהוקמו בחלק מן הגטאות, וכן הצלת ילדים על ידי הסתרתם במנזרים. במצב של פיקוח נפש מידי הותרו מאכלות אסורות.

יש היסטוריונים הסבורים כי המושג קידוש השם רלבנטי לימי השואה משום שהיה בשימוש על ידי אנשי הגטו וקיבל משמעות חדשה בתקופה זו. על לוחם מחתרת שנהרג, אמרו בגטו: הוא הלך על קידוש השם. כלומר לחימה עבור הצלת יהודים או עבור מוות יהודי בכבוד ולא כצאן לטבח, נקרא גם הוא קידוש השם על רקע המזימה לחסל פיזית ולא רק רוחנית את העם היהודי.

שאלה נוספת התייחסה לאפשרות של הצלת ילדים דרך מסירתם למנזרים. מותר או אסור? על כך הייתה התשובה, מותר. והנימוק? התנצרותו של הילד לאורך זמן היא בספק, אך מותו בגטו, וודאי. ספק מול וודאי, ספק קובע. הייתה זו פסיקה שקשורה גם ל"חידוש" בגזרות הנאצים שמטרתם הייתה חיסול פיזי של העם היהודי. כלומר מושגים של חילול השם וקידוש השם קיבלו משמעויות שונות על רקע של מציאות משתנה. היה צורך בהגדרות חדשות או בהרחבת ההגדרות של מושגים מן העבר. בלומה דיכטוולד.

&

פרשת אמור – תשפ"ה- אין קדושה ביחיד -קידוש ה'-

אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.

ספר ויקרא בכלל ורצף הפרשות האחרונות בפרט עוסקות רבות בעניין הקדושה. פרשת אמור עוסקת בתחילתה בכוהנים ובציווי עליהם לשמור על קדושתם, כאשר המילה "קודש" על הטיותיה השונות מופיעה פעמים רבות. נושא זה מסתיים בציווי על כל העם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב).

כיצד ניתן לחלל את שם ה' או לקדש את שמו? כיצד אדם, הקרוץ מחומר, יכול להשפיע על שמו של הקב"ה והיחס אליו? התשובה לכך היא שכפי שהתנהגותו של אדם יכולה לפאר או חלילה לבייש את טיב החינוך שהוריו נתנו לו, כך גם אדם שעוסק בתורה, שעניינה להורות לאדם כיצד להתנהג, מעשיו והתנהלותו יקדשו או חלילה יחללו את שם נותן התורה.

הברייתא במסכת יומא (פו, א) מסבירה שהמדד לקידוש השם שהאדם יכול להביא לעולם הוא לא כמות התורה שהאדם למד, אלא כיצד התורה שלמד משפיעה על יחסיו לבריות (בבית, בעבודה, בתחנת האוטובוס, במכולת או בכל מקום אחר) עד שסובביו מתפעלים או מזדעזעים מאופן השפעת תורתו על מידותיו והתנהלותו מול הבריות:

"ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו (=עסקיו) בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה (=לא מנהל את עסקיו ביושרה), ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו...".

תכלית הקדושה

מהי תכלית הקדושה שאליה התורה מחנכת? הקדושה עניינה להבדיל ולייחד את המושא המקודש מכל דבר אחר – אנו מקדשים את השבת כדי לייחד ולהבדיל יום זה מכל יום חול, כשאדם רוצה לשאת אישה הוא מקדש אותה כדי לייחד ולהבדיל אותה מכל אישה אחרת בעולם, וכן על זו הדרך.

לכאורה, לאור זאת היינו חושבים שאדם הרוצה להתקדש צריך להתבדל מסביבתו. אמנם יש מקום להיבדלות זמנית על מנת להתרומם מ"גסות החיים החברותיים בהיותם שקועים רק בצידם החמרי" (שמונה קבצים ג, קכו), אך תכלית ההיבדלות היא על מנת לחזור ולהשפיע טוב על הסביבה.

