אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
סדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב לורד יונתן זקס ז"ל:
לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום
והערב - יום חמישי יא' אדר ב' תשפ"ד - 21.03.2024 (מוצאי תענית אסתר)
דו-שיח:
ידידינו מאחורי הקלעים, זלמן (זלמי) זוננפלד משוחח עם:
עו"ד חרדי, סרן פעיל במיל, נבחר ציבור בלשכת עו"ד,
עו"ד משה תורג'מן (גם דמות ציבורית בערוץ 14)
הנושא: "שותפות החברה החרדית בזכות ובאתגר לשרת במערכת בטחון את מדינת ישראל."
......................................................................................................
שיעור זה מוקדש לעילוי נשמתו של סרן דניאל בן דורון ושלי פרץ הי"ד, נפל בעת מילוי תפקידו במלחמת מצווה בחג שמחת תורה תשפ"ד בהגינו על עם ישראל וארץ ישראל.
יהי זכרו ברוך.
(בכל שבוע ניתן להוסיף בקשות להקדשת שיעור)
.....................................................................
לכניסה לזום לחץ כאן
https://zoom.us/j/99767804505?
OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT
Meeting ID: 997 6780 4505
Passcode: 37144
להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקרא
https://chat.whatsapp.com/
DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
....................................................................
לכניסה לכל ההרצאות "לרפא עולם שבור-
לאן ממשיכים מכאן? לחץ כאן
https://open.spotify.com/show/
32ke5eOsZNHpKm5n8bkFYZ?si=
bfKgJc6xTFmYbNdnDePagg
.............................................................................................
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-סרטון - פורים וצירוף מקרים
$
הרב ערן דאום-רב קהילת שמשוני-מודיעין - הקלטה:
מה הקשר בין פרשת ויקרא שבת זכור ומגילת אסתר ?
-https://www.youtube.com/watch?v=cSNkGl_HzQs
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות בינה בתורה' (ויקרא-במדבר) לפרשת 'ויקרא':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
חוקי ההקרבה ללא תפילות ומזמורים?!
וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ;
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ;
וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר, עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם,
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַ-ה'; (א', ו-ט)
שתי שאלות כבדות עולות מהפסוקים האלה:
נתבונן כאן בעיקר בשאלה הראשונה, ונשתדל תוך כדי דיון להתייחס גם לשנייה.
חז"ל (ערכין יא, א) למדו (על פי דברי-הימים-א ו', טז-יח), ששירת המזמורים הייתה נתונה לבני לוי, ואילו הדינים בתורה מפרטים, מכינים ומשרתים רק את עבודת הכהנים. מדוע דבר זה אינו כתוב בתורה?
יש שטענו, שאכן מי שהביא קרבן (לפי התורה) לא אמר כל תפילה שהיא, ולדבריהם כל עבודת המשכן אמורה להתנהל בדממה; לכן הם כינו את המשכן המתואר בספר ויקרא, 'מקדש הדממה',1] משום שאי אפשר לבטא במשכן תפילות ומזמורים. הרעיון העומד מאחורי גישה זו הוא, שאין תפילה היכולה לבטא את כל מה שיש בנפש העומדת לפני ה', והדממה מכילה תמיד יותר מכל דיבור, בבחינת מה שנאמר לגבי אליהו:
...וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה'!
וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה; (מלכים-א י"ט, יב)
רק תקיעת חצוצרה, המשמיעה קול שמעבר למילים, יכולה ללוות את הקרבן (וגם זה לא נזכר בספר ויקרא עם עבודת הכהנים בקודש הפנימי, אלא בספר במדבר שמסביב למשכן, אף שהכהנים בני אהרן הם שיתקעו "על עֹלֹתֵיכֶם ועל זִבחֵי שַלמֵיכֶם"; במדבר י', ח-י).
אולם לדעתי, הסבר זה איננו נכון.
בני ישראל היו מבטאים את תפילותיהם ואת שירתם עם הקרבנות, לפניהם ואחריהם, כמו ששרו על ים סוף, אולם התורה לא רצתה לציין זאת מסיבה עקרונית מאוד בעבודת ה' החופשית, כי התפילות והשירה נאמרו בחופש גמור, כמו עצם ההבאה של קרבנות הנדבה!
אולם מדוע זה לא כתוב?
