רעיונות לשבת פר' ויגש-סיכוי מול סיכון ד"ר זאב ( ווה) פרידמן&בלומה דיכטוולד-מדוע זכה יהודה במנהיגות&משיח בן יוסף - אריה דיכטוולד&מחירים ריאליים. השקעות. בלי סובסידיות-מייקל אייזנברג&שליט ומשביר- חיים קופל&דובי פריצקי-העימות&יגאל גור אריה-יוסף בהיפוך-פיוס

israel

פרשת ויגש ," וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" – רק ביחד ננצח – סיכוי מול סיכון

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

הסלוגן- רק ביחד ננצח, נולד במלחמת חרבות ברזל. כך התלכדנו כולנו, סביב הסלוגן, והנפנו את דגל הביחד והאחדות. נדמה היה שלרגע, הותרנו מאחור את משקעי העבר, של הפיצול, הקרע, השסע , הנאצות, האלימות המילולית וגם הפיזית שבתוכנו, שאפיינה אותנו עד ערב השבעה באוקטובר. אבל המציאות טפחה על פנינו ושוב פיצלה אותנו לחברה דו קוטבית.

השאלה היא, האם הפיצול שבתוכנו הוא גזירת גורל, שאיננו ניתן לתיקון ולריפוי, או שמא , כן נוכל להתלכד ביחד, בצד הייחוד והשונה שבתוכנו ? האם נוכל לאמץ את גישת האקונה מטטה מבית מדרשה של חברת וולט דיסני , מהסרט "מלך האריות" ,שבו טימון הסוריקטה ופומבה חזיר היבלות מלמדים את סימבה גור האריות, הגיבור הראשי של הסרט, את פילוסופיית החיים שעומדת מאחורי הביטוי - האקונה מטטה , שפירושו, לשכוח את בעיות ומשקעי העבר ולהתמקד ביחד בהווה, למען עתיד משותף טוב יותר.

הבה ננסה עם כל הקושי, להרכיב משקפיים ורודות, נסלק מתוכנו את קולות הייאוש וחוסר התקווה לשינוי, לתיקון ולריפוי, וכן, נאמץ לליבנו את האקונה מטטה , וכן, נאמין בסיכוי . נעשה ובעזרת ד' ביחד, ננצח ונצליח.

הבה נשאב עידוד ותקווה מפרשתנו, הפותחת בתיאור המפגש המכונן ,הטעון והדרמטי, בין שני אחים יריבים ושונאים - יוסף ויהודה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ.כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה" (בראשית, מד', יח').

אך קודם נזכר במפגש הפסגה בין שני האחים - יעקב ועשו : "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (בראשית, לג', ד'). ר' שמשון רפאל הירש( 1808-1888 ), מעצים בפרשנותו, את גישתהאקונה מטטה שהתחוללה: "מלת ויבכו היא עד נאמן לכך, שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור...דמעות המתפרצות ברגעים כאלה, חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו ואיננו רק צייד פרוע... גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם. ודווקא יעקב הוא הנותן על פי רוב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו".

אבל הנביא עמוס שואל :"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִםנוֹעָדוּ"( עמוס, ג').האם קיימת היתכנות וסיכוי, שאכן ילכו השניים, שתהום פעורה ביניהם, שהיו קודם במנעד שמתחיל בקנאה, ממשיך לשנאה, וסופו בהשלכה לבור ולמכירה ולביום מוות טרגי ?: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית, לז' , ב'-כ' ).

אז האם קיים סיכוי להגיע על גבי המנעד, למצב של שלום וביחד בין האחים? זאת ראוי לדעת, שהמילים – אח, אחיאחיו, נוכחות בספר בראשית, אין ספור פעמים. רק בפרשתנו – 21 פעם.

ובכן, המפגש המכונן בפרשתנו, בין שני האחים - יוסף ויהודה, הינו מיקרוקוסמוס של עימות היסטורי עתידי, במנהרת הזמן, בין שני מלכים: יוסף (מלכות ישראל בשומרון) לבין יהודה (מלכות יהודה בירושלים). כשירבעם בן נבט משבט אפרים, בנו של יוסף, מורד בשלמה המלך שהוא בן דוד משבט יהודה, הוא משתלח במלכות יהודה: " וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו״ (מלכים א', יב', טז').

לצערנו, מתרחש באופן טרגי, מצב לא טוב, של פיצול ולא אחדות. הממלכה נקרעת, לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת יהודה: " וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם, קַח לְךָ, עֲשָׂרָה קְרָעִים: כִּי כֹה אָמַר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ, אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד, יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם" (מלכים א',יא', כט'-לז').

כך מנהרת הזמן מפגישה אותנו יותר מאוחר, בדיון תאולוגי, על שני משיחים, משיח בן יוסף אל מול משיח בן דוד (יהודה). האם נגזר עלינו הפיצול והקרע בין שתי הממלכות,האם נגזר עלינו הפיצול בין שני המשיחים? האם כדברי הנביא עמוס:״ :"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִםנוֹעָדוּ ?

הפטרת הנביא יחזקאל לפרשתנו, מציגה לנו את התשובה, במפת דרכים, ובמתווה בעל סיכוי של הביחד:" וְאַתָּה בֶן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ...כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ד', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; ... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד". (יחזקאל, לז', טז'-כב').

נבואתו של הנביא יחזקאל, מפיחה רוח של תקווה וסיכוי. כן, האחדות בין הניגודים, היא אפשרית. כן , זה יקרה, כמו בחזונו האחר של יחזקאל - חזון העצמות היבשות. זה קרה לעצמות וזה יקרה גם לעצים. למה? "כי האדם הוא עץ השדה". האופטימיות תנצח, גם אם חשבנו שזה לא יקרה, גם אם חשבנו, שזה חסר סיכוי. הביחד שיש בו ממד של אחדות, אינו בהכרח אחידות. האחדות מקדשת את השוֹנוּת וההבדלים במרחב חיים אחד. ניגודים רק משלימים ומייצרים אתגר, עניין ושלמות:"וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".

בסוגיית המשיחים, כבר הכריע הראי"ה קוק ( 1865-1935)בשנת 1904,בדברי פרידתו, לרגל פטירתו של הרצל, הידוע בשם:״המספד בירושלים״, בקובעו , שהרצל היה משיח בן יוסף. אך אין להסתפק בממד הפרגמטי הקיומי והארצי בלבד ,של משיח בן יוסף, אלא אליו יש לחבר את הממד הרוחני של משיח בן דוד (יהודה).

אז כיצד מתרחש הביחד בין השבטים והאחים – יהודה ויוסף ובין שתי הממלכות המפוצלות- יהודה וישראל, ובין שני המשיחים- יוסף ודוד? מהי הנוסחה לכך, שזה יקרה בפועל?

הרב ד"ר בני לאו, מצטט את נגה הראובני ( 1924-2007) מייסד שמורת הטבע "נאות קדומים", שהסביר בדרכו מהי הנוסחה שזה יקרה, בנבואתו של יחזקאל בהפטרה לפרשתנו. לדעתו, מתחולל כאן תהליך של "הרכבה" בבוטניקה, שמרכיבים שני עצים לעץ אחד שמניב פרי משובח. בתהליך ההרכבה יש את הרוכב ויש את הכָּנָה. כאשר יוסף הוא הכָּנָה ואילו יהודה הוא הרוכב. כלומר, יש כאן תלות הדדית בין שני השבטים. זה מחייב שותפות אמיתית בין השניים. אבל, ההכרעה והבחירה ההנהגתית היא בשבט יהודה. כלומר, לא יכולים שני מלכים לשמש בכפיפה אחת . על זה כבר נאמר בתלמוד: " קדירא דבי שותפי, לא קרירא ולא חמימא " ( בבא בתרא, כ', ב'). ההכרעה המנהיגותית היא של קודקוד אחד, מנהיג אחד, מתכלל אחד, Case Manager אחד. זאת אנו לומדים בהפטרה: "וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ ... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם".

