אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה, מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה כרגיל ביום רביעי טו' סיון, תשפ"ה -11.6.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "בהעלתך" תשפ"ה
מרצה: הרב אייל וורד- רב קהילת יחדיו פ"ת, חבר בארגון רבני צהר, חבר בסגל המדרשה לנשים בבר אילן.
הנושא: מסע בני ישראל ב- כ' באייר.
מקדיש את השיעור לאחייניתו עדי ברוך הי"ד חיילת במילואים בחמ"ל נרצחה בידי בני עוולה.-ארץ אל תכסי דמה.
מקדיש את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
***************************
ניסיתי בשבוע שעבר כאן שלחתי תקציר של השיעור השבועי של הרב זקס זצ"ל שהופק על ידינו בידי הבינה המלכותית, והנה שוב תקציר של השיעור שנשלח השבוע משיעורו של הרב זקס,"כפודקאסט", ניסוי מעניין, אשמח מאד לקבל תגובות, יש טעיות בשפה של הזוג אני יודע אבל פחות מקווה שגם את זה אפשר לתקן. ישראל קריסטל.
https://notebooklm.google.com/notebook/4fed41f4-7998-43bf-8b1b-3c12ed36ca70/audio
******************************
התחלנו בפרשת במדבר והשבוע אנחנו בפרשת נשא סא"ל מיל הרב אשר לנדוי עם "האור החיים הקדוש" אם רוצים לשמוע את השיעור 45 דקות בזום? ותהיה קבוצה, כתבו לי ונפתח שיעור נפרד בזום, מצורף כאן הקלטה של השיעור.
***********************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מחביון תורתך' כרך א', עמ' 420-406, לפרשת הקנאות (=סוטה) בפרשת 'נשא' –
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
לימוד תורה לנשים ופרשת הקנאות (=סוטה)
בשאלת לימוד תורה לנשים נחלקו, לכאורה, גדולי התנאים במשנה (סוטה ג, ד-ה). אבל קודם שניכנס לדיון הזה, עלינו להשתדל ולהבין את פרשת הקנאות שבתורה (במדבר ה, יא-לא), שאיש מקנא לאשתו אם חשד בה שהיא 'סוטה':
מדוע נתנה התורה כוח לאיש לקנא ולחשוד באשתו, ולגרור אותה למסע השפלה פומבי, במשכן הקודש של עם ישראל כולו, במקום הליך משפטי שבנוי על עדים ועל הוכחות כדרך התורה תמיד?
למעלה מזה, מדוע עקרה התורה את האיסור החמור של מחיקת שם ה', רק כדי להחליף את המשפט (כדרכה של התורה בכל נושא אחר) במבחן מזעזע, שבו שם ה' יימחק לתוך המים עם עפר מקרקע המשכן, וכך תיבדק האישה אם נטמאה בניאוף, או שהאיש שלה הוזה והזוי בחשד החולני שלו?
ברור שמבחן כזה לא יעלה על הדעת בשום מצב אחר. אם יחשוד איש בשכנו בניאוף בלי שני עדים כשרים ונאמנים, או אם יראו חכמים צורך גדול להרתיע נואפים, לא יעלה על הדעת לכתוב פרשייה מן התורה ולמחוק שם קודש, כדי להשקות מישהו במים מאררים ולבחון מה נכון מבין גרסאות האישום. אפילו בפרשיות רצח, כשאין עדות מלאה, לא עלה רעיון כזה על הדעת בתורה!
מדוע בין איש לאשתו קבעה התורה כך?
חז"ל נתנו תשובות ברורות.
ראשית:
תני רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקב"ה, ימחה במים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.
(ויקרא רבה ט, ט; ספרי נשא טז)
מה שאמרו חז"ל בלשון עדינה כל כך, חייבים אנו לומר בלשון בוטה, אחרת הדברים לא יובנו: התורה חרגה לחלוטין מכל סדרי דין ומשפט עד כדי מחיקת השם המפורש אל המים, כדי להציל נשים מרצח בידי בעלים קנאים! בעלים שעברה עליהם רוח קנאה וחשד עלולים לרצוח, ואין שום דרך להגן על נשותיהם, אלא אם יֵדע הבעל הקנאי שמבחן האמת נמצא במקדש. בזה צועקת התורה באוזני הבעל הקנאי: 'אתה – אל תיגע באשתך; רק א-לוהים ישפוט אותה, ושם תיבחן האמת ותתגלה'.
אצלנו, עם כל הערכים הליברליים ועם כל מערכת המשפט והשיטור, פעם בשבועיים בממוצע נרצחת אישה בידי בן זוגה הקנאי – ואין מציל. כל המילים היפות לא תוכלנה לכסות את ערוותנו – אין דרך לשמור על נשים בכל בית, בייחוד במקרה שאין מידע מוקדם.
פרשה חריגה זו מבטאת מאמץ מדהים לצמצם ולמנוע רצח נשים ככל האפשר, גם במחיר קשה של השפלתן בפומבי, ובמחיר כבד של מחיקת השם הקדוש אל המים.
לכן גם סיפרו לנו חז"ל שטקס זה כולו התבטל בסוף ימי בית שני, משעה ש"רבו המנאפים" (משנה סוטה ט, ט), מפני שמעמד כזה יכול להשפיע בחברה תמימה ופשוטה – ואילו בחברה שהניאוף התפשט בה, המעמד כבר לא ישפיע לטובה בכלל. במצב זה, רבן יוחנן בן זכאי היה מוכרח למנוע את השפלת הנשים ואת מחיקת השם.
