את אחי אנוכי מבקש, את עזרתכם בהחזקת המערכת.
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף- ופֶּה לנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כ' תמוז, תשפ"ה -16.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "פנחס" תשפ"ה
מרצה : ד"ר שרונה ליפשיץ-ד"ר לתלמוד ,תנ"ך ומדרש
הנושא: ?
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: פלייר מעוצב המספר על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית על "הקנאי" בפרשת פנחס,בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (יש מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע).
https://drive.google.com/file/d/1uUYro27vP4_lQxNCpd3MCe5zooKjMyZZ/view?usp=drive_link
******************************************************
סרטון על הפרשה - פנחס -מה המניע שלך? הרב עמיהוד סולומון -רב קהילה כפר גנים פתח תקוה
*****************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מחביון תורתך' כרך ב', עמ' 256-252, לפרשת 'פינחס' בה התמנה לראשונה יהושע בן נון כמנהיג אחרי משה, ועמד "לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה";
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
בין מנהיגות לכהונה -מבנה רשויות השלטון על פי התורה
משה הנביא-המנהיג ואהרן הכהן העבירו את תפקידיהם ליהושע בן נון, ולאלעזר בן אהרן.
אולם בספר דברים (בפרשת שופטים) התורה מחלקת את סמכויות השלטון בין ארבע רשויות: שופטים, מלך, כהנים ונביא. ישנם קשרים פנימיים ברורים בין רשויות אלו, ובעיקר בין השופטים והכהנים מחד, ובין המלך והנביא מאידך.
הכהנים והשופטים נזכרו יחדיו בפרשייה הקובעת את חובת הפנייה "אל המקום אשר יבחר ה'" (דברים י"ז, ח) במקרים שנדרשת הכרעה משפטית או תורנית-הלכתית; וכך מצווה התורה: "ובאת אל הַכֹּהנִים הלוִיִּם ואל הַשֹּׁפֵט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (שם, ט); כלומר הכהן והשופט מתפקדים יחדיו כמנחילי התורה ומלמדיה וכפוסקים במשפטיה. אכן, מקומם של השופטים 'העליונים' (שהם שופטי בית הדין הגדול שבירושלים) היה במקדש, וגם בתי המשפט המקומיים והמחוזיים הנזכרים בפרשייה זו – "בכל שעריך" ו"לשבטיך" (שם טז, יח) – כפופים היו לבית הדין הגדול שבירושלים, אשר ישב בסמיכות לכהנים הלויים בבית הבחירה. יש לזכור כי ייחוד מקום המקדש לכוהנים וללויים קשור בהבדלתם משאר העם.
לעומתם המלך צריך לפעול "בקרב ישראל" (דברים י"ז, כ), ואף הנביא יקום "מקרב אחיהם" (שם יח, ח); אכן, הפרשיות העוסקות בשניהם פותחות בקשר שבינם ובין הארץ, על רקע השלילה של תרבות הגויים במיוחד בארץ. לעיתים היו מתאחדים שני תפקידים אלו ומתמזגים באיש אחד, המשמש מנהיג ונביא בעת ובעונה אחת. קודם כול, זוהי דמותו של משה, אשר באישיותו היה 'נביא שהוא מלך, ומלך שהוא נביא' (כדברי הרמב"ם, הל' בית הבחירה ו י – "ומשה רבנו מלך היה"); כמוהו גם יהושע בן נון תלמידו וממשיכו. כך גם מתוארת דמותו של המלך המשיח בנבואת ישעיהו (י"א). אולם דווקא דמותו האידיאלית של משה מדגישה את ההפרדה בין הנהגת המלוכה ובין הכהונה, שהרי למשה ניתנה רק הקמת המשכן וחנוכתו, ואילו עבודת הכהונה הקבועה ניתנה לאהרן אחיו. לעומת זה חשוב להדגיש כי הנבואה אינה מותנית בקיומם של מקדש וכהונה, אלא עמדה תמיד בזכות עצמה, ויכלה לחול על כל אדם, לפחות על כל אדם מישראל.
חשובה מאוד העובדה ההיסטורית שעם גניזת הנבואה שקעה גם המלוכה (ולהפך), ובית דוד חדל מלהנהיג את העם. זרובבל, ועמו הנביאים חגי וזכריה, היו מחוללי הניסיון האחרון לשיקום יחסיהם של המלך והנביא. גם מבחינה היסטורית קשורים אפוא הנביא והמלך זה בזה, ואינם ניתנים להפרדה.
מחד ניצבת מערכת הכהונה, השוכנת "במקום אשר יבחר ה'" וכוללת אף את מערכת המשפט, ומאידך עומדת מערכת ההנהגה והמלכות, הכוללת בתוכה גם את הנביא.
במה נבדלות שתי מערכות אלו זו מזו?
עיקרה של הנהגת המלוכה והנבואה בהכוונת העם לפי צורכי הזמן והמקום. אפילו הנבואה לא באה לשם הנחלת עקרונות התורה הנצחיים, שאינם תלויי זמן ומקום, אלא לשם הנהגה מעשית המשקללת את התנאים המשתנים והמגוונים. על כן כמעט לא נמצא שנביאים (אחרי משה) עסקו בחוקים, במצוות, במשפט ובהלכה. לעומת זאת התורה נמסרה ממשה ל"כהנים-הלויים" (דברים לא, ט; כד-כו), ועל פי האמור לעיל, הכהונה והשפיטה משמשות להוראת דרך ה' הנצחית על פי התורה. לפיכך על פי ההלכה אין למלך ולנביא כל סמכות להורות הלכה קבועה לפי התורה, או דבר משפט. אמנם המלך רשאי לענוש על פי משפטי המלוכה לפי צורך השעה, גם שלא על פי דיני התורה, אך הוא אינו יכול לשפוט על פי משפטי התורה, ועל אחת כמה וכמה אין הוא רשאי לעקור את משפטי התורה ולשנותם דרך קבע. כיוצא בו הנביא (לפי הרמב"ם, בעקבות חז"ל), אשר רשאי לשנות ואף לעקור מצווה מן התורה כהוראת שעה בלבד, אך לא כהוראה קבועה.
כאמור, משה כדמות אידיאלית, איחד בתוכו את דמות המנהיג ואת דמות הנביא, בעת שאהרן איחד בתוכו את הכהן ואת השופט; הפרדת הרשויות התבטאה אז בחלוקת התפקידים בין משה ואהרן. הדבר חזר והופיע אצל מנהיגים אחרים – יהושע, דבורה, גדעון ושמואל – אשר מיזגו באישיותם הנהגה ונבואה. פיצול הרשויות שהורתה התורה התממש רק אחר כך, בימי שמואל ואילך. אחרי שמואל, הנביא נעשה ליד ימינו של המלך, או לחלופין למוכיח בשער ולמבקר המלך. אכן, יחסים מתוחים שררו על רקע זה כבר בין שמואל ובין שאול (במיוחד אחרי המלחמה בעמלק); אחר כך התגלה המתח בין נתן ובין דוד ("אתה האיש" בפרשת 'כבשת הרָש'), והמתח הגיע לשיא בין אחיה השילוני ובין שלמה (בקריעת הממלכה), וגם בין אחיה השילוני ובין ירבעם. מתח זה הפך לתופעה של קבע בימי הנביאים הושע ועמוס, ישעיהו ומיכה מול מלכי ישראל ויהודה; לעיתים התגלגלו הדברים עד כדי קרע גלוי בין הנביא למלך, כדוגמת יחסי שמואל ושאול בפרשת אגג, התייצבות אליהו הנביא נגד אחאב (ואיזבל אשתו), ובאופן הקשה ביותר – רדיפת ירמיהו בידי יהויקים.
כשם שהמלוכה והנבואה התפצלו בהמשך לשתי רשויות נפרדות עם מתחים ביניהן, כך גם הופרדו זו מזו הכהונה והשפיטה. התורה קובעת כי השופטים מתמנים על פי סגולותיהם האישיות – "אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת, שֹנאי בצע" – ופועלים על פי שיקולים רציונליים (שני עדים; דרישה וחקירה). לעומתם נבחרו הכהנים-הלויים כשבט, ותפקידיהם התמקדו בעבודת המקדש, בשירת הקודש ובהוראת התורה.