על מנת לאפשר משילות ויציבות שלטונית, חייבים להתקיים שני תנאים: 1.ביחד, בלב אחד 2.מנהיגות אחת. שבט יוסף מביא לשותפות הביחד את תרומתו הייחודית בידע, בניסיון ובתשתית הכלכלית והחומרית ואילו שבט יהודה מביא לשותפות הביחד, את תרומתו הייחודית, בידע ובמשאבים הרוחניים של התשתית המוסרית, הערכית והישרות השלטונית. זה החיבור האמיתי של שמים (יהודה) לבין הארץ (יוסף).

אך בזה עדיין לא סיימנו, את תהליך הרכבת הביחד. פרשתנו מלמדת אותנו, ששותפות אמיתית של הביחד, דורשת תעצומות נפש, של תהליך נפשי פסיכולוגי של אקונה מטטה, של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת של מערכת היחסים, של ויתור האחד (יוסף) לאחיו (יהודה) , על המלוכה וההנהגה. כיצד יכול יוסף לסלוח ליהודה נוכח משקעי העבר, כשיהודה הוא זה שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" ( בראשית, לז', כו)?

הרב פרופ' יונתן זקס בפרשנות לפרשתנו, מתאר את המפגש שבין יוסף ליהודה ואחיו, כהולדת הסליחה בעולם: " יש רגעים המשנים את העולם. כמו הרגע שיוסף גילה לאחיו את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה', ד'). זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לזולתו...הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו".

אך כיצד עושים את הביחד בפועל? מהי הפרקטיקה? לא תמיד זה אנושי לסלוח, נוכח משקעי העבר? עולמנו המודרני פיתח מודל וטכניקות של תהליכי סליחה, שינוי ,תיקון, והתמודדות עם משקעי העבר ומצבי חיים קשים, המביאים לפיוס, לאיחוד, למיזוג, לשלום, לאחווה ולרעות. כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי.

תאורייתהטיפולהקוגניטיבי ההתנהגותית, קוראת לזה:"מיסגורמחּדש" . (Reframing) תמונהשל ציירעשויהלהיראותאחרתכאשרמחּליפיםאתהמסגרתשלה .כך גם התמונה של החיים. העובדותאינןמשּתנות, אךמשּתנה האופן והגישה ,כיצדאנותופסיםאותה.

כך גם דומה שיוסף במפגש עם אחיו, בתהליך הסליחה ,המיזוג ,האיחוד וההתחברות לאחיו, משתמש בטכניקה של מיסגור מחדש ( Reframing):" כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). גדלותו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש ,האחריות הכוללת, ביטול האגו, הוויתור על נקמה , וויתור על השררה וההנהגה, לטובת יריבו ואויבו - אחיו יהודה.

הפיצול והקרע אינם גזירה מהשמיים. הביחד, הוא ערך מנצח, "היחד בצד הייחוד". הביחד הוא מרחב ההכלה, הסולידריות והערבות ההדדית. במרחב הביחד אין חומה או גדר המפרידים בין השניים. במרחב הביחד, אין הדרה, דיכוטומיה של משהו בינרי, כמו משחק סכום אפס. במרחב הביחד, אין תיוג של אנשים ,שלילתם, ביטולם ומחיקתם, בשל ההבדלים והשוֹנוּת ביניהם - דעותיהם השקפותיהם, עמדותיהם, לבושם או כיפתם. במרחב הביחד בין בית יוסף לבית יהודה, מתקיימת דינמיקה שכל אחד מביא ותורם את יתרונו היחסי, לטובת האחריות הכוללת, של הנשיאה המשותפת תחת האלונקה, והנשיאה המשותפת בנטל, למען גורל ויעוד קיומיים משותפים. כולם נכנסים מתחת לאלונקה הקיומית. במגרש הביחד, השחקנים כולם, מכירים ומכבדים את כללי המשחק, של מוסר, אתיקה, הגינות, יושר ואחריות. במרחב הביחד של סך הכול השלם על חלקיו והשונות שבתוכו, מתקיים כבוד הדדי ופירגון, נטול אגו, בין החלקים השונים שלו. רק בהשלמת תהליך אמיתי וכן, של אחדות הביחד, בין בית יוסף לבין בית יהודה, יכול להתקיים האפילוג בהפטרתנו : "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם ... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם ... וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי ד', מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם" ( יחזקאל, לז',כה'-כח').

אל לנו להיות קטני אמונה. הבה נאמין ביחד, בסיכוי, כי כן ילכו שנים יחדיו, גם אם בלתי נועדו קודם. ויקוים בנו את "זאת הברכה": " וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"( דברים, לג', ה').רק ביחד ננצח – הסיכוי יגבר על הסיכון.

שבת שלום

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

שבת שלום

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת ויגש - מדוע זכה יהודה במנהיגות

יהודה אינו בכור בני יעקב. ראובן הוא הבכור. אך יהודה מסוגל לעשות שינוי, ולהפיק לקחים. מלידתו הוא משוחרר ממשימת דאגה למעמד אמו. (ראובן כי ראה ב' בעניי, שמעון - כי שמע ה' כי שנואה אני וכו'). יהודה-שמו קשור ל"עתה אודה לה"'. מעמדו המיוחד בקרב אחיו בא לידי ביטוי במכירת יוסף. ראובן הבכור מנסה להציל את יוסף ממוות, אך בפועל מתבצעת התוכנית של יהודה. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (לז, כו-כז). וישמעו אחיו, מתייחס לעובדה שהם רואים בו מנהיג.

לאחר מכירת יוסף עוזב יהודה את בית אביו. "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה " (לח, א). שואל רש"י: "למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם". יהודה משלם אם כך את מחיר עצת המנהיג שאמנם הצילה את יוסף ממוות אך בדיעבד התבררה כעצה בעייתית לנוכח תגובת יעקב. יהודה נושא אישה כנענית היולדת לו שלושה בנים. ער ואונן מתים בעוונם, ויהודה משהה את ייבומה של תמר (כלתו האלמנה) על ידי שילה בנו. תמר המתחפשת לזונה ונושאת את בנו של יהודה שבא אליה, עומדת להיות מוצאת להורג. כאשר היא מציגה את הסימנים שנתן בידה, הוא אינו מתכחש לאחריותו ואינו מתחמק. הוא אומר מיד "צדקה ממני", ומצדיק גם את המעשה אשר עשתה. הוא נוטל אחריות גם על המעשה שלה. "כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי " (לח, כו). יהודה בוחר באשמה ולא בבושה. בושה היא עניין חיצוני של "מה יגידו", ולפיו יכול היה להתכחש למעשה. אשמה היא עניין פנימי מצפוני, בו האדם מכה על חטא ומודה במעשהו.

