אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ימי שיא בתנ"ך בתיכון ממלכתי "מטרו- ווסט-רעננה"
בדו שיח עם האלוף במיל. סגן הרמטכ"ל -עוזי דיין.
ולהלן מכתבו של מנהל בית הספר.
29/5/23 ט' בסיוון תשפ"ג
לכבוד: החברה לחקר המקרא
לפני כשבוע ערכנו בבית ספרנו, תיכון "מטרו-ווסט" ברעננה, יום שיא במקרא בשילוב תיקון שבועות.
היום כלל שלוש הרצאות בנושאים שונים:
"תנ"ך ואקטואליה"- האלוף (מיל') ד"ר יום טוב סמיה.
"חי עם התנ"ך"- אלוף (מיל') עוזי דיין.
"רות המואביה: התמודדות עם קונפליקטים"- ד"ר אתי שילה בן ישר.
לאחר מכן ערכנו חידון בכיתות האם.
אנו רוצים להודות לכם מקרב ליבנו על הסיוע בהפקת היום, על הליווי הצמוד לפני היום ותוך כדי היום, על החשיבה, ההעמקה ועל הרצון להפוך את היום הזה לחוויה אמתית עבור תלמידנו ותרומתכם להעלאת מודעות חשיבותו של התנ"ך. תודה רבה על ההתגייסות של החברה ושל המרצים מטעמכם אשר גרמה להצלחת היום.
בברכה,
צוות תנ"ך תיכון "מטרו-ווסט" רעננה
ומנהל בית הספר,
אמנון בר נתן
.............................................................................................
פרשת "בהעלותך" –"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה " – דיאלקטיקה של שמרנות אל מול חדשנות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.( המקור: ויקיפדיה)
ובכן, דיאלקטיקה מתכתבת עם מחלוקת.
חוקר מדעי הניהול וההתנהגות הארגונית יצחק אדיג'ס -מציג 3 סגנונות של ניהול: הראשון, סגנון ה- P הביצועיסט ( Performance) ממוקד מטרה .השני, סגנון ה- Administrator) A) מייצג סוג של שמרנות, לא אוהב שינויים, אוהב יציבות, מקור כוחו היא הסמכות. השלישי, סגנון ה-E Entenpenuar) ) מייצג סוג של חדשנות, היזם האסוציאטיבי היצירתי.
אנו מכירים שני טיפוסי מנהיגים או מנהלים, האחד המאופיין כשמרן, קפדן, צמוד לכללים נהלים וסדר, בירוקרט, ובעל סגנון מרכוזי ששומר הקלפים קרוב לחזהו והשני המאופיין כחדשן, יצירתי, מעצים, חושב מחוץ לקופסה ובעל סגנון ביזורי. אנו נוטים לזהות תכונות מנהיגות וניהול אלו בשני טיפוסים נפרדים.
השאלה הנשאלת היא, האם בהכרח שני טיפוסי מנהלים או מנהיגים אלו מיוצגים בשני אנשים שונים, או אולי נמצא את שני הטיפוסים באדם אחד ? האם זה יתכן? האם שני טיפוסי המנהיגים והמנהלים הללו, ילכו בנפרד או במקביל, או שמא הם ילכו יחדיו וישלימו זה את זה וייצרו לנו מרחב מנהיגות וניהול היברידי- גם וגם?
היהדות היא תורת חיים, שיודעת לשלב במרחב חיים אחד את כל הסגנונות. בית המדרש היהודי יודע אף הוא לייצר מרחב היברידי, של עולם המסורת והשמרנות ,מחד, וגם של עולם מתחדש,מאידך, כפי שהורה רבי יהושע במסכת חגיגה ג', א':" אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", ואין חידוש ללא שינוי.
הנה המופע הראשון בפרשתנו לדיאלקטיקה של שמרנות אל מול חדשנות : "וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל... וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ...וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".( במדבר, יא', כד'- כט').
יהושע, מייצג את התפיסה השמרנית ,שבה כפופים לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים והחשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. דומה שיהושע איננו חסיד של תפיסת החדשנות. התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה- " אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד. יהושע פועל במדויק על פי ההנחיות- שבעים מתנבאים ולא יותר. כל חריגה מבחינתו, תיענה באפס סובלנות.