הגמרא במסכת ברכות (כא, ב) דנה אם אדם המתפלל לבד ללא מניין רשאי לומר קטע מהתפילה הנקרא "קדושה" א. הגמרא אומרת: "וכן אמר רב אדא בן אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". הזכרת הקדושה בתוך בני ישראל, ולא ביחיד, מלמדת שהאדם הבודד אינו רשאי לומר 'קדושה' אלא רק אם יהיה חלק מציבור (מינימום עשרה גברים יהודים), זאת משום שרק שם יכולה להופיע קדושה.

הרב קוק (עין איה ברכות ג, מ) ביאר עיקרון זה והסביר שעניין הקדושה הוא להצליח לצאת מהמקום הפרטי הצר ולהתרומם אל עבר אידיאל כללי גדול ורחב יותר ב.. אפילו אם אדם מצליח להגיע לרוממות רוחנית, כל עוד זה נשאר כדבר פרטי, זה עלול לנבוע מאהבת האדם את עצמו, כאשר הקדושה לעומת זאת, עניינה הטוב הכללי:

"תוכן הקדושה היא שיתרומם על ידי זה האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כי אם כבודו יתברך של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת גם כן מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כי אם רגש טבעי נטוע בכל חי".

הרב קוק המשיך והרחיב כי רק מי שפועל להיטיב לכלל ולחברה, לזכות את הציבור על ידי שמסייע לו להתרומם, להשתפר ולהתעלות, רק הוא "באמת מתעלה לקדושה". מסיבה זו רק כשאדם נמצא בחברת אנשים ומרגיש חלק ממשהו גדול ורחב יותר מהפרטיות שלו, רק אז הוא רשאי לומר 'קדושה', משום שאומר זאת מתוך מקום שמעורב עם הבריות:

"...אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהיה מעושי רצונו של מקום בשלימות. עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. על כן אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, אי אפשר שיתעלה לקדושה. על כן אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל... רוממות העבודה הוא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורם הזה, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. על כן אי אפשר שתתגלה קדושתו יתברך באמת ביחס לעבודת ה' כי אם ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה...".

יציאת רבי שמעון בר יוחאי מהמערה

ל"ג בעומר, שחל בכל שנה קרוב לשבת פרשת אמור, הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), שהיה בעל ראייה עמוקה ופנימית על החיים ושם דגש גדול על הכוונה הפנימית שעומדת מאחורי פעולות האדם. על רקע התנגדותו של רשב"י לרומאים הם גזרו עליו מיתה ורדפו אחריו כדי להורגו. רשב"י התחבא שתים עשרה שנים במערה יחד עם בנו ר' אלעזר, ועל פי המסורת שם הם פיתחו והעמיקו בתורה בכלל ובתורת הסוד בפרט. לאחר שתים עשרה שנות התבודדות במערה הם שמעו כי מת הקיסר הרומי ובטלה גזרתו עליהם ויצאו מהמערה. בחזרתם לחיי החברה לא יכלו לסבול את העובדה כי אנשים עוסקים לא רק ברוח אלא גם בעולם הארצי, בעבודות כמו חרישה וזריעה, ולכן ביטלו ("שרפו בעיניהם") כל מקום שבו זיהו פער בין העולם האידיאלי והאצילי שאליו היו מורגלים במערה לעולם הזה על שלל חסרונותיו. באותו רגע יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם" (שבת לג, ב).

רק לאחר שנה נוספת הם יצאו שוב מהמערה, אך הפעם במבט מפויס יותר עם העולם. מבט שלא מתפשר על החלום, על הרמה המוסרית והערכית שאליו צריך העולם לשאוף ולהגיע, אך עם סבלנות לכך שהעולם יתקדם לעבר מקום זה בתהליך איטי והדרגתי, ולא בביטול ושריפה של המצב הקיים החסר. רשב"י ובנו ר' אלעזר יכלו להישאר במערה ולהמשיך לעסוק בעולם הרוח המופשט והפנימי. חזרתם מההתבודדות אל החיים החברתיים נובעת מכך שעולם רוחני ואצילי לעולם לא יוכל להשרות קדושה כל עוד הוא מנותק מהסביבה ולא פועל להבאת ברכה לעולם. בזכות חזרתם השנייה אל העולם שמחוץ למערה זכינו לקבל את אור תורת הסוד שאותו אנו מציינים בכל שנה בל"ג בעומר.