אולם אנו עוסקים כאן בהבחנה העיקרית, בין המלך ובין הכהן, אשר משקפת את ההנהגה הדו-מוקדית בישראל כמודל שיש בו 'הפרדת רשויות'; כאמור, ראשיתה של הבחנה זו כבר בהנהגת משה ואהרן, אשר ביניהם התחלקו הכהונה (אהרן) וההנהגה (משה); על 'הפרדת רשויות' זו עמדו חז"ל בקבעם (לפי דיוק הכתוב בפרשת המלך) כי "אין מושחים מלכים-כהנים" (ירושלמי, הוריות ג, ג) – על המלך הישר והטוב כתוב בתורה: "למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" – ומייד אחר כך כתוב: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל..."; חשוב גם פירוש הרמב"ן (לבראשית מט, י) על חטא החשמונאים, בנטלם לעצמם כתר מלוכה נוסף על כתר כהונה שהיה בידם.
יתרה מזו, בהלכה נקבע שאמנם כל אדם משתחווה למלך, אפילו נביא, אך לא כהן גדול, אשר "אינו משתחווה למלך, ואינו בא לפניו אלא אם ירצה"! (רמב"ם, הלכות מלכים ב, ה). הלכה זו מבטאת את עצמאותו של הכהן הגדול לפני המלך ואת הפרדת הרשויות ההכרחית ביניהם.
לדעתי, הפרדת הרשויות היא שעומדת גם ביסוד הקביעה ההחלטית של התורה שבני לוי אינם מגויסים לצבא המלך ואינם משתתפים במלחמותיו. בדרך זו מחזקת התורה את עצמאותם כלפי המלך, שהרי הוא אינו יכול להשתרר עליהם כמפקדם; אדרבה, המלך תלוי במידת מה בכהנים, שכן הם שומרי ספר התורה, והוא חייב להעתיק מידיהם את "משנה התורה" ולשאתו עמו בכל עת. ודוק: התורה אינה מצווה את המלך לשאול בעצת הכהנים ולקבל את הוראותיהם בניהול ממלכתו, אלא מעניקה לו שיקול דעת עצמאי; אך היא מחייבת אותו להעתיק את "משנה התורה" מספר התורה השמור ביד הכהנים, ולקרוא בו כדי שילמד את יראת ה', ישמור ויעשה את התורה ואת החוקים; בלשון אחרת: הכהנים משמשים למלך מקור ידע מנחה, אך לא מקור הוראה בעל סמכות מחייבת. ראוי לציין שבני לוי, באשר אינם נלחמים על הארץ, גם אינם מקבלים בה נחלה (במדבר יח, כ).
אנו מוצאים אפוא כי השלטון בעם ישראל על פי התורה בנוי בצורה דו-מוקדית, וכל אחד משני המוקדים מורכב משני כוחות – במוקד האחד עומדת הנהגת הקודש, ובה פועלים הכהנים והשופטים; במוקד האחר עומדת ההנהגה המעשית, ובה המלך והנביא משולבים, או ניצבים זה מול זה. כפל מוקדים זה מקביל למודל השלטוני שתיאר רבנו נסים בדרשותיו, שיש בו כוח השופט וכוח המלך: כוח השופט למשפט צדק, וכוח המלך לשפוט כפי תיקון העת והזמן.הרב ד"ר יואל בן נון.
&
פרשת פנחס- עָם כְּלָבִיא יָקוּם מהשבעה, לקראת אתגרי – המנהיגות, השלום בתוכנו והשגרה - ד"ר זאב (ווה) פרידמן.
אסון השבעה באוקטובר בשבת שמחת תורה, הוא אירוע תנ"כי המטלטל אותנו כבר 651 ימים.
50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי, אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה. אבל – עם הנצח, עם ישראל חי , קם על רגליו, בנתיב - הריפוי, השיקום והצמיחה מהטראומה - "עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".עם קם כלביא מהשבעה באוקטובר, לקראת שלושת אתגרי המחר - המנהיגות, השלום הפנימי בתוכנו והשגרה. שלושה אתגרים אלו, משתקפים בפרשתנו.
האתגר הראשון - המנהיגות
שום דבר לא יוכל לעמעם, להחביא, להסתיר או למזער, את המחדל הגדול של השבעה באוקטובר.
קִימָת הלביאלא תוכל להסתיר את כריעת הארי ב7.10 .כל ראשי הצבא והמדינה שנגועים באסון השבעה באוקטובר, חייבים לקחת אחריות להודות בטעות, לבקש סליחה ולפנות את מקומם. אין כאן שאלה, של ימין או שמאל. 80% מהעם, מסכימים על 80% מהסוגיות. את הרעשים ויריית חיצי הלשון בעיקר, עושים ומשמיעים בריש גלי, ה20% משני צידי הקשת.
קִימָת הלביא, הביאה להישגים מרשימים- פגיעה קשה במיטוט יכולות החמאס והחיזבאללה ועד למבצע המרשים בכל קנה מידה, של עם כלביא באירן. אבל הגיע הזמן לאתגר חילופי ההנהגה, כפי שמציגה לנו פרשתנו. משה ניצב בפרשתנו בשלהי מנהיגותו ונערך להעברת המנהיגות ליורשו יהושע: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו...וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ... וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה ".(במדבר, כז', טו'- כג' ).
מהו הפרופיל של המנהיג היורש שאליו מייחל ומצפה משה ושאותו הוא מציג לקב"ה?
רש"י נדרש למשמעות של - " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת ":"אמר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג, שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" .
מיהו המנהיג היורש שאת הפרופיל שלו משרטט משה ? משה מבקש מהקב"ה שהמנהיג שיחליפו, יהיה בעל מידות, אישיות ויכולת של מסוגלות, להכיל את כווולם ,על השונוּת וההבדלים שבהם, מחד גיסא, אך גם בעל יכולת מעשית לדעת כיצד מחברים את השונות של צאן מרעיתו, לאחדות ולא לאחידות, מאידך גיסא. תכונה זאת של מנהיגות המסוגלת לחבר ולאחד ולא להפריד ולשסע, מתחברת לברכה המיוחדת שנקראת:" ברוך חכם הרזים " .
מה מאפיין את אותו - "חכם הרזים" ?
במדרש תנחומא לפרשתנו, נאמר: "ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונין כיצד מברך? ... אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופיהם שווין זה לזה, כך אין דעתם שווין זה לזה. אלא כל אחד ואחד, יש לו דעת בפני עצמו ".
הראי"ה קוק ( 1865-1935) ב"עולת ראיה", מעמיק בברכת " חכם הרזים": " כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני האדם , יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהיכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם כן על המראה החיצוני של הגוף....ומכל מקום, דווקא על ידי השינויים, הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבניין העולם בתעודתו הראויה לו...מתקשרים ומתייחסים כל אלה ההפכים זה לזה, עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים, יצא בנין הרמוני מתאים מאד".
הציפייה היא, למנהיגות של "גם וגם", שהמוטו שלה הוא - "אחדות איננה אחידות" ,שהאתגר המנהיגותי הגדול הוא – אחדות הניגודים לרקמה אנושית אחת- "היחד בצד הייחוד" . מנהיגות היודעת לחבר את הפרט אל הכלל, מחד גיסא, אך גם מנהיגות פלורליסטית, היודעת לכבד ולהכיל ציבור, שמאופיין בריבוד של תרבויות, דעות, גישות והשקפות עולם, מאידך גיסא.
הראי"ה קוק ב"עין איה" בפירושו לאגדות התלמוד במסכת ברכות, מדגיש את תכונת הסבלנות בהקשר לברכת הרזים:" שראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לעניין תכונות ודעות הפכיות מתכונותיו ודעותיו הוא".