שנית, רוח קנאה וחשד של איש אינם מספיקים כדי להשקות אישה; עושים זאת רק אם יש "רגליים לדבר" (סוטה ב, ב; ג, א), כלומר רק אם האיש הזהיר את אשתו מאיש אחר בפני עדים, ויש עדות חלקית שנסתרה עמו (משנה סוטה א, א), הוא יכול להביא אותה אל הכהן. כך פירשו חז"ל בדייקנות את הפסוק: "ונסתרה אחרי שהוזהרה בעדים] והיא נטמאה, ועֵד שנטמאה] אין בה, והִוא לא נִתְפָּשָׂה בשעת מעשה עם האיש האחר]" (במדבר ה, יג). אפשרות אחרת משתמעת מסיום הפרשה (ה, ל), ולפיה די בחשד של "רוח קנאה" בלי שום אזהרות, ובלי עדות שנסתרה עם האיש שהוזהרה עליו, כדי להביא אישה אל הכהן בכל מקרה של בעל קנאי, – אך אפשרות זו נדחתה בידי חז"ל.
שלישית, "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו... דברי רבי עקיבא... בזמן שהאיש מנוקה מעוון (=של בעילה אסורה כלשהי), המים בודקין את אשתו; אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקין את אשתו" (סוטה כז, ב – כח, א). חז"ל צמצמו מאוד את הפגיעה באישה, ורבי עקיבא הדגיש את השוויון הבסיסי בין איש לאישה אפילו בפרשה זו.*
השפעת לימוד התורה על ידי נשים בימינו
חשיבות מיוחדת ישנה ללימוד התורה של הנשים בדור הזה.
בדורנו נשים רבות לומדות תורה, בעומק וברוחב ובהצלחה. בכך נשים אלה מגלות שפטור הנשים ממצוות תלמוד תורה איננו נובע מאי-התאמה מהותית ביניהן ובין הגברים.
היום נשים לומדות תורה לא רק בתור הגנה מפני שינויים חברתיים וסכנות רוחניות, כפי שכתב החפץ חיים בדורו (כפי שהראינו לעיל), אלא כדבר רצוי לכתחילה בעת הזאת. אכן כך כתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון:
לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, ומדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהיווסד 'בית יעקב') שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית – על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם – ולא רק שם, אלא בחברה בכלל – באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת 'בית הלוי' שלאישה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום... יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אולם] אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו וליהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי,וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו.
(מובא בספר "בעיות יסוד בחינוכה של האשה", עמ' 159-158)
במערכת החינוך, אם כן, ראוי ללמד בנות תורה ברמה הגבוהה ביותר, ללמדן את המצוות שהן חייבות לקיים ואת המצוות שהן רשאיות להיות שותפות בהן, ולפתוח לפניהן אפשרויות רבות של התפתחות אישית בתורה ובמצוות.
עינינו הרואות שמלימוד תורה ברמה גבוהה שנשים לומדות בימינו, צומחות יותר הקפדה במצוות ויראת שמים. תוצאות דומות צפויות להיות להגברת ההשתתפות של נשים במצוות בקהילה. המעורבות של הנשים במצוות תביא אותן להוספה בלימוד תורה, בידע ובמעשה, ולאהבה גדולה יותר לעולם המצוות וההלכה.
כאשר נשים שותפות בלימוד ובקיום מצווה מן המצוות, הן הופכות לשותפות גם בהארת המצווה הזו בתורה ובהסברתה, הן יכולות להאיר צדדים של המצווה ושל רוח המצווה, שבלי השותפות שלהן יישארו נעלמים מעינינו, ויש כאן הוספת תורה וקידוש שם שמים.
הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
פרשת נשא – "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם" – תמרורי אזהרה למנהיגים -ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
הנשיאים המוצגים בפרשתנו, הם המנהיגים, והראשים של 12 שבטי ישראל. ישנן ובצדק, ציפיות מהם, שתצגנה באור מאיר ואמיתי את דמותם והתנהלותם, בכל הקשור לאישיותם, מידותיהם וערכיהם. מהנשיאים מצופה יותר מכל אחד אחר, שכן, הם המנהיגים בפועל, באִיצְטְלָת המנהיגות והשררה שנטלו, המחייבות אותם, לשמש דוגמא והשראה למוּנְהַגֵיהֶם.
מודל חמשת האצבעות שנדרש מכל מנהיג וראש, הינו בסדר הבא: מידות וערכים, אישיות, כישורים, ניסיון, השכלה.
מנהיגים וראשים מוכשרים ובעלי השכלה וניסיון ככל שיהיו, לא אחת נכשלים בתפקידם, עקב כשלים במידותיהם, ערכיהם ואישיותם.
אנו נבחן את המנהיגים הנשיאים, כפי שהם מוצגים בפרשתנו, בשני ממדים מתוך החמש, במידותיהם ובאישיותם.
פרשתנו, שהיא הארוכה ביותר בחמשה חומשי תורה, 176 פסוקים, מקדישה 89 פסוקים לתיאור הקרבת הקורבנות של הנשיאים במשכן. כל 12 הנשיאים, מוצגים בפרשתנו בתיאור הקרבתם, באופן דומה ושימוש במילים זהות. כך למשל, מתואר תהליך ההקרבה של נשיא שבט דן, שהוא זהה במדויק ,אחד לאחד, כמו ל- 11 השבטים האחרים: "בַּיּוֹם, הָעֲשִׂירִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן עַמִּישַׁדָּי . קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה . כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן-עַמִּישַׁדָּי." (במדבר, ז' ,סו' - עא'). טקסט זה, חוזר 12 פעמים בפרשתנו, אצל כל אחד מהנשיאים.
מי היו הנשיאים ? "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').
מי זה -הֵם? המדרש נותן לנו תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת- הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') - היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים...ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים-מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' – אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו- אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').
אך אותם הנשיאים שזכו לתהילה במסירות הנפש, באחווה וברעות לאחיהם במצרים, כששימשו כשוטרים מטעם השלטון המצרי, לצערנו, הם הופכים את עורם בהתנהגות חברתית שונה, דווקא בפרויקט הלאומי וההתנדבותי, בהקמת המשכן, שמצוין גם בפרשתנו. כך מתאר זאת המדרש : "ויקריבו נשיאי ישראל, למה נזדרזו הנשיאים לבוא להקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים...אמרו-יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו" (מדרש רבה, יב', טז' ).
