רעיונות לשבת-פרשת בא–תשפ"ה-"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..כֵּן עָשׂוּ "–תהליך השינוי, הריפוי והשיקום הלאומי-ד"ר זאב(ווה)פרידמן&מייקל אייזנברג-מזהות ומובילות(מוקדש לזיכרן של התצפיתניות הגיבורות שנפלו על משמרתן בשמחת תורה ה-7.10,הי"ד)דובי פריצקי

אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:

דרך אתר החברה: www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.

******************************

מצורפת תוכנית של החברה לחקר המקרא בשיתוף החמ"ד לקידום לימוד תנ"ך, פרשת שבוע, טעמי המקרא, וביאורי תפילה לכיתות ג'-ו', הלימוד יהיה על ידי רבני בתי הספר לאחר שעות הלימוד בן השעות 13.30-15.30 פעמיים בשבוע בפיקוח וניהול התוכן ע"י המפקח הראשי -מרכז רבנים- הרב חיים ענזי, והרב אביה אלבה.

ניהול כללי וגיוס בתי ספר (עד כה נרשמו מעל -40 בתי ספר+)החברה לחקר המקרא ע"י מנהל המיזם סא"ל מיל. תלם חזן-חבר הנהלה.

******************************

סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.

השיעור הקרוב יתקיים ב"ה יום רביעי ז' שבט תשפ"ה -5.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "בא" תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:

מרצה: הרבנית אושרה קורן ראשת מכון תורני-בית מדרש לנשים מת"ן-ומרצה לתנ"ך ותלמוד, רעננה.

הנושא:״שירת התקוה של מרים".

השבוע מוקדש השיעור לעל"נ החיילת התצפיתנית הקדושה והטהורה שיראל מור הי"ד נפלה בקרב בנחל עוז שבת שמחת תורה כב' תשרי תשפ"ד.

******************************

להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:

https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1

******************************

ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org

*****************************

לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/

******************************

הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:

הרבנית תמר מאיר ראשת בית מדרש לנשים,

בנושא: "בחצי הלילה"

https://youtu.be/1H5StqcSJEw

******************************

בברכת ברוכים המשתתפים

ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.

בבקשה שתפו.

כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.

כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,

בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.

ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org

*************************************************

סרטון על הפרשה - למשש את החושך- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה -בית הכנסת המרכזי כפר גנים ב' פתח תקוה

https://youtu.be/KgulNnY2398

************************************************

החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון מאחלת ב"ה ושבו בנים ובנות כולם לגבולם בריאים ושלמים בגופם ובנפשם. אמן. שבת מבורכת בבשורות טובות.

פרשת בא –"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...כֵּן עָשׂוּ " – תהליך השינוי, הריפוי והשיקום הלאומי -ד"ר זאב (ווה) פרידמן *

"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').

החשיכה בה אנו נתונים כבר 483 ימים, הציבה לנו אתגר מורכב, להפוך את החושך לאור. אתגר שיש בו צורך לשינוי, לריפוי ולשיקום מהותי, שהוא הכרח להמשך קיומנו כעם חופשי בארצו האחת והיחידה.אנו נתונים בתהליך שינוי, ריפוי ושיקום, הדורש - אמונה, תקווה אורך רוח ונשימה. תהליך השינוי, הריפוי והשיקום כולל: גמילה מהתמכרות לקונספציה שהשתלטה עלינו עד לשבעה באוקטובר והשבת תפיסת הביטחון - הגנה, התרעה, הרתעה והכרעה לחיינו,השבת 82 החטופים לביתם בהקדם, טיפול בנפש הפצועה של האומה, שיקום וקימום פיזי וחברתי של הריסות חיינו ואיחוי השסעים והקרעים שבתוכנו.

מאז שבת שמחת תורה השבעה באוקטובר, אנו נתונים במאקרו, בסוג של טראומה קולקטיבית, ובמיקרו אנו פוגשים לא מעט נפגעי פוסט טראומה ותגובת דחק.

