בית מדרש למקרא מיזם של החברה לחקר המקרא עם 70 בתי ספר ועם 1200 תלמידים כיתות ג'-ו' כאן בית הספר רמבם -חמד-קרית גת,לימוד משלים אחרי שעות הלימוד הרגילות, בביקור שיחה לימוד ובחינה של כבוד הרב הראשי הרב דוד לאו שליט"א במקום השבוע יום חמישי כד באייר לקראת יום ירושלים וחג שבועות. יום שכולו חגיגה לכלל תלמידי (בנפרד), תלמידות בית הספר ולמפקחי משרד החינוך,המורים והלילדים.
************************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
******************************
ערב שבת שלום .
המאמר ששלחתי השבוע במייל של הרב לורד יונתן זקס- "האדם לא נברא כדי לשרת את השווקים", נתן חבר לבינה מלאה של גוגל לעשות עליו פודקאסט ושלח אלי .
בבקשה תקשיבו ונא חוו את דעתכם :(נא לא להתייחס לתיקוני לשון!)
https://notebooklm.google.com/notebook/1c6c31bc-c35a-428d-a4df-b0405111de54/audio
ישראל
***********************************************************
פרשת בְּהַר בְּחֻקֹּתַי,"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ.. .וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם" – ההכרעה וההתגייסות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
אנו עדים בימים אלו,בימי המלחמה שנמשכת כבר 595 ימים, לדיון המתנהל בסוגייה: מה תהא דמותה של ההכרעה הסופית? מהו הניצחון הסופי באויב העמלקי הנתעב - החמאס? מהי המטרה הסופית? -האם הכרעה וניצחון מוחלט והכחדה טוטאלית של החמאס והיעלמותו מן העולם, או מיטוט יכולותיו הצבאיות והשבתתו, שלא יפגע ויזיק לנו בעתיד?
הנה פרשתנו מתכתבת עם שאלות אלו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, כו' , ו').
אכן, האויב הנתעב - החמאס נגדו אנו נלחמים, מייצג דמות של חיה רעה על שתי רגליים, במלוא מובנה של המילה.
הנה לפנינו מחלוקת של חכמי אושא ( אמצע המאה השנייה לספירה), בדיון במדרש אודות - השבתת החיה הרעה מן הארץ: "ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר- משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון- אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').
ר' יהודה מייצג את התפיסה של ההכרעה המוחלטת והטוטאלית - קיימת חיה מזיקה, יש לסלק אותה מעל פני הארץ. ואילו ר' שמעון בר יוחאי( רשב"י) בר פלוגתו, מייצג את התפיסה של ההכרעה היחסית ולא הטוטאלית, שאומרת, שאין אפשרות להכחיד מן השורש את החיות הרעות בעולם, אלא רק לפרק ולהשבית אותן מיכולותיהן להזיק.
ניתן אפוא לומר, שגישתו של ר' יהודה מייצגת סוג של אוטופיה בינארית מוחלטת ואילו גישתו של רשב"י מייצגת סוג של ריאליה יחסית.
רשב"י חושב שאין מציאות ריאלית של הכחדת חיות רעות מן העולם ולגרום להיעלמותן מהעולם, שכן, תמיד יהיו בעולם חיות רעות. האתגר לדעתו הוא - להשבית את יכולת החיות הרעות להזיק.
אשר על כן, לדעתו יש להביא להשבתת החיות הרעות ולפרקן מיכולותיהן המזיקות.
דומה שרשב"י קורא, להקמתה של תשתית ביטחונית, המתכתבת עם תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שעוצבה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן - גוריון, שאותה ניסח באוקטובר 1953, הנשענת על שלושה יסודות – הרתעה, התרעה והכרעה, ובשנת 2006, נוסף לתפיסת הביטחון יסוד רביעי – הגנה. אלו הן יכולות הכרחיות ונדרשות , להתמודדותנו לשימור קיומנו, בווילה בג'ונגל, מפני החיות הרעות על שתי רגליים, שלא יעזו להזיק ולפגוע בנו.
כך גם לימדנו סוּן דְזְה הסיני, אשר חי במאה ה-6 לפנה"ס, בזמנו של הפילוסוף קונפוציוס, הוא מחברו של הספר אמנות המלחמה, אחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית. לשיטתו של סון דזה, הניצחון הוא לא בהכרח ניצחון מוחלט בשדה הקרב או הבסה טוטאלית של האויב. סון דזה אומר שעדיף להכניע מאשר להביס. הבנה זו נקראת בשם "הלכידה השלמה". (המקור: ויקיפדיה ).
אך תפיסת הביטחון איננה אפשרית, ללא מתווה פרקטי שבכוחו ליישמה.
עלינו להידרש לשאלה – מי יעשה זאת ? מי יישא על כתפיו את נטל המחויבות והאחריות ליישום תפיסת הביטחון וההתגייסות לצו השעה הדורש: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"?
הנה פרשתנו מלמדנו כיצד יש לעשות זאת:" וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב"( ויקרא, כו', ז'-ח').
כך הפרשן הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום 1288 -1344 ), מאיר את עינינו בפרשנותו לצורך הקיומי, בצבא גדול ולא קטן: "כי החייל יקנה החוזק מצד הריבוי, מה שלא יימצא לחלקי החייל הנפרדים".
הנה בימים אלו במיוחד, יוצא צו קריאה לצבא גדול, שדורש את התגייסותם של כל שבטי ישראל, כולל את שבט לוי.
פרשתנו מנכיחה את בני שבט לוי: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי, עָרֵי אֲחֻזָּתָם, גְּאֻלַּת עוֹלָם, תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, הִוא אֲחֻזָּתָם, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם"( ויקרא, כה', לב'- לד').
ראוי להאיר בזרקור את בני שבט לוי, שהיו משרתי הציבור בתחומי עשייה רבים.
מעורבותם בנשיאת האלונקה הקולקטיבית של העם באתגרי השעה, נוכחים בתחומים רבים.