בזמן הרעב דורש יוסף מאחיו כי יביאו את אחיהם הקטן כתנאי לקניית מזון נוסף. יעקב מסרב. ראובן מציע ערבות אישית, הרג שני בניו אם לא ישיב את בנימין. ליהודה יש רעיון מעשי יותר. הוא מסרב לשוב למצרים וממתין עד שתכלה הפת מן הבית. אז יאלץ יעקב לקבל את התנאי של יוסף. בנוסף לכך הוא מבטיח לאביו, ערבות אישית לבנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים " (מב, ט). כאשר נתפס הגביע שהוטמן על ידי יוסף באמתחת בנימין , והוא נדרש להישאר עבד עקב הגניבה, מציע יהודה כי הוא ישב תחת בנימין שיעלה עם אחיו. האב לא יעמוד באובדן נוסף של בן (בנה של רחל). " כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי " (מד, לד). לפנינו מקרה קלסי של חזרה בתשובה. יהודה ניצב בפני אירוע, שהיה אחראי לו בעבר, מכירת יוסף לעבד, ועתה הוא עומד לפני תביעה של השארת בנימין לעבד כי נמצאה הגניבה באמתחתו, לאחר שהוא היה אחראי להבאתו למצרים. יהודה מחליט מיד, להיות עבד במקומו. יש כאן תיקון שעושה יהודה, וגדול התיקון. שאול איבד את ממלכתו משום שחיפש תירוצים שיצדיקו את אי הריגת אגג מלך עמלק, למרות שצווה לעשות כך (שמואל א טו, כד). ואילו דוד במעשה בת שבע אמר: "חטאתי" (שמואל ב יב, יג).

בפרשת ויגש אנו עדים לפן מנהיגותי נוסף של יהודה, והוא עמידתו הבוטחת ונאומו המצוין מול יוסף המשנה למלך. הכתוב מביא את כל נאומו של יהודה. על יהודה להתמודד עם שתי מגבלות. מגבלת השפה, דבריו מתורגמים. (הוא אינו יודע שהמשנה למלך מדבר בשפתו), ועם מגבלת זמן. עליו לומר את עיקרי הדברים בשום שכל משום שזמנו מוגבל. עליו גם להרשים את השומע מבחינת הבעת רעיונותיו ורגשותיו כדי להגיע לתוצאה שהוא מבקש. יהודה פותח בהבעת הכנעה ובהדגשת כבוד ליוסף. " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה " (מד, יח). הוא פונה אל החמלה ואל האמפתיה של השומע. יהודה מספר ליוסף את כל אשר אירע מאז שיוסף איננו. דבריו מכוונים בעיקר אל הרגש.

יהודה מבקש רחמים על אח קטן "שאביו אהבו", אב זקן ושכול השרוי בצער על אובדן בן אחד, וחושש שמא יאבד גם את בנו השני. העובדה כי בן זה הוא בנה של האישה האהובה, רחל, והוא אחיו של האח השנוא, אותו מכר יהודה לסוחרים ישמעאלים, אינה מהווה עוד מכשול ביחס האחים אל בנימין.

קטע רטורי מרגש הוא תיאור השיח בין יעקב לבין בניו על מה שיקרה ליעקב אם גם בנימין לא ישוב. " וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה " (מד, כז-כט). בדברי יהודה קיימת רק אישה אחת, והיא איננה אמו, היא רחל. הוא מתייחס רק לשני בנים, שהם בני רחל. יהודה ערב לנער כלפי אביו באופן אישי, כלומר הוא מבטא אחריות. יהודה שֹם עצמו במעמד משני. מאסרו של יהודה לא ישפיע על יעקב, לא כן מאסרו של בנימין. יהודה מופיע כאן כגיבור טרגי הנלחם למען האישה האחרת ולמען בניה. מכאן גם התגובה הרגשית העוצמתית של יוסף: " וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו ".

מבחינת יוסף יש כאן הכאה על חטא, והתנהגות המבטאת שינוי . האחים מציגים מופע של אחדות וערבות הדדית, כל כך שונה מסצנת מכירת יוסף. בנימין שאביו אוהבו, אינו עוד הבן שמקנאים בו ושונאים אותו, הוא הבן המוגן על ידי כולם. השם יהודה אינו רק "עתה אודה לה"', אלא גם הודאה בטעות. יהודה יכול להשתנות, לחזור בתשובה.

מנהיג יכול למעוד כיוון שהוא בן אדם. המבחן אינו במעידה אלא בקימה ממנה. האם הוא מסוגל להכיר בטעותו, להתעלות, להודות בה ולקבל על עצמו שלא לחטוא עוד.

בלומה דיכטוולד, רעננה, ‏ד' טבת תשפ"ו

פרשת ויגש תשפ"ו - משיח בן יוסף - אריה דיכטוולד.

עם התפתחות עלילת יוסף ואחיו, הגיבורים הם יוסף ויהודה. יוסף מושל מצרים אשר על הכלכלה ויהודה המנהיג הבלתי מוכתר של עשרת האחים, נציגם ודוברם. ראובן נסוג אל מאחורי הקלעים. בנה של לאה מול בנה של רחל. לאחר 22 שנים מתייצבים השניים זה מול זה.

במחזה המוצג לפנינו, יהודה עומד מול יוסף. יהודה אינו מודע שלפניו אחיו האבוד. שמו הוא "הנסיך צפנת פענח".

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח:

(כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ (פרק מד):

הנימה היא של תחנונים, דיבור רך ובקשת רחמים והתחשבות כיאֶה למי שנחשד בריגול עם שאר אחיו. הגיוני, נכון?

לא כך תארו חז"ל את המפגש. על הפסוק בתהילים (מח, ה): כִּי־הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו מתאר מדרש רבה (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג) את המפגש כך:

"כי הנה המלכים", זה יהודה ויוסף, "עברו יחדיו" - זה נתמלא עברה(=כעס) על זה, וזה נתמלא עברה על זה: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ, (תהלים מח ו), ... "נבהלו נחפזו" - , ולא יכלו אחיו וגו', "רעדה אחזתם שם", אלו (=שאר) השבטים, אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו, =מה זה נוגע לנו?] יָאֵֶה למלך מתדיֵין עם מלך".

יוסף ויהודה הם בני אותו מעמד, והדיון ביניהם מתנהל במישור-של "הגדולים" .

חז"ל כתבו את העלילה בקצב שונה לחלוטין. קצב של מלחמה, שומעים קולות תרועת חצוצרות ותופי דוּד.

והאחים? הם ביציע. האמנם המאבק הין יוסף ליהודה אינו נוגע לאחים? זו הדימוי שנותנים חז"ל למצב שבו להמון העם יש שתי אפשרויות תמיכה בתחילת מלחמת האחים. אחר כך הם כבר לא נספּרים.

ההתנגשות הפכה להתנקשות במלכות בית דוד בשלהי מלכות שלמה. פיצול המלוכה בישראל-מלכות יהודה ומלכות ישראל (מלכים א, יא, כט – לז) :

(כו) וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי (משבט אפרים) ... עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ:

(כז) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו:

(כח) וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף (=גובה מס). ועכשיו באה התערבות אלוהית

(כט) ... וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא ...

(ל) וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה ... וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים:

(לא) ... הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים:

(לב) וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: =והסיבה לפילוג היא:

(לג) יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי ... וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי ...

(לד) וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי ...

(לו) וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם ...:

(לז) וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

אבל התנאי להמלכתו

לח) וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ ... לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי ... וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל:

(לט) וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים!!!

מפרש רד"ק: : אך לא כל הימים - עתידה לחזור לימות המשיח בימי מלך המשיח שנאמר בהפטרת פרשתנו: "ועשיתם לעץ אחד ואמר ומלך אחד יהיה לכולם".