החשיכה השתררה עלינו באבחת חרב בשבעה באוקטובר, אבל תהליך השינוי, הריפוי והשיקום, הוא תהליך ממושך שאין בו קיצורי דרך.

דומה שלפרשתנו יש מה לומר, כיצד מתמודד עם שלם ומנהיגיו, עם תהליך שמציב נכוחה אתגר של - שינוי, ריפוי ושיקום. אתגר שיש בו התמודדות, בתהליך השינוי, בהשגת יעדים, ממציאות של - חושך לאור, מפסיביות לאקטיביות, מBeing לDoing ,מבדידות לשייכות, מעבדות לחירות.

פרשתנו היא קו פרשת המים, של יעדים אלו.

נקודת ההתחלה בתהליך השינוי, נמוכה ביותר וניצבת לה, בפסוק המתאר מצב של טראומה קולקטיבית, ייאוש ודכאון : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שמות, ו', ט'). המצב הנפשי הפסיכו סוציאלי של עם העבדים, עם הפרעת קשב קולקטיבית, איננו מאפשר להקשיב ולהתחבר לדברי החזון של משה, אודות ארץ הייעוד וסופה של העבדות. דומה שדיבורים לא עוזרים במצב הצבירה הנפשי בו נתון העם. דומה שיש לשנות את הדיסקט בראש ולהחליפו למשהו אחר. יש לשנות האסטרטגיה וגם הטקטיקה, באתגר השינוי, שבמהותו, הוא תהליך שינוי חינוכי ופסיכולוגי.

אשר על כן אנו נחווה בפרשתנו תכנית שינוי של אלוקים, שנמסרה ליישום למנהיגות משה ואהרון.

יעד השינוי ממוקם בנקודת ציון אתגרית של אור, בחלקה השני של פרשתנו: "וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ד', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם " ( שמות, יב', מא').

האתגר הוא– לא יציאה ממצרים, באבחת חרב, באופן פסיבי וטכני, אלא יציאה ממצרים, שיש בה יציאת התסמונת הקרויה- מצרים, מתוך נפשם של עם העבדים. יש באתגר זה ממדים של – גמילה, ניקיון, ייצוב ועיצוב זהות, של עם חדש ומתחדש, ממציאות של טראומה של עבדות, למציאות של צמיחה והתחדשות של עם שמאמץ לעצמו, זהות של חירות ובני חורין.

במילים אחרות, האתגר המוצב למשה ולאהרון, הוא כיצד, ייצא העם, ממציאות של חושך, למציאות של אור. הנה כי כן, פרשתנו בחלקה הראשון, מציגה לנו את שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת הבכורות. המאפיין את שלוש המכות הללו, הוא החושך.

הפרשן הכלי יקר – ר' שלמה אפרים מלונטשיץ( 1550-1619 ) מאפיין בפרשנותו את היסוד של החושך בשלוש המכות בפרשתנו .במכת הארבה נאמר: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה, וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ " (שמות י', יב' - טו'); במכת החושך נאמר: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י',כא' - כב'); מכת בכורות הייתה בחשכה - "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם. כִּי אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת " (שמות יב',כט'-ל').

היציאה מהחושך לאור, מחייב תכנית טיפולית , שיש בה פרקטיקה חינוכית פסיכולוגית שתביא את השינוי. הנה פרשתנו בחלקה השני ומשם לאורך כל ספר שמות, תפרוס פרקטיקה שיש בה צעדים ושלבים שיביאו את מימוש אתגרי השינוי - מפסיביות לאקטיביות, מBeing לDoing ,מבדידות לשייכות, מעבדות לחירות. פרשתנו היא קו פרשת המים, בהתנעת תהליך השינוי של אתגרים אלו, בדמותן של 20 מצוות עשה ולא תעשה, לפי מנין המצוות של הרמב"ם.

אנו מכירים בעולמנו המקצועי את מודל מעש"ה - טיפול בתגובות דחק ובטראומה, שפותח בשנת 2011 ע"י ד"ר משה פרחי, ראש המסלול ללחץ טראומה וחוסן, במכללה האקדמית תל-חי, המתמקד בהגשת עזרה ראשונה נפשית, למי שמפתח תגובות חרדה ודחק במצבי חירום, כפי שאנו חווים בימים אלו .