כך מלמדנו במאמריו הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה: "בניגוד לטענה שבני שבט לוי היו לומדים תורה ולא משתתפים במלחמות ישראל, התורה וחז"ל מציינים שורה של תפקידים ציבוריים שהיו מוטלים על הלוויים והכוהנים. הלוויים שימשו בתפקידי שיטור נגד פושעים וחיילים עריקים, ובשעת הצורך גם הצטרפו לסיירות המובחרות ביותר במלחמה עצמה. לימוד התורה שלהם היה ברובו בדרך של הוראה לכלל ישראל ולא לימוד לעצמם...בני שבט לוי הוקדשו לענייני הציבור ולכך היו מסורים. בימי שגרה תפקידם היה לצאת אל העם וללמד תורה, להורות הלכה, ולשמש כשוטרים לכל ענייני החוק והסדר בעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ובימי מלחמה, תפקידם היה לחזק את רוח הלוחמים כדוגמת הרבנות הצבאית וחיל החינוך, ולשמש כמשטרה צבאית שאכפה את חוקי הגיוס על כל העם, והענישה בחומרה את העריקים ואת הבורחים משדה הקרב. הם הגנו על ארון הקודש שיצא עם הלוחמים, ועל הפיקוד הבכיר שהיה סמוך לו, בבחינת "לגיון של מלך" (סיירת מטכ"ל). ומי שנותר בלא תפקיד היה מהראשונים שיוצאים לקרב עם שאר החיילים, כראוי למשרתי הציבור מהדרגה העליונה...לאחר שהתחילה המלחמה, עמדו השוטרים כזקיפים גיבורים כדי להקים את מי שנפל בקרב ולהעניש בחומרה יתרה את הבורחים מהמערכה. וכדברי המשנה: "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח), הרשות בידו (של השוטר) לקפח (לחתוך) את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה" (סוטה ח', ו'). כלומר, אם ייתנו לחיילים שמפחדים לברוח, לבסוף ייפלו כל ישראל ביד האויב. כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא בשם אחרים), שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י במדבר כו', יג').
וכך מצינו שכאשר באו להמליך את דוד, מספר חלוצי הצבא "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", ומהכוהנים "שלושת אלפים ושבע מאות". כאשר מיהודה באו 6,800, משמעון 7,100 ומאפרים 20,800 (דברים הימים א' יב', כה'-כח').
תפקיד הלוויים והכוהנים להיות משרתי הציבור, מלמדי תורה ושופטים ושוטרים למען כלל ישראל. בתפקידם היו צריכים לפעול בגבורה נגד פושעים ואלימים, כמו גם נגד חיילים עריקים. לשם כך רבים מהם היו צריכים להיות מאומנים כלוחמים, ולכן בשעת מלחמה התגייסו למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כפי שהיה בימי חשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכוהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (עיינו רמב"ן, במדבר ח', ב').
כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלוא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן נון עליו השלום… (ראו סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג', א' ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז', ב 'אב', עירובין סג' בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה". (המקור: הרב אליעזר מלמד, רביבים, הר ברכה,28.3.24 ).
כך גם נלמד שהאירוע הדרמטי של מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר, בין פסח לשבועות, המטיל עלינו מנהגי אבלות בימים אלו, דורש עיון והעמקה.
הדעה הרווחת היא שהם מתו במגיפה במחלת אסכרה(דיפתריה), כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה ועיניהם הייתה צרה אלו באלו (מסכת יבמות, סב' עמ' ב').
אך מנגד קיימת פרשנות אחרת, שתלמידי ר' עקיבא שגדלו על ערך מורם ורבם הנערץ, שחינכם לאהבת הָרֵעַ - " ואהבת לרעך כמוך", השתתפו בקרב במצוותו ובהשראתו, וחברו לבר כוכבא, במלחמת המרד כנגד הרומאים, ומותם היה בקרב. כך למדנו שבאותה עת הנשים נמנעו מעשיית מלאכה משקיעת החמה ועד עלות השחר, כיוון שבזמן זה הובאו תלמידי ר' עקיבא לקבורה ( אוצר הגאונים, יבמות, שכ"ח).
הנה כי כן, היכולת לממש ההכרעה: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ... וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם... וּרְדַפְתֶּם, אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", דורש התגייסות של צבא גדול, של כולם ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה. הצורך הקיומי קורא לרבים ולא למעטים.
עדיין מהדהדים באוזנינו דבריו הנרגשים של רב סרן ( במיל') דובי יודקין , אותם נשא בכאב בהספדו לאחיו הקצין החרדי מכפר חב"ד, סרן ישראל יודקין הי"ד, מגדוד "נצח יהודה", שכל משפחתו לוחמת: "אנחנו משפחה חרדית מכפר חב"ד, שדמנו הותר עוד לפני 7 באוקטובר, כמשתמטים וכלא משרתים. בסוף כולנו לוקחים חלק בלחימה, וגם בכאב ובשכול עכשיו עם נפילתו של אחי, ישראל... עם ישראל הוא עם אחד, כולם מתחת לאלונקה"( ידיעות אחרונות,23.5.24).
השבוע גם נציין את יום ירושלים, בסימנה של העיר שחוברה לה יחדיו: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו... אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עִיר שֶׁהִיא עוֹשָׂה כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים" (מדרש תהלים שוחר טוב, על מזמור קכ"ב, "ירושלים הבנויה").
"עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו", בתפילה לשובם של החטופים, כולם יַחְדָּו- עם חופשי בארצו.
כוחנו באחדותנו, רק כולנו יַחְדָּו, ננצח ונכריע.
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
ב"ה, לפרשת בהר-בחקותי תשפ"ה -למי הארץ? -אריה דיכטוולד.
אלוקים הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שזרעו יירש ארץ המשתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת. כמו כן, שזרעו ישועבד בארץ אחרת ולאחר מכן יזכו לירושה זו. הארץ היא ארץ כנען.
האם אפשר להסיק מכאן שארץ ישראל שייכת לעם ישראל? האם הם בעלי הארץ?
כבר בפסוק הראשון בתורה מתייחס רש"י לשאלה:
(א) בראשית - אמר רבי יצחק =כנראה שהכוונה לאביו של רש"י] לא היה צריך להתחיל את] התורה אלא (שמות יב ב) מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה] ישראל, ומה טעם פתח ב"בראשית", משום (תהלים קיא ו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בּראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
מצוות השנה השביעית-שנת השמיטה, המוזכרת בפרשת בהר (בפרק כה) מביאה לידי ביטוי מעשי ותודעתי את הקשר לארץ ישראל:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
רש"י מדגיש שהמשמעות של שבת לה' –" לשם ה' ", ומוסיף "כשם שנאמר בשבת בראשית". כוונתו לנאמר פרשת כי תשא (פרק לה, טו) : שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת.
מסביר רבי שמחה הכהן מדווינסק (תר"ג 1843-תרפ"ו (1926) מחבר הספר "משך חכמה" רעיון המגלם את המשמעות "שבת בראשית":
" שש שנים. ענין השנים כימי בראשית. וכן אמרו (תורת כהנים פרק א, ב): כשם שנאמר "שבת לה'" בשבת בראשית כן בשמיטה. ולזה =בראשית], ביום שלישי וביום ששי נאמר "כי טוב" שתי פעמים. לכן בשנה השלישית ובשנה השישית צריך ליתן מעשר עני ולהיטיב לזולתו. וזה רמז נאה"
ומחזק את הדבר הרב יעקב צבי מקלנבורג (תקמ"ה -תרכ"ה 1865-1785) בעל "הכתב והקבלה":
(ד) שבת לה'. שגם עובדי אדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה, כדי שיתבונן כל אדם שכל מיני ממשלה ואדנות בתחתונים הם בטלים, ואין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל יתברך (בשם רבי סעדיה גאון וְרַבֵּנוּ בַחְיֵי).