ובהמשך ההפטרה מספר יחזקאל פרק לז: ) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה ... וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.

חז"ל, הוסיפו משיח והוא משיח בן יוסף.

הבסיס הוא המִספד של הנביא זכריה (פרק י"ב ). מפשט הדברים זו נבואה על מלחמת העמים בימי בית שני. ודוק: לא בקץ הימים. חז"ל העבירו נבואה והספד זה לתקופת טרום-משיח בה יָצוּרוּ כל העמים על ירושלים, ירושלים תשוחרר אבל במחיר קורבנות רבים בנפש. בפרק זה סופד זכריה הנביא על האסון שבא בעקבות המצור והשחרור. הפסוק הנוגע לנו הוא פסוק י"ב:

"וְסָפְדָה הָאָרֶץ =אנשי הארץ על] מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת =משפחות לויים וכוהנים מיוחסות שפורטו לפני כן] לְבָד =בנוסף ל..] מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד"

מבארת הגמרא ( מסכת סוכה נב ע"א) בתרגום קל מארמית:

הספּדוֹ של זכריה על מה הוא? מחלוקת רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג. זה מתאים לדעה שמדובר על משיח בן יוסף שנהרג - היינו שכתוב בזכריה (יב, י) :...וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד ...

שנו חכמים: משיח בן דוד שעתיד להִגָלות במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהלים ב, ז) "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה', אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ":שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ". וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: ריבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו: חיים, עד שלא אמרת - כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר (תהלים כא, ה) " חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד"

מכאן, שמשיח בן יוסף נהרג באחרית הימים.

מהרש"א חידושי אגדות] עושה לנו סדר: "שבגאולה העתידה, בקרוב בימינו, בתחילה יבוא משיח בן יוסף להושיע ישראל כמו שנאמר "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" וגו' שאין זרעו של עשו כָּלה אלא ע"י משיח בן יוסף אבל ע"י עובדי כוכבים רבים שיבואו שוב לירושלים ייהרֵג ולא יהיה גאולה שלימה עד בא משיח בן דוד כמפורש בכמה מקראות"

מדברי חז"ל נסיק שהרעיון של משיח בן יוסף היה מוכר. כיצד הגיעה דמותו לבית המדרש?

רבי דוסא לעייל הוא רבי דוֹסָה בֶן הַרְכִינָס, תנא מהדור הראשון והשני לתנאים שאחרי חורבן בית שני =המאה הראשונה], שנולד בתקופתו של חגי הנביא ובן דורו של רבי יוחנן בן זכאי.

אחד החיבורים המשפיעים בתקופתם היה "ספר יצירה". ספר מִסתורי שיוחס לאברהם אבינו או לאדם הראשון. מספרי היסוד במיסטיקה היהודית. המחקרים מצביעים שהספר נכתב באותה תקופה היינו במאה הראשונה.

במאמרו של דוד פלוּסר, "כּתות מדבר יהודה ותקופתן" (מחניים, גיליון ס"ב, 1962,) מוכח שכּת האיסיים-שעסקה רבות במיסטיקה יהודית- הייתה קיימת כבר כ 100 שנה לפני החורבן. הכת האמינה בדּואליות בבריאת העולם. העולם נחלק ל"בני אור ובני חושך". פלוסר: " האֵל שֹם שנאת עולם בין בני אור מזה ובני חושך מזה ובאחרית הימים יושמד הָרֶשַׁע כליל ובהשמדה זו יעברו מן העולם כל תומכי רזי פשע, הם אומות העולם ואותו חלק של ישראל שלא קיבל את תורת הכת". את השקפתם פגשנו במגילות ים המלח ("מגילת בני אור ובני חושך"). ממשיך פלוסר וכותב:

" המלחמה הנוראה של אחרית הימים שתתנהל לא רק בין בני האור ובני החושך עלי אדמות, אלא אף בין המלאכים המשתייכים לגורל אור לבין צבאות בְּלִיָּעַל המשתייכים לגורל חושך "

להשערתי, מכאן ניתן, אולי, להבין איך הגיע משיח בן יוסף לבית המדרש.

שני המשיחים מלווים את תולדות ישראל עד לימינו. רס"ג (ראש ישיבת סורא 882-942) בספר האמונות והדעות מאמר ח' מתאר את אחרית הימים:

".... קדמוננו ז"ל קִבלו, שתקראנה אותנו צרות רבות ורעות, שנבחר בעבורם התשובה, ונהיה ראויים להיגאל. .... ואמרו שסיבת זה, עמידת איש מבני יוסף בהר הגליל, ויתקבצו אליו אנשים מבני עמנו, וילך אל =מקום] הבית המקדש אחר שיהיה ברשות אדום =רומי-לא ישמעאל?], ויעמוד שם עמם זמן, ואחר כן יעלה עליהם מלך ששמו ארמילוס, וילחם בה וילכוד העיר ויהרוג וישבּה ויענה, ויהיה האיש אשר משבט יוסף, בכלל ההרוגים, ויהיו עַמנו בצרות גדולות, ... ומחוזֶק הצרות יצאו רבים מהם מתורתם, ויישארו הנשארים המתבררים המזוקקים, ואז יראה להם אליהו ותבוא הגאולה"

רבים לא מודעים לכך ששלוש פעמים ביום הם מתפללים שמשיח בן יוסף לא ייהרג:

מתוך תפילת עמידה– ברכת ירושלים וברכת צמח דוד

הברכה ה-י"ד: (נוסח אשכנז):וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכּן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וּבְנֵה אותָהּ בְּקָרוב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עולָם. וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוכָהּ תָּכִין:

בסידור נוסח עדות מזרח, הוסיפו הנחיָה למתפלל: "ויכוון להתפלל על משיח בן יוסף שלא ייהרג ע"י ארמילוס הרשע. כך גם לפי הגר"א על פי הזוהר.

הברכה ה-ט"ו: :אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנו תָּרוּם ...ברוּךְ אַתָּהה', מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה

"הרוקח" (רבי אלעזר מוורמייזא (1160-1230) בסידורו מבאר: " את צמח דוד קרן ראשונה למשיח בן יוסף וקרן שניה למשיח בן דוד

מהספדו הארוך של הרב קוק על הרצל (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים):

"והנה, בתור עִקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו =הרוחנית] אין הכוחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה.... ההכרה שהחפץ לחוזקם =הפיזי-מדיני] של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, ... שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי =בנימין זאב הרצל] נפל חלל מעוצר רעה ויגון =הרצל מת צעיר בגיל 44]. על כן ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים החומריים המפעם בכלל באומה, ... על כן תהיה תועלת המרירות שראוי גם כן למי שנוכל לחשבו בתור עִקבא למשיח בן יוסף, מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחיית האומה במובן החומרי והכללי"

בנו הרצי"ה חיזק את הקו של ראיית הציונות החילונית כמשיח בן יוסף. משיח בן יוסף אינו אדם אלא תהליך הכשרה לקראת הגאולה.

צא ולמד: יוסף הצדיק מפלֵס דרך למשפחתו. ארונו הולך בראש מחנה בני ישראל במדבר. יהושע משבט אפרים כובש הארץ. שמואל הנביא, משבט אפרים, מושֵח את דוד משבט יהודה למלך, אחרי האכזבה משאול המלך משבט בנימין = שבט-אח לאפרים.