המודל מושתת על 4 עקרונות פשוטים, להתערבות מידית במצבי חירום:

מ- מחויבות – האדם המסייע, צריך ליצור מחויבות בקרב נפגע החרדה, מחויבות- המעניקה תחושת בטחון. לדוגמא, ניתן לומר לנפגע: "אני איתך ולא הולך לשום מקום".

ע – עידוד – עידוד נפגע החרדה לפעילות יעילה. במקום להרגיע את הנפגע, בלתת לו כוס מים ולהרחיק אותו מהזירה – יש לעודד אותו לפעול, כדי לסייע לעצמו ולסביבה, ע"י הוראות פשוטות שמטרתן להפעיל אותו בהקשר של האירוע. יש לגרום לו לפעול בעצמו, לעזור לאחרים ולהפוך אותו מקורבן למסייע. לדוגמא: במצב של אירוע דקירה ניתן לומר לאדם הנפגע: "תרכז את האנשים שנמצאים סביבך ותדאג לכך, שכולם יתקשרו עכשיו הביתה להודיע שהם בסדר".

ש- שאלות מחייבות מחשבה – ערוץ התקשורת עם הנפגע צריך להיות ערוץ שכלי ולא ערוץ רגשי. לא לעודד את הנפגע להביע את רגשותיו במהלך האירוע ואחריו. יש להימנע מלומר לנפגע בעת האירוע: "זה בסדר שאתה מפחד, נרגש ובוכה". כן אפשר לומר לו: "תספור ותאמר לי כמה אנשים נמצאים סביבך עכשיו, או כמה זמן אתה מחכה לאנשים שיבואו לקחת אותך". כלומר, שאלות שמחייבות הפעלת מחשבה ולא הפעלת הרגש.

ה- הבניית האירוע והדגשה שהאירוע הסתיים. באירוע חירום, מומלץ לומר לנפגע: "לפני 2 דקות היה פיצוץ, עכשיו יש כאן הרבה כוחות הצלה המגישים עזרה, האירוע הסתיים. עכשיו הכול כבר מאחורינו" . ( המקור : https://www.telhai.ac.il/ )

הבה נבחן את צעדי תכנית השינוי ויישומה , באתגרי הריפוי והשיקום בפרשתנו.

הצעד הראשון בתהליך השינוי מוצג בפרשתנו במודל מעש"ה, במתן המצווה הראשונה לבני ישראל, שהיא מצוות קידוש החודש: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות, יב', א'-ב' ) .מהי המשמעות של מצוות החודש?, התשובה לכך היא, שהקב"ה מעניק לעם ישראל, שעון. המסר במתן השעון ,הוא במתן האחריות והשליטה העצמית לעם ישראל על הזמן. הקב"ה העביר את האחריות על הזמן לעם ישראל- " מקדש ישראל והזמנים". כלומר, עד כה היית עבד שהתנתק מהאחריות על הזמן. לכן, נעניק לעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה , את חוסן הזמן, בדמותה של מצוות קידוש החודש.

הד לכך גם נמצא אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג ( 1886 – 1929) בספרו "כוכב הגאולה":" ישראל הוא עם הנצח, חיי עולם נטע בתוכנו, אין לזמן שליטה על ישראל, היוצר לו קטגוריה של זמן משלו. בשלשלת הדורות מתגשמת נצחיותו".

הצעד השני בתהליך השינוי במודל מעש"ה, מוצג בפרשתנו במתן מצוות קורבן הפסח. פרשתנו מתארת זאת: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות, יב',מג'-מו').

בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״.

הרמב״ם בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.