חילופי המנהיגות בפרשתנו מוארים באור יקרות בשאר הרוח של משה, שמעביר המנהיגות למחליפו יהושע: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה" ( במדבר, כז', כב'- כג').
מפרש רש"י:"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו- בעין יפה יותר, ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חוכמה בעין יפה".
השאלה מי יחליף את המנהיג , איננה רלוונטית. גם בני ישראל חשבו שאין מחליף למשה ותסמונת חרדת הנטישה בחטא העגל, תוכיח זאת. אבל כמאמר המשפט:" בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם מחליף". כך יהושע שדימויו היה ירח ולא שמש, נמצא כמחליף ראוי.
כך קִימָת הלביא, הצמיחה לנו דור של לוחמים גיבורי התהילה, מנהיגים ראויים, שיכולים להנהיג את מדינתנו בעוז ובענווה.
האתגר השני - השלום הפנימי בתוכנו
פרשתנו חושפת לנגד עינינו, גם את סיפורה של אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה בפרשתנו במילה – שָלוֹם . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.
לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שָלוֹם, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן האות- ו', היא מקוטעת. כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו': "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" (במדבר, כה', י'-טו').
תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו, שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום. כך האות קוראת לנו- בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי.
תבוא זאת הקטנה- האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא חוזקתה ועוצמתה להביא את השלום בתוכנו. תבוא זאת האות המנהיגה - ו' הקטועה ותישא דברה- אמנם אני קטועה ולא אחידה , אבל יש בי כן אחדות ,במחויבות שלי לממש את תפקידי כאות ו' החיבור, לחבר אלי גם את אחי ואחיותיי, יתר האותיות שהן שונות ממני, לכדי אחדות והרמוניה של שלום שיש בו סולידריות וערבות הדדית.
הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" כותב: "דווקא על ידי השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו".
במילים אחרות,קִימָת הלביא המשתקפת ב- ו' הקטועה במילה- שלום, מציגה את הצמיחה, הריפוי והשיקום, מהשינויים, מהטראומה והשבר, שיביאו לאחדות הניגודים ולא לאחדות הניגודים ולשלום הפנימי שבתוכנו.
האתגר השלישי - השִׁגְרָה
אנו מצפים ומייחלים לסוג של שגרה שתעטוף את חיינו.
ישנו מדרש ידוע המובא במבוא לפירוש המחבר - "עין יעקב" ( חיבורו של רבי יעקב בן חביב, המאה ה- 15 , שליקט אגדות חז"ל מהתלמוד הבבלי) שם מתנהל דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט').
בן פזי בוחר את הפסוק מפרשתנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" ( במדבר, כח',ד').אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות - שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום. ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי.
המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים).
כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
הנה כי כן, קִימָת הלביא סוללת הדרך לסוג של שִׁגְרָה.
אך השגרה מאותגרת, בהענקת משמעות להתחדשות שבשגרה ,שמהדהדת בשירם של אהוד מנור:״להיוולד כל בוקר מחדש״, ושל נעמי שמר:״לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח...לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית״.
בימים אלו של ימי בין המצרים , שקהילת הזיכרון של עם ישראל , מתאבלת על חורבנם של שני בתי המקדש ושתי הגלויות, קִימָת הלביא מאתגרת למנהיגות של-" חכם הרזים", ברוח פרשתנו: "יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה".
בימים אלו של ימי בין המצרים, שבשבעה עשר בתמוז, אירעו חמש פורענויות ובתוכן – ביטול קורבן התמיד הנוכח בפרשתנו:"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"( המשנה מסכת תענית, ד',ו'), קִימָת הלביא מאתגרת לשגרה, בדמותו של קורבן התמיד.
בימים אלו של ימי בין המצרים, ששנאת חינם גרמה לחורבן הבית, מהדהדים דבריו הנכוחים של הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הנה כי כן, קִימָת הלביא, מאתגרת את השלום הפנימי בתוכנו, כמאמר פרשתנו: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם". שלום של אחדות הניגודים. שלום של אהבת חינם.
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
לפרשת פנחס תשפ"ה - בלומה טיגר-דיכטוולד -
בנות צלופחד פמיניסטיות ראשונות?
סיפורן של בנות צלופחד מתייחס לעיקרון בחברה עתיקה לפיו זכות הירושה עברה לבנים בלבד. בנים יורשים מגנים על בית האב ונחלתו, והבן גם יטפל בהוריו לכשיזדקנו. הבת עוברת מרשות אביה לרשות בעלה ואינה יורשת.
בנות צלופחד, חמש אחיות שאביהן מת ללא בנים זכרים, מבקשות לרשת אותו (במדבר כז, ג-ד):
" אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינו ".
הן מציינות כי אביהן מת בחטאו, חטא פרטי (יש המזהים את צלופחד עם מקושש העצים בשבת, ויש הסבורים כי הוא נמנה עם המעפילים לארץ לאחר חטא העגל וזאת בניגוד לדברי משה שאין לעלות ). חשוב להן לציין כי הוא לא חָבַר לקורח ולא קרא תַּגָּר על ההנהגה.
במדרש הספרי (במדבר קלג) נאמר:
כיוון ששמעו בנות צלופחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עיצה, אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל, שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
סדר פניתן אל הנהגת העם מוזר לכאורה. כיווּן פנייתם הוא מלמעלה למטה. תחילה הן פונות אל משה ומשלא נענות (משה אינו יודע להשיב), הן פונות לאֶלעזָר הכהן ואחריו לנשיאים ובסוף לעדָה כולה.
שאלה בעניין נחלה נשאל משה גם על ידי שבטי ראובן וגד, המבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי שכבר נכבש, משום שיש שם מרעה טוב לעדרי המקנה המרובים שלהם. משה דוחה את בקשתם למרות שנאמרה בלשון מנומסת יותר משל בנות צלופחד ( וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, במדבר לב). דוגמה זו מדברת בשבח בנות צלופחד שיכלו לבקש לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי שכבר נכבש, אך הן מאהבתן לארץ ישראל ביקשו נחלה בעבר הירדן המערבי, ובאהבת הארץ הזו הן הזכירו את הסבא יוסף (הן משבט מנשה), שהִשְׁבִּיעַ את אֵחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל כשישובו לארץ. מניעי בנות צלופחד טהורים. הן לא שואלות למה יגרע חלקנו אלא למה יגרע שם אבינו.
גישת חז"ל לבנות צלופחד חיובית מאוד, הן מוגדרות חכמות שזכו להתייחסות לנושא שהעלו גם בפרשת פנחס וגם בספר יהושע. אין ספק שגילו אומץ רב ותושייה בעומדן יחד מול כל העדה. מה משיב ה' למשה בעניין שאלת בנות צלופחד? " כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן ". על כך מעיר רש"י: מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עֵינו של משה !
בנות צלופחד מוזכרות בפרשת פינחס וגם בספר יהושע (פרק יז,ד) כאשר הן מבקשות לקיים את צו ה' אל משה. " וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה' צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה' נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן ". הן מקבלות נחלה בתנאי שתינשאנה לבני שבטן כדי שהנחלה תישאר בתוך השבט.
האם בנות צלופחד הן פמיניסטיות ראשונות? אלה הסבורים שכן, מדגישים את היותן חלוצות הנלחמות באומץ כדי לרשת את אביהן, ויוצרות תקדים משפטי. משה שאינו יודע להשיב על שאלתן פונה לה' המאשר כי הן צודקות, ודורש לתת להן את מבוקשן. כלומר לפנינו פסיקה המאפשרת לבנות לרשת את אביהן בהעדר בנים. גם הופעתן המשותפת והמתואמת מול כל העדה וכן נימוקיהן, מוצלחים מאוד. אמנם אביהן חטא אך לא בחטא ציבורי, לא נמנה על עדת קורח שערערה על ההנהגה אלא מת בחטא אישי, (כלומר כבר נענש), ומדוע יגרע שם אביהן, שכן היותו חשוך בנים זכרים אינה באשמתו. כל אלה מעידים על תכנון ועל תבונה רבה בהצגת הטעונים. אליזבת קידי סטנטון מראשי המאבק למען זכות בחירה לנשים במאה ה-19, מציינת בפתיחת ספרה "תנ"ך האישה" The Woman's Bible)) את בנות צלופחד כמודל חיקוי פמיניסטי.