הנה כך הם מוצגים בפרשתנו ונשים לב לאיות האותיות, של תואר תפקידם ומנהיגותם: "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" ( במדבר, ז',י'). הַנְּשִׂאִים- חסרה האות י אחרי האות ש.
הרש"ר הירש (1808-1888 )מנתח את ההתנהגות האנטי מנהיגותית של הנשיאים המנהיגים: "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם. הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה-העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם, תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם...הפגם הזה מרומז בכתיב- הַנְּשִׂאִים החסר( האות י'). להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה".
כך גם החפץ חיים, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין ( 1838-1933) שנדרש להתנהגותם החריגה של הנשיאים, שנענשו בייתור האות י' משמם: " והנה כאן בשביל שנתעצלו, התורה קימצה אות יו"ד וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה הוא ענין שבני אדם עושים אותו בזריזות ובחבורה עם הציבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות". הנשיאים בהקמת המשכן ובהקמתה של החברה האזרחית המדברית של עם ישראל, כושלים בגדול במנהיגותם, בשני הממדים- במידותיהם וערכיהם ובאישיותם. הם מפגינים, את כל מה שלא נצפה ממנהיגים- יוהרה, העדר ערבות ההדדית, ריחוק חברתי, אלטיזם ניכור וריחוק ממונהגיהם. הם קרובים רק אל עצמם.
בנקודה זאת, נחזור לריטואל של מעשה ההקרבה של הנשיאים בפרשתנו. נבחן את המשמעויות והתובנות ,של החומרים והמרכיבים השונים בפעולות ההקרבה שהם עושים : "קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת ...כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת " (במדבר, ז' ,סו' - עא').
מה המשמעות של המרכיבים– כֶּסֶף, זָהָב, קְטֹרֶת ושְׂעִיר עִזִּים ?
דומה שהמשמעות היא בחיבור לרעיון המארגן של נושא דיוננו – מי ראוי להיות מנהיג נשיא?
הנה כֶּסֶף וזָהָב, כתמרור אזהרה ראשון למנהיג, כפי שתורתנו מציגה זאת בפרשת מינוי המלך: "וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לוֹ מְאֹד"( דברים, יז', יז'). מפרש רש"י ( 1040-1105 ): "ולא ירבה לו כסף וזהב – אלא כדי ליתן לו חילותיו ופרשיו". המלך המנהיג, רשאי להחזיק כסף וזהב רק במידה הדרושה לתחזוקת הממלכה – ולא לצבירת הון פרטי או למותרות.
הקטורת במעשה הקרבת הנשיאים, היא תמרור האזהרה השני, המכוון את הנשיא המנהיג לרעיון ההכלה והחיבור של כוללם, ובעיקר לאלו המתנגדים לו : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה" (ויקרא ל, לד-לו).
מה כה מיוחד בחֶלְבְּנָה ? רש"י בא לעזרתנו בהיכרותנו עם מרכיב החֶלְבְּנָה: " שריחו רע וקורין לו גלב"נא ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". המסר ברור, אתה המנהיג ,שיש לך מתנגדים שאינם הבייס שלך, שאתה עלול להתייחס אליהם כמדיפים ריח רע ואולי כפושעים במובן המטאפורי. כאן תעמוד מנהיגותך במבחן. באיזו מידה תצליח לכבוש את עצמך עם כל הקושי, וגם להתחבר למוּנְהַגֵיך, להקשיב להם, להכיל אותם רגשית ונפשית, שהרי אתה הוא המנהיג של כולם.
הנה תמרור האזהרה השלישי – שְׂעִיר עִזִּים כמרכיב במעשה הנשיאים, מתזכר את המנהיג הנשיא באירוע הקנאה והשנאה בין האחים, בסיפור הבראשיתי של מכירת יוסף והשימוש בדם שְׂעִיר העִזִּים: "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, ... וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף" (בראשית, לז', לא'- לד'). תמרור האזהרה - שְׂעִיר עִזִּים, תובע מהנשיא המנהיג לפעול –לא לקנאה, לא לשנאה, לא למלחמת אחים, לא למלחמת אזרחים.
המסר לנשיא המנהיג הוא- שְׁלוֹט על יצריך ותאוותיך.הַגְבֵּל ככל שניתן את האגו. נְהַג בעוז, אבל בענווה.
אך דומה שבקרב הנשיאים שנענשו, היה נשיא מנהיג, שבלט בחריגותו לטובה. כך מאיר זאת האדמו"ר, ר' חנוך מאלכסנדר( 1798-1870) : "בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם, נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע, בֶּן עֵינָן" ( במדבר, ז', עח'). למה נקרא בן עינן? שהיה נוהג טוב עין, שהרי נפתלי לא היה האחרון שבשבטים, ונשיאו לא היה צריך להיות האחרון בחנוכת המזבח. אלא שטוב עין היה, ונתן רשות לשאר הנשיאים, שהקפידו על זכות קדימה, להקדימו ולהקריב לפניו, והכתוב מכנהו ומזכירו במידה טובה, טוב עין הוא יבורך" (מקור הפרשנות מופיע במסמך המופץ באתר (tora.co.il, הנשיא של שבט נפתלי, ניחן במידה של עין טובה, כפי שמוצגת במסכת אבות: "רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לַתַּלְמִידִים:... צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ טוֹבָה שֶׁיָּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם... רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה..."( אבות, ב', ט'). אכן כן, מצופה ממנהיג, לאמץ לליבו את התכונה של -עַיִן טוֹבָה.
פרשתנו חותמת בברכת הכוהנים :״וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ד', וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.״ (במדבר, ו׳, כב׳- כו׳ ).