הנה לנו בפרשתנו במצוות קורבן הפסח, לידתה של התיאוריה ההתנהגותית הביהביוריסטית, תיאוריית הלמידה בפסיכולוגיה, שהייתה הזרם המשפיע ביותר בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות באמצע המאה ה-20, שראשיה היו ווטסון וסקינר. תיאוריה שהביאה לטיפול ההכרתי הקוגניטיבי ההתנהגותי, המוכר כיום בשם: CBT cognitive behavioral therapy. פרשתנו מפרטת את פרטי המצווה וההתעסקות בה. וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ - " כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ".

עתה אנו מגיעים בפרשתנו לצעד השלישי והאחרון, בפרקטיקה של תהליך השינוי במודל מעש"ה, והוא שלב השיקום, בתכנית ההתמודדות עם ההתמכרות לעבדות מצרים. שלב השיקום מתחיל בפרשתנו, במצוות התפילין: " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ד', בְּפִיךָ... וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה" (שמות, יג', ט'-י'). במצוות התפילין בפרשתנו, הסדר הוא שמניחים קודם את התפילין של יד ורק אחר כך את התפילין של ראש. יש כאן רציונל של פרקטיקה, שמתחילה במעשים בהתנסות של היד, ורק אחר כך תבוא ההבניה של התודעה, המחשבה, ההפנמה וההטמעה בראש. היהדות בניגוד לנצרות, איננה מעצבת את האדם המאמין , היודע את ייעודו והאחראי על גורלו, בתהליך עיצובי מההכרה למעשה, אלא הפוך, מהפרקטיקה של התעסקות במצוות ,לעבר ההכרה. הנצרות מטיפה ופונה ישר להבנה ואין בה פרקטיקה וקודקס של מצוות מעשיות, בניגוד ליהדות שהיא פרקטיקה עניפה של מצוות מעשיות ומשימות ברורות ומפורטות, בתורה שבכתב ובעל פה.

עם ישראל עובר תהליך דרמטי, שיש בו צעדים ושלבים מושכלים, במתווה סדור ושיטתי , של פרקטיקה במודל מעש"ה, של תהליך שינוי, ריפוי ושיקום, בפרויקט לאומי, שנגזר מהתוכנית האלוקית, של המעבר, מחושך לאור, מפסיביות לאקטיביות, מBeing לDoing ,מבדידות לשייכות, מעבדות לחירות, במסע ארוך מייגע ומפרך, ממצרים לארץ ישראל.

הנה כי כן, ה Doing, והאקטיביות, בפרקטיקה של מודל מעש"ה , הם עוגנים חשובים בפרשתנו, בהקשר לברית הייעוד ותכלית השיבה לארץ ישראל, לאחר תהליך השינוי, הריפוי והשיקום, לאחר תהליך הטרנספורמציה, מזהות של עם עבדים, לזהות של עם בני חורין: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ד' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות, יב',כה'). המסר ברור, בארץ ישראל עליכם להטמיע את המושג -הָעֲבֹדָה , לקחת גורלכם בידיכם כבני חורין, בעצמאות ולא בתלות. על כולכם להתגייס ולעבוד ולהתייצב לקריאת הנני נוכח אתגרי האומה והמדינה.

הנה זה קורה בפרשתנו: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ"( שמות, יב', כח').

מסע השינוי לא יהיה קצר. הטיפול בנפש האומה הפצועה, בשיקום והקימום הפיזי והחברתי של הריסות חיינו, נצלח בעזרת ד' בהארתה וחמימותה של השמש המלטפת , בשירו של יורם טהר לב (1938-2022):"הו אלי אלי רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עלי ותיקח אותי אל המסע".

רק בתקווה, באמונה וביחד ננצח - שבת שלום וחודש מבורך

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).

&

*דבר תורה - בא- תשפ"ה - מזהות ומובילות
מייקל אייזנברג- משקיע קרן הון סיכון-אלפא.

מוקדש לזיכרן של התצפיתניות הגיבורות שנפלו על משמרתן בשמחת תורה ה- 7.10,הי"ד. ולכבודן של החוזרות בראש מורם מהשבי*

בפרשת שמות עסקתי בשלושה סיפורים על נשים שמביטות לעתיד ויוצאות לפעולה - המיילדות, מרים ובת פרעה, וציפורה אשת משה. בשבוע שעבר, פרשת וארא, כתבתי על שלוש נשים שמחברות את החברה ובונות את עתידנו הלאומי - יוכבד, אלישבע ובת פוטיאל. השבוע ברצוני לעסוק בעוד שלושה סיפורי-נשים - אחד בפרשה שלנו, ועוד שניים שבהמשך החומש.