דבר דומה לכך אנו רואים בספר בראשית, שנזכרו בו מזבחות ולא נזכרו בכלל חוקי הקרבה, אפילו לא אחד מהם! האם פירוש הדבר שבימי האבות לא היו חוקי הקרבה לקרבנות העולה? הרי ברור מפרשת העקֵדה, שהיו כללים לבניית מזבח ולהכנת העצים, והייתה דרך שבה היו מקריבים קרבן עולה; גם היה ברור לאברהם כמו ליצחק מהו קרבן עולה, וכך ניתן להבין מדוע יצחק (השתקן), במשפט היחיד שהוציא מפיו, שאל את אביו: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"? (בראשית כ"ב, ז); יצחק כבר ראה קרבן עולה וידע היטב מהו, ובכל זאת, אין התורה מתארת בספר בראשית שום פרט מחוקי קרבנות, מי מקריב וכיצד.
לדעתי, בבמות היו מקריבים גם לפי מנהגי האבות, אך התורה נמנעה מלהזכיר מנהגי קרבנות מימי האבות, כדי שיונהג בישראל רק מקדש אחד וחוקי קרבנות של 'תורת כהנים' – "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר ט"ו, טז)!
נמצאנו למדים שפרטי העבודה הם הדגשה מכוונת בספר ויקרא, שאיננו עוסק בשירה ותפילה, אלא בחוקי הקרבה; המשכן לא היה 'מקדש דממה' – אדרבה, היו בו שירות ותשבחות רבות, במיוחד כאשר היו אלו קרבנות נדבה ולא קרבנות חובה, אבל התפילות והשירות נאמרו בחופש גמור! אילו התפילות היו כתובות בספר ויקרא, הרי היינו חייבים לומר את התפילות האלה עד היום הזה בלשונן ממש, כחיוב של תורה; על כן הדברים לא נכתבו, כדי שלא נהיה מחויבים לנוסח מסוים של תפילה – התפילה והשירה בתורה ובמשכן היו חופשיות!
דברים אלו תואמים את דעתו של הרמב"ם, שלדעתו עצם התפילה הוא חיוב של תורה, ועם זה כתב במפורש (הלכות תפילה א', א-ג) שלא מספר התפילות, ולא מילות התפילה, הם חיוב מהתורה, אלא עצם התפילה; כלומר, על פי התורה וגם לפי ההלכה, התפילה בתורה היא חופשית – כל מה שירצה האדם לומר לפני ה' יוכל לומר! לכן לא קבעה התורה תפילות מחייבות, אלא השאירה את השיר, השבח והתפילות לרצון החופשי של האדם המקריב.
כל אדם, גם גדול שבגדולים, זקוק לכפרה!
ההפתעה הראשונה בפרק קרבן החטאת איננה ברצון האנושי לכפר על חטא (בשגגה!), אלא בזהות החוטאים – "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ד', ג) – "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ד', יג; על פי הוראת הזקנים, גדולי התורה! הוריות פרק א') – "אשר נשיא יחטא" (ד', כב).
האם שמעתם פעם על אנשי תורה ותלמידי חכמים שיספרו על 'גדול בתורה' שחטא? על 'ראש ישיבה' או על 'אדמו"ר', שחטאו? על 'צדיק הדור' או 'פוסק הדור', שחטאו?
האם לומדים בישיבות מסכת הוריות?
האם הנוצרים או המוסלמים מספרים על חטא כלשהו של 'משיחם', 'נביאם'?! גם פילוסופים, סופרים, יוצרי תרבות ואמנות, מדענים ידועי שם, רופאים ומנהיגים פוליטיים, נוהגים לרוב לספר על כישלונות של יריבים – האם מי מכל אלה יסַפרו לדורות הבאים על כישלונות שלהם ושל הדמויות הנערצות בקרבם? ועוד על הצורך בכפרה? ועוד כסיפור מכונן 'סמכות'?
למיטב ידיעתי, אין דוגמה כזאת, ומעולם גם לא הייתה.
נעבור לרגע מן התורה אל הנביאים, שעמדו כמעט תמיד מול מלכים בתוכחה ישירה שגם נכתבה לדורות – על פרשיות דוד המלך ובת שבע, ועל התוצאות בפרשיות אמנון ותמר, מרד אבשלום ואדוניהו, מסופר בהרחבה בדברי נתן הנביא, שאמר לדוד המלך: "אתה האיש" (=טובח כבשת הרש; שמואל-ב י"ב, ז); אבל בתנ"ך עצמו, בספר דברי-הימים (למלכות דוד!) שאיננו ספר נבואי, כל הסיפור הזה לא נזכר כלל!