מול עמדה זו יש הטוענים כי אין זה פמיניזם. פרופסור יעל שמש טוענת כי נימוקן אינו נוגע לזכותן לרשת כבנים אלא טענתן היא טענה פטריארכלית, למה יגרע שם אבינו מעל נחלתו.
הרב אלחנן סמט טוען כי מעשה בנות צלופחד אינו יוצא דופן, ולפנינו דוגמאות נוספות לנשים שנלחמו על עקרון שהיה רלבנטי לתקופתן, והן רצו להגשימו. תמר שרצתה בן בתוך שבט יהודה, פיתתה את יהודה לאחר שהתברר לה כי שילה לא ייבם אותה, וזכתה בפרץ ובזרח. כך גם רות שבאה אל בועז בלילה אל הגורן (בעצת נעמי חמותה) כדי להבטיח הקמת שם לבעלה המת על נחלתו, וזכתה בעובד.
גם אם לא נגדיר את בנות צלופחד כראשונות הפמיניזם ניתן לראות בהן השראה לפמיניזם. הן לא היו תוקפניות, ופעלו במסגרת דין תורה. לו היה לאביהם בן, מן הסתם לא היו פונות בשאלה כזאת אל משה. אך אין ספק שהן היו נשים מיוחדות, עצמאיות, חזקות ונבונות היודעות למצוא את מקומן ואת מעמדן בחברה מבלי להזדקק למרד. פעולתן העצימה נשים ויצרה תקדים משפטי בדבר זכות בנות לרשת בהעדר בן. הנחלה לא עוברת במקרה כזה לגבר אחר במשפחה.
כ' תמוז תשפ"ה. בלומה דיכטוולד
&
דבר תורה - פרשת פנחס תשפה - מסורת -
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון.
פרשת השבוע, פרשת פנחס, ממשיכה במידה לא מבוטלת לפרשה הקודמת - פרשת בלק - כשהיא עוסקת בנושאים שנזכרו בפרשה הקודמת. הפרשה פותחת בהשלמת סיפורו של פנחס מסוף פרשת בלק, שבמעשה נועז הכה למוות את נשיא שבט שמעון שזנה עם בתו של אחד מנשיאי מדיין. לאחר מכן ממשיכה למפקד בני ישראל לקראת הכניסה לארץ ובקשת בנות צלפחד לקבל נחלה, המקביל לאמירתו של בלעם בשבוע שעבר: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, י).
להבנתי, אם הפרשה הקודמת הציגה את הזווית הבינלאומית וחשיבותה, כפי שהרחבתי בשבוע שעבר, הרי שפרשת השבוע מציגה את הזווית הישראלית הפנימית שלנו. כזכור, בתחילת ספר במדבר נערך מפקד בעל אופי צבאי לקראת המסע לכיבוש הארץ. במהלך הדרך אף נשלחו מרגלים לתור את הארץ. אולם, כשעשרה מתוך שנים-עשר נציגי השבטים הוציאו דיבת הארץ רעה והחלישו את רוח הקרב, נגזר על כל מי שנכללו במפקד למות במדבר במשך ארבעים השנים הבאות. בניהם, הדור שגדל במדבר, מהווה את המפקד הצבאי החדש לקראת הכניסה בפועל לארץ: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כו, נב - נו).
פרשנים וחוקרים התייחסו לשאלה כיצד המספר הכולל של שני המפקדים נשאר דומה למרות שעברו ארבעים שנה. באופן כללי, רבים הציעו, שבנוסף על מות יוצאי מצרים, המגפות והעונשים שהכו בעם בדרך בשל תלונותיהם השונות, המעיטו את שורדי המסע. ברזולוציה של השבטים ראוי לציין את שבט שמעון פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200) כאשר ההסבר המקובל לירידה הקיצונית במניין שבט שמעון הוא שעיקר המתים במגפה על חטא בעל פעור (24,000) פגעה בשבט זה, שכאמור, הנשיא שלו זנה עם בתו של אחד מנשיאי מדיין. לעומת זאת, בקיצוניות ההפוכה שבט מנשה גדל ב-20,500 איש (מ-32,200 ל-52,700).
מה הסיפור שלנו? הפסוקים רומזים והתלמוד מרחיב. בתוך המפקד של נוחלי הארץ בפרשה, סוטה התורה מהרשימה, ובאופן חריג מתזכרת:
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים. וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב. וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. (במדבר כו, ז - י)
במקביל, כשבנות צלפחד פונות אל משה בתביעה לקבל נחלה אפילו שלאבא שלהן לא היו בנים, הן מתייחסות לאותו נושא:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. תַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (במדבר כז, א - ד)
התלמוד הבבלי (בבא בתרא דף קיז, א) מביא מחלוקת בשאלה האם ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ או לבאי הארץ, או חשבון המשקלל את שתי הקבוצות. להבנתי, המחלוקת היא מה מגדיר אומה. האם אומה מוגדרת לפי הרגע המכונן של היציאה מעבדות לחירות, או האם אומה מוגדרת על פי מי שנלחמים למענה. כך או כך מי שמתלוננים ומוציאים את עצמם מהפרויקט הלאומי לא זכאים לנחלה בארץ, כפי שהתלמוד מסביר שם (קיז, ב) על המרגלים, המתלוננים וקורח ועדתו. התורה חורגת מהרשימה של מנין השבטים כדי להדגיש שמי שהמרידו בטענה שהם 'עדת קדושים', הם אינם חלק מהמפקד הצבאי או נחלת הארץ. גם אם השתתפו במפקד הראשון הם מאסו במשימות של האומה, התנהלותה ומוסדותיה.
בדומה לכך, האברבנאל, שעמד על הירידה במספר בני ראובן במפקד השני ביחס למפקד הראשון שנערך כארבעים שנה קודם, טען שהדבר נובע מהעובדה שדתן ואבירם ומשפחותיהם היו בין המתים בעדת קורח. ניתן אם כן להסביר, שהדעה שסוברת שרק לבאי הארץ נתחלקה הארץ, ראתה את כל העם שנהה אחרי המרגלים כמי שאיבדו את זכותם לחלק בארץ. התגובה ל"וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ… וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ב - ד) היא לא סתם עונש שימותו במדבר ולא יזכו להיכנס לישראל. זו תוצאה של מי הוציאו את עצמם מהנכונות להילחם על הארץ ולבנות פה כלכלה זבת חלב ודבש. הדעה החולקת חושבת שזה נכון לגבי קבוצות שונות לאורך המסע, אבל במקרה של התגובה למרגלים זה היה כולם, והאומה כולה לא יכולה להפסיד את זכותה על הארץ.
לעומת כל מי שלא האמין בחזון המדינה היהודית, התורה מעלה על נס את בנות צלפחד, ששאפו להיות חלק ולכן ביקשו נחלה. הן מדגישות שאביהם חטא בחטא פרטי ולא ציבורי או קבוצתי, ולכן הן זכאיות לקבל מכוחו "אֲחֻזָּה" - מלשון להאחז ולא רק "נחלה" מלשון ירושה גרידא.