לסיכום

תכלית הקדושה אינה התנתקות והתבודדות אלא התחברות והשתלבות. האדם הפרטי עשוי אמנם להזדקק לפרקי זמן של התבודדות כדי לדייק את עצמו, שאיפותיו ועולמו הפנימי. עם זאת, על האדם לזכור שגם התעלות רוחנית עליונה, כדי שתיקרא "קדושה", צריכה להוות שלב ביניים לקראת חזרה אל החיים ואל החברה, כדי להוסיף שם ברכה מכישרונותיו.

עובד ה' אמיתי הוא כזה "ששם העבודה הזו נר לרגליו כל ימיו, והוא באמת זוכה לקדושה". יהי רצון שנזכה לכך.

שבת שלום!- אורי סובוביץ

מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO

א. קטע תפילה חשוב הנאמר בתפילת הציבור שבו אומרים פסוקים מישעיהו ויחזקאל המתארים את שירת המלאכים המקדישים את שמו של ה' בעולם.

ב. הרב קוק מכנה זאת כבוד ה', השלמת רצון קונו וכד'.

&

אנו מתפללים להצלחת חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, לשובם בשלום של הנעדרים, השבויים והחטופים, לרפואה שלמה בנפש ובגוף לפצועים, ולשלום בתוכנו.

פרשת אמור. תשפ"ה- אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ

-אריה דיכטוולד.

צמד המילים "מקראי קדש" בא לרוב, עם צמד מילים נוסף "מועדי ה' ". אנו מרבים להשתמש בהם, בעיקר בצמד הראשון, בחגים ובמועדים בתפילה ובקידוש. שני צמדי המילים מופעים בתורה בפרשתנו, פרשת אמור ובפרשת פינחס. (בפרשת בא (שמות יב) מופיע לראשונה ההיגד "מקרא קדש" ואחר כך רק בפרשת פינחס ).

פרשת אמור עוסקת בחלקה הראשון בקדושת בני אהרן ובחלקה השני בקדושת החגים-המועדות:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: (ויקרא פרק כג)

השאלות: מה הוא מועד ומה הוא מקרא ? מדוע החגים נקראים "מועדי ה' " ?

"מועד"

שורש המילה הוא י.ע.ד. לשורש י.ע.ד. מספר משמעויות במקרא: א. זמן. ב. ייעוד, מטרה.

ג. קביעה. ד. פגישה.

מכאן שמועד הוא זמן אשר נקבע ומיועד למטרה ברורה. דוגמאות:

בשמואל ב, כ: (ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד. וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וייחר וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָד

מצודת דוד : ה) ויוחֵר - נתאחר יותר מהזמן שקבע לו:

בפרשת תצוה (שמות כט מב-מג): עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

עמוס ( ג, ג): הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ:

רש"י : בלתי אם נועדו - אלא א"כ קבעו מועד ללכת יחדיו למקום פלוני:

בפרשת משפטים (שמות כא, ו-ט): וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:

אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:

וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:

רש"י: אשר לא יעדה - שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. כאן רמז לך הכתוב שמצווה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים =נוספים]:

# מכאן, בית וועד לחכמים, עדת ישראל, עדות, עֲדֵי עַד, וועדה ואידך דרוש וקבל שכר.

"מקרא"

השורש הוא ק.ר.א. שתי משמעויות מצינו במקרא לשורש זה: א. הכרזה ב. הזמנה/זימון. (נתינת שֵם במקרא היא קריאה, היינו ,הכרזה). דוגמאות:

בפרשת ראה (דברים טו, ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' =כי הוכרזה השמיטה:

מלכים ב (פרק ג, י): וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים (=כי זימן. לפי המצודות-גָּזַר=סוג של הכרזה) הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:

איכה פרק א: (טו) סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד (=הכריז עלי הזמן) לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה: = שני השורשים יחדיו

רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר חתנו של רש"י 1080-1160),: "אשר תקראו אותם מקראי קודש" - אשר תזמנו אותם זמני קודש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא, כמו "קרא עלי מועד". ... (=וגם) ולשון "כמקרה הכסיל" =כוונתו לפסוק בקהלת (ב ,טו) וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי ...]