אם כן מה צפוי למי שחושבים שהם אדוני הארץ? על כך מוזהרים ישראל בפרשה הבאה (בחוקותי פרק כו):
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:
וחושף לנו רש"י אמת היסטורית כואבת:
"את אשר לא שבתה" - שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום.
התיעוד ההיסטורי מופיע במפורש בדברי הימים (פרק לו):
(יט) וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית: ס
(כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס:
(כא) לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה:
מה כל כך חמור באי קיום מצוות שמיטה ויובל, עד כי חז"ל השוו אותם לעבירות החמורות שבתורה, כך מצאנו במסכת שבת לג, עמוד א):
".... בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: "ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה" (במדבר מסעי לה, לג) , הא (=אם) אתם מטמאים אותה - אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה. בעוון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות - גלות בא לעולם, ומגלים אותם, ובאים אחרים ויושבים במקומם, שנאמר "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה וגו' .. ואתכם אזרה בגוים". בשמיטין וביובלות כתיב: אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבת".
המהר"ל מפרג (רבי יהודה ליווא ( ר"פ 1520-תס"ט 1609)–בספר חידושי אגדות לגמרא הנ"ל מרחיב את היריעה ופורט אחת לאחת את העבירות החמורות והקשר לשמיטת הארץ. ..." דע לך כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת קדושה, והשם יתברך הוא אלקי הארץ. כי מכל הארץ בחר השם יתברך =את א"י] הקדושה והוא אלקי הארץ... והנה גלוי עריות הפֵך הארץ,(=הפוך מרעיון הארץ), כי הארץ היא קדושה והערווה הפֵך הקדושה, שכל מקום שתמצא גדר ערווה תמצא ... ולפיכך אם יש גילוי עריות בארץ הארץ תקיא אותם.
וכאשר יש עבודה זרה גם כן הארץ תקיא אותם כי השם יתברך בלבד אלקי הארץ.
וכן השמיטה מורה על קדושת הארץ כאשר =ציוה] לשבות בשנה השביעית מזריעת הארץ וזה מורה על קדושת הארץ שיש לארץ שבת לה' ... והנה יש קדושה לארץ וכאשר אינם שובתים בשמיטה כאלו אין כאן קדושת הארץ ולפיכך גולים ממנה כאשר מבטלים קדושת הארץ
ובפשטות אומר מהר"ל, אי קיום השמיטה = גלות - כי הבעלים של ארץ ישראל אינו העם היושב בה !!!
צא ולמד: שמיטה ויובל מיוחדים לארץ ישראל. שמיטה בתורה היא "שבת לה'". השוותה שבת הארץ לשבת בראשית. מה שבת בראשית שביתתו של ריבון העולם, אף שביתת הקרקע בשנה השביעית באה מכוחו של בעל הקרקע=בורא עולם-ריבונו של עולם ("כי לי הארץ"). א"י נמסרה כפיקדון לעם ה'. מי שמפר את תנאי השמירה, הפיקדון נלקח ממנו הוא נקנס=נענש.
ומה הם תנאי הפיקדון? שמירה על קדושתו. והמחלֵלו – הפיקדון נלקח ממנו-זו הגלות. פעמים השומר שוכח שאין הוא הבעלים ועושה בו " מנהג בעלים". זלזול בשמיטה נובע מהתחושה שהאדמה שייכת לנו וכך גם תבואתה ופריה. פעמים השומר יודע את מעמדו האמיתי, לכן יחפש הערמות ואמתלות להוכחת בעלותו. ישראל הנמצא בארצו, גם אם הוא השליט, הוא אינו הריבון-הוא השומר. במסגרת תנאי השמירה, ניתנה הרשות לחכמים לקיים בחינה מתמדת של המאזן בין חובת השומרים=הציבור בארץ ישראל לבין החובה לקיום הפיזי, החברתי והכלכלי. זהו "כוח בית דין", המכריז כרב ינאי (סנדהרין כו ע"א) במצבי חירום ופיקוח נפש: "צאו וזרעו בשביעית", כפי שקיים, פעמים, בשבת במצבים מיוחדים.
אם כן התשובה לשאלה בכותרת "למי הארץ"? ניתנה בפרשת בהר: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
מסורת בידינו שלא תהיה גלות שלישית ,אבל ישנם מצבים בהם אנחנו 'גולים בארצנו' (ראוי למאמר נפרד). זה למעשה הרעיון המרכזי במהר"ל המצוטט, 'גלות פירושה שקדושת ארץ ישראל מסתלקת' גם אם אנחנו בארצנו. אפשר לתקן-שערי תשובה לעולם אינם ננעלים.
י"ג אייר, תשפ"ה -חזק ונתחזק-כל הזכויות שמורות.אריה דיכטוולד
&
דבר תורה - בהר-בחוקותי תשפ"ה - "אם בחוקותי תלכו" - כלכלת גמ״חים וכלכלה נכונה -מייקל אייזנברג- משקיע ומנהל הון סיכון
הפרשות שנקרא השבוע - בהר-בחוקותי - עוסקות במבנה הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל. בין השאר התורה מצווה על שמיטה אחת לשבע שנים, על הלוואות ללא ריבית, אוסרת הונאה במודל דו-צדדי ייחודי, כפי שהסברתי בספרי 'שבט שואג', דואגת לחרות של כולם ואף דואגת לאופטימיות בשווקים כשהיא מאפשרת למי שאיבד את נכסיו לקנות אותם בחזרה, במסגרת דיני גאולה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר… וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ… וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו… כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו… וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ… וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד… וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (ויקרא כה, א - מו)
לפני שלוש שנים, באביב 22' כתבתי כאן:
בתקופה זו הרעידות בשוקי ההון, שנת השמיטה שאנו נמצאים בעיצומה והמצב הביטחוני מנכיחים את תחושת אי-הודאות וחייבים לאותת לנו להוון את תובנות והזדמנויות השמיטה. ולכן, בעידן המודרני יש לתרגם מצווה זו ליצירת פלטפורמות רלוונטיות שמעודדת חדשנות, נטוורקינג ויוזמה. פלטפורמות שקוד הפעולה שלהן מבוסס על אמון, לימוד מהזולת (Peer to peer) ושיתופי פעולה כמנועי צמיחה. פלטפורמות שהתוצר המבורך שלהן יהיה מוצרים טובים וערכיים שיבטאו בדיוק את האקלים שבתוכו הם נוצרו - אחווה, העצמה, ונכונות להתמודד עם עתיד לא שגרתי.