ברכת הכוהנים בפרשתנו, היא תמרור מאיר ובוהק , המורה למנהיג את הדרך, לאותו מקום נשגב של רום סולם האהבה, של מערכת יחסים בין המברך הכוהן למתברכים. יש כאן מרחב אהבה קולקטיבי ציבורי, שמחייב קיומה של הדדיות, בין הכוהן המברך לבין עם ישראל המתברכים על ידו. זאת היא אהבה המבטאת הדדיות אמיתית של שליח ציבור ,לציבור אותו הוא מברך ומשרת. זאת היא הסיטואציה היחידה בקודקס הברכות והמצוות, שמצוינת המילה - אהבה, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של הברכה, הנאמרת במעמד ברכת הכוהנים בתפילה :"וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה".
ברכת הכוהנים מאירה גם את מערכת היחסים המצופה, בין מנהיג למונהגיו, שהרי עליו לפעול באהבה שאינה תלויה בדבר, למען מונהגיו - להגנה ולשמירה – וְיִשְׁמְרֶךָ, ולהנחלת שלום - וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם .
פתחנו מאמרנו בהצגת - אֲחִיעֶזֶר, הנשיא של שבט דן –שמצופה ממנו לנהוג במנהיגות בסגנון–אֲחִיעֶזֶר. של ערבות הדדית בין אחים : "בַּיּוֹם, הָעֲשִׂירִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן עַמִּישַׁדָּי".
הנה תבוא ההפטרה לפרשתנו, המחברת אותנו להווייתנו בימים אלו, ומפגישה אותנו עם מלאך אלוקים המבשר לאיש מנוח משבט דן , על הולדת בנו שייקרא שמשון, שינהיג את עם ישראל במלחמתו עם הפלישתים בעזה: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה.וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֶל הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ...כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים... וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ ד'. וַתָּחֶל רוּחַ ד', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל."(שופטים, יג', א'-כד' ).
ביום ה - 610 למלחמה , נישא תפילה לבורא עולם : וַתָּחֶל רוּחַ ד', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ וּבִמְדִינָתוֹ וְנֶאֱמַר אָמָּן. נייחל ונתפלל לשובם של 56 החטופים לביתם.
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת נשוא תשפ"ה -
מדוע מפרטת התורה קורבנו של כל נשיא למרות שהקורבן זהה?
התורה דרכה לקצר ולא להאריך, מתמיה אם כן שקורבנות נשיאי השבטים שהם זהים לחלוטין מופיעים שתים עשרה פעמים, ובסוף מצטרף גם פסוק המסכם את סך כל קורבנותיהם.
אומר רמב"ן: " והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבודו ליראיו...והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקורבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבֵרו...אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט בקורבנותיהם ולהזכיר יומו של כל אחד ואחד שלא יזכיר ויכבד הראשון 'זה קורבן נחשון בן עמינדב' ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש. כי זה קיצור בכבוד האחרים". (אני תוהה לפעמים כיצד חשים אנשים שטרחו בהרמת אירוע, כאשר לאחר אזכור שם חלק מהאנשים, הם נכללים במשפט האנונימי: 'ותודה גם לכל מי שטרח בארגון אירוע זה').
כלומר על פי רמב"ן, רצה ה' להעניק כבוד לכל נשיא שבט, על כן לא להסתפק באזכור שמו של נחשון בן עמינדב לשבט יהודה שהיה הראשון, ולא אמר כי כך הביאו גם יתר הנשיאים. מכאן אנו למדים שכל אחד חשוב בעיניו יתברך, יש לכבד כל אחד בנפרד, ולהעניק לו תחושה שהוא יחיד ומיוחד. כמו כן מלמדנו מעשה זה שלכל אדם תפקיד בעולם ולשם כך נברא.
הרב קוק בספרו "ערפילי טוהר" אומר: "יש באישיות הפרטית של כל יחד ענין איכותי יותר ונשגב ונעלה ממה שיש בכלל כולו...והצד העליון הזה האישי הוא המאיר ומחיה את הכלל כולו" (עמוד נא).
הרב צדוק הכהן בספרו "צדקת הצדיק", אומר: כשם שצריך האדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו (אות קנ"ד כשם שצריך).
למרות שכל נשיאי השבטים הביאו קורבן זהה, הייתה מחשבתו וכוונתו של כל אחד אישית ולכן שונָה. לכאורה "אין חדש תחת השמש", ובכל זאת למדנו כי ה' מחדש מעשה בראשית בכל יום. אומר רמב"ן: "כן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השווה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. ואחרי כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה". בנושא הקורבנות חשובה מאוד המחשבה והכוונה.
החזרה על קרבנו של כל נשיא מלמדת אותנו גם על חשיבות הריטואל המחזורי. לכל אדם יש יכולת לחדש בקיום המצוות על ידי הכוונה המיוחדת שהוא מביא עמו לקיום המצווה. שני אנשים המקיימים את אותה מצווה בדיוק, ערך המצווה יהיה שונה אצל כל אחד מהם. יתרה מזאת, גם אותו אדם המקיים את אותה מצווה, אין הוא מקיימה היום כפי שקיימה אתמול. כלומר ברובד החיצוני מדובר באותה מצווה, אך לא כן ברובד הפנימי. אומר רבי שמחה בונים מפשיסחא: למה כתוב בכל נשיא ונשיא קורבנו הלא כל הנשיאים הקריבו ממש אותו הקורבן. שכל נשיא לא הייתה כוונתו בהקריבו את קורבנו בגלל שחברו הקריב אתמול. אלא שקורבנו היה כרצון חדש שנתחדש עכשו אצלו. (קול מבשר, חלק א, נשא אות ח). הנתינה החומרית לא הייתה עיקר, שהרי הכול שייך לה', אלא הרצון והשמחה שליוו את הנתינה.
לאחר שפרט הכתוב את קורבנו של כל נשיא, הוא שב וכוללם יחד, משום שיש מקום לעשייה אינדבדואלית של אדם, אך יש כוח בעשייה הקולקטיבית, זו שמצרפת אחד לאחד.
על הקורבנות הסכימו כל נשיאי ישראל, כדי שלא יהיה קורבנו של אחד עדיף ומשובח מן האחר. לפנינו מופת של שיתוף פעולה למען מטרה טובה, לשם שמים.