אם כך, מקרא קדש = הכרזת קודש. "מועדי ה' אשר תקראו אותם" = הזמנים הקבועים אשר תכריזו עליהם ותזמינו אותי אליכם, כביכול.

# מכאן, מקרה, קריאה למילואים, קול קורא ועוד,

מתי מתקימת ההכרזה על המועד ?

רש"י : (ד) אלה מועדי ה' - למעלה מדבֵּר בעבור שנה, וכאן מדבֵּר בקידוש החדש.

כך מתארת המשנה את קידוש החודש , אחרי שהגיעו העדים ונמצאו נאמנים:

משנה מסכת ראש השנה פרק ב,משנה ז: ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו ר' אלעזר בר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים: וכך ההלכה]

מפרש ר' עובדיה מברטנורא א.:" מקודש מקודש " - תרי זימני.(=פעמיים) דכתיב (שם). מקראי קודש, שני מקראות:

..."אין מקדשין אותו" - שקדוש החודש אינה חובה, דאמר קרא (ויקרא כ"ה) וקדשתם את שנת החמשים שנה, שנים אתה מקדש, שחובה על ב"ד לומר מקודשת השנה בשנת היובל, ואין אתה מקדש חדשים, שאין חובה על ב"ד לומר החודש מקודש. וכשנראה בזמנו מקדשים אותו מפני שצריך חיזוק. והלכה כרביאלעזר ברבי צדוק:

צא ולמד: למדנו שמועד הוא זמן, קביעה או ייעוד וראינו גם שמועד הוא מלשון התוועדות. להתוועדות בחגים יש שתי מטרות, חיבור בתוך המשפחה והקהילה וחיבור עם אלוקים.

חז"ל במדרש כהנים (ויקרא) מלמדים אותנו : "מקרא קודש - קדשהו, ובמה אתה מקדשו? במאכל ובמשתה ובכסות נקיה" . כי קודש, כפי שהראֵנו בעבר, פירושו הבדלה ופרישות. לכן, אנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו". ע"י הדברים הנעשים בשמחה ובהודיה להקב"ה, האדם מבדיל את החג והשבת משאר ימות השבוע ומקדשו, ובכך הופך אותו למועדי ה'.

ישנו קודש נוסף. חובת העלייה לרגל לבית ה'. האדם מפריש עצמו מביתו ומחלקת אדמתו ועולה בצוותא לירושלים ומתחבר לאלוקיו. רגל, פירושו קבוע. כמו המילה הֵרגל שנגזרה ממנה. שלש פעמים בשנה האדם הישראלי נקרא לקדש עצמו, בזמנים קבועים ולהתחבר אל "מועדי ה' מקראי קודש", ליצור קשר בין שמיים וארץ.

קידוש החודש וההכרזה מתי הוא ראש חודש, קובעים גם מתי החג יחול באותו חודש. זה מה לבין שעומד לדעתי, במחלוקת שבין חכמים ורבי אליעזר בר צדוק. חכמים טוענים שקידוש –קביעת החודש על ידי בית דין, היא חובה בגלל שהתורה קוראת לחג, "מקרא קודש" –מי שהוכרז עליו שהוא קודש. רבי אליעזר אומר שההכרזה באה רק לחזק את הידיעה לעם ואין היא חובה, כי החגים נקראים בתורה גם " מועדי ה' ". החיבור בין שמיים וארץ ברגל מתקיים גם אם לא הוכרז עליו בבית הדין. עצם העלייה לרגל, מהותה חיבור בין הישראלי לאלוקיו. מועדי ה'=התוועדות עם ה'

אוהל מועד נקרא כך בגלל היותו מקום התוועדות. הוא גם החיבור בין שמיים וארץ כמו שראינו בפרשת כי תשא, (שמות פרק לג ז-י) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' ... באהל מועד העם מתכנס, מתוועד ומתחבר עם ה'.