ובתקופה זו בשנת 23' הוספתי ברוח דומה:
עד היום, חברות בהן הקשר הקהילתי חזק ומשמעותי, כמו החברה החרדית והחברה הערבית, נהנות מעזרה הדדית שמסייעת להן להתמודד עם יוקר המחיה, על אף רמת הכנסות הנמוכה יחסית. גם אחוות הלוחמים, שמתפתחת בצבא בקרב צוות לוחמים שחי ופועל תקופה ארוכה ביחד, מחזקת את הקשר של ערבות הדדית. מדינה וחברות עיסקיות החפצות חיים חייבות ליצור זמנים ומרחבים של מפגש, וגם לדאוג לכך שהוא יהיה בין מעמדי, בין מגזרי, ובין מומחיותי.
השנה חשוב בעיני, להדגיש שמדובר בתפיסה הוליסטית בדווקא. גם אם כל אחד מהמרכיבים טוב באופן עצמאי, הערך האמיתי לכלכלה הישראלית מתקבל מהמכלול, ומשמירה על פרופורציות נכונות בין המשתנים. התמקדות, שלא לומר התמכרות, לחלקים מסויימים מכל הטוב הזה, עלולה אפילו ליצור נזקים. לדוגמה, כולם מבינים שעם כל הערך החשוב של שנת שמיטה אי אפשר לעשות שמיטה כל שנה וגם לא פעם בשנתיים. גם אי אפשר לעשות יובל כל ארבע שנים. לא רק בגלל שיהיה מחסור, אלא בגלל שזה יהרוס את השוק במובן של ניטרול הדרייב להשקיע ולשכלל. הכותרת של הפרשה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" והאמירה, שלכאורה מיותרת כי איננה מצווה על כלום: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", מבהירות שמצוות התורה מעצבות את החיים הכלכליים והחברתיים שמתקיימים, ושיש חובה לקיים אותם על כל מרכיביהם. לדוגמה, ללא עבודה בשדה אף אחד לא יעשה עסקאות לקניית שדות, וממילא, ההלכה של אפשרות הגאולה לא תהיה רלוונטית. ללא צבירת רווחים בעסקאות עם תשואה אף אחד לא יוכל להלוות ללא ריבית. או בכיוון ההפוך - אם כולם מסתמכים על הלוואות ללא ריבית ומשתמשים בכסף הזול לצריכה, זה פוגע באפשרות לממן מחקר ופיתוח שיגדילו את העוגה.
השבוע, תחת הכותרת מסחור הגמ"ח צייצתי ברשת X (טוויטר) שהרעיון של גמ״ח הוא רעיון יהודי נפלא. מוסדות גמ"ח שונים ומגוונים פעלו בקהילות ישראל מאז ומעולם, וסייעו רבות להישרדותה של החברה היהודית במשך אלפיים השנים האחרונות.
הבעיות מתחילות כאשר מתפתחת תרבות של גמ"ח. אני מאוד בעד גמ"ח כפתרון למי שנכשל, באשמתו או שלא באשמתו, בעולם המעשה. בטח אם מדובר על הלוואות גישור שמקימות אנשים על הרגליים לטווח קצר, ודוחפות אותם להתאמץ, לבנות את עצמם מחדש ולחזור למסלול בדיוק כפי שהתורה מצווה: ״וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ״. כשהגמ"ח הופך לתרבות הרווחת זה בעייתי. במקום שאתגרי המציאות יחדדו וישכללו את היכולות וישפרו את הכלכלה, המעטפת של הגמ"ח מקהה את החושים. גישת הגמ״ח, שעבדה בקהילה הקטנה של הגולה, לא יכולה לעשות סקייל-אפ למדינה. כשהיא הופכת להיות אבן פינה דומיננטית היא אף מכרסמת במדינה. התורה הבינה את זה ולכן הקפידה לשלב את ערכי העזרה ההדדית בעשייה הכללית. לפי ההלכה אסור לקחת ריבית מכל יהודי - עני או עשיר. אבל בראיה הכלכלית של התורה הלוואות ללא ריבית לצריכה מיועדות למקרים מיוחדים: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ…". בעיני התורה, כשאנו מקימים מדינה גחלת הגמ"ח צריכה להשתדרג לגישה שאני קורא לה - אחריות אזרחית.
ברמה הפרקטית, גמ"חים של הלוואות ללא ריבית הפכו להיות מעין בנקים-זוטא. הם מלווים, גובים ומעניקים שוב ושוב בהתאם לגביה. חובה לומר שמוסר התשלומים על חובות, ובמיוחד על משכנתאות, גבוה מאוד בחברה החרדית וראוי להערכה. אבל, בחברה שבונה על גמ"ח כשיטה אין הרבה עודפים. חברה שאין בה גיוון של מקורות ההכנסה הופכת להיות שברירית ונמצאת בסכנה שמשבר מינורי, או אפילו קושי תזרימי, יכולים להשפיע רוחבית, ואז הכל יקרוס בבת-אחת. כשזה יקרה גם כל הרצון הטוב לעזרה הדדית לא יעזור.
מה שיותר חמור הוא, שלצערי, סיפור הגמ"חים, הוא חלק מנוף רחב הרבה יותר של כלכלת ההון השחור, והנדסת מדינת הרווחה של גפני, דרעי, פורוש ושו״ת. ככל שהתופעה מתרחבת, מתפשטת והופכת להיות התרבות הכלכלית של המגזר החרדי, כן עולים הסיכויים שהיא תקרוס.
ברמה הערכית הבעיה היא שגם אם הכל בעז"ה יצליח, קיים פה כשל מערכתי-ערכי של מסחור הגמ"ח. כמו שברור שלא עושים שמיטה כל שנה למען "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא) אלא דוגלים בעבודת שש שנים כערך שמוביל להבטחה אצלינו בפרשה: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ", הרמב"ם, אחרי שפירט את הלכות מתנות עניים בשמונה עשר פרקים, מכניס את כל ההלכות הארוכות והמסועפות לפרופורציה הנכונה:
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני ובכך צוו חכמים…
בחתימה הוא אפילו מעלה את הרף המוסרי-ערכי-אמוני:
…וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה'".מייקל אייזנברג.
&
פרשת בְּחֻקֹּתַי – תשפ"ה-אין לך קץ מגולה מזה -"והיתה ארצכם שממה" אורי סובוביץ- משקיע ומנהל שותף בקרן הון סיכון
בשנת 1867, שנים ספורות בלבד לפני עליית הביל"ויים ועליית יהודי תימן ארצה (עליית אעלה בתמ"ר), יצא הסופר הנודע מארק טווין להפלגה מניו יורק אל עבר ארץ ישראל. בספרו, שיצא לאור כשנתיים מאוחר יותר, הוא תיאר בפרק הנקרא "מסע תענוגות אל ארץ הקודש" את אכזבתו ממראה הארץ השוממה:
"מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קירחות ודהויות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערות שבשוליהם צמחייה דלה עטוית עצב ויגון... זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב... אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר... ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושַיִת (=קוצים), מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש... זה פלא גדול, איך ארץ שאדמתה עשירה כל כך שוממה ומוזנחת? אין זאת אלא שהיא שכוחת א-ל. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים".