בעולם העתיק לא היה ערך לפרט. השליט הכול יכול התייחס אל נתיניו כאל עבדים נותני שירות. כך נהגו גם במשטרים טוטליטריים בעת החדשה. סטלין, היטלר, מאו טסה דונג ושליטי צפון קוריאה, יעידו על כך. הפרט הוא יצור שקוף, בורג במכונת השלטון.
במקורותינו יש חשיבות לכל אדם. כל אחד נברא בצלם אלוקים, והא-ל לא שכפל אותנו. לכל אחד צורה ותכונות משלו. אנו שווים בהיותנו שונים. יש חשיבות גם לקולקטיב, שהרי כולנו בנים לה'. "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" הוא ביטוי לכך. מפרש הרב זקס בספרו "רעיונות משני חיים", תנו מקום לכל אחד להרגיש משמעותי, שעיקר המחשבה לא תהיה כיצד אנו רואים את עצמנו, אלא כיצד אנו רואים את הזולת. "מידת חשיבותנו כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב". כיצד אנו מתייחסים לנותני השירות שלנו, מנקה הרחוב, המלצר, המאבטֵח בכניסה. מכאן גם תוּבן חשיבות הקצאת יום מיוחד לכל נשיא, ותיאור קורבנו, למרות שכולם הביאו קורבן זהה.
משה ידע כי השנאה והקנאה הן תכונות אנושיות. על כן הקצה יום מיוחד לכל נשיא שבו הוא יקרא בשמו ויפורט קורבנו. כמנהיג ידע משה את הסכנה שבקנאה ובשנאה המוציאים את האדם מן העולם, על כן חילק תפקידים לכל משפחות לוי: גרשון, קהת ומררי, בנשיאת המשכן וכליו בעת מסע בני ישראל במדבר. פרשת קורח ועדתו, דתן ואבירם העידו על הסכנה שיש בקבוצות החשות מקופחות. לכן מלמדנו משה שיש לתת מקום וכבוד לכל אחד מנשיאי השבטים. ח' סיון תשפ"ה -בלומה דיכטוולד.
&
ב"ה, לפרשת נשא, תשפ"ה -קורבנות הנשיאים: מודל למנהיגות. אריה דיכטוולד
המחצית השניה של השנה הראשונה במדבר, הוקדשה לבניין המשכן. חנוכת המשכן הייתה בחודש השני (אייר) של השנה השניה. חנוכת המשכן נעשתה ע"י משה. בעת חנוכת המשכן הביאו נשיאי העדה את מתנותיהם (פרק ז):
א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ (=בשמן המשחה) וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם=מעכשיו הם ישמשו אך ורק בעבודת המשכן
(ב) וַיַּקְרִיבוּ (=התקרבו, ניגשו) נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם (=מתנתם) לִפְנֵי ה' - ומה היו המתנות ? - שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:
(ג) וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם (=מתנתם) לִפְנֵ֣י ה֗' שֵׁשׁ עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם (=הגישו) לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן: =הנשיאים הביאו כלי רכב שישמשו למסע המשכן במדבר.
(ד) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: לומדים מכאן שמשה הִסֵס האם לקבל את מתנותיהם
(ה) קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹדָתֽוֹ:
(ו) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת הָעֲגָלֹ֖ת וְאֶת־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל־הַלְוִיִּֽם:
השאלות: 1. מי הם הנשיאים המוזכרים כאן ?
נתקדם עקב בצד אגודל:
מי הביאו מתנות? הכתוב מפרט : (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל-רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם-הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם-הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
נחזור אל תחילת הספר-אל המִפקד (פרק א).
(ה) וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן שְׁדֵיאֽוּר: (ו) לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן צוּרִֽישַׁדָּֽי... (טו) לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן:
(טז) אֵ֚לֶּה קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם: המאפיינים את הנשיאים:
א. קרואי העדה =אלה מי שמחליטים ומכריעים בשֵם-מטעם העדה =on behalf of]
ב. נשיאי מטות אבותם =השבט הנקרא על שם האב הראשון של השבט.
ג. מהו נשיא ? מרומָם, נבחר (עננים נקראים נשיאים)
ד. ראשי אלפי ישראל =הם גם המצביאים המשתייכים למטכ"ל.
ה. העומדים על הפקודים =שהשתתפו במִפקד העם
רש"י :(ב) הם נשיאי המטות - שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם (=שהוכו בגללם), שנאמר (שמות ה, יד): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם:: =שוטרי ישראל הוכו ע"י הנוגשים המצרים כדי לזרזם לעמוד במכסות
המקור לרש"י הוא מדרשי (ספרֵי במדבר פרשת נשא פרשה יב פיסקא מה)
מדרש: : ויקריבו נשיאי ישראל, (=האִם) שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו? תלמוד לומר, "ראשי בית אבותם" ולא ראשי בית אבותם בלבד אלא אף נשיאי שבטים נשיאים בני נשיאים: הם נשיאי המטות, הן, הן (=הם, הם) שהיו ממונים עליהם במצרים (=כלומר, ראשי קהל כבר היו במצרים) שנאמר "ויכו שוטרי בני ישראל" (שמות ה יד).
מדוע המתין משה לציווי ה' כדי לקבל את המתנות מהנשיאים ?
משה היה למוד ניסיון מהתנהגות הנשיאים בעת הקמת המשכן. לצורך הקמתו נדרש העם לשאת בהוצאות ההקמה אבל הנשיאים התמהמהו. רש"י מביא את תמצית ממדרש העונה לשאלה:
ויקריבו אותם לפני המשכן - שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו (=במפורש) מפי המקום (=(הקב"ה).
אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה? אלא כך אמרו הנשיאים, 'יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שֶׁמְּחַסְּרִים אנו משלימים', כיון שראו שהשלימו הציבור את הכול, שנאמר (שמות לו, ז) " וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".