מי שחושב וכותב שספר ויקרא נכתב על ידי 'כהנים', מתבקש להראות לנו דוגמה של 'כהנים', שפותחים סיפור המכונן את כהונתם לדורות בקרבן כפרה על חטא של "הכהן המשיח" (ד', ג), או של כל גדולי התורה, זקני "עדת ישראל", "עיני הקהל" (ד', יג).
בהמשך פרקי ויקרא אנו קוראים על אהרן, שנכנס לכהונתו "ביום השמיני" עם "עגל... לחטאת" (ט', ב), לכפרה על אחריותו כמנהיג בחטא העגל; בהמשך מתואר מות שני בניו, נדב ואביהוא, בהקטירם "אש זרה" (י', א-ג).
אפילו משה רבנו, כאשר דיבר כבן אדם בדבריו האחרונים לכל ישראל (א', לז; ג', כו), הסביר את הכישלונות באשמת העם, ובמיוחד הגן על אהרן אחיו בכל כוחו: "ובאהרן הִתאַנַף ה' מאד להשמידו, וָאֶתפַּלֵל גם בעד אהרן בָּעֵת ההִוא" (דברים ט', כ; וביתר שאת בברכת הפרידה, ל"ג, ח-ט); רק בדבר ה' אליו לעלות אל הר העברים (דברים ל"ב, מח-נב) נזכר במפורש החטא ב"מֵי מריבה" והעונש, בסגנון של דבר ה' בספר במדבר (כ', יב, כד; כ"ז, יב-יד).
רק תורת אמת "מן השמיים" יכולה לתאר כך את משה ואהרן, גדול הנביאים וראש לכהנים!
כל אדם עלול לחטוא, וכל אדם זקוק לכפרה!
אין אדם שעומד מעל לחוק הזה!
אפילו בנבואת יחזקאל אין תיאורים כאלה – בתורה מתואר כִּשלוֹן אהרן בחטא העגל, ומות שני בניו בחנוכת המשכן; ואילו ביחזקאל, הכהנים הנאמנים "בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְמֶרֶת מִקְדָשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי..." (יחזקאל מ"ד, טו). רק הם! 'פוליטיקה כֹּהנית-צדוקית' מושחתת כמו שהתפתחה בימי בית שני, כלל לא עלתה על הדעת בנבואת יחזקאל.
ביצירות דתיות אנושיות מתארים 'אנשים מושלמים', שמעולם לא היו ולא נבראו, פרי של שאיפה עמוקה לשלמות מתוך עולם מלא שברים.
ואילו בתורת האמת, כל אדם יכול לחטוא. גם משה רבנו, גם "הכהן המשיח", גם כל גדולי התורה, וכמובן ה"נשיא", המלך – כולם זקוקים לכפרה.
1] ראו ישראל קנוהל, מקדש הדממה, הוצאת מאגנס, תל אביב 1993.
&
מטורי התנ"ך שכתב הרב ד"ר יואל בן-נון לפרקי ספר שמואל (-א ט"ו ול', במפעל 929), להבנת ההפטרה בשבת 'זכור':
בזעקת תפילה להצלת החטופים מידי צוררי ימינו, ולישועת ה' את עמו ואת נחלתו בנצחון לוחמי צה"ל.
שאול במלחמה נגד עיר עמלק
אחרי ביסוס העצמאות הישראלית בהר המרכזי, ציוה שמואל בשם ה' להושיע את שבטי יהודה ושמעון, מלחץ השוסים העמלקים.
במקביל לשבטי ישראל, גם העמלקים התחילו להקים מלוכה ב"עיר עמלק" (ט"ו, ה), כנראה, תל מָשׂושׂ א. (ב'נחל', בין באר שבע לערד).
שאול ירד דרומה, כנראה דרך 'כרמל' לכיוון ערד, באותה דרך בה חזר (ט"ו, יב) – הקֵיני ישב ב"נגב ערד" (שופטים א', טז), ממזרח ל"עיר עמלק" – מאז יתרו ומשה, כשנוצר כורח להכריע, הקֵיני התייצב תמיד לצד ישראל.
כך נחשפה "עיר עמלק" למכת מחץ של צבא שאול, שבא מכיוון ערד.
שאול ויתר על מרדף כולל להכרעת העמלקים במרחב, והסתפק בחיסול 'בירת הטרור', ובשביית המלך "אַגַג" – זאת רואים בהמשך (פרקים כ"ז ול'), כאשר דוד יילחם בהמוני עמלקים, בעת נפילת שאול בגלבוע.