מה שמעניין הוא שבראי ההיסטוריה האדוות של אירועי העבר משפיעות מעבר למבחן הזכאות הישיר. כשבוחנים את חלוקת הנחלות בארץ - התהליך והתוצאות - מתגלה תמונה המשקפת אחד לאחד אירועים שונים לאורך התורה. ראשית, בפרשות הבאות נקרא על השבטים ראובן וגד שבחרו לא להיכנס לארץ ישראל המערבית - הארץ המובטחת - אלא לנחול בעבר הירדן המזרחי. סביר בעיני, שהיות שהשבטים ראובן וגד היו צמודים בחניה במדבר, רבים מבני גד היו שותפים לדתן ואבירם והיו חלק ממאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. גם שבט שמעון חנה לצידם וכאמור נפגע קשה מספרית. שבט שמעון לא קיבל נחלה עצמאית בארץ ונבלע בדרום נחלת שבט יהודה. בנוסף, שבט לוי, השבט של קורח, לא קיבל נחלה בארץ, וגם שבט דן, שבמחנה שלו נשמעה קללת ה', (ויקרא כד) מגיע לארץ, מתקשה לכבוש את השטח המיועד לו על הים, ונודד לחפש נחלה במקום אחר בצפון. לעומת שבטים אלו, שבט מנשה, שבטן של בנות צלפחד, שכאמור גם גדל מספרית באופן המשמעותי ביותר, מקבל נחלה כפולה - חצי מהשבט מקבל שטח עצום בעבר הירדן המזרחי וחצי שבט מקבל את הנחלה הגדולה ביותר בארץ באופן משמעותי ביחס לכמה שבטים אחרים.
מסתבר אם כן, שמה שחשוב לתורה זו התודעה הציבורית והקבוצית. יש שבטים שונים בעם ישראל וקבוצות שונות. זה חלק מהמנעד והיכולת להכיל את השוני ואת הדעות התוססות. אולם המבחן הוא התמסרות לאומה ולארץ בתור קבוצה. באופן מפתיע, עד כמה אנשים פרטיים מקפידים על מצווה זו או אחרת, פחות מעניין. למסורת של כל ציבור, לחינוך שמועבר הלאה, להתנהלות של הסביבה שבה גדלים, יש השפעה מהותית הרבה יותר לשבט או לחסד. למעשים שאנו עושים ברמה הציבורית-פומבית יש השפעה על ילדינו ונכדינו דורות קדימה כי המתבגרים שלנו לא יחקו אותנו אחד לאחד. הם כן יספגו את הערכים שלנו, שיום אחד יצוצו מאליהם לפני השטח ויבואו לידי ביטוי על אפם ועל חמתם.מייקל אייזנברג.
&
פרשת פינחס תשפ"ה -סְעוּדָה קְטַנָּה -אריה דיכטוולד.
המילה "עצרת " המופיעה בפרשת פינחס מופיעה במקרא רק שש פעמים מתוכם חמש פעמים בהתייחס לחג הסוכות ולחג הפסח. בתורה היא מופיעה שלש פעמים. למעשה זו מילה נדירה.
א. בפרשת אמור (ויקרא כג לו): ... בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹתַעֲשׂוּ.
ב. בפרשת פינחס (במדבר כט , לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (=היום הראשון אחרי סוכות) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂו.
ג. בפרשת ראה (דברים טז, ח): שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:
מה היא עצרת ? רש"י מביא שני פירושים א. עצרת תהיה לכם – עצורים (כמו עוצר) בעשיית מלאכה. עצרת = מניעת מלאכה-שלילי ב. עצרת עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה (=בירושלים, כמו בשאר הרגלים). עצרת = כינוס כמחויבות = חיובי.
רש"י מוסיף מדרש אגדה באגדה לפי שכל ימות הרגל (=חג הסוכות) הקריבו (=70 פרים-במצטבר) כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם: עצרת=מה שנקרא בחסידות "דיבוק חברים". הקב"ה מבקש יום נוסף של התכנסות וקִרבה רק עם ישראל. זהו מעין "יחידות" עם הקב"ה. זה למעשה מתכתב עם הרעיון של הלינה, ישראל היו "עצורים" מלצאת מבית המקדש בליל שמיני עצרת. מעין הכרזה של הרבי שאין לעזוב את בית המדרש עד אחרי ההתוועדות וה"טיש" של מוצאי שבת. (המקור המדרשי לרש"י במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא).
# נשאלת השאלה, האם "הסעודה הקטנה" היינו "שמיני עצרת" ("הארוחה הקטנה") היא תוספת או מנה עיקרית אחרי סוכות ??
עמדה ראשונה: עצרת היא תוספת לרגלים – תוספת שמחה
מדרש: (במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא): ביום השמיני עצרת תהיה לכם זה שאומר הכתוב (ישעיהו פרק כ, טו): יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה' יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל־קַצְוֵי־אָרֶץ " אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא (=אולי) הקריבו פר אחד ואיל אחד? לא דיין =(לא מספיק) שלא כִּיבָּדוך אלא אמרו (בראשית יא) "הבה נבנה לנו עיר" וכן לסדומיים וכן לפרעה וכן לסנחריב לנבוכדנצר - שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד? לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך. ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל שנאמר "יספת לגוי ה' " - ואין גוי אלא ישראל" שנאמר שמואל ב פרק ז כג) : וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ...
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם ... עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדים אותך ... אמר להם הקדוש ברוך הוא חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם שנאמר ביום השמיני עצרת.
עמדה שנייה: העצרת שמחה נפרדת =מפגש אינטימי בין ישראל למלכם
מדרש: (במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא): ביום השמיני עצרת זה שאומר הכתוב, (תהלים קט, ד) " תַּחַת־אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" אתה מוצא בחג (=סוכות) ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל ריבון העולמים הרי אנו מקריבים עליהם שבעים פרים והיו צריכים לאהוב אותנו והם שונאים אותנו?! שנאמר "תחת אהבתי ישטנוני", לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא עכשיו הקריבו על עצמכם, "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" ... משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה נגלגל אני ואתה במה שתמצא ליטרא בשר או של דג או ירק כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל (במדבר כט) "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" גלגלו במה שאתם מוצאים בפר אחד ואיל אחד =נפלא!!!]
ומה מעמדו של שביעי של פסח שגם עליו נאמר: (דברים פרק טז, ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה ?
# כאן בולט ההבדל הגדול בין שתי העצרות. שביעי של פסח הוא חלק מהרגל, מהחג, והוא מוקדש לאלוקים - עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ. שמיני עצרת הוא שמיני-אחרי שבעה ימים, ומוקדש לישראל עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם
רבי יהודה אריה ליב אלתר -"שפת אמת" (המאה הי"ט, גור, פולין), מעלה אותנו לקומה עליונה ברוח החסידות. בקבלה המספר שבע מייצג את העולם הגשמי, העולם המוחשי-הממשי-"העולם הזה" . המספר שמונה מייצג את מה שְֶֶֶמעַל הטבע את הרוחני, את האלוקי – ה"עולם הבא" את הַטְּרַנְסְצֶנְדְּטִי.
חג הסוכות הוא חג האסיף, חג שכולו שמחה גשמית, חג חקלאי העומד בסימן שבע. חג הסוכות הוא חג ארצי שישראל מכניסים בו קדושה. ישראל מקריבים בחג שבעים כנגד שבעים אומות העולם. אומות העולם מייצגים את העולם הזה, את הגשמיות את שבע מצוות נח. ומנגד ישראל הם העם שבחר הא-ל להיות עבדיו. להיות עבד ה' פירושו לעבוד את ה' ולהתקרב אליו בקיום המצוות. בתורה לחג סוכות שנה תרל"ז, דורש ה"שפת אמת" על המדרש השני לעייל, כך:
... אף שהקב"ה (=הוא) גבוה מעל גבוה. אף על פי כן בני ישראל מִתדבקים (=דבקים) בו ואין מניחים, כביכול, להיפרד. ולמשל המלך שמזמין לסעודה אחר כך מסתלק לביתו ובניו והחשובים מלווים המלך ובאים גם לחדר המלך =המדרש השני]. כן בימי החג הוא התגלות הקדושה בעולמות התחתונים- ובשמיני עצרת הוא למעלה מהטבע ... והנה האומות שרוצים רק לחטוף =בעולם הגשמי] להם מה שיכולים והולכים להם =ומסתפקים בכך]. אבל רצון בני ישראל הוא רק לְהִתְדַּבֵּק בכוח הנותן =הקב"ה] לכן מוסיפים להם. וכל תוספות של הקדוש ברוך הוא מרובה על העיקר כמו שנאמר במדרש חיי שרה: (=בראשית רבא סא, ד) =המדרש בראשית רבה מביא מספר דוגמאות לכך, כגון הולדת בנימין, שהייתה תוספת על עשרת בני יעקב, והולדת בני קטורה שהיו תוספת לישמעאל-כלומר, התוספת המשלימה היא החשובה כמו העשירי למניין]
# צא ולמד: מעמדו של חג שמיני עצרת (אין הכוונה לשמחת תורה) מוגדר ע"י חז"ל כרגל בפני עצמו, והרי ידוע שיש שלושה רגלים ? הגמרא (ראש השנה ד ע"ב) מסבירה שהכוונה שיש לו מאפיינים של רגלים אבל אינו נמנה עִמהם. אם כן, האם העובדה שהוא צמוד לסוכות פירושו שהוא מהווה תוספת לחג? המדרש הראשון לעייל, עומד על כך ועונה שאמנם כן. שמיני עצרת הוא תוספת. תוספת שבאה כתוצאה מבקשה מיוחדת של ישראל להיבדל מאומות העולם שלא הודו על חסדי ה' מאז דור המבול. המדרש השני, שהוא המקור לרש"י, רואה בתוספת יוזמה של הקב"ה, המבקש לעשות עם בניו חגיגה פרטית, אחרי שהקריבו שבעים פרים לשלום האומות במהלך חג הסוכות.