המתח, בספר שופטים, בין השבטים פורץ כאשר ירבעם בן נבט, איש אפרים, מפצל את המלוכה. ירבעם ואינו עושה "הטוב בעיני ה' " ופוגע בעילת הפיצול - עונש לבית דוד.

משיח בן יוסף ילווה את תהליך הגאולה, כפורץ דרך וכמשביר כיוסף - המכין את הקרקע המדינית והמדינתית לקראת הגאולה הרוחנית - משיח בו דוד.

תפילת העמידה הייתה הייתה מורכבת במקורה מי"ז ברכות. לאחר החורבן נוספה תפילת "צמח דוד", כהמשך לתפילת "בונה ירושלים" על ידי חכמי יבנה. בעקבות חז"ל, על סופו הטראגי של משיח בו יוסף, הוכנסה גם תפילה לשלומו.

מה שהתחיל במנגינת תחנונים של יהודה מול יוסף והפך למלחמת מלכים סוערת ע"י חז"ל, הפך ברבות הימים לשני מלכים שהם שני משיחים. בבית הרב קוק אומצה "מנגינת" הציונות החילונית. אכן, "התקווה" מולחנת בקצב הליכה מלכותית Andante - Maestoso . – שיר שלא נגרר בכבדות יתרה, אך מצד שני אינו קליל או מהיר, אלא שומר על צעידה מכובדת וחגיגית. "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". פעמים נחיש ופעמים נמתין.

אריה דיכטוולד, רעננה, ‏ג' טבת, תשפ"ו

דבר תורה - ויגש תשפ״ו - מחירים ריאליים. השקעות. בלי סובסידיות.
מייקל אייזנברג

בפרשת השבוע, פרשת ויגש, אחרי הדרמה של התוודעות יוסף לאחיו, ואחרי תיאור המפגש של יעקב עם פרעה והתיישבותה של כל המשפחה במצרים, עוברת התורה לתאר כיצד ניהל יוסף את הכלכלה המצרית בשנות הרעב:

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה.
וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.
וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה… (בראשית מז, יג - כ)

ר' דון יצחק אברבנאל, שהיה תקופה מסויימת שר האוצר של פורטוגל, תמה בפירושו על הצורך להאריך בתורה בתיאור ניהול כלכלת מצרים: "למה נזכר בתורה כל הסיפור הזה המיוחד למצרים… כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים, לא בתורת הא-ל".

בספרי 'עץ החיים והכסף' הרחבתי על המהלכים הכלכליים של יוסף ועל חשיבותם. הצגתי את הפירושים שהסבירו שהסיפור מדגיש שהמצרים, ששיעבדו את בני ישראל אחרי מות יוסף היו כפויי טובה, לעומת הרב יוסף בכור שור ואחרים שטענו שהסיפור מבקר את יוסף שגבה את כל האוכל כמס בשנות השובע ולכן היה צריך לחלק אותו בחינם בשנות הרעב. לפי גישה זו, ההלאמה דה-פקטו של כל הכסף והרכוש, בעוד בני משפחתו של יוסף מקבלים לחם חינם, עוררה את האנטישמיות שהתפרצה בהמשך. הקו שאני פיתחתי בספר הוא שיוסף נהג כשורה, כי השתמש בכסף כאמצעי לניהול הצריכה. הוא גבה מחיר רגיל, ולא מחיר של תקופת רעב, ועשה זאת כדי להבטיח שאנשים לא מתנפלים סתם, וכדי למנוע מצב שאחר כך באמת לא יישאר אוכל, אם הוא יחולק בחינם. כמו קצבאות מסוגים שונים בימינו, כשמחלקים בחינם, זה מבוא לשחיתות, לרמאות וניפוח הצרכים. כשמדובר באוכל בתקופה של משבר כלכלי או רעב כבד, בשלב מסויים דווקא חלוקה בחינם עלולה להתפתח למרמור ולכאוס, כשיש כאלו שמקבלים בצדק, יש כאלו שמקבלים יותר ברמאות, ויש כאלו שלא מצליחים לקבל, ומבחינתם הם מתוסכלים ומוכנים לשבור את הכלים.

בהמשך לקו זה, במהלך המאחד בין שתי הקריאות, הצעתי בספר, שגם אם יוסף התכוון לטובה, וגם אם המצרים היו חייבים לו את הישרדותם, בהחלט יתכן שמתחת לפני השטח רחשו קולות מתמרמרים שהתפרצו רק כעבור שנות דור, או שניים, כפי שקרה לא פעם אחרי משברים כלכליים גם בהמשך ההיסטוריה (כמו מה שבא בעקבות האינפלציה בגרמניה בשנות העשרים של המ הקודמת, וכמו מה שמתחולל היום בכמה מקומות בעולם היום בעקבות קריסת הבנקים והמשבר הפיננסי העולמי ב-2008).

אבל מדוע העם הסכים עם המהלכים בזמן אמת? למה ההמון לא קם ושבר את דלתות המחסנים? כיצד הצליחו פרעה ויוסף לשמור על התנהגות מאופקת יחסית, כאשר הרעב חריף כל כך?

בפרשת השבוע שעבר עם התגברות הרעב, העם צעק אל פרעה והוא ענה לפניית העם: "לכו אל יוסף". להבנתי זה יותר טוב מאשר היה אומר: אני אתן לכם אוכל. לא רק שפוליטית הוא מסיט מעצמו את האש. האמירה משדרת שיש תוכנית סדורה ומוכנה מראש, ולא פחות חשוב מכך: שיש אמון בין ראשי המערכת. אף אחד לא אמור לחשוש ש"מי יודע אם יספיק האוכל", "איזה מקורבים יזכו לקבל ממנו יותר" או "איך מהנדסים את מדינת הרווחה?". פרעה עונה לכל תחושות המצוקה ואומר: "מינינו אחראי, איש מקצוע, שעבד על הפרויקט שבע שנים, וכולכם ראיתם אותו מסתובב במרכבה שלי בכל רחבי מצרים". היות שהמשטר השקיע ברצינות, בתשתיות ובטאלנט, ופעל בשקיפות, התפיסה שמתקבלת היא שהאירוע תחת שליטה. למי שתוהה למה זה חשוב: הרבה מהפכות כולל המהפכה הצרפתית הן תוצ של מחסור באוכל להמונים. ייתכן אפילו, שהעובדה שיוסף הוא זר שאיננו מקושר לקבוצה כזו או אחרת, עזרה אף היא להשקיט את החששות.

בהמשך לאותו קו ניהולי, כאשר כל הכסף נגמר, ושוב עולה החשש שאנשים יצאו לרחובות ואפילו יפנו למהלכים אלימים, שיובילו לביזה ואנרכיה, פותח יוסף במהלך להחלפת הבהמות בלחם. אבל זו לא רק וריאציה מתבקשת אלא יש פה משהו מעבר להתמודדות עם הקושי הנוכחי. הרעב מחריף ולכן השיטה חייבת התייחסות חדה יותר. אסביר: בתקופת רעב וכשהאדמה שוממה לחלוטין אין לאנשים מה לעשות עם חמורים וסוסים שהם המיכון החקלאי של העת העתיקה. בנוסף, אין במה להאכיל את המקנה, אז גם תפוקת החלב לא משהו, והבשר דל. ממש כמו בחלומו של פרעה עליו קראנו בשבוע שעבר, גם במציאות הפרות הן רעות מר ודקות בשר, והן מכלות את כל שאריות הצומח שאולי עוד שרד.