‏ט"ז אייר, תשפ"ה- אריה דיכטוולד

dichtwald@gmail.com . ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.

&

א .ר' עובדיה מברטנורה בקיצור - הרע"ב, או הר"ב - הרב ברטנורה] נולד למשפחת ירא בעיר ברטינורו שבצפון איטליה בערך בשנת ר' 1440]. היה מתלמידיו החשובים של המהרי"ק, גדול חכמי איטליה בתקופתו. הרע"ב נפטר בירושלים בערך בשנת ר"ע 1510].

&

מעדנים לשולחן שבת -ד"ת מספר 342 -אשריכם ישראל -חיים קופל

1)בפרשתנו, ציווי לכהנים "קדשים יהיו לא-להיהם, ולא יחללו את שם א-להיהם"(כא,ו).שואל הרב יעקב ניימן זצ"ל למה הקיצוניות הזאת, תחילה נצטוו להיות קדושים, ולא, הם כבר נחשבים כמחללי שם ה'(מלשון: חלל-ריק, או מת), האם אין אפשרות, שלא יהיו קדושים כפי שנצטוו, אבל עדיין, עובדי ה', ומאמינים בו?

2)וכן מצינו בפרשת עקב " והיה אם שמע תשמעו אל מצותי..לאהבה..ולעבדו בכל לבבכם ..השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם א-להים אחרים (דברים יא,יג..יז). שוב אותה קיצוניות: או שאתם שומעים ומקיימים את המצוות, או שאינכם שומעים, אלא הולכים ועובדים א-להים אחרים. האם אין דרך ביניים?

3)והסביר הרב ניימן, שאצל ישראל, בעבודת ה' אין דרך ממוצעת, או שמגיעים למדרגה של "לאהבה"..ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" או שיורדים ל "וסרתם ועבדתם א-להים אחרים".

4)ואומרים חז"ל, כיון שהאדם סר מן התורה, מיד נדבק בעבודה זרה. נסביר לפי דברי רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", שמסווג את הבריאה לחמישה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, ועם ישראל. והוא כותב שהמדבר מעל כל החיים, ועם ישראל שקיבל את התורה מעל כולם.

5)הסביר הרב מבריסק זצ"ל, שכל סוג הוא מדרגה בכח עצמו: "הצומח" כשמפסיק צמיחתו אינו יורד לדרגת דומם, אלא למטה ממנו. וכן "החי"- הבהמה כשחדלה מלחיות, אינה יורדת לסוג הצומח, אלא נעשית נבלה, שמתרחקים ממנה. וכן "המדבר", גוי כשמת, אינו יורד לדרגת "חי", אלא אין בו תועלת כלל. כך עם ישראל, כאשר אינם ממלאים

את תפקידם בבריאה, הם אינם יורדים לדרגת "מדבר" אלא פחות מכך, והם מאבדים בכלל את קיומם המיוחד.

6)רבי יוחנן בן זכאי ראה את ההדרדרות, והנפילה הגדולה, של עם ישראל, ומאידך את רום מעלתם, במעשה של בת נקדימון בן גוריון, כמובא בגמרא:

7) פעם יצא ריב"ז מחוץ לירושלים וראה ריבה אחת שהייתה מלקטת שעורים מתוך גללי בהמתן של ערביים. הריבה אמרה לו שהיא בתו של נקדימון בן גוריון, שהיה עשיר מופלג, עשה לכבודה חתונה מפוארת, ובנוסף רשם בכתובתה אלף אלפים, של דינרי זהב. אלא שהוא איבד את כל רכושו, ועתה היא נאלצת ללקט שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים( שיא השפלות).

8)בכה ריב"ז ואמר: אשרכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום- אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, וגרוע מכך, ביד בהמתן של אומה שפלה (כתובות סו:).

9)יש להבין הכיצד אומר ריב"ז, דווקא כשרואה בת ישראל, במצב כל כך שפל וירוד " אשריכם ישראל"? צריכים להסביר, שאדרבא דווקא כשראה אותה במצב של שיא השפלות , גילה ריב"ז את ההשגחה הפרטית המיוחדת שיש לעם ישראל, עם שלא יכול להיות במצב של בינוניות. ובעת שאינם ממלאים את תפקידם, יורדים הם לשיא השפלות, והיא המעידה על רום מעלתם בעת שממלאים את תפקידם, שהיא הדרגה האמיתית של עם ישראל.