כבר במעמד הסנה גילה ה' למשה שלקראת היציאה ממצרים: "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג, כא - כב). המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ט, ב) מביע את הסתייגותם של בני ישראל: "אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום", אולם, בפרשת השבוע, פרשת בא, נראה שהיישום דווקא התרחב וכלל גם את הגברים:

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם… (שמות יא, ב -ג)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (שמות יב, לה - לו)

להבנתי, צריך לקרוא את הדברים על רקע השימוש החוזר והמוזר בשורש נ.צ.ל . עם ישראל עבד בפרך מאות שנים במצרים, ונוצל קשות על ידי המצרים, ולכן קשה לראות את מה שלקחו ממצרים כניצול. נראה שכבר התלמוד הבבלי התקשה בשאלה זו:

"דבר נא באזני העם" - אמרי דבי רבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה אמר ליה הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק "ועבדום וענו אותם קיים בהם" (בראשית טו, יג), "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים" בהם… "וינצלו את מצרים"… עשאוה כמצולה שאין בה דגים. (ברכות ט, א - ב)

רש"י שם הסביר שבעומק הים, במצולות, אין דגים. כלומר, קרוב לשפת המים איפה שיש מזון ואור, יש יותר דגים. גם אם נקבל את דבריו, שבאופן יחסי כמויות מסחריות של דגים לא חיות במעמקים, נראה שהקשר שהתלמוד עושה בין ניצול לבין מצולה (שורש צ.ל.ל) הוא קצת רחוק. מה שהייתי רוצה להציע הוא, שהניצול נועד להעלות על נס שאי אפשר להתחבא מאחורי הכלל, ובעצם האחריות היא על הפרטים שהם המרכיבים את הכלל. אסביר:

שיעבוד בני ישראל במצרים החל מחששו של המלך פרעה שבני ישראל ימנפו מלחמה חיצונית כדי לצאת ממצרים: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י). בהתאם לכך, הוטלו על בני ישראל מיסים כבדים והם אולצו לעבודות פרך לטובת השלטון: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה" (שמות א, יא). אם כן, פרעה, ומוסדות השלטון במצרים, הם אלו שהיו אמורים לפצות את בני ישראל בצאתם ממצרים, ולא האנשים הפרטיים. גזירות השילטון נועדו גם להחליש את ישראל צבאית וגם להמשיך לנצל אותם, אלא שהמצרים שיתפו פעולה: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּ " (שמות א, כב), ואף ניצלו את המצב לטובת עצמם באופן פרטי: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". עם זאת, ניתן לשער שהמצרים, בעיני רוחם, היו רק ממלאי פקודות שאינם נושאים באחריות.
מבחינת כל מצרי ומצרי לקיחת הכסף, הזהב והשמלות על ידי ישראל היה ניצול, שהוא, כאזרח פרטי, משלם על מה שעשה המשטר ועשו אבות אבותיו במשך שנים. אבל התורה מדגישה לנו שאת החוב הלאומי משלמים האזרחים, כי גם במעשיהם וגם בשתיקתם האזרחים היו שותפים במעל. או כפי שלירי אלבג הציגה השבוע כששבה משבי חמאס: ״יש שני מיליון מחבלים בעזה״.

ה' אמר למשה שאשה תשאל מאת שכנתה ומגרת ביתה - מישהי שבמקרה נמצאת לידה. אבל, בהפוך על הפוך בני ישראל ניצלו את העובדה שהאזרחים המצרים הציגו את עצמם כנקיי כפיים: "אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" - כאילו יש פה חברויות. המדרש תמה אף הוא: "וכי מצרים ריעיהם של ישראל היו, שהכתוב אומר איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה?! אלא מלמד שאחרי המכות נהיו המצריים כרעים וכאוהבים לישראל".