אף שמארק טווין היה ידוע בסגנונו הציני וההומוריסטי, סיומת דבריו מרמזת שהתייחס ברצינות לקללות המופיעות בפרשתנו. כמו כן, תיאוריו לא היו חריגים בהשוואה ליתר אנשי הדת או הממשל שביקרו בארץ באותן השנים א.
הברכות והקללות
פרשת בְּחֻקֹּתַי, המסיימת את חומש ויקרא, עוסקת בעיקר בברכות שיחולו על עם ישראל לאחר התיישבותו בארץ אם יהיה נאמן לייעודו, יחיה חיים מוסריים ויישאר מאוחד. בהמשך, הפסוקים מאריכים בקללות שיחולו עלינו אם נחטא לייעודנו. הברכות והקללות אינן עוסקות בעולם הבא, אלא בחיינו אנו בעולם הזה, והן מתבטאות במציאות של שלום או מלחמה, גשמי ברכה או בצורת, פרי בטן או חלילה מחלות ורעב, ישיבה לבטח בארצנו או חלילה פיזור לגלות ושממה בארץ.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, ג-יב).
למרבה הצער, אף שהקללות ניתנו מראש כאזהרה לעם ישראל עוד במדבר בטרם כניסתם לארץ, עם ישראל נפל, רוחנית וערכית, איבד את דרכו ובעיקר את זכותו המוסרית לחיות בארץ. מאז חורבן בית שני ובמשך אלפיים שנות גלות עם ישראל חווה על בשרו את הקללות המופיעות בפרשתנו ואת השלכות אובדן העצמאות הלאומית.
הברכה שבקללה
ישנו פסוק אחד שמופיע בחלק של הקללות שחז"ל מצאו בו גם נחמה וברכה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (שם, לב). הפסוק מתאר כי לאחר יציאת עם ישראל לגלות, הארץ תיהפך לשוממה. הרמב"ן ב. פירש את הפסוק לחיוב (שם, טו): "שממו עליה אויביכם – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו. כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".
מארק טווין ודומיו העידו בכתביהם על התקיימות דברי נבואת הקללה בארץ. על אף מיקומה האסטרטגי של ישראל כנקודת מעבר בין יבשות והיותה מקור משיכה דתי, אף אומה ולשון שחיו פה במהלך שנות גלותנו לא הצליחה להפריח בה את השממה.
הקץ המגולה
הגמרא במסכת סנהדרין (צח, א) עסקה מעומק הגלות (כבר לפני כ-1700 שנה...) בשאלת הגאולה העתידית וסממניה: "אמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". ופירש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".
בחודש שבט תרע"ח (1918), ממש בסמיכות להצהרת בלפור, שלח הרב קוק איגרת לתלמידו הרב ד"ר משה זיידל (איגרות הראי"ה, איגרת תתע"א). אף שהארץ אז הייתה רק בתחילת תהליך התפתחותה בעקבות גלי העלייה הראשונות, כתב לו הרב קוק כי אנו כבר נמצאים באתחלתא דגאולה, תחילתה של הגאולה. באותה תקופה באופן פלאי הארץ התחילה לתת את פירותיה לאחר שנות שיממון ארוכות, ולתהליך זה הצטרפו "פועלים מוכשרים" המסייעים לתהליך להתגלות:
"כן אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא התחילה אתחלתא זו... והפלא הזה קם ויתא בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע"י מפלאות תמים דעים, בעל מלחמות מצמיח ישועות... אמנם זה היום שקיוינו הולך הוא ובא, לעת עתה מתגלים צדדיו היותר חיצוניים, ע"י פועלים המוכשרים לכונן את המעשים הללו...".
מאז ועד היום ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה בתהליך שרק הולך ומתעצם, ובשונה מתיאוריו של טווין ואחרים, היא בולטת כיום מאוד לטובה בהשוואה לעולם. לפי ארגון המזון העולמי FAO, התוצרת החקלאית הממוצעת לדונם אדמה גבוהה בישראל כמעט פי שלושה מהממוצע בעולם. לפי מועצת החלב ג תפוקת החלב בארץ שהתברכה להיות זבת חלב ודבש עומדת על מעל 11,000 ליטר חלב לפרה בשנה, זאת לעומת 6,400 ליטר בלבד באיחוד האירופי.
כיום, הברכה מופיעה לא רק באדמת הארץ אלא גם בראש היהודי שמשביח את תוצרתה. עם התפתחות הטכנולוגיה והצורך להגדיל את תפוקת החקלאות, לשפר את איכות המזון ולמצוא חלבון אלטרנטיבי ממקורות חדשים, מושקעים בעולם מיליארדי דולרים בסטארט-אפים בתחום טכנולוגיות המזון והחקלאות. גם בעניין זה ישראל מובילה, כאשר לא פחות משליש מהיקף ההשקעות שבוצעו בעולם בשנת 2021 בחברות סטארט-אפ שעוסקות בבשר מתורבת ד. הושקעו בחברות ישראליות.
לסיכום
פעמים רבות "אין בעל הנס מכיר בניסו". זכינו אנו והדורות האחרונים לראות בעינינו את התגשמות נבואות הנחמה לאחר כמעט אלפיים שנות גלות:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ" (עמוס ט, יג-טו).
על אף הקשיים והאתגרים בדורנו, אנו זוכים לראות בעינינו קיבוץ גלויות, פריחה חקלאית ועצמאות מדינית, דברים שעליהם הדורות הקודמים יכלו רק לחלום. אין בדברים כדי לטשטש את האתגרים והקשיים שעימם יש להתמודד ואת המציאות שאותה אנו מחויבים לקדם. יש בדברים כדי לקבל פרופורציות בנוגע לקשיים, ולהתמלא הכרת הטוב ומוטיבציה כדי להמשיך לבנות ולקדם.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א.להרחבה ראו ספר הנבואה, עמ' 50–54.
ב. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13, היה פוסק, פרשן, משורר, הוגה דעות, מקובל ורופא. עלה ארצה בשנת 1267 בגיל 73. בכתביו הוא תיאר כי מצא בכל ירושלים רק שתי משפחות יהודיות.
ג. מגזין חלב ורפואה, מועצת החלב.
ד, בשר המיוצר במעבדה בתרבית תאים במקום בגופם של בעלי חיים.
אורי סובוביץ.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מחביון תורתך' כרך א', עמ' 330-323, לכבוד יום ירושלים.