פסוק אחד (ט"ו, ז) גורם לאי הבנה, וכך יש לקראו –
"ויך שאול את עמלק ששוכן ונודד] מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים" ב. – מדוע הציג שאול את הכאת "עיר עמלק" כניצחון מפואר, בעודו מוותר כליל על מרדף ממושך ועל הכרעה במרחב?
במלחמה מול פלשתים, שאול ניסה להוביל להכרעה במרדף "לילה, ונָבֹזָה בהם עד אור הבֹקר" – לוחמיו המותשים אחרי יום לחימה ממכמש, ואחרי ששאול נאלץ לסדר להם שחיטה ואוכל, אמרו לו "כל הטוב בעיניך עשה" (י"ד, לו) – שאול ראה אותם שוכבים, והבין שהוא יכול לרדוף לבדו.
במלחמת עמלק כבר התאים שאול את המשימה לרצון העם, ובשני המקומות כתוב – "וַיַעַט העם אל השלל" (י"ד, לב); "וַתַעַט אל השלל" (ט"ו, יט).
דוד במרדף ההכרעה נגד עמלק
מול צקלג השרופה, והמוני נשים וילדים שנפלו בשבי, והעמלקים בדרכם למכור אותם לעבדים בשוקי מצרים, נשברו אנשי דוד ועמדו לשלוח בו יד, "לְסָקְלוֹ" (ל', ו).
רק היציאה המיידית למרדף, תוך התחזקות בה', ריכזה את כל האנרגיות במאמץ להשיג את העמלקים. יד ה' הצילה (שוב) את דוד בגילוי העבד המצרי החולה שננטש למות בשדה.
העמלקים לא העלו על דעתם, שיחזור מישהו משדה הקרב הידוע לכולם, בעמק יזרעאל, לפני שיעבור שבוע ימים לפחות. אבל דוד חזר מאֲפֵק (=ראש העין) "ביום השלישי" (ל', א), המצרי עדיין לא מת, השוסים עוד לא הספיקו להיעלם כליל, והמצרי היה זקוק רק למקלט בטוח כדי להסגיר את מקום המסתור של העמלקים.
ידוע, שמקומות המסתור היו סוד כוחם של שבטי המדבר. הצבאות שרדפו אחריהם הסתבכו לרוב בצמא, ובאבדן דרך, כי לא ידעו היכן מקורות המים המעטים באזור מדברי.
חלוקת שלל צודקת לכל הלוחמים ידועה מימי קדם, וכבר אברהם, שלא רצה לקחת לעצמו משלל המלחמה, אמר (בראשית י"ד, כד): "וחלק האנשים אשר הלכו אתי... הם יקחו חלקם" – דוד קבע חלק בשלל גם ללוחמים שלא הגיעו לשדה הקרב, כי אינם פחות מחיילי עורף, למשל, באפסנאות ("כלים" =בגדים).
אבל, מדוע נאשם שאול בלקיחת שלל, ואילו דוד הביא וגם חילק לערי יהודה שלל מעמלק?
חלוקת שלל מבטאת את סוף המערכה. שלל יריחו נאסר בחרם, כי זו הייתה ראשית המערכה נגד הכנענים, לבל יחשבו בני ישראל, שכבר ניצחו.
שאול נתן לעם לחלק שלל במקום להכין אותם להמשך המערכה, ואילו דוד השלים את המלחמה בעמלק, בדיוק בשעה, ששאול נפל בגלבוע..
א. כדעתו של פרופ' משה כוכבי,
ב. ראו הרחבה במאמרי 'משא אגג', באתר שלי.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - ויקרא תשפ"ד -קריאה לשליחות
ספר ויקרא פותח בפסוק: " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: " (ויקרא א, א).
רש"י אומר: "ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה =זו], לשון חיבה.
רמב"ן אומר: "וזה דרך חיבה וזירוז". כלומר אין זה רק ביטוי לקשר של חיבה בין ה' לבין משה, אלא הטלת שליחות, וזו משמעות הזירוז.
לפנינו שלוש דוגמאות בהן מופיעה המילה ויקרא.
במעמד הסנה: " וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. " (שמות, ב, ד).
במעמד הר סיני : " וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. " (שמות, יט, ג).
הפעם השלישית היא בפרשתנו.
בספר שמואל: "וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שם, ג, ד). "וַיָּבֹא יְהֹוָה וַיִּתְיַצֵּב וַיִּקְרָא כְּפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שם, פסוקים י-יא).