בסיטואציה זו, לאנשים אין עסקה טובה יותר מהעברת הבהמות שזקוקות למספוא, לידי יוסף. עבור יוסף, החלפת בהמות, שהן בור תזרימי, בלחם יקר ערך בתקופת הרעב זו לכאורה עסקה גרועה. יוסף יצטרך להאכיל את כל הבהמות האלו או שהן ימותו ברעב, ואולי כמו ברעב בימי אליהו, המלך, שאולי היה האחרון להחזיק בהמות, ידרש אפילו להריגה יזומה: "...וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן. וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ… וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מלכים א יח, ב - ה).

עם זאת, מבחינת יוסף, אם הוא לא מתכוון להרוויח ממכירת הלחם למצרים (כי זה הלחם שהוא גבה מהם בשנות השובע) והוא רוצה בעיקר לנווט את הביקוש ואת הצריכה בשוק, המהלך עם הבהמות הוא הצלחה. מעבר לכך שיוסף מצליח לא לחלק בחינם, כשהוא לוקח אליו את כל הבהמות, הוא מעביר מסר לשווקים שיש מספיק אוכל במחסנים של המלך. זה עצמו גורם לרוגע ולאופטימיות שהמשטר מנהל את האירוע, ושיש אופק מסודר. כל זה, אפילו אם בהמשך הוא יצטרך לחסל את הבהמות שקלט, ככל והרעב יחמיר והמחסנים יתדלדלו.

מנין לקח יוסף את הרעיון? יתכן שיוסף למד זאת מהאחים שבמצוקתם אמרו: "לָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (בראשית מג, יח) כשהרגישו שנעשה להם עוול, ושהמשטר לא נותן בהם אמון. לכולם ברור שאין כל חשיבות לחמורים אם הם ישארו בשבי במצרים, ולכן האמירה הצינית-באופן-מיוחד, מפנה זרקור לאירוע. באופן מובהק החמורים מוזכרים שבע פעמים בסיפור ירידת האחים למצרים (מב, כו - מה, כג) ולא פעם נר שמדובר באיזכור שאין בו כל צורך: "וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם"; "וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם"; "וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם". ההתייחסות החוזרת לחמורים, ולמה שקורה איתם, מגלה שעבור האחים החמורים היו קריטיים כי הם היו הדרך היחידה שלהם להעביר אוכל למשפחה בארץ. כלומר, בסיטואציה שבה הם היו, אפילו אם רק לוקחים להם את החמורים זה שווה ערך ללקיחת עצמם לעבדות. למה? כי הם לא לעצמם. יש להם משימה - להביא אוכל הביתה לאביהם, לנשיהם ולטפם. במצרים, כשהרעב כבד, אין לאנשים אף משימה פרודוקטיבית. הם לא צריכים את החמורים. כתמונת ראי למצב של האחים שמתוסכלים מעלילות השלטון, יוסף הבין שאם יציע למצרים עסקה טובה בהחלפת החמורים באוכל, הם ירגישו שהמלך טוב, ואם המלך טוב אין הפגנות ברחוב.

מה יעשה יוסף עם כל הבהמות שקלט? יתכן שהבהמות שבכל זאת ישרדו - שבע הפרות הרזות שנשארות בסוף החלום - יהוו בסיס לזנים עמידים שיתנו למצרים יתרון בעתיד. אבל גם פה יתכן שהמהלך של יוסף עמוק יותר. הערה היסטורית מעניינת המתוארכת לסביבות זמנו של יוסף, בנוגע להתפתחות אורוות מלכותיות במצרים, עשויה להשתלב היטב בסיפור של הפרשה שלנו. לפי המחקר בתקופת הממלכה החדשה (תחותמס, רעמסס וכד’) מצרים פיתחה אורוות מלכותיות וגידול סוסים משוכלל, מה שהפך אותה למעצמה צבאית ולמובילה בגידול סוסים בכל האזור, ואפילו בעולם. במילים אחרות, יתכן שכל סוס בפני עצמו שווה מעט מאוד בתקופת הרעב. אבל, מאגר של הרבה מאוד סוסים נותן אלפא, כי אפשר לעשות ניסויים ולהרכיב ממנו זנים שונים של סוסים ולאפטם תכונות.
בהמשך לכך, השבחה של שוורים על ידי “שרי בקר” (imy-r ihw) מוכרת במצרים כבר מתקופות קודמות בהרבה, עוד מימי הממלכה העתיקה, והיא התבצעה במקדשים ובאחוזות מלכותיות. בהחלט יתכן שיוסף, ופרעה שחלם על פרות יפות ופרות רעות, שאפו לחדש את המאגר הגנטי ולעשות משהו דומה למה שנעשה עם הסוסים גם עם כל הבהמות האחרות. פרעה אפילו חיפש להרחיב את הטאלנט בתחום, כשפנה אל יוסף והציע משרות של שרי מקנה לאחיו: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (בראשית מז, ו). כזכור, יעקב אביהם הפעיל בזמנו ידע בתחום: "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת... וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד… וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת. וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד…" (בראשית ל, לח - מג), וסביר שהאחים, שהתמחו ברעיית צאן, החזיקו בידע המשפחתי הזה. ]

להבנתי, בזמן אמת, יוסף לא ניצל את הרעב כדי להעלות את מחיר הלחם. אם היה עושה זאת היה מכניס את כל הציבור להיסטריה. הוא המשיך לשדר עסקים כרגיל ולהחליף במחירים של ערב המשבר. ועדיין, במבט לטווח הארוך יוסף עשה עסקה טובה. הוא קנה סוסים, שלימים יתנו לפרעה להחזיק את השלטון מבחינה צבאית. תחת ההנחה שהכלכלה תחזור למצבה הקודם של טרום הרעב, זה לא רק שהבהמות יהיו שוות יותר, זה המסר שיש עתיד אחרי הרעב, שהיה יקר מפז עבורו.

הן באמצעות עשייה מסחרית והן דרך עשייה טכנולוגית, יוסף מעביר מסר של אופטימיות ואמונה בכוחו של האדם להשפיע על התהליכים בטבע, ולשפר את הביטחון, המדינה, ואפילו העולם. האופק המשותף, בלי שכל אחד ינסה לבלוע את השני, האמון בין המנהיגים הלאומיים וניהול התהליכים בשקיפות, הוא מה שהשאיר את כל מצרים סולידרית.

כיום, אחד האתגרים בכלכלה מודרנית, ובניהול תקציב לאומי, הוא ההשקעה לטווח הארוך. היתרון למשל של הסינים מול מדינות מערביות הוא שהם יכולים להשקיע בתשתיות גם אם הפרוייקט יפסיד כסף. יש להם ראייה לאומית רחבה יותר ואסטרטרגיה ארוכת טווח יותר שתתגמל אותם אחרי שנים. דמוקרטיות, שבהן הבוחרים חורצים גורלות של מנהיגים כל ארבע-חמש שנים, הרבה יותר מדי פעמים לא מסוגלות לכך. במיוחד הדמוקרטיות, שביד אחת מתבססות על מכרזים וביד השניה מוציאות את הכסף על חלוקת רווחה חינם, מאותגרות בנושא זה. יוסף בנה גם תשתיות וגם מנגנון. זה אפשר לו להשקיע במצבורים לאחסנה, לבנות שווקים ולשכלל את שיטות המסחר, ובסופו של דבר להוביל שינוי תרבותי-חברתי-כלכלי דרמטי: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ" (בראשית מז, מא). מאידך אין ספק שכלכלות מתוכננות מדי, לא היו מוצלחות במיוחד במ שעברה, או לפני כן, ואני לא חושב שמישהו מאיתנו רוצה לוותר על החירויות שהדמוקרטיות מעניקות. בטווח הארוך, אם מרגילים את האזרחים שהמשטר עושה הכל ואחראי על הכל, זה מעקר את חוש היזמות, ולא מעודד פריצות דרך (בסין הם פותרים את זה על ידי העתקת החידושים וההמצאות של המערב, אבל בגלל זה הם כמעט תמיד צעד אחרי, גם אם הם מצליחים לספק מזון ועבודה ליותר ממיליארד אזרחים).