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
נס איחוד ירושלים ומורא מקדש
הנבואות על ירושלים לנגד עינינו
אין עיר שנבואות התנ"ך עסקו בה כמו ירושלים. שחרור ואיחוד ירושלים בששת הימים הוא ראוי ומתאים לנבואות שנכתבו עליו.
"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה'... עַל יְרוּשָׁלִִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל ..." (ישעיהו לא, ה);
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז, יג);
"כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם...
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה'...
כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (ירמיהו לג, י-יא);
"בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח" (ירמיהו לג, טז);
"כֹּה אָמַר ה'...: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת (=כיכרות, גנים רחבים) יְרוּשָׁלִָם... וּרְחֹבוֹת (=גנים רחבים) הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ;
כֹּה אָמַר ה'...: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם?
גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה'...?" (זכריה ח, ד-ו).
כשהייתי בן שמונה נסענו לטיול בית ספר מחיפה לירושלים. בעלייה לירושלים, הראה לנו המדריך את נבי סמואל בראש ההר ממול, ואמר לנו: שם התותחים הירדניים!
שאלתי: והם יכולים לירות עלינו? – ענה המדריך: כן!
אינני יכול לשכוח את התכווצות הבטן, פחד טבעי של ילד בתוך אוטובוס, שעלול להפוך ברגע אחד למלכודת מוות, בעלייה לירושלים.
בגיל 21, בשרות המילואים הראשון שלי בחטיבת הצנחנים 55, עם פרוץ המלחמה היינו ערוכים (ליד גבעת ברנר, מול תל נוף) לצניחה בסיני, מדרום לאל-עריש.
איש לא חשב שנילחם בירושלים!
בסביבות 11 לפני הצהריים החלו הירדנים לירות בירושלים, ולאורך כל הקו הירוק, וכעבור שעתיים בוטלה הצניחה! עלינו לירושלים בדרך צובא-כסלון, כי כביש 1 היה סגור; הירדנים ירו (כמו שאמר אז המדריך); כשהגענו לגובה, ראיתי במו עינַי מנבי סמואל הבהקים של ירי תותחים, ונזכרתי במראה ובהרגשה מגיל שמונה.
הירדנים ירו על ירושלים הנצורה, 60 יום בתש"ח, ועוד יום אחד, בתשכ"ז.
שלושה שבועות לפני כן, בליל העצמאות התשכ"ז בישיבת מרכז הרב בירושלים, מו"ר הרצי"ה זצ"ל (בשיחה הידועה בכינוי 'מזמור י"ט') לא צפה עתידות, אלא תיאר רק את נשמתו הקרועה מתש"ח, עם החלטת החלוקה שקרעה את הארץ; אבל הוא חש את גודל השעה ההיסטורית (בדיוק כשהחל השריון המצרי לנוע לתוך סיני, ולאיים על ישראל), וזעק מנשמתו הפצועה:
'איפה חברון שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה שכם שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה יריחו שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה עבר הירדן שלנו? ואנחנו שוכחים את זה?
ואיפה כל רגב ורגב מאדמת בית חיינו?'
זה היה רקע מכונן – כל מי שהיה שם לא נשאר מי שהיה, כי 'נהפכנו לאנשים אחרים' (לפי שמואל-א י, ו) חדורי שליחות לארץ אבותינו, חברון, שכם ויריחו, ורוח זו השפיעה על תלמידים ותלמידי תלמידים ועודנה מפעמת.
כ-24 שעות אחרי הרצי"ה נשמע בבנייני האומה בירושלים שירה המרגש כל כך של נעמי שמר ז"ל, 'ירושלים של זהב', ובו גם צער על העיר העתיקה הריקה מיהודים, "ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו" – רוב עם ישראל חי (עד היום) את ההלם של ששת הימים עם השיר הזה, עם ירושלים המאוחדת, וגם יורדים בשמחה "אל ים המלח בדרך יריחו", אך לתלמידי הרצי"ה יש בנשמתם גם חברון, שכם ויריחו.
תחת הלם ההפתעה וחרדת המלחמה הבלתי צפויה, קמה בירושלים המחולקת ממשלת אחדות לאומית לעם ישראל ערב ששת הימים – לראשונה מאז ימי דוד ושלמה (כי בבית ראשון היה פילוג בין יהודה לישראל, ובבית שני התגברה שנאת החינם בתקופה החשמונאית דווקא).
רק אז זכינו לשחרור ירושלים, ולחזרה גם ל'חברון, שכם ויריחו'.
אך לא מיד קרה הדבר. צה"ל צפה עשרת אלפים הרוגים (!) במלחמה ממושכת בסיני מול הצבא המצרי, והממשלה חששה ונרתעה. שלושה שבועות של היסוסים הובילו את מצרים וירדן לברית צבאית עם תרועות ניצחון בתקשורת הערבית. אולם לחיל האוויר שלנו הייתה תכנית מוכנה, והיא הצליחה מעל ומעבר לציפיות – בפעם היחידה בהיסטוריה נמחקו שבעה חילות אוויר בבסיסיהם בתוך שלוש שעות. מאז, ובגלל זה, חונים מטוסי קרב מתחת לאדמה, בכל העולם!
אך גם אז, מי חשב על שחרור ירושלים?
נשיא מצרים נאצר חשב שאם ישראל תעז לתקוף את מצרים, יכבוש הלגיון הירדני את ירושלים המערבית. הוא התסיס את ירדן עד שהמלך חוסיין נכנע, טס לקהיר, וקיבל עליו גנרל מצרי (עבד אל-מונעים ריאד) כמפקד עליון על צבאו! הגנרל המצרי בפקודת נשיאו אכן פתח באש בירושלים (ולאורך הקו הירוק), והכריח את מדינת ישראל לשחרר את ירושלים בקרבות קשים מאוד – 180 לוחמים נפלו במערכה על ירושלים, כמעט כולם ביום אחד, כ"ז באייר תשכ"ז.
אחרי יום הקרבות הראשון ההוא, היינו, גדוד 28 ומפקדת חטיבה 55, במוזיאון רוקפלר. באמצע הלילה הגיע הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל. שאלתי אותו בזהירות: 'רבינו, אחרי כל הקרבות הקשים שעברנו עוד נישאר חלילה מחוץ לעיר העתיקה?' ענה לי: 'יואל אל תדאג, יהיה בסדר!' קיבלתי פקודה אישית מהרב הראשי לצה"ל לא לדאוג, והפסקתי לדאוג.
אולם הרב גורן דאג הרבה יותר ממני.
השמועות היו נכונות – צה"ל קיבל הוראה משר הביטחון משה דיין, לא להיכנס לעיר העתיקה, בה התבצר גדוד ירדני מצויד היטב, שרובו חנה בהר הבית!