בכל אחת מדוגמאות אלה מוטלת שליחות על אדם בתוקף המילים ויקרא. זוהי שליחות שמקורה נבואי. בסנה מוטל על משה לקבל עליו את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים. במעמד הר סיני עליו להכינם לקראת קבלת התורה. בספר ויקרא עליו ללמד את בני ישראל את הלכות הקרבת קורבנות לה'. השליחות שהוטלה על שמואל הייתה לבשר לעלי על הדחת שושלת הכהונה מבית עלי. לא במקרה מופיעים במעמד הסנה ובהתגלות ה' לשמואל מילים דומות. בסנה- ויקרא אליו אלהים...ויאמר משה משה ויאמר הנני. אצל שמואל- ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני. ובפסוק הבא קורא ה' בשמו של שמואל פעמיים, שמואל שמואל כמו בקריאתו אל משה.
זוהי קריאה להתייצבות בפני הא-ל על מנת לקבל שליחות. בכל הדוגמאות האלה הקריאה לשליחות היא חיצונית. הא-ל קורא לאדם ומטיל עליו שליחות. משה בסנה מנסה לסרב לשליחות זו אך היא נכפית עליו. ה' בחר במשה ובשמואל משום שהם מתאימים לשליחות ייחודית זו. יש להם את הכישרון הדרוש ואת מסירות הנפש. למרות הקושי הם יעמדו במשימה.
לא כולנו נביאים, ולאחר בית שני פסקה נבואה מישראל. האם גם תמה השליחות? מקור השליחות יכול להיות צורך חיצוני שהאדם מזהה והוא מוכן להתמודד עימו. דוגמה מאלפת נמצאת בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות":
"אנחנו שגרנו במחנות ריכוז, יכולים לזכור את הגברים שעברו בין הצריפים מנחמים אחרים, נותנים את חתיכת הלחם האחרונה שלהם. הם מספקים הוכחה לכך שאפשר לקחת הכל מאדם חוץ מדבר אחד...לבחור את הגישה שלו בכל מערכת נתונה של נסיבות".
האדם מחפש פשר, משמעות או שליחות לחייו. כיצד יֵדַע האדם מהי שליחות זו? שליחות כזאת כוללת בתוכה את הכישרון שיש לאדם למלא אותה והיא ייחודית לו. היא גם ממלאת אותו במרץ ובסיפוק. לעיתים יעסוק האדם בניסוי וּבִטְעִיָּה עד שימצא אותה.
ימים אלה של מלחמה, מלאים בדוגמאות של אנשים שחרפו נפשם ונפלו בהגינם על המולדת. הם יצאו עוד לפני שקבלו צו התייצבות. אחרים, ברחו מן האשפוז לאחר פציעה כדי לחבור אל חבריהם לנשק ולהמשיך במשימה. אנשים, נשים ובני נוער התנדבו לעבוד בחקלאות, דאגו לספק ציוד למפונים בעקבות המלחמה ולפנק את הלוחמים במזון ביתי. הקריאה הייתה חיצונית. היא הייתה המצב. אך השליחות הייתה פנימית. נענים לצו השעה ונותנים מכל הלב. שעה קשה שהיא גם שעתנו היפה ביותר.בלומה טיגר-דיכטוולד
&
על מרדכי היהודי מספרת המגילה את הדברים הבאים,
הרב אברהם רזניקוב רב קמפוס בית החולים איכילוב תל-אביב.
"דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר, י' ג'). פסוק זה מופיע בסיומה של מגילה אסתר,
הנה הגיע פורים, וכיצד נוכל לשמוח ולחגוג השנה כאשר יקירנו עדיין לא שבו הביתה, משפחות כה רבות הצטרפו למשפחת השכול, כה רבים פצועים בגוף ובנפש, והמלחמה עדיין לא תמה? בכל כך הרבה מובנים החברה הישראלית והיהודית עדיין נתונה בתודעת 'שמחת תורה' תשפ"ד (השביעי באוקטובר).
היום הוא יום צום 'תענית אסתר'. 'תענית אסתר' היא יום תענית הנהוג בי"ג באדר, ערב חג הפורים. ברוב השנים בהם חל פורים ביום ראשון, התענית מוקדמת לי"א באדר, יום חמישי, כך גם בשנה זו.
המסורת היהודית ידועה בכך שהיא מערבבת שמחה ועצב, ממש כשם שאנו עוברים מיום הזיכרון ליום העצמאות, כך גם אנו עוברים מתענית אסתר לחגיגות הפורים. אולם חשוב שנזכור שהמעבר לשמחה אינו מבטל את הצער, הצער והשמחה שלובים זה בזה באחדות הניגודים ואנו נדרשים לתודעה מורכבת שבה אנו מסכימים לגם וגם.