אמרו מעתה מה לנו לעשות? הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחילה
ושוב, משה חושש וממתין לאישור מגבוה
רש"י על פי המדרש:
ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח - כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה: (כדלעייל) (יא) יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח - ועדיין לא היה יודע משה איך יקריבו, אם כסדר תולדותם, אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעות, איש יומו:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
כל נשיא הביא את הקורבן מכספו האישי
רש"י) =עפ"י המדרשים): למטה יהודה נחשון בן עמינדב - יִחֲסוֹ הכתוב על שבטו, ולא שגבה התגאה] =משבטו והקריב. או (אולי) אינו אומר למטה יהודה אלא (=בגלל) שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא =וכך כל נשיא ונשיא
כיצד תופס נחשון את מנהיגותו על פי המדרש
במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יב סימן כא (מדרש זה הוא הבסיס לפירושי רש"י הנ"ל):
מה תלמוד לומר, "נשיא אחד ליום" ? לפי שהיה נחשון מלך והוא הקריב תחילה, לא אמר, 'הואיל והקרבתי תחילה אקריב עם כל אחד וא' ביומו' לכך נאמר נשיא אחד ליום, =אף שהוא מלך (=שבט יהודה הוא שנבחר ע"י יעקב למלוכה), הוא שומר על מעמדו וכבודו של כל נשיא.
צא ולמד: בחרתי להביא מספר דוגמאות על מנת להציג מודל של מנהיגות יהודית אידיאלית. מרכיבי אותה מנהיגות הם:
כבד עצמך וכבד את זולתך-גם הוא כפיף שלך! וכבר ראינו את מאמר ה' בספר שמואל א' (פרק ב, ל) " ...וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי, כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ "
ח' סיון, תשפ"ה כל הזכויות שמורות -אריה דיכטוולד.
&
פרשת נשא – אמון משפחתי כבסיס לאמון בחיים- אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
קריסת מוסד המשפחה בעולם המערבי א.
מוסד המשפחה בעולם המערבי נמצא ברגרסיה מתמשכת מזה שנים. שיעור הנישואין יורד, שיעור הגירושין עולה, ושיעור הילודה יורד באופן תלול ב.. בארה"ב הילודה אמנם גבוהה בהשוואה לעולם המערבי ועומדת בממוצע על 1.9 ילדים לזוג ג., אך יותר מ-40 אחוז (ובבריטניה אפילו יותר מ-50 אחוז) מהילדים נולדים למציאות של משפחה חד-הורית.
ניטשה קבע כי במאה העשרים המשפחה תהפוך בהדרגה לאוסף אקראי של אינדיבידואלים. המשפחה נתפסה בעבר כיחידה אורגנית, אולם בעת החדשה, הוגים ליברלים כג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל החלו לדרוש להתייחס לנישואין כחוזה בין שני צדדים, באופן שמעצים את הממד האינדיבידואלי שבנישואין. כאשר זוגיות נתפסת כחוזה ולא כברית, והתרבות עוסקת יותר ויותר בפרט ולא בזוג או במשפחה, האינדיבידואליות מחלישה את רמת האמון, והתוצאה היא ירידה בשיעור הנישואין ובשיעור הילודה. גם כשיש אהבה גדולה בין בני זוג, כשהמיקוד הוא בפרט, בסיפוק רצונותיו האישיים והגשמתם, יש פחות סיבה להתחייב למערכת יחסים ממוסדת ומחייבת, או להוליד ילדים שיפגעו ב"איכות החיים" של הוריהם. אך חמור מכך, כאשר לאנשים אין אמון בכך שהחיים ובני האדם ביסודם הם טובים, ואמונה שהעולם שואף ומתקדם למציאות טובה יותר, מתגברים הקולות המדברים על העוול בהבאת ילדים לעולם כזה.
אובדן האמון הזוגי
בפרשת נשא מצויה אחת הפרשיות המורכבות בתורה, פרשיית סוטה. פרשייה זו מתארת מציאות זוגית קשה שבה האמון בין בני הזוג הגיע לרמת שפל, והם רגע לפני גירושין. הבעל ש"קינא לאשתו", חושד כי אשתו מנהלת קשר אסור עם גבר מסוים, ודורש ממנה בפני עדים שלא להתייחד (להיות במקום מבודד) איתו. למרות בקשת הבעל, ישנם עדים שהאישה התייחדה עם אותו אדם, אך איש לא יודע מה קרה ביניהם בפועל. במצב זה, לאור חשדותיו ובקשותיו המוקדמות של הבעל מאשתו שלא לשהות לבד עם אותו גבר זר, והחלטתה לעשות זאת בכל זאת, יש מקום לחשד שהיא בפועל ניהלה עימו יחסים אסורים. בעקבות זאת, מאותו הרגע התורה אוסרת על הזוג הנשוי להמשיך לחיות יחד. על הגבר לגרש את אשתו, והיא מאבדת את זכותה לתבוע את כתובתה בשל אחריותה לגירושין ד.
עם זאת, התורה מותירה לאישה מקום לתיקון ולשיקום היחסים בינה לבין בעלה. ברצונה החופשי, היא רשאית לבקש לשתות את המים המאררים שהכוהן היה נותן לה, והם היו מוכיחים בדרך נס אם חטאה. אם חטאה, היא והנואף, ללא תלות במקום הימצאו, היו מתים. אך אם היא לא חטאה, לא היה קורה לה דבר והייתה ניתנת לזוג אפשרות לבנות את האמון ביניהם מחדש. אם הבעל היה מונע מאשתו לשתות את המים, הוא היה מתחייב לשלם לה את כתובתה. מצד שני, אם היא עברה בשלום את שתיית המים, אך מאוחר יותר התייחדה שוב עם אותו האיש, בעלה היה מגרשה מבלי לשלם כתובתה ה.
אף שפרשייה זו נראית לכאורה מנותקת מחיינו כיום, וישנן שאלות העולות בנוגע לשוני ביחס בין הגבר לאישה, יש בה כדי להציף בצורה מזוקקת את השלכותיו הקשות של אובדן האמון בין איש לאשתו.