אז מה בכל זאת ניתן להסיק? שיש רכיבים שמאפשרים למדינה מאותגרת להפוך למעצמה. מנהיגים בתפקידים שונים שיש ביניהם אמון, השקעה בתשתיות קריטיות והסכמים משני מציאות לטווח הארוך, מימון פרויקטים שאינם מניבים ב day-one אבל יש סיכוי שיביאו לתוצאות משנות-מציאות בהקשרים רחבים. אין פה שחור-לבן. צריך בעיקר ליזום, ליצור ולראות תמונת עתיד ארוכת טווח שונה. ללכת על חשיבה בין דורית, ולבנות פונקציה מורכבת כפי שיוסף עשה ב'מחצית השניה' של האירוע כשהחזיר את היוזמה לעם: "הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם" .הוא מדגיש שזו לא עוד סובסידיה. זו השקעה "לְזֶרַע הַשָּׂדֶה" ורק אחר-כך "וּלְאָכְלְכֶם". הוא נותן בהם אמון שלא סתם יאכלו את הכל, ומסביר שהעשיה הפרטית מועילה למדינה בה יגורו ילדיהם ונכדיהם. רק כך אפשר להגיע אפילו מעבר למה שאפשר לחלום.

מייקל אייזנברג.

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 374 -שליט ומשביר- חיים קופל

1) בְּדִבְרֵי הַתַּנְחוּמִים לְאֶחָיו אוֹמֵר יוֹסֵף "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם..וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית..וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה" (מַה-ה..ח).

2) רש"י אומר "למחיה" להיות לכם למחיה. יש להבין את דברי יוסף, שהרי אִילּוּ הוּא הָיָה מִתְמַנֶּה למשנה למלך מצרים, מיד עם הגיעו למצרים, ניתן להבין את דברי הנחמה שלו לאחיו שזוהי שליחות א-להית, שהיה חייב להגיע למצרים בכדי להתמנות שם לתפקיד הבכיר, ממילא אַל לָהֶם לְהִצְטַעֵר עַל מַה שֶׁגָּרְמוּ לוֹ בְּטַלְטֵלַת הַדֶּרֶךְ שֶׁהָיְתָה מְחֻיֶּבֶת. אבל המציאות הייתה שונה, לאחר שיוסף הגיע למצרים הוא שימש כמשרת לְפוֹטִיפַר, שם היה לו "אירוע" לא נעים עם אשת פוטיפר, שֶׁהֶעֱלִילָה עָלָיו עֲלִילַת שָׁוְא, ובשל כך הוא נשלח לכלא לשתים עשרה שנים. מוּכָח בַּעֲלִיל שזו לא הייתה שליחות א-להית, אֶלָּא יוזמת אֶחָיו, ומה שייך לנחם אותם "שלא יעצבו כי למחיה שלחני א-להים" ?

3) הדברים יובנו על פי הפסוק בפרשת מקץ "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (מב,ו). מנהג העולם שהשליט יושב בארמון ופקידיו הם אלה שמנהלים את הַלּוֹגִיסְטִיקָה וחלוקת המזון. אבל יוסף הבין ששליחותו הא-להית הייתה שהוא "יֵרֵד אֶל הָעָם" ויעסוק בעצמו גם בחלוקת המזון, בכדי שיראה ויכיר את פשוטי העם, יבין את צרכיהם ועל ידי כך יצליח בתפקידו . כך הוא גם יוכל לְזַהוֹת בֵּינֵיהֶם אֶת אֶחָיו, וימלא את שליחותו הא-להית.

4) לכן הַשְּׁהִיָּה בְּבֵית פּוֹטִיפַר וישיבתו בכלא , הייתה הזדמנות טובה להכיר את כל רבדי העם, כולל הַשְּׁבוּרִים וְהַנִּדְכָּאִים. יוסף מונה לשליט, אבל הוא תיפקד גם כמשביר. הוא קבע שכל אחד יקבל מנה קטנה, וּבְכָךְ חִיֵּב אֶת כֻּלָּם לָבוֹא אִישִׁית, לְשֵׁם קַבָּלַת הָאֹכֶל, הוא גם עסק בחלוקת המזון ובכך איפשר לעצמו לזהות בין הבאים את אחיו, ולמלא את שליחותו לגביהם. (רש"ר הירש מא-נו..נז).

5) מעתה, מובנים דברי יוסף " אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" , מכיוון שגם העבודה בבית פוטיפר, וכן ישיבתו בכלא, הָיוּ חִיּוּנִיִּים, בכדי להכיר את העם המצרי, להצלחת שליחותו, והכל שליחות א-להית.

6) עתה, גם מובן למה יוסף מזכיר כמה פעמים שרק א-להים שלח אותו, גם בתקופה שהיה עבד, או בכלא, וטרם מונה לשליט במצרים. שהרי אין זה הגיוני שעבד יהפוך לשליט, וְעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁמֻּנִּיתִי לַתַּפְקִיד, שלא כדרך הטבע, סימן מובהק הוא שה' שלח אותי לכל התהליך, ואינו קשור למעשיכם. אפילו פעולת המכירה למצרים, בהכרח לא מתייחסת אליכם, שהרי אין עבד מולך על פי הטבע. וזו ראיה ש "שמני א-להים לאדון לכל מצרים" (מה,ט), לכן חזר על ביטוי זה כמה וכמה פעמים.(מתוך "אש תמיד" הרב ישראל דרוק שליט"א).

7) תשובות לפרשת מקץ

א) האם בריאות היא תכונה המאפיינת יְצוּרִים חַיִּים בִּלְבַד?

תשובה: לא! "והנה שבע שבלים..בְּרִיאוֹת" (מא,ה) רואים שגם צומח (שבולים) מאופיין בִּבְרִיאוּת.

ב) שתי מלאכות שאסורות בשבת בפסוק אחד?

תשובה: חריש וקציר: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" (מה,ו)

8) שאלות לפרשת ויגש

א) מצא בפרשה שני פסוקים רצופים, המסתיימים באותן צמד מילים?

ב) בפרשתנו, איזה אדם יחיד נקרא בשם רבים?

שבת שלום -מחיים קופל.- מעדנים 374 פרשת ויגש תשפ"ו

תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.co.il

או בווטסאפ 052-3604905

פרשת ויגש-תשפ"ו-דובי פריצקי.
בעימות הקשה בין יהודה ליוסף נראה שידו של המשנה למלך על העליונה. אולם חז"ל הציגו את הוויכוח כעימות חריף בין שני בעלי עוצמה:
"אמר לו יהודה: אני צובע את השווקים שבמצרים בדם. אמר לו יוסף: צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם את כותנת יוסף בדם".

בלשון ימינו, יהודה מאיים להפוך את מצרים כולה לשדה קרב, ויוסף משיב לו בעוקצנות: אתם כבר בעלי ניסיון – הרי אתם אלה שמרחתם דם על כותנת אחיכם.