בנוסף לכך תענית אסתר מדגישה לנו בעת הזאת ביתר שאת כי גם אם שפר עלינו מזלנו לא נוכל להחריש ועלינו לעמוד לצד כל מי שהמלחמה פוגעת בו:
"ויֹּ֥אמֶר מׇרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִֽים׃ כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִ֘ישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת" (אסתר ד' יג'-יד').
הרב רונן נויברט ז"ל ידיד שלי שנפטר בבית החולים איכילוב לפני מספר שנים, שימש כרב קהילת 'אהל ארי', ברעננה, כתב, על סמך דבריהם של חכמים "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה." (תענית כ"ט, ע"א), וכן על סמך דברי חכמים "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות נ"ד ע"א). את הדברים הבאים,
"השמחה ביהדות אינה מעשה של בריחה והתנתקות. איננו שמחים על מנת להתנתק, ולו במעט, מקשיי המציאות. איננו מנסים לשכוח את הצרות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מבחינה מוסרית, בעיתות של צער ואבל. ברם, השמחה היהודית האמיתית הינה שמחה של עומק, שמחה של חיבור וזכרון. דוקא זכרון הכאב הוא המעצים את השמחה והופך אותה לשמחה מלאה – השמחה היא חובה ולא רשות. גם אם אין כל רצון וחשק לשמוח, אנו חייבים להתגבר על יצרנו ולהכריח את עצמנו לשמוח שהרי זוהי עבודת החודש, ממש כשם שעבודת אב היא להתאבל."
אם כן ננסה להתחבר לשמחה עמוקה, שאינה משכיחה את הצרות אלא מחברת את הכאב אל השמחה.
פורים - יחול ביום א' י"ד אדר, (23.03.24).
מקרא המגילה לאחר צאת השבת י"ג אדר (23.03.24).
תענית אסתר - תחול ביום ה' י"א אדר (21.03.24).
פורים - הוא חג שנחוג ברוב הארץ בי"ד באדר, ובירושלים ובערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע בן נון, בט"ו באדר ('שושן פורים' יום שישי). החג נקבע לזכר הצלת היהודים באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון באותה עת שלטו הפרסים על חלקים נרחבים מיבשת אסיה, ובירתם הייתה שושן.
שם החג - החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן במטרה לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים - אותו יום שבעקבות רצף אירועים המתוארים במגילת אסתר התהפך הגלגל, והיהודים הם שהרגו באויביהם.
מגילת אסתר - חג הפורים מבוסס על סיפור המגילה, על פי המסופר במגילה, זמם המן האגגי, שר שהיה מקורב ביותר למלך אחשוורוש, מי שמונה להיות "מעל כל השרים", "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" שחיו בכל ממלכת פרס, ולבוז את רכושם. הסיבה למזימה זו הייתה נקמה על כך שמרדכי היהודי סירב לכרוע ולהשתחוות להמן. המלך נעתר לבקשה, והוציא כתב מלכות המתיר לאנשי כל מדינה לטבוח ביהודים, ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן על ידי הטלת "פור" - גורל. ואולם מזימה זו סוכלה הודות לשורה של אירועים, שהובילו להוצאתו להורג של המן, ומהמלך יצאה פקודה חדשה המאפשרת ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם באותו יום מיועד.
בהלכה נקבעו ארבע מצוות החלות בפורים:
קריאת מגילת אסתר בליל החג ובבוקרו, כחלק מפרסום הנס, והודיה על ההצלה. על פי המקובל, המגילה נקראת בפומבי בבית הכנסת מתוך מגילת קלף ובנעימה מיוחדת של טעמי המקרא, והקהל מקשיבים ועוקבים אחרי הקריאה הפומבית. גם נשים מחויבות בקריאת המגילה, למרות שהיא נמנית בין מצוות עשה שהזמן גרמן משום שגם הן ניצלו בנס הפורים, או משום שעיקר הנס, למעשה, נעשה על ידי אישה- אסתר המלכה.
סעודת פורים - משתה ושמחה. כנאמר במגילה, ימי פורים נקבעו להיות "ימי משתה ושמחה". כחלק ממצוות המשתה והשמחה, מוזכר בתלמוד מצווה לשתות יין, ולהשתכר "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", זאת מפני שהנס נעשה באמצעות משתה היין שערכה אסתר לאחשוורוש.