משה לעומתו, מייצג את תפיסת סגנון החדשנות. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי-" הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר,יא', כט'). משה לא צמוד להנחיה של שבעים מתנבאים בלבד. משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה מיישם את תפיסת החדשנות, כדברי הרש"ר הירש( 1808-1888) : "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת( מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".
הנה הדיאלקטיקה של - שמרנות אל מול חדשנות , נוכחת גם במאפייני תלמידיו המובהקים של רבן יוחנן בן זכאי: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן:רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה...וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא( רבן יוחנן בן זכאי) הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם" ( אבות, פרק ב' משנה ח'). הבה נלמד קיומה של מחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי , המדגיש את עליונותה של השמרנות, בבחינת – "בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה" ואילו אבא שאול, מדגיש את עליונותה של החדשנות-"מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר". אכן קיומה של מחלוקת לגיטימית באווירה ראויה היא תשתית קיומו של בית המדרש היהודי לדורותיו.
כך מעניין לראות בפרשתנו במופע נוסף את הדיאלקטיקה של זמן המחלוקת ביהדות- בֵּין הָעַרְבַּיִם, שהוא הזמן המקדש את הספק שהוא יסוד המחלוקת, שמקבל קדושה עליונה, האם זה יום או לילה?:"וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַד'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ...חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ"( במדבר, ט', ט'-יד'). כך גם התהליך המעצב של ההתעסקות ברפורמה של המעבר מעבדות לחירות, בהתעסקות בקורבן הפסח המודגש בספר שמות בפרשת בא וגם בפרשתנו.
הנה כי כן, בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם מצוות קורבן הפסח: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. הנה לנו לידתה של התיאוריה ההתנהגותית הביהביוריסטית, תיאוריית הלמידה בפסיכולוגיה, שהייתה הזרם המשפיע ביותר בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות באמצע המאה ה-20, שראשיה היו ווטסון וסקינר. כך מלמדתנו פרשתנו- "וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" - " כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ". הדרך הנכונה להפוך עבד לבן חורין, להוציאו מהתנהגות של אדם תלותי ונשלט, לאדם עצמאי, שולט ואחראי על חייו, היא רק כולם ביחד, במרחב חיים משותף, שיש לו ייעוד משותף, בדרך של יצירת מרחב חוויה והתעסקות מעשית במשימות ובפעולות-"כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כך מפרש רש"י (1040 -1105) : "בבית אחד יאכל- בחבורה אחת". ההתעסקות במצוות קורבן הפסח ובקיומה, מייצרת מרחב של שייכות למשפחה ולחבורה, המשמשים כמסגרות השתייכות,תמיכה ועוגן, בתהליך הטיפולי של המעבר מעבדות לחירות.
אם אכן נפעל ביחד ללא קיצורי דרך- לקדש את הספק וזמן המחלוקת -בֵּין הָעַרְבַּיִם, אז בסופו של תהליך, מלמדת אותנו פרשתנו, נגיע ביחד ובהסכמה רחבה ל-"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם".
מופע נוסף של הדיאלקטיקה - שמרנות אל מול חדשנות, נוכח בהפטרה לפרשתנו , בנושא מאד אקטואלי בימינו אנו- הפרדת הרשויות, מבית מדרשו של מונטסקייה ( פילוסוף צרפתי 1689-1755). לדעת מונטסקייה, הממשל הטוב ביותר הוא הרפובליקה, שהיא השולטת במידות הטובות ביותר של האדם. טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן: הרשות המבצעת ,הרשות המחוקקת והרשות השופטת.
כך מספרת לנו ההפטרה לפרשתנו:"וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ ד'; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ ....וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים ....וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ד', עֹמֵד. וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל ... כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח. ( זכריה , ג', א' – י' )...וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (זכריה, ד', ו'-ח').
הנה לנו יהושע בתפיסה השמרנית מפרשתנו, בדמותו של יהושע הכוהן בהפטרה, שנקבעת לו מסגרת התנהלות מדויקת, ברשות הכהונה.
אבל על יהושע הכוהן לדעת, שקיימת גם רשות המלוכה – הרשות המבצעת, בדמותו של זרובבל המלך, שמרחב פעילותו הוא דינמי , פרואקטיבי , בסגנון החדשנות. אך זאת לדעת, גם לכוהן וגם למלך, יש תפקיד חשוב ועליהם לכבד אחד את השני.