העימות מסתיים בפיוס ובהתוודעות של יוסף, אך מתוך עיקרון עמוק: אפשר לשנות את העתיד, אך אי אפשר לשנות את העבר. עם זאת, באמצעות פעולה נכונה בעתיד ניתן לגאול גם את העבר. יוסף אומר לאחיו: זהו מעשה אלוקים. אתם חלק מתוכנית גדולה. אל תחששו מנקמה מצידי – אין בי רצון כזה. כולנו הונחנו בידי כוח גדול מאיתנו.

כוחו של יהודה מתגלה בפרשה כמנהיג רוחני. הוא זה שיעקב שולח לפניו לארץ גושן, וחז"ל מבינים שהלך להקים שם בית מדרש. בכך מתווה יהודה דרך לחיים בגלות: התורה ובית המדרש הם ששמרו על העם מלהתבולל במשך אלפי שנים.

מטרת עם ישראל היא להביא לעולם בשורה שהיא מעבר לצרכים של העולם הזה בלבד, כפי שמייצג יוסף. בני יעקב עוסקים ברעיית צאן – ביטוי למציאות נפשית של הליכה והתקדמות בלי קיבעון בעולם החומר. הרועה אינו תלוי בקרקע; הוא נע ונד ממקום למקום. ואכן, בהמשך הדורות יהודים כמעט שלא עסקו בעבודת אדמה בארצות הגלות.

לפי חז"ל, הגלות במצרים כללה שלוש גזרות המשלימות זו את זו: גרות, עבדות ועינוי.
גרות – חיים כעם זר: בלי אדמה, בלי מעמד ובלי הגנה. כל זאת כדי לבנות רגישות מוסרית ולהבין את נפש הגר.
עבדות – שלילת השליטה על הזמן, הגוף והחירות, כדי ללמד שחירות אינה מובנת מאליה, וליצור עם שאינו יכול להשלים עם שעבוד אחרים. עם שלא היה עבד – עלול לשעבד.
עינוי – צריבה נפשית, פיזית ומוסרית של הערך שלא לדכא אחרים.

מצרים הייתה כור היתוך. העינוי יצר זעקה משותפת, ובלעדיו היו בני ישראל נשארים ומתבוללים במצרים. מצרים יצרה זהות, ולכן אנו מזכירים תמיד את יציאת מצרים.
שבת שלום מאשקלון ️-דובי פריצקי.

רעיונות לפרשת *ויגש*-יגאל גור אריה-תשפ"ו

פרשת בר מצווה של אודי זהר ז"ל

פרשת בר מצווה של קובי סבן- ברכות

פרשת בר מצווה של חנן נוימן- ברכות

"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה..."

המפגש המרגש בפרשתנו אינו רק מפגש משפחתי. אלה רגעים שבהם המשפחה הזו מתחילה להפוך לאומה, לכן כל פרט קטן הוא בעל משמעות לדורות. זו לא רק טלנובלה מרתקת שבה אח אחד נמכר, ואז הופך למלך ושוב פוגש את אחיו- אלה רגעי בראשית של עם ישראל. *המסר בסיפור, שבגלל מלחמת אחים יוצאים לגלות* .

בכל שלב בהיסטוריה שלנו, כשרצינו לזרוק זה את זה לבור, כשהיו ביננו שנאה וקנאה, התוצאה הייתה טרגית.

מישהו מאד קרוב פגע בי, הוא מרגיש עם זה מאד רע, הוא ממהר להתנצל מעומק ליבו. אני מרגיש שהפגיעה לא הייתה מקרית, היא מתמשכת. אבל הפוגע מתנצל בכנות. אני בדילמה, האם למחול בקלות, להתפייס, לקוות לעתיד טוב יותר- או לנסות ולחנך את הפוגע. לחנך אותו בזה שאגרום לו להזיע, לא אתרצה בקלות, אקדיר פנים, אמנע מלהיפגש. לאחר שניסיונות הפיוס נדחים, משוכנע הפוגע שאני מונע על-ידי רגשי נקמה קטנוניים, או שאני אפילו סוחט אותו רגשית. אני חש שגם אם אני צודק בסירובי להתפייס מידי: אני מפסיד את ידידותו העתידית, צל בלתי נראה יפריד ביננו. מצד שני לא אסבול יותר מפגיעתו הרעה של ידידי הקרוב. מה עושים ??

בפרשתנו הדילמה הזו יורדת לעומק בלתי רגיל.

מדוע מענה יוסף את אחיו? מדוע אין הוא מתגלה אליהם מידית? האם חפץ הוא בנקמה? האם אין יוסף יודע לסלוח?

לי נדמה כי יוסף לא אדם קר, יוסף מבין ששנאה כזו, אשר טופחה כלפיו והגיע עד לכמעט שפיכות דמים, ובפועל למכירתו ולסילוקו מארצו ומבית אביו-אינה יכולה כך סתם להימחק במחי יד. התנאי לפיוס של ממש מחייב את אחיו לחוות באופן צורב חוויה של חוסר ביטחון וחוסר אונים. חוויה של סכנה ממשית לחייהם. רק חוויה מעין זו יכולה להביאם לתודעה עמוקה של משמעות המעשה שעשו שנים רבות קודם לכן. *רק חוויה מטלטלת עשויה לשנות אותם*!!.(מה אנו יכולים ללמוד על מצבנו???)

יחסי יוסף ואחיו לא חוזרים להיות חמים וזורמים, *אבל לפחות אפשריים ומאוזנים*.

"מלחמת אחים" – תמיד מובילה אותנו לגלות. האחים זרקו את יוסף לבור, וכך התגלגלה המשפחה כולה אל גלות מצרים. אלפי שנים אחר כך שנאת אחים החריבה את הבית וסילקה את עם ישראל מארצו.

הלקח ברור: גם בחיים שלנו צריך להפעיל מחשבה תחילה. לשקול מה מתאים להגיד, ומתי, גם אם אנחנו צודקים. אם יש כאן בית, משפחה ערך שהוא גדול מאיתנו, אולי כדאי לחשוב היטב לפני שפוגעים בו ומתפרצים באופן אימפולסיבי. יוסף מוכיח שלפעמים צריך לנווט בחכמה את העניינים כדי לצאת ממצבים רגשיים מסובכים, אל מציאות בריאה ומתוקנת. יוסף- שאולי אין צודק ממנו- בעצם אומר לנו: אל תהיה תקוע רק בצדק שלך, *תחשוב בחכמה איך לחלץ את כולם יחד מהמצוקה*.

הלקח ברור *פרשת השבוע אינה היסטורית, אלא אקטואלית*

מוסיפה יהודית פלד

שיוסף בהיפוך אותיות= *פיוס*

עם עצמו וגאוותו ועם אחיו.

ודבריו לאחיו אתם חשבתם לרעה..וה' שלחני למחיה לפניכם"...

מעידים על ההשתנות שלו והבנתו הוא לא הציר המרכזי של העולם אלא יש מי שמנווט את הדברים..

ובכל מצב כדאי לנו לראות את הנסתר כי *נסתרות דרכי השם*

ןגם ביחס לממשלה שצמחה פה

המילה 'המחלה' מורכבת מאותן אותיות של המילה 'החלמה', כדי ללמד אותנו שמחלה היא בעצם חלק מתהליך ההחלמה וגם החלמה.

שבת שלום! -שבת שלווה ענוגה!! *יגאל גור-אריה*

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or

‍