משלוח מנות איש לרעהו - מצווה לשלוח זה לזה מנות מזון ומיני מטעמים, ומקובל למסור לשכנים ולמכרים, ממתקים ומגדנות. לשון הכתוב במגילת אסתר, "משלוח מנות איש לרעהו" - כאשר המילה "מנות" מופיעה בלשון רבים, והמילה "רעהו" בלשון יחיד, ממנה, הסיקו חז"ל שעל כל אדם לשלוח לפחות שני פריטי מאכל, לפחות לאיש אחד. הטעם המקובל למצווה זו הוא לחזק את האחדות בעם ישראל.
מתנות לאביונים - לפי ההלכה כל אדם צריך לתת ביום זה צדקה לשני נזקקים, או להעביר סכום כסף למי שיחלק אותו לנזקקים. הרמב"ם מציין וכותב כי "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו".
עשיית מלאכה – אמנם אין איסור מלאכה בפורים כמו ביום טוב ממש, אבל אסור לנהוג כביום חול, ואין לעשות מלאכות שאינן לצורך היום, בדומה לחול המועד. הבנקים ובתי הספר בישראל מקפידים על הלכה זו, אך במקומות אחרים מסתפקים בקיצור יום העבודה בחג זה.
מנהגים פורים
מחיית זכר עמלק - בעת קריאת המגילה, כאשר מוזכר שמו של המן מרעישים המתפללים ברעשנים או בכלים אחרים כדי לקיים באופן סמלי את מחיית זכר עמלק, אשר לפי המסורת המן הוא מזרעו.
התחפשות - לבישת מסכות ותחפושות. מבחינה רעיונית ניתנו כמה וכמה הסברים למנהג זה. בעל 'השפת אמת' כתב שהתחפושת מלמדת את הרעיון שהפנימיות של האדם יכולה להשתנות בעקבות מעשים חיצוניים. מחבר 'הבני יששכר' כתב שמתחפשים כדי לרמז על כך שההתנהגות המתבוללת של היהודים בימי אחשוורוש הייתה רק כלפי חוץ. הרב שלמה אבינר הסביר שכל השחקנים הראשיים בסיפור המגילה התחפשו במובן מסוים.
http://t0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcQfmR2cOAgZFY-nUbt5evr_r2mtLsjCudkVnjljTJ2zUgtpR1ovdeQRMA
בברכת פורים שמח - הרב אברהם רזניקוב.
&
ב"ה, פרשת ויקרא פרשת זכור ופורים תשפ"ד - הַלְלוּ עַבְדֵי ה'
(התפילה והפרשה) א.- אריה דיכטוולד
שני חגים הוסיפו לנו חז"ל לחגי התורה, חנוכה ופורים. חנוכה הוא חג ארצישראלי ופורים הוא חג גלותי. בשניהם ישנם סממנים לפִרסום הנס ("פִרסומי ניסא") . הבדל בולט בין שני החגים הוא באמירת ההלל בתפילה, בחנוכה אנו קוראים את הלל, אך לא כן בפורים. נשאלת השאלה מדוע?
התלמוד במסכת מגילה (דף י"ג עמוד א) ) ב. שואלת שאלה זו ומביא שלוש דעות בתרגום מארמית]:
1.אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרים שירה - ממיתה לחיים לא כָּל שֶׁכֵּן? - לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. ...
2 .רב נחמן אמר: קריאת המגילה היא ההלל
הגמרא אינה מביאה הסבר מניח את הדעת מדוע אין אומרים שירה על נס בחו"ל?
מהרש"א ג. בפירושו חידושי אגדות מסכת ערכין דף י עמוד ב מנמק:כך:
"... לפי שכשנכנסו לא"י נתקדשה והקב"ה נקרא "אלהי ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד", כמו שכתב הרמב"ן פרשת נצבים עיין שם, והנס שם (=במצרים) על ידו ולא על פי שליח וראוי לומר עליו הלל מה שאין כן נס שבחו"ל שנעשה ע"פ שליח או ע"י מלאך.
=ורבי נחמן שאומר שקריאת המגילה היא ההלל יאמר שגם על נס בחו"ל אומרים הלל הואיל ושכינה גלתה עמהם ואין לך שיר הלל גדול יותר מהמגילה שיש עמה פרסום הנס]
רש"י ד. מוסיף מכניס אלמנט נוסף לניוקו של רבא (נימוק 3).,בניגוד לחנוכה שבו היה גם שחרור דתי-רוחני ומדיני הרי שבפורים ההצלה הייתה רק פיזית ועדיין הם בגלות ומשועבדים למלכות זרה.
אם נתבונן בסיום המגילה (פרק י, ב – ג) נגלה עד מהרה מה קורה שאיום קיומי מוסר מעלינו:
וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס:
כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.