בשונה מהמדרש, שתלה את הכל במכות, אני רוצה להציע שהמשחק הכפול התחיל הרבה קודם. בסיטואציה שבה פרעה החליש את הגברים מחשש למלחמה ואיפשר קצת מרחב נשימה לנשים, הן אלו שלקחו על עצמן את המשימה הקשה, הבלתי אפשרית, והנוראה של חברות עם המצריות, לפחות מהשפה ולחוץ. לכולם ברור שכדי להצליח ולהקל במשהו את עול השעבוד כדאי לשמור על יחסים טובים עם המצרים - האזרחים איתם בני ישראל באים במגע ישיר. סביר שהגברים, בעקבות הנשים, יצרו אף הם יחסי אמון מסויימים מול האדונים המצריים אותם הם שירתו. יחסים אלו, שהם בבואה מסויימת של סינדרום שטוקהולם, גם אם שני הצדדים לא באמת האמינו בהם, נתנו את האפשרות במרחב הפרטי של איש מול איש ואשה מול אשה לתפקד לאורך תקופת השיעבוד הקשה, ואחר כך לנצל את המצרים. זה לא החברה המצרית מול החברה הישראלית. כל אדם פרטי בפני עצמו יוצר את תמונת המציאות עבורו, וממילא, כמו שרוח השיעבוד נוצלה על ידי כל מצרי ומצריה, כעת נוצר הלוך רוח כללי: "וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם". טרנד בלשון ימינו.

בהקשר זה ראוי לציין שלמרות שכאמור הפסוקים שיתפו בסופו של דבר במשימה גם את הגברים, התלמוד הבבלי בסוגיה במסכת ברכות מהדהד את הפסוק מתהילים (סח): "וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל". הפסוק מתייחס דווקא לפעילותה של כל אשה פרטית - נְוַת בַּיִת. כשכל אחת לוקחת באופן פרטי, בצד הישראלי מצטבר שלל, שבהמשך נראה למי ולמה הוא יחולק כלשון הפסוק. אם כן, בעוד שהגברים אכן יצאו ממצרים כשהם ערוכים למלחמה: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח), הנשים דאגו כבר לשלב הבא - גיוס הון לכינון מדינה ריבונית. כידוע, במדבר אין מה לעשות עם כלי כסף וזהב והם רק מכבידים. אבל, ניהול הכלכלה של כל בית, וממילא של העם כולו, היה מוטל על כתפיהן של הנשים.

לפני שנעבור לסיפור השני, הסיפור השלישי הוא, שבחלקו האחרון של החומש, הנשים עוסקות בהקמת המשכן: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ" (שמות לה); מתגייסות למשימה ואף תורמות את היקר לליבן: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, ח). כלומר, כל השמלות וכלי הזהב והכסף שהוציאו ממצרים, מצאו את יעודם אפילו עוד לפני ההגעה לארץ. גם בפעם הזו הנשים התאמצו לטובת הפרויקט הלאומי - המשכן שילווה את עם ישראל עוד שנים רבות הלאה.

באמצע יש לנו בפרשה הבאה את סיפור קריעת ים סוף והשירה הכפולה שבעקבותיו - שירת משה וקריאת מרים:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. … מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (שמות טו)

הפיצול בין "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" לבין "מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן" והנשים שאחריה, אומר דרשני. גם אם "בְנֵי יִשְׂרָאֵל" הכוונה משום מה לגברים דווקא, קשה להבין את הסיפור כסדרו. כלומר, האם אחרי כל השירה הארוכה והמפורטת מרים מתחילה בנגינה ובריקודים ובוחרת רק משפט אחד? איזו משמעות יש לקריאה "שִׁירוּ לַה'" אחרי שכבר שרו, ולמה שהתורה תציין את האירוע? לכן הייתי רוצה לטעון טענה רדיקלית.