האמון המשפחתי
הרב קוק התייחס לקשר שבין האמון המשפחתי לאמון ולאהבה שיש בין בני האדם בכלל, ועל הקשר בין בגידה באמון המשפחתי לפגיעה באמון במציאות כולה. אדם שחלילה חווה בגידה אישית מאבד לעיתים קרובות לא רק את האמון באדם שבגד בו אלא את האמון בבני אדם בכלל, ולמרבה הצער לעיתים אף בחיים. הרב קוק כתב כי במציאות שבה יש אמון החיים מלאים ברכה, אושר ועדינות, ואילו בחיים ללא אמון מתחיל תהליך של קריסה ו"הירוס" בכל צדדי החיים.
וכך כתב הרב קוק (אורות ישראל ותחייתו, פרק כו):
"האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה... בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית (=הבגידה בין בני זוג) היא מעילה מהרסת את האושיות (=היסודות) המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי... בלכתם (=של החיים) בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשיבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההירוס, ההירוס העולמי, ההירוס האורגני, ההירוס המשפחתי, ההירוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם (=קללתם)...".
בהמשך הפסקה התייחס הרב קוק לבדיקת מי הסוטה שבפרשתנו. כשהאמון בין בני האדם נהרס, יש מקום להשבת האמון מבחוץ, ממקור השלמות והשלום, ממקור החיים, שישיב לנו את האמון בעצמנו ובאחרים:
"בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אושרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלוקי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבוא האור, והתוכן בבנין משפחתי בין ה' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון...".
הרב קוק סיים והסביר בצורה שירית כי עולמנו הוא אורגני וכי ישנם חוטים עדינים הנעלמים בין מערכות יחסים ומעגלי שייכות שונים. לאור זאת, בניית האמון המשפחתי תפעל ותשפיע ברכה להשבת האמון גם בכל יתר מערכות היחסים השונות והמגוונות בחיינו:
"האמון המשפחתי בהיבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים (=מערכות היחסים), ימצא את מעמדו הישר הבלתי מָעוּל (=נבגד) בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות (=אנשי רוח) לעמלי כפיים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל...".
לסיכום
בשנים האחרונות נראה כי רמת האמון בין מגזרים וקבוצות שונות בחברה הישראלית הולכת ונשחקת. הבחירות החוזרות ונשנות לכנסת, הדעות הקוטביות בנוגע לסוגיות יסוד בחברה, שאלות הנוגעות במתח שבין דת למדינה, רמת (אי) האמון הציבורי במשטרה ובתי המשפט ועוד הביאו לתחושה כי במקום עם אחד, חיות כמה תתי קבוצות במקביל.
חשוב ללכד את השורות ולהגביר את רמת האמון בין הקבוצות והמגזרים השונים, אך יש לזכור כי בסופו של דבר החברה והקהילה בנויים בסופו של דבר מאוסף של משפחות. מכאן שחוסנו של העם ואחדותה של הקהילה נשענים בראש ובראשונה על עומק האמון המשפחתי.
רבי חיים מצאנז הוסיף על כך והדגיש את האחריות האישית בתיקון המציאות, תהליך שמתחיל דווקא מהתיקון האישי של כל אחד:
"בצעירותי בערה בי אש וחשבתי לתקן את כל העולם, לכשגדלתי נתייאשתי מלתקן את העולם וחשבתי לתקן את בני עירי, וכשנוכחתי לדעת שגם זה אינו אפשרי חשבתי לתקן את משפחתי, וכשזה לא עלה בידי הגעתי למסקנה שעליי לתקן את עצמי. לכשעבדתי על לתקן את עצמי ממילא משפחתי הושפעה מכך, וממילא כל בני עירי וממילא כל העולם כולו...".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א.חלק מהנתונים בפסקה זו לוקטו ממאמרו של הרב חיים נבון, "נלחמים על הבית: המאבק על המשפחה בישראל", השילוח, גיליון שבט תשע"ז.
ב. ראו בהרחבה בדברינו לפרשת אחרי מות.
ג.כדי לשמר את גודל האוכלוסייה, זוג צריך ללדת בממוצע 2.1 ילדים.
ד. משנה סוטה א, א; משנה תורה לרמב"ם הלכות סוטה א, א.
ה. משנה תורה לרמב"ם הלכות סוטה א, יב.
&
מעדנים לשולחן שבת -לא דיבורים, אלא מעשים -חיים קופל
1) פרשתנו עוסקת, בין היתר, בנזיר, בהמשך לכך, גם ההפטרה עוסקת בנזירות.
2) מסופר על מנוח ואשתו, זוג הורים ללא ילדים, שמלאך ה' נגלה לאשה ואמר לה, שהיא תלד בן. בהמשך, הוא הנחה אותה "הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא, כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱ-לֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר" (שופטים יג,ד..ה). האשה סיפרה למנוח בעלה, את דברי המלאך, אך הוא רצה לדעת גם איך לנהוג עם הבן שיוולד. לכן הוא התפלל לה', וביקש שהמלאך יתגלה אליהם שנית וידריך אותם איך לנהוג עם הבן.
3) ואומנם המלאך התגלה אל מנוח ואשתו, והסביר להם שמכיוון שהבן עתיד להיות נזיר, עליהם כבר מעכשיו לנהוג נזירות: לא לשתות יין ושכר, לא לאכול כל טמא, ולנהוג בשאר הנהגות נזיר.
4) הסיפור טעון הסבר. ראשית מה היה חסר בדברי המלאך כשהתגלה לאשה בראשונה, ואמר לה, שהיא עתידה ללדת בן שיהיה נזיר, לָכֵן עָלֶיהָ לִנְהֹג כְּבָר מֵעַכְשָׁו נְזִירוּת, ומדוע ביקש מנוח, שהמלאך יתגלה שוב ויוסיף הסברים?