הרגלים מאופיינים בתורה כחלק ממעגל השנה הטבעי, לפי העונות החקלאיות. הם גם מציינים אירועים היסטוריים. היינו, הרגלים מייצגים את הטבעי והארצי. שלושת הרגלים ניתנו כהזדמנות לישראל לעלות ולהיראות את פני ה' (במקדש).
בעולמנו הטבעי והמעשי, תוספת נחשבת כנחותה-כנספחת. פעמים רבות, אפשר להסתדר בלעדיה. בא בעל ה"שפת אמת", בדרשה של ה"שפת אמת" שניתנה בשנת תרל"ו, הוא עושה הבחנה חשובה ועקרונית. תוספת שניתנת ע"י בשר ודם, אכן היא לפעמים פחות חשובה. אבל תוספת הניתנת ע"י הקב"ה חשובה מהעיקר. עולם המעשה-הטבעי מיוצג כ"עולם הזה" הוא הטפל הוא רק הפרוזדור. התוספת היא ה"עולם הבא" –הטרקלין. חג הסוכות מייצג את הטבע ואת העולם – הוא חג אוניברסאלי. לכן הוא נחוג שבעה ימים. המספר שבע מייצג את הבריאה-הטבע. היום השמיני מייצג את העל-טבעי, את התוספת. בין אם זו בקשה של ישראל ובין אם זו מתנה שניתנה ע"י ה', הרי זה רגל בפני עצמו – חג ישראלי. על פי "השפת אמת" שמיני עצרת ראויה לישראל רק אם יחגגו נכון את שבעת ימי חג הסוכות. והאנלוגיה לעולם הזה ולעולם הבא ברורה.
יום שישי כ"ב תמוז תשפ"ה . לאריה דיכטוולד-רעננה
&
פרשת פינחס – ניצחון המתמידים -אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
הפסוק הכולל ביותר בתורה.
מהו הפסוק המהווה את תמצית התורה, פסוק מקיף אך גם עמוק, שיכול להיקרא "הכלל גדול" של התורה? אף שזו נשמעת כמו שאלה היפותטית, היו מחכמי ישראל שעסקו בכך.
הנודע שבהם הוא רבי עקיבא, שקבע את האִמרה השגורה בפי כול: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) – זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט, ד). לשיטת רבי עקיבא, כל מהות התורה על שלל מצוותיה ופרטיה היא לתקן את אישיות האדם ולרומם אותו כך שיצא ויתעלה מהמקום האנוכי שבו הוא שרוי אל עבר מקום שבו הוא יראה, ירגיש ויאהב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו. ייתכן שרבי עקיבא למד לקח זה לא מתוך עיון פילוסופי או רוחני אלא מכורח המציאות בעקבות פטירת תלמידיו: "אמרו, שנים עשר אלף זוגים (=זוגות) תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב, ב). רבי עקיבא ראה במו עיניו שמסירות נפש על התורה הוא דבר יקר מפז, אך אם זה לא בא לידי ביטוי בכך שהם מכבדים זה את זה, כל עולם התורה עשוי להתמוטט באחת, ולכן יצא ולימד: "ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה".
בהקדמה לספר עין יעקב הביא המחבר ציטוט ממדרש שככל הנראה אבד עם השנים, אך יש בציטוט שנשמר כדי לחדש היבטים נוספים בהקשר זה. המדרש מתאר דיון בין שלושה מתלמידי החכמים הגדולים של המאה השנייה, יושבי לוד ויבנה, שדנו מהו הפסוק הכולל ביותר בתורה, אותו הכלל, כפי שהגדיר כאמור רבי עקיבא, שהוא היסודי ביותר בתורה:
"בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי".
אף שלא היו בני אותו הדור, ננסה לדמיין אירוע שבו לכאורה אותם ענקי רוח התווכחו ודנו לעיני תלמידיהם בבחירת הפסוק הכולל ביותר בתורה, כאשר כל אחד בחר את הפסוק היסודי, המקיף והעמוק ביותר, שבשל חשיבותו נשפכו קולמוסים ונכתבו ספרים רבים כדי להסביר את שורשו, עומקו וצדדיו השונים. קם בן זומא והכריז כי הפסוק שאותו בחר הוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). הוא ודאי הסביר כי שורש כל התורה כולה הוא האמונה בבורא, שכן תוקף התורה וחיוביה נובעים מכך, וללא האמונה, המחויבות האבסלוטית לתורה מוטלת בספק. לא לחינם קבעו חז"ל לקרוא קריאת שמע בכל בוקר וערב.
אחריו נעמד בן ננס והסביר כי הוא בחר ללכת בעקבות גישת רבי עקיבא ולכן בחר בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הוא ודאי הסביר כי בעקבות המגפה שבה מתו כמעט כל תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, ולאחר חורבן בית המקדש על רקע שנאת החינם, ניתן ללמוד כי אמונה בבורא ללא ביטוי מעשי של אהבת הזולת היא אמונה עקרה, ולעיתים אף מסוכנת, שכן להט אידיאולוגי שלא מכוון להיטיב עם הזולת עלול להסתיים באסון.
לאחר בחירת שני פסוקים יסודיים ומפורסמים אלו עולה על הבמה רבי שמעון בן פזי ומפתיע את הקהל בבחירתו. התלמידים בקהל, שניסו לנחש ולהתערב ביניהם בבחירת הפסוק, ודאי הופתעו מאוד מבחירתו. לאחר דרשות על יסודיות האמונה ואהבת הזולת בחר בן פזי בפסוק מפרשתנו העוסק בריטואל הקבוע, המונוטוני וחסר ברק ההתחדשות של הקרבת קרבן התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד). פעמיים בכל יום, בכל בוקר ובין ערביים, מקריבים את קרבן התמיד. לא ברור מהמדרש מי הוא זה שקבע כי "ההלכה" כבן פזי, ואם זה היה על דעת עצמו או על דעת הרוב. מה שברור הוא שהמדרש המטלטל הזה בא לחדש לנו דבר גדול: כולנו מתרגשים מאירועים גדולים בחיינו או מאידאות סוחפות כמו אמונה בבורא או אהבת הזולת. עם זאת, המבחן האמיתי הוא לתרגם את ההתרגשות וההתפעלות הרגעית לצורת חיים קבועה ומחייבת.