הטענה היא שלמרות סדר הפסוקים, הנשים, ובראשן מרים, היו הראשונות להבין את האירוע. מרים הנביאה יצאה באופן ספונטני בנגינה ובריקודים, וכמו שהאפקט של שתי המיילדות התפשט בקרב הנשים כולן (כפי שתיארתי בפרשת שמות), גם כאן יצאו הנשים אחריה. רק אחרי שהיוזמה האישית של מרים מתעצמת בהצטרפותן של כל הנשים בתופים ובמחולות, ורק אחרי שתוך כדי הריקודים היא קראה לכולם ("וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם") בקול רם: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" רק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". כולם נענו לקריאתה ולכן הפכו את הקריאה הסוחפת שלה למילים: "(אכן) אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", מילים, שלפי מבנה הכתיבה בספר התורה, הפכו להיות חלק מהשירה עצמה.

כשמרים ראתה שהמצרים טבעו בים, היא הבינה שצריך להתחיל לתכנן את היום שאחרי. בקריאה שלה לכולם להודות לה' על הנס הגדול היא זיהתה את מחוייבותו לעתיד העם, שהרי, כפי שמופיע במספר מקומות, ה' לא עושה נס ללא צורך. במילים הקצרות שבפיה בעצם מקופלת כל השירה, שאחר כך ינסחו משה וכל העם בפירוט, ויסדרו במבנה של "אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח" כלשון התלמוד במסכת מגילה (טז, ב). ואכן, השירה שפותחת במפלת המצרים עוברת לעסוק בחלקה השני בהשלכות "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם…", בתכנון לעתיד: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ…" ובחזון לעתיד הרחוק: "מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

החתימה: "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", שחוזרת להווה, אומרת שאת כל העתיד המבטיח, שכנראה רק ילדיהם ונכדיהם יזכו לממש, ניתן לראות באירוע שזה עתה התרחש. מרים הנביאה, ששמונים שנה קודם לכן, כשעוד היתה בעיקר 'אחות אהרן' כי משה היה בחיתוליו (כפשוטו), והשכילה להבין כבר אז שהיא חלק מאירוע היסטורי, גם הפעם היתה הראשונה לזהות, להגיב, להניע לפעולה ולהאמין. מייקל אייזנברג.

&

פרשת בא -תשפ"ה- דובי פריצקי- קק"ל
אלי ויזל שורד השואה אמר: אלוקים ברא את האדם כי אלוקים אוהב סיפורים.. המתנה הגדולה שבידינו לתת לילדינו אינה כסף ואינה קניין, כי אם סיפור אמיתי. שלוש פעמים בפרשה מדגישה את והגדת לבנך. סיפור יציאת מצרים מספק לנו תשובה לשאלות היסוד: מי אני? למה אני כאן? איך ראוי אפוא שאחיה? התשובה היהודית אני בן או בת לעם שהאלוקים פדה מעבדות לחירות. אני כאן כדי לבנות חברה המכבדת את החופש של אחרים ולא רק את שלי וחובתי לחיות מתוך ידיעה שהחופש הוא מתת אלוקים. הדרך לכבדו היא לשמור את ברית משפטיו ואהבתו. העולם ניסה לסגוד לדברים אוניברסליים כגון: שכל, ניסיון, פילוסופיה ומדע. להרים את דגל הלאום ולא הדת. הגזע(הארי) הוליד את השואה. המאבק המעמדי הוליד את סטלין בעידן הגולאג והק,ג,ב שבגללם נהרגו 100 מיליון איש, בשמם של אלילי הכזב. איננו יכולים לחיות בלי זהויות ,משפחות, קהילות ואחריות משותפת. בלי סיפורים המחברים בינינו לעבר ולעתיד. המאבד את הסיפור סופו שיאבד את חירותו. היודע מי הוא ומה ולמה, יכול לנווט במדבריות הזמן באומץ ובבטחה (הרב זקס) שלושת אלפים ושלוש מאות שנה חלפו ממשה והתבונה שלו עדיין רעננה כביום הולדה, כאילו אנו יצאנו ממצרים שבת שלום מאשקלון.️דובי פריצקי.

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or