אבל... באותה העת מנסים היהודים לחדש את הבית השני בא"י. מתבססים בגלות ומצפים לישועה.
צא ולמד: משאלה הלכתית: מדוע אין אומרים הלל בפורים, ננסה לגלגל רעיון מחשבתי מסוים. הגמרא דנה בשני מקומות בשאלה זו. שאלה אחת ושלש תשובות - רבי יצחק: אין אומרים שירה על נס שבחו"ל. רב נחמן:קריאת המגילה היא ההלל של פורים. רבא:הגאולה לא הייתה שלימה. אמנם הייתה הצלה פיזית, אבל לא הגיעו לחירות שלימה ,עדיין נשארו עבדי המלך הזר, כי שירה נאמרת ע"י מי שהם רק עבדי ה'.
המכנה המשותף של כל הדעות, הוא מעמדה של הארץ למול מעמד הגולה. מגילת אסתר היא מגילת הגלות. העלילה המפותלת מתרחשת בחוץ לארץ. המגילה מתחילה במשתה, בה השתתפו היהודים שחשו בטוחים, על אף, שעל פי חז"ל, במשתה אחשוורוש השתמשו בכלי המקדש. אולם, מהר מאד מתהפך גורלם (הוא הפּוּר) והם נידונים לכליה פיזית. בהמשך שוב מהפך, מתוך אי וודאות וחרדה גדולים, פועלים היהודים ע"י צום ומספד ותפילה ובמקביל נעשית השתדלות של יחידים (אסתר ומרדכי). דומה לנס קריעת ים סוף –תפילה ומעשה.
היינו מצפים שהמגילה תסתיים בפרק ט' בפסוק האחרון: "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר". אבל מחבר המגילה מוסיף פרק נוסף בן שלשה פסוקים, שבין השאר נכתב בהם "..ופרשת גדולת מרדכי אשר גִדלו המלך.." ממש כמו יוסף במצרים.
זהו העוקץ-המסר במגילת אסתר-מגילת הגלות: משהוסר האיום הקיומי, שוב חזרו היהודים להיות בני חסות. ובינתיים במקביל, קומץ עולים מבבל מנסים לשקם בא"י את הריסות המקדש. לכן לא אומרים שירה והלל. מאידך, חג החנוכה, שזכינו בו לעצמאות רוחנית ומדינית בארצנו-אומרים הלל. הבחנה חשובה עושה האדמו"ר בעל ספר "שפת אמת" לחנוכה שנה תר"ס " ה. עושה אבחנה מעניינת בין חירות מדינית לבין חירות אישית. "בזמן של חירות, מתעוררת הנפש היהודית הפנימית של היחיד] " ומגיע למסקנה שכל עוד אין חירות מליאה הן של היחיד והן של כלל העם, ההלל השלם הינו רק הלל של היחיד.
היעד הוא, לכאורה, פרדוקסאלי -להגיע לחירות ע"י שיעבוד=קבלת עול מלכות שמיים. זהו המסר של המגילה. כל עוד החירות אינה שלימה, גם ההלל אינו שלם. החירות האמיתית היא חירותו של עבד ה'.
פורים שמח -ז' אדר ב תשפ"ד - אריה דיכטוולד
א. .dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. וראה גם גמרא ערכין דף י ע"ב
ג. מהרש"א-ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה הלוי איידלס (או איידלש), המהרש"א, נולד בקרקא כנראה בשנת שט"ו (1555). הוא נשא אשה מפוזנא, עבר לגור בה והקים בה ישיבה, כאשר חותנתו מרת איידל תומכת בו ובישיבתו במשך שנים רבות, ולכן כונה על שמה (איידל'ס =של איידל). לאחר פטירתה כיהן כרב בערים שונות בפולין, ונפטר בשנת שצ"ב (1632).
ד. רש"י, הוא רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק), נולד בטרוייש שבצפון צרפת בשנת ד"א ת"ת (1040; אולי תת"א הוא נפטר בשנת ד"א תתס"ה (1105
ה. שפת אמת-ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר, נולד בשנת תר"ז (1847) בגור שבפולין. היה נכד מייסד חסידות גור ר' יצחק מאיר אלתר (בעל 'חידושי הרי"ם'). בסידרת ספרי 'שפת אמת' נאספו דרשותיו וליקוטים מדבריו כסדר פרשות השבוע בעיונים חסידיים עמוקים. 35 שנה שימש כאדמו"ר, והיו לו אלפי חסידים. נפטר בגור בשנת תרס"ה (1905),