10)תשובות לפרשת אחרי מות קדושים

א)" לא תלך רכיל בעמיך" גימטרייה=883 (פרשת קדושים יט,טז). מצא שתי מילים ברצף, בפרשת תזריע, שמבטאות את התוצאה מהפעולה הנ"ל, בעלת גימטרייה זהה? תשובה:"נגע צרעת"=123+760=883. רכילות, מביאה צרעת.

ב)מצא דמות מספר בראשית המופיע בפרשת אחרי מות? תשובה: "מן הגר אשר יגור"(יז,ח) ובבראשית, הגר.(טז,א)

11)שאלות לפרשת אמור

א)היכן מרומז בפרשה, דין מרכזי בהלכות שליחות?

ב)מצא מילה בפרשת אחרי מות שחמש מאותיותיה עוקבות, לאו דווקא לפי הסדר?

שבת שלום -מחיים קופל.

מעדנים 342 פרשת אמור תשפ"ה -תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com

&

רעיונות לפרשת *אמור-יגאל גור אריה- פרשת אמור- תשפ"ב

פרשת בר מצווה שלי!!

ברכות לחתני בר המצווה: דב נרדימון ,אילן זוסמן ובת מצווה של מירה גינסבורג (הס) !!

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כ"א א')

למה הכפילות -אמור ואמרת.

*להזהיר גדולים וקטנים*, באותה מידה כלומר חינוך עם הרבה דוגמא אישית.

״חנוך לנער על פי דרכו-גם כי יזקין לא יסור ממנה.״..

עץ שרוצים שיגדל ישר-בעודו קטן ורך מצמידים לו מקל וקושרים אותו סביבו כך גידולו טוב, ישר ויפה ,כלפי השמש שהיא מקור האנרגיה של הצמח. יבוא אחר ויאמר מסכן עץ זה עוד בקושי עומד, ניתן לו זמן ואז ניישר אותו, בוודאות שיגדל אז בצורה עקומה ליישרו יצטרכו עבודה רבה וספק אם יצליחו .כך בדברים אמורים גם על ילדנו שבעודם רכים ונשמתם זכה ונקייה ובקלות אפשר לסגל אותם לדרך הישרה , הערכית והמוסרית, אולם כשיגדלו העבודה אז רבה וקשה יותר אם בכלל .

כך אנחנו נהווה תמיכה ועמוד שידרה לילדנו. ניתן דוגמא אישית ,נציב אתגרים יעדים שישאפו כלפי מעלה, אך נדע גם לשחרר ולתת עצמאות.

*להזהיר* זה לא רק להגיד *אל תעשה את זה*! או "נו נו נו !".אפשר לחשוב אחרת על המילה להזהיר מלשון *זוהר ואור*. להזהיר, כלומר להאיר, לזהור. כולנו צריכים להשפיע לחנך בכך שנזהיר- נאיר נזהר דרך הארת הפנים ואהבה.

בפרשתנו מצוות ספירת העומר.

תוכנה/אפליקציה של הספירה הינה הכנתנו למתן תורה: אנו סופרים 49 יום שבהם אנו מתקנים את מדותינו. לכל אחד יש בנפשו 7 מידות/תכונות, בכל שבוע מתקנים מידה אחת.

1. נתינה.

2.ביקורת.

3.פשרנות/פרשנות.

4.התמדה.

5.ענווה.

6.קשר אמיתי.

7.שאיפה לשלמות.

נאחל לכולנו להיות המקל התומך ,ישר יפה וזקוף .

אני מרגיש צורך להוסיף:

*תפילה לשלום כל החטופים ותפילה לשלום המדינה *

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,

בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.

הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ,

וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.

חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ,

וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם,

וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

‎‎‎‎‎

שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה עם הרבה תיקווה!!-*יגאל גור אריה*

‍