כשנפטר הרב גורן, סיפר מפקדנו מוטה גור ז"ל, איך הרב גורן הגיע אליו לרוקפלר וניסה לשכנע אותו – 'ההיסטוריה היהודית מחייבת אותך לכבוש את העיר העתיקה! ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה"ל, שעמד בשערי העיר העתיקה, ולא כבש אותה!' 'כבוד הרב', ענה לו מוטה גור, 'מההיסטוריה היהודית אני מקבל השראה ותעצומות נפש – פקודות אני מקבל מממשלתי הנבחרת!'
ממשלת האחדות הלאומית הוזעקה באותו לילה לישיבת חרום, בידי יגאל אלון ממפלגת העבודה, ומנחם בגין מתנועת החרות, ונתקבלה החלטה היסטורית, להטיל על צה"ל לכבוש את העיר העתיקה; מוטה גור קיבל את הפקודה מממשלתו הנבחרת.
באותו הזמן ממש (ואחרי הירי הכבד מהר הבית אל סיירת הצנחנים מתחת לשער האריות), ביקש המפקד הירדני הנצור אישור לצאת מן העיר, כל עוד פתוחה לפניו הדרך משער האריות ליריחו. הוא לא רצה להילחם עד האיש האחרון.
הירדנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בלי ספק לא היו מאשרים לו; אבל הגנרל המצרי שהכניס אותם למלחמה, לא הבין כלום ב'מקומות קדושים', וגם לא הכיר את העיר העתיקה, ואת הלחימה הצפויה בה מסמטה לסמטה, מחלון לחלון ומגג לגג –
הגנרל המצרי אישר לכוח הירדני לצאת מן העיר!
איש מאיתנו לא יכול אפילו לשער מה היה קורה אילו נפלו המוני חללים, שלנו ושלהם, ברחובות העיר העתיקה – איזה 'מִסְפֵּד בירושלים' היינו שומעים על המוני החללים? האם היינו יכולים להישאר בירושלים שלמה ומשוחררת, כשעולם ומלואו מתארגן 'להצלת המקומות הקדושים'?
צה"ל לא ידע שהכוח הירדני יצא מן העיר 'לפנות בוקר', והרעיש בתותחים את חומות העיר בשבע בבוקר; פגז אחד שלנו סטה מעט, והרג לנו שלושה לוחמים בכניסה לרוקפלר.
כאשר מפקדנו, מוטה גור ז"ל, הגיע להר הזיתים, וראה משם את הר הבית ריק מכוחות הלגיון (שבלילה עוד נלחמו משם נגד הסיירת שלנו) – שלח את כולנו אל שער האריות, ואל 'הר הבית בידי' – כך אני זוכר: 'בידי' – שהפך מיד ל'הר הבית בידינו'.
כשנכנסנו בשער האריות, פנינו אל שער השבטים, ונכנסנו להר הבית – ריח השמיכות של חיילי הלגיון עוד היה באוויר.
שום אדם לא יכול היה לביים חיזיון כזה – רק יד ה', או 'רגליו':
"הִנֵּה יוֹם בָּא לַה'... וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר...
וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר;
וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב;
וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם
וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה ...
וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה"!
(זכריה יד, א-ה)
כשירושלִַם ניצלה בימי ישעיהו-חזקיהו, ניצלה כולה; כשירושלִַם חרבה בידי בבל ורומא, חרבה כולה; מתי, בירושלים יהודית, יצא "חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה" כדברי זכריה (פסוק ב)?
אולי בימי החשמונאים, אבל לבטח בתש"ח, כשעם ישראל היה עדיין מפולג עמוקות, חרב הרובע היהודי ולוחמיו הלכו לשבי; אך למרות המצור הכבד, וההפגזות והרעב, יתר העם לא נכרת מן העיר.
בששת הימים, אחרי שעם ישראל התאחד, שוחררה העיר העתיקה, מהר הזיתים!
מאז, ההתיישבות היהודית כבר הבקיעה מזמן מעבר להר הזיתים בואכה ים המלח, כמו "מים חיים מירושלִַם, חֶציָם אל הים הקדמוני, וחֶציָם אל הים האחרון, בקיץ ובחֹרף יהיה" (שם, ח).
האם קיום הנבואה חייב להיות ברעש אדמה עם רבבות הרוגים?
אולי 70 אלף, כמו אצל דוד (שמואל-ב כד, טו)? – חס ושלום!
יש כאלה שרוצים לראות רעידת אדמה נוראה, ואש מן השמים, כפשט דברי הנבואות, אולם אנחנו כולנו מתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ועל כן אני מבקש מאת ה' לפרש את פסוקי זכריה ודומיהם לא לפי הפשט, אלא לפי האור שבקע מהר הזיתים אל העיר העתיקה בששת הימים!
מורא מקדש
בבוקר כ"ח באייר התשכ"ז, פנינו משער האריות אל שער השבטים. צנחנים ירו צרורות בשמיכות חמות וריקות של חיילי לגיון שעזבו את העיר לפנות בוקר. מפקדנו מוטה גור ז"ל פנה בקשר: 'חדל אש, כל הכוחות חדל אש, מקום קדוש – לא יורים, הר הבית בידי' (כך כאמור אני זוכר).
צועד הייתי במנעליי הצבאיות ובאפונדתי (=חגור),א.בעקבות הזחל"ם של מוטה, בשביל המזרחי של הר הבית, ולנגד עיניי המדרגות העולות אל מקום המקדש. ידעתי כי חוצה אני את עזרת הנשים, קל"ה על קל"ה אמה, כפי שזכרתי ממסכת מידות.
שום ספק לא היה לי אז, ולא מאז ועד היום, היכן בדיוק מקום המקדש!
חיילים רצו ועלו לראות את הכיפה ואת הסלע גם אחרי שהוכרז המקום כמטוהר מאויב, ואני, מורא מקדש היה עָלַי. שלוש פעמים עליתי אז להר הבית כחייל תחת דגל ישראל, ושלוש פעמים לא עליתי במעלות אל הקודש. גם כשהרב שלמה גורן זצ"ל עלה שמה עם כל החטיבה למסדר ניצחון, נשארתי בין העצים בהר הבית, מפני מורא מקדש.
מי שאומר שאי אפשר לדעת, ויש 'ספק מקדש' על כל תחום חראם א-שריף, שהוא כפול באורכו מחמש מאות אמה של הר הבית המקודש, אינו מעיד אלא על עצמו, שאינו רוצה לדעת.
מה שהיה ברור להמוני יהודים במשך דורות; מה שהיה ברור לרדב"ז; הוא שהיה ברור לי ביום ההוא – ידידי כנפשי, הרב זלמן קורן,ב. אף הראה שחתך המעלות (=מדרגות) ממסכת מידות מתאים בדיוק לסלע הטבעי של ההר, במיקום אחד בלבד, כאשר בית המקדש עמד ברמה המוגבהת, וקודש הקודשים במקום כיפת הסלע ג.