בן פזי חידש שגם אם ליבך מלא אמונה מרוממת, שאפילו באה לידי ביטוי באהבת הזולת כמוך ממש, ללא יצירת הרגלים קבועים, אפילו הרגשות הנעלים ביותר יכהו עם הזמן. כדי לא להסתפק בתפילה מרוממת ככל שתהיה או במעשה חסד אצילי אך חד פעמי, ועל מנת להשריש את אותם רגשות נעלים בחברה כולה ולאורך הדורות, יש לייצר קביעות והתמדה. גם כשהברק חולף וההתרגשות מתעמעמת, גם כשעייפות החומר או הרוח נותנת את אותותיה והשחיקה ניכרת, האדם נמדד ביכולתו להיצמד לעקרונותיו ולאמונותיו ולחיות לאורן באופן קבוע, כמו קרבן התמיד.
עולת או תולעת
הרב קוק עסק בשחיקה הנפשית שקיימת בכל דבר בעולם, ודימה אותה לתולעת שמכרסמת לאיטה. בבסיס, במהותנו, מצד הנשמה האלוקית שנטועה בכל אדם, לכולנו יש חלומות גדולים ושאיפות נעלים שאנו רוצים לממש. עם זאת, המפגש של אותם חלומות נעלים עם המציאות החומרית המצומצמת והמגבילה שוחקת את החלום כמו תולעת המכרסמת לאיטה:
וכך כתב הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ' קכו):
"...בפנימיות יסוד החיים שלנו מונח אוצר קדוש, יקר ומרומם מאד, שהוא מצד עצמו עומד הוא למעלה מכל פגם, קשור הוא בהאור האלוקי הממולא צחצחות אין קץ, ויושר וצדק חסד ואמת, אהבה וגבורה הוא מלא תמיד. אלא שהצורך של ירידת הנשמה, וקישור ערכי החיים בתחומים מצומצמים ובתכונות חמריות, הוא המביא את האפשריות של הטבעה, של ירידה, ושל שיקוע תדירי במעבי החטא".
הרב קוק חידש שהדרך להתגבר על השחיקה שאיתה כולנו מתמודדים היא ביצירת קביעות, התמדה. גם כשהברק נעלם וההתלהבות הראשונית שוקעת, ההתמדה העיקשת מאפשרת לאדם לצלוח את אותן תקופות של חולשה ולאות. המילים עולת (התמיד) ותולעת מורכבות מאותן האותיות. עולת התמיד, הקרבן המוקרב בקביעות בכל יום, בבוקר ובבין הערביים, הוא התיקון לתולעת המכרסמת בנו בקביעות, ומחזיר אותנו אל אותה נקודת קודש שבנו, שממנה נובעים החלומות העליונים שבנו:
"ולעומת זה פועלת היא ההעלאה התדירית, מיסוד קדושת התמיד, עולת תמיד, באותיות תולע, שדורשי רשומות הזכירוה, כלומר התולע האוכל לאטו, מהרס בהדרגה, ומכלה את החסן של אור החיים אשר לעוז הקודש, בפעולתו האטית המהרסת תדיר, ובאה הקדושה של התמיד, הפועלת תמיד בלא הפסק עליה של הסמכה, עולת־תמיד, והיא מנצחת את ההשחתה האטית התדירה, מפני שהיסוד הפנימי של הנשמה הלא הוא קודש...".
לסיכום
את פרשת פינחס קוראים בתקופת "בין המצרים", בין י"ז בתמוז לתשעה באב. על פי המשנה במסכת תענית (ד, ו), בי"ז בתמוז אירעו חמישה דברים קשים לעם ישראל שמחמתם אנו מתענים וצמים בכל שנה ביום זה. ארבעה מתוך חמשת האירועים המתוארים מזעזעים ביותר – משה רבנו שבר את לוחות הברית, הובקעה חומת העיר (שהובילה מאוחר יותר לשריפת המקדש), אפוסטמוס שרף את התורה והעמיד צלם בהיכל. האירוע החמישי לכאורה מזעזע פחות – באותו היום בטל קרבן התמיד שהוקרב במשך שנים בכל יום. בעיון מעמיק יותר אנו מבינים שברגע שהקביעות וההתמדה בהקרבת קרבן התמיד פסקה, ברגע שהחיבור אל הנעלה והקדוש פסק מלהיות קבוע, הדרך לחורבן קצרה מאוד.
לכולנו יש שאיפות נעלות, בין אם מדובר בפעולות לטובת החברה כולה ובין אם מדובר בתכונות אופי או הרגלים טובים שאנו מעוניינים לאמץ לחיינו. סוד עולת התמיד הוא לתרגם את ניצוץ ההתלהבות הראשונית לאש תמיד, קבועה, שמכוחה נתעלה.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
מעדנים לשולחן שבת 351 פרשת פינחס תשפ"ה מחיים קופל
שיגרה בהתמדה
1) בהקדמה לספר "עין יעקב" מביא המחבר מדרש, בו מביעים שלשה תלמידי חכמים את דעתם, על הפסוק הכולל (והמקיף) ביותר בתורה, הַמְּהַוֶּה אֶת תַּמְצִית הַתּוֹרָה. בן זומא אומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד). בן ננס אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח) שמעון בן פזי אומר פסוק מפרשתנו "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"(כח,ד).
2) דברי בן זומא מובנים, מאחר שהפסוק "שמע ישראל.."מכריז על האמונה בבורא, שהוא שורש כל התורה כולה, וניתן לאחד סביבו את כלל ישראל. גם דברי בן ננס מובנים, הוא מתמקד באהבת הזולת, מצוות שבין אדם לחברו . גם נושא זה יכול לאחד את כלל ישראל. אך דברי בן פזי טעונים הסבר. הוא מביא פסוק מקורבן התמיד " את הכבש אחד תעשה בבקר..", לכאורה זו בסך הכל, עבודה שגרתית בבית המקדש? ועוד יותר מפתיע סיום המדרש :עמד רב פלוני על רגליו ואמר :הלכה כבן פזי! הלא דבר הוא?
3) נראה שהמדרש בא לחדש לנו דבר גדול. כֻּלָּנוּ מִתְרַגְּשִׁים מֵאֵרוּעִים גְּדוֹלִים בְּחַיֵּינוּ, או מרעיונות סוחפים, כמו אמונה בבורא, או אהבת הזולת. אבל נראה שהמבחן האמיתי הוא, לְתַרְגֵּם אֶת הַהִתְרַגְּשׁוּת, וְהַהִתְפַּעֲלוּת הָרִגְעִית לְצוּרַת חַיִּים קְבוּעָה וּמְחַיֶּבֶת. בן פזי חדש לנו, שאף אם ליבנו יהיה מלא אמונה בה', ואף יביא לידי ביטוי את אהבת הזולת, אֲפִלּוּ הָרְגָשׁוֹת הַנַּעֲלִים בְּיוֹתֵר יִכְהוּ עִם הַזְּמַן. גם תפילה מרוממת, או מעשה חסד מרומם, אך חד פעמי, לא ישאיר בנו רושם לאורך זמן . עַל מְנַת לְהַשְׁרִישׁ אֶת הָרְגָשׁוֹת הַנַּעֲלִים בַּחֶבְרָה כֻּלָּהּ, ולאורך זמן, יש לייצר קביעות והתמדה.
4) גם כשהברק מהמעשים הטובים חולף,יֵשׁ עֲיֵפוּת הַחֹמֶר, והשחיקה ניכרת. האדם נמדד ביכולתו להיצמד לעקרונותיו, לאמונתו, ולחיות לאורם באופן קבוע כמו קורבן התמיד.
5) הָרַב קוּק חִדֵּשׁ, שהדרך להתגבר על השחיקה הפוקדת את כולנו, היא ביצירת קביעות והתמדה. הַהַתְמָדָה הָעִקְבִית מאפשרת לאדם לצלוח גם תקופות שֶׁהַהִתְלַהֲבוּת הָרִאשׁוֹנִית שׁוֹקַעַת, ויש חולשה ושעמום (עולת ראיה חלק א' ).
6) חיזוק להשפעת קורבן התמיד לדורות, ניתן למצוא בפסוק שנאמר בהמשך "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִשָּׁה להשם " (כח,ו). והשאלה: מה הקשר בין קורבן התמיד, ובין הר סיני שנזכר כאן?