5) ועוד, הרי בַּהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה, לא הוסיף המלאך מאומה, אלא חזר על דבריו הראשונים "מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל..." (יג,יג..יד). וְכֵיצַד נָחָה עַתָּה דַּעְתּוֹ שֶׁל מָנוֹחַ מִתְּשׁוּבָתוֹ? והרי מנוח ביקש בתפילתו לדעת " מה יהיה משפט הנער ומעשהו" (יב), כיצד אפשר לחנך, ולגדל נער בצורה יוצאת דופן כזו, כאשר עליו להימנע מדברים המותרים לכל? כיצד מונעים אותו מלשתות יין, ושלא יסטה מהנהגות נזיר?
6) והסביר רבי שִׁמְעוֹן שוואַב זצ"ל, שהמלאך הוסיף בהתגלותו השנייה, פרק בהלכות חינוך, שעל מנוח, בנוסף לאשתו, לנהוג כבר מעכשיו מנהגי נזירות. הוא התעלם בכוונה מהנחיות ישירות לילד, ובכך רצה ללמד אותם שכדי לחנך נער לנזירות, אין תועלת רבה, בהטפה לו, ובהזהרתו לבל יאכל מאכלים אלה, אלא עליו לראות דוגמא אישית מהוריו, כיצד הם נוהגים בבית. אם הנער יגדל בבית שנוהגים בו מנהג נזירות, לא יהיה לו קושי לעמוד בפני איסורים אלו. הוא יורגל מקטנותו שאינו אוכל את הַדְּבָרִים הַלָּלוּ והדבר אפשרי, והראיה שגם בבית הוריו נהגו כך.
7) קשה ביותר לגדל ילד נזיר, כאשר ההורים אינם נוהגים הנהגות נזירות. בכדי להצליח חייבים ההורים, גם הם לנהוג כך. את פרק חינוך זה, למד מנוח מהמלאך.
8) נראה שכבר אברהם אבינו נקט בשיטה זו, שהרי הקב"ה בחר בו להעביר את השושלת, באמצעותו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו..וְשָׁמְרוּ אֶת דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט). והרי לא מוזכר בתורה שאברהם ציוה את בניו, ואת ביתו אחריו. אלא שבעצם הנהגתו היה את הציווי הגדול ביותר לבניו. כאשר הם ראו את מעשיו והנהגותיו, זה הציווי "החזק" והיעיל ביותר.
9) אמור מעתה: חינוך ע"י דוגמא אישית, לא ע"י דיבורים. ("אש תמיד" הרב י.דרוק שליט"א)
10) תשובות לפרשת במדבר
א) שתי מילים בפרשה, בעלות הַגִּימַטְרִיָּה הַגְּבוֹהָה ביותר?
תשובה" 1) "וּשְׁלֹשֶׁת" "וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים" (א-מו)=1036 2)"תכריתו" "אל תכריתו" (ד,יח)=1036
ב) "בני נפתלי תולדתם" (א,מב). למה בשאר השבטים נאמר אות "ל" לפני השם כמו "לבני שמעון" (א,כב). או "לבני גד" (א,כד). ואילו בנפתלי נאמר "בני נפתלי" (א,מב) ללא או "ל" לפני? תשובה: אומר "בעל הטורים" שרוב שבטו של נפתלי, היה נקבות. ואולי אות "ל" מלשון= לָמֶד, וּבַת פְּטוּרָה מִתַּלְמוּד תּוֹרָה. רמז לדבר "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר " (בראשית מט,כא), ראשי תיבות אשה.
11) שאלות לפרשת נשא א) מצא בפרשה ארבע מילים רצופות, בנות אותו שורש?
ב) מה המכנה המשותף בין חיי אדם הראשון, ל-"קערת כסף"?
שבת שלום -מחיים קופל מעדנים 345 פרשת נשא תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת נשא תשפ"ה -דובי פריצקי-קק"ל
הפועל “נשא” פירושו להרים, לשאת, לקחת. פרשת נשא מדריכה אותנו כיצד מתרוממים ומתנשאים אל חיים מלאי משמעות — מעבר ממצב של הישרדות למצב של רוממות.
כל אדם הוא “ראש”, כל אחד נברא בצלם אלוקים – לא מספר, אלא עולם ומלואו. האדמו”ר ר’ שמחה בונים מפשיסחה אמר שכל אדם צריך לשאת עמו שני פתקים: באחד יהיה כתוב “בשבילי נברא העולם”, ובשני – “ואנכי עפר ואפר”.
אבל לא די בכך שנתרכז רק באיך אנו רואים את עצמנו – חשוב יותר איך אנו רואים את האחר. עלינו לנהוג בזולת באופן שנותן לו “להרים ראש” – להרגיש שהוא חשוב ומשמעותי.
ברכת הכוהנים שבפרשה מלמדת אותנו על אהבה ועל שלום. כהן שהעם אינו אוהב אותו – או שהוא עצמו אינו אוהב את העם – אינו יכול לברך. רק את מי שאוהבים – אפשר באמת לברך.
השלום בפרשה מכוון לשלמות – אך לא לשלמות חד-ממדית, אלא להרמוניה עשירה ורב-גונית, שבה כל דבר נמצא במקומו הנכון ומתיישב עם חוקי הטבע והמוסר. שלום הוא ההסכמה בין הפכים.
הפרשה מדגישה את חשיבות השלום – גם בתוך המשפחה (כפי שמתבטא בסיפור הסוטה), וגם בנזירות – המאפשרת לאדם שאינו כהן או לוי להתקדש ולשאוף לשלמות רוחנית אישית.
בני ישראל בפרשה מצויים בשלב מעבר: עזיבת ההרגלים המקלקלים, המעכבים את ההתקדמות, והתנשאות – כלומר התרוממות – לקומות חדשות של חיים.
כאשר אדם מוצא את מקומו וחש יציב – הוא מוכן להתרומם.
שבת שלום מירושלים.️דובי פריצקי
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.מאחלת שבת מבורכת בבשורות טובות.