אילו יכולתי לקבוע מסמרות אז, לא הייתי מניף דגל ישראל על מקום המקדש, כי הוא מקומו של א-לוהים לבדו!
דווקא מתוך כך, הייתי סוגר את רמת כיפת הסלע כולה, לכל אדם – כי אין כניסה למקום הקודש בלי הבדל דת, גזע ומין, לא ליהודי, ולא למי שאינו יהודי, לא לכהן שאינו טהור, ולא לתייר.
הייתי נותן למוסלמים להתקבץ ולהתפלל בכל שטח 'אל-אקצה', חוץ מכיפת הסלע, מקום המקדש, שאליו לא ייכנס שום אדם! יותר קל היה אז להסביר זאת לכל העולם, מאשר לאסור כניסה ליהודים, ולהתיר לתיירים. אולי גם הוואקף היה מקבל זאת אם זה היה התנאי הישראלי לקבלת המפתחות ל'אל-אקצה'. הפרת ההסכם הייתה מובילה לסגירת ההר כולו.
אולם ממשלת האחדות הלאומית בישראל, ורוב מוחלט של רבני ישראל, באחדות דעות נדירה, נמנו וגמרו שמקום העלייה לרגל להמוני בית ישראל יהיה רחבת הכותל המערבי (מבחוץ), והר הבית המורחב, כולל מקום המקדש, ינוהל על ידי הוואקף המוסלמי, תחת פיקוח ביטחוני ישראלי, בדרך כלל מרחוק.
מי שמאשים את שר הביטחון דאז משה דיין, שמסר לוואקף את המפתחות, עוצם עיניו מראות. בשום נושא לא הייתה אחדות דעות נדירה כזאת, ממו"ר הרצי"ה זצ"ל ועד רבני העדה החרדית, שלא לעלות בהר כלל, ולהרחיק את עם ישראל מלאחוז בהר הבית.
בבוקר אחד בקיץ התשכ"ז, ניצבנו בישיבת מרכז הרב אחרי התפילה, ואחרי שיעור ההלכה הקצר שלימד אז ר' חנן פורת ז"ל. חנן עמד מול מו"ר הרצי"ה, ואמר: 'רבנו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה!' מו"ר הרצי"ה ענה לו: 'חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם!' חנן חזר שוב ושוב, והרצי"ה ענה באותן המילים, שוב ושוב.
נדהמתי אז מדברי מורי ורבי –
רק ממרחק השנים למדנו על בשרנו, כי היטיב לראות.
מנחם בגין ז"ל, כשנבחר לראש ממשלה, רצה לעלות להר הבית, ורבני ישראל מנעוהו. פגשתי בו פעם אחת בחוג התנ"ך בבית ראש הממשלה, ושאלתי למה חזר בו; 'לך אל הרבנים שלך', ענה לי בכעס. הלכתי אל הרבנים הראשיים, והתברר לי שעניין זה עומד בשורש המחלוקת העצומה בין הרב גורן זצ"ל, ובין הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ורוב מוחלט של רבני ישראל תמכו ברב עובדיה.
ניסיתי לשכנע רבנים חשובים לתמוך ברעיון מצומצם ומוסכם. על יסוד ההלכה ש"גגין ועליות לא נתקדשו" (פסחים פה, ב), לקבוע מקום תפילה קבוע בבית 'המַחכָּמה', שמעל לכותל המערבי, שם היה הרב גורן מתפלל לפרקים בטהרת הר הבית. הרב אברהם שפירא זצ"ל הסכים עם הניתוח ההלכתי שהצגתי, אבל חייך ואמר, שחכמי ירושלים גם לא היו נוגעים באבני הכותל המערבי.
כך נשאר עם ישראל ברובו רחוק מהר הבית, גם בתודעה. בשיחות עם מצרים עלתה אפילו הצעה להציב דגל מוסלמי בהר הבית, אך כאשר מנחם בגין התלבט בה – הזעקתי את מפקדנו מוטה גור, והוא התערב ועמד בפרץ.
עד היום, עם ישראל ברובו המכריע אינו נכסף אל מקום המקדש, ורבני ישראל ברובם הגדול אינם חפצים בו; אפילו המחשבה על השינויים בהלכה ובסידור התפילה, שיתחייבו מחזרה אל המקדש, מטילה עליהם מורא מקדש.
אכן הגר"א, בביאורו לשיר השירים, כתב ש'שלוש השבועות' לא נאמרו מעולם על ארץ ישראל, אלא רק על המקדש, ואולי עדיין לא הגענו להתעוררות "האהבה עד שתחפץ".
ניסיתי לעלות בחומה זו פעמים אחדות, ולא מצאתי זיז להיאחז בו.
בשנים האחרונות מתרבים העולים להר בטהרה, ומקיפים את מקום המקדש מסביב כראוי וכהלכות מורא מקדש, אבל רוב עם ישראל ל'שבטיו' קשור בליבו אל הכותל, ורחוק מן ההר.
ברמת כיפת הסלע, מקום המקדש, משחקים נערים מוסלמים משחקי כדור, תיירים מצלמים ומצטלמים שם בלי שום טהרה, ומטיילים במקום קודש הקודשים שחרב; המוסלמים משתחווים משם ופניהם דרומה (אל מֶכָּה), ואחוריהם אל מקום המקדש.
אולי עדיין איננו ראויים.
"ה' מי יָגוּר באהליך? מי יִשכֹּן בהר קדשך? –
הולך תמים, ופועל צדק, ודֹבר אמת בלבבו"
(תהילים טו). הרב ד"ר יואל בן-נון.
א.באופן המוזכר במשנה (ברכות ט, ה) כאסור, אך בשעת מלחמה ודאי מותר.
ב.חצרות בית ה', ירושלים התשל"ז, עמ' 116-90.
ג. שם עמ' 107, וגם עמ' 115.
&
דובי פריצקי-קק"ל.
פרשות בהר-בחוקותי עוסקות בערכים של צדק חברתי, חירות ושוויון. פרשת בהר מציגה את רעיון השמיטה והיובל – הפסקת עבודה חקלאית, שמיטת חובות, שחרור עבדים והחזרת קרקעות – כהגנה על החלשים וכמנגנון לאיזון חברתי-כלכלי.
הפסוק “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” הפך לסמל חירות עולמי, חקוק על פעמון הדרור בארה”ב, וממחיש כיצד רעיונות מקראיים משפיעים על תפיסות מודרניות.
המסר: התורה מבקשת ליצור איזון בין חירות אישית לשוויון כלכלי, ולהזכיר שהבעלות על הארץ – ועל הכוח – שייכת לאל, לא לאדם.
כך נוצרת חברה מוסרית יותר, שמכבדת את כבוד האדם ומונעת עוול חברתי
שבת שלום מכנס שליחים בפנסילבניה ארה״ב. דובי פריצקי
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