7) נראה, שֶׁהַתּוֹרָה מְבִינָה שֶׁעִקְבִיּוּת בְּצַד מַעֲלָתָהּ, גַּם היא הוֹפֶכֶת לְשִׁגְרָה, ובכל שגרה ההתלהבות לעשותה פוחתת והופכת לְמֵעֵין אוֹטוֹמָטִית. לכן, התורה מצווה אותנו בעת הקרבת קורבן התמיד, שעלינו לזכור אֶת אוֹתָהּ הִתְלַהֲבוּת רִאשׁוֹנִית שהייתה בעת הקרבת העולה הראשונית במעמד הר סיני, וְזֶה יַכְהֶה אֶת הַרְגָּשַׁת הַשִּׁגְרָה.
8) לכולנו יש שְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, בין אם מדובר בפעולות לטובת החברה כולה, ובין אם מדובר בתכונות אופי או הרגלים טובים שאנו מעוניינים לאמץ לחיינו. סוד עולת התמיד הוא לתרגם את ניצוץ ההתלהבות הראשונית לאש תמיד, קבועה. שמכוחה נתעלה.
9) תשובות לפרשת בלק
א) "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאַר" (כב,ו).למה בברכה נאמר "אשר תברך מברך" כבר בעבר. ואילו בקללה "ואשר תאר יואר", רק בעתיד?
תשובה: בלק ידע שבלעם אינו יכול לברך- אלא שידע לחזות עתידות, ומי שעומד להתברך, הוא בירך אותו, כאילו הוא גרם לברכתו, למרות שבעצם, הוא היה כבר מבורך מהעבר. אבל לקלל הוא ידע, ולכן התוצאה הייתה מתקיימת בעתיד ("כלי יקר").
ב) "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" (כב,ו). למה ביקש בלק את בלעם, שיקלל את ישראל, למה לא ביקש שיברך אותו, הרי זו דֶּרֶךְ מֻעֲדֶפֶת, שֶׁמּוֹעִילָה לְנַצֵּחַ את כל אומות העולם, ולא רק את ישראל?
תשובה: בלק ידע שאין לבלעם כח ברכה , אלא כח להרע, לקלל, בלבד. (אוה"ח הקדוש).
10) שאלות לפרשת פינחס
א) פינחס בְּבִלְבּוּל אוֹתִיּוֹת, ישוב בצפון הארץ?
ב) איזו הנהגה משותפת נאמרה במשה רבנו, יהושע, ודוד המלך?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 351 פרשת פינחס תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hko77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
..
רעיונות לפרשת *פנחס-תשפ"ה-יגאל גור אריה -"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ."
ארבע מילים שהן מהאופטימיות ביותר בתורה מופיעות בפרשה" "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קרח חיים וקיימים. קורח כזכור, ניהל מחלוקת עזה נגד משה. רבים מתו באותו מאבק יצרי וכוחני, ועד עתה חשבנו שקרח וכל משפחתו ומקוריו נספו באותו אסון, והנה, מתברר שבניו של קרח, רגע לפני מותם, התחרטו, רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם " ממש ברגע האחרון הם קלטו את *הטעות* הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת מהמאבק– לכן ניצלו ולא מתו יחד עם כולם.
המסר הוא ברור: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם שהכל נראה אבוד. גם אם טעית והסתבכת אפשר לחשב מסלול מחדש, ולומר באומץ: די, טעיתי, אני חוזר בי. גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאבא כריזמטי ואפילו כשמלחמה מסביב כבר החלה. *עובדה: בני קרח לא מתו*.
כאשר חולקה הארץ לשבטים, טענו בנות צלפחד- אבינו מת במדבר ולא קבלנו נחלה. הוסיפו חמש הבנות. אבינו נפטר ללא בנים זכרים, לפי ההלכה שחודשה לא תהיה להם נחלה (כי הן נשים ולא גברים)- הן ביקשו לרשת את נחלת אביהם.
בין חרסי שומרון, בין השמות מופיעים שניים המוכרים מבנות צלפחד: חגלה ונעה, דהיינו נחלות בשומרון שנקראו על שמן.
ומדוע ייגרע חלקנו?! והוסיפו "אבינו לא היה בעדת קרח" .
משה לא ענה להם בעצמו, הוא חש כי הרמז שאביהם היה מאוהדיו מהווה שוחד, ולכן הינו מנוע מלהתערב .
*ללמדנו ניקיון כפיים ,זה ערך עליון וחשוב*.
מסתבר, שליחידים יכולה להיות השפעה רבה. פנחס הציל את העם ממגפה, בנות צלפחד השפיעו על דיני הירושה לדורות, יהושע עתיד להוביל את כיבוש הארץ, והפרטים שינחלו נחלות ויקריבו קורבנות יעצבו את עתידה הכלכלי-חברתי-ערכי של המדינה. לא בונים על גיבור-על שיוביל את כולם בהתאם להשקפתו, ועל פיו יקום ויפול דבר. אזרחים שונים *יקחו אחריות וביחד יבטאו ויממשו את ערכי האומה*.
מיהו המנהיג היורש שאת הפרופיל שלו משרטט משה?
משה איננו מבקש לאתר מנהיג מוחצן , שכוחו בעטיפה החיצונית שלו, המעוררת כביכול רושם חיצוני, אבל מתחת למעטפת נוכח מנהיג שטחי, רדוד, מזויף ולא אמיתי.
משה מבקש מהקב"ה שהמנהיג שיחליפו, יהיה בעל מידות, אישיות ויכולת של מסוגלות, להכיל את כווולם, על השונוּת וההבדלים שבהם, מחד גיסא, אך גם בעל יכולת מעשית לדעת כיצד
מחברים את השונות של צאן מרעיתו, *לאחדות ולא לאחידות*, מאידך גיסא.יגאל גור אריה.
&
פרשת פנחס-תשפ"ה- דובי פריצקי-קק"ל.
ברגע של משבר ומגפה, פנחס לא חס ולא פחד. הוא הבין שיש רגעים שבהם הרחמים על הרשעים הם אכזריות כלפי הצדיקים. הוא קם, ובלב אמיץ עשה את מה שנכון – גם כשזה קשה, גם כשזה לא פופולרי – והרג נשיא ומדיינית.
אז מה היה פנחס – גיבור או רוצח? מצד אחד, הוא הציל חיים רבים, שכן בעקבות מעשהו פסקה המגפה. אך בשעת המעשה הוא לא ידע שזה יקרה. את התשובה מספק אלוקים, המצדיק את מעשהו. ובכל זאת, ההלכה מסתייגת מהמעשה – ואומרת: אילו הרג פנחס שלא בשעת מעשה, בין לפני ובין אחרי, היה דינו כדין רוצח. אילו היה מתייעץ עם בית דין – היה מקבל תשובה שלילית.
לו היינו במצבו של פנחס – האם היינו עושים כמותו? התשובה המוסרית ודאי שלא. מבלי הליך משפטי שיש בו בירור עובדות, אומר התלמוד: “הלכה היא – ואין מורין כן.” ומבחינה הלכתית – אסור לרצוח גם אם הדבר מציל חיים.
ולכן, אפשר לראות במעשהו של פנחס מעשה פוליטי, ולא מעשה על יסוד עיקרון מוסרי (כדברי הרב יונתן זקס). מוטב – כך סבר – ליטול את חייהם של שניים שבית הדין היה ממילא גוזר עליהם מיתה, ולהציל אלפים. והוא צדק – כפי שקבע אלוקים.
הכרעות מוסריות מבוססות על עקרונות של טוב ורע, צדק ומצפון, אחריות אישית או כלל-אנושית. הכרעות פוליטיות, לעומת זאת, מבוססות על שיקולים של כוח, אינטרסים, ניהול חברה, יחסי כוחות של קואליציה והישרדות שלטונית. הן עוסקות בשאלות של מה אפשר לעשות, או מה כדאי לעשות – ומה המחיר.
שבת שלום,
מסמינר מחנכים מהתפוצות בירושלים.️