אך מה קרה בתקופה מאוחרת יותר? הרמב"ן ( 1194-1270 ) מוצא את חטאם של החשמונאים, בכך שלא ידעו לשמור על הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה : "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים, זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב...בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי" (רמב"ן, בראשית, מט', י'). חטאם של החשמונאים, שהיו כוהנים גדולים והחליטו לעסוק גם במלוכה. הם שברו את עיקרון הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה.
הנה כי כן, במופע העלאת הנרות על ידי אהרן הכוהן בפתיחה לפרשתנו:" בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ ... כֵּן עָשָׂה, אֶת הַמְּנֹרָה". (במדבר, ח', ב'-ד' ).
באירוע העלאת הנרות מזדקרת דמותו של אהרן הכוהן ההיברידי- גם וגם. מצד אחד, דבק בתפיסה השמרנית, בכללים של בירוקרטיה, כללים ונהלים, בכך שלא שינה בהדלקת נרות המנורה ,כפי שמפרש רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אך אהרן גם מוכר בסגנון תפיסת החדשנות, כיזם ויצירתי שחושב מחוץ לקופסא, שידע לגשר ולהשכין שלום בין אנשים. אהרן היה הראשון בהיסטוריה שעסק בגישור בסכסוכים בין איש לאשתו ובין איש לרעהו. אהרן היה נפגש עם כל אחד מהצדדים המסוכסכים וידע פעמים לשנות ולא לומר את כל האמת, מה חושב האחד על השני. בדרכו של אהרן להשיג שלום, הוא ידע גם לשנות ולספר לצד אחד מהצדדים המסוכסכים, שהצד השני אומר עליו דברים טובים.
ההיברידיות של אהרן הכוהן, שפעם אוחז באוריינטציה השמרנית ופעם בחדשנות, משתקפת גם בעולם הדיאלקטיקה והמחלוקת , בין בית הלל ובית שמאי. כך למדנו במסכת כתובות, טז' ע"ב : "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית הלל מורים לשנות מהאמת ולשיר:" כלה נאה וחסודה" גם אם היא לא נאה. ואילו בית שמאי אומרים: "מדבר שקר תרחק" ולכן שרים, כלה כמות שהיא. דומה לגישתו של הפילוסוף עמנואל קאנט( 1724-1804 )שחוק מוסרי הוא מוחלט. אסור אף פעם לשקר. גם אם איש בורח מאדם שרוצה לרוצחו ומתחבא בביתך, אסור לך לשקר לרודף ולומר לו שהוא לא בבית.
הדיאלקטיקה במרחב הדיון והמחלוקת , תובעת מכולם, רגישות וחוכמת הלב, כפי שהטיבה לתאר זאת המשוררת לאה גולדברג ( 1911-1970): " יש מפתחות הפותחים רק דלתות ויש מפתחות שפותחים לבבות. יש לבבות שתמיד מתרצים ויש אינם בקלות נפתחים. אך כפי שמבין כל אדם פיקח. כפי שמסיק כל אדם מסקנות, הרי שאם יש לכל דלת מפתח, אף ללב אדם מותאמים מפתחות. ומפתחות יש לכולנו, הרבה מפתחות בכל הגדלים ומה שפשוט מצפים מאתנו - שנפתח ונחדור ללבבות אנשים ".
"וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ...חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם" - כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת בהעלותך - תשפ"ג-סדר ואי-סדר
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון -אלפא
פרשת השבוע, פרשת בהעלותך, מתחלקת לשתי מחציות. המחצית הראשונה - סדר, למעט אירוע אחד שמיד מוסדר, והמחצית השניה - אי-סדר.
המחצית הראשונה פותחת בציווי על אהרן להדליק מדי יום את המנורה ולסדר את נרותיה בצורה מדוייקת: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'אֶת מֹשֶׁה". (במדבר ח)
בהמשך מוקדשים הלויים לעבודתם בטקס מרובה פרטים ותפקידם נקבע ומוסדר:
זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם." (במדבר ח)
בפרק ט' התורה מתארת סימן שאלה על הסדר לנוכח העובדה שאנשים טמאים לא היו יכולים לחגוג עם כולם את חג הפסח. הבעיה מקבלת מענה מיידי מה' - הם יחגגו במועד ב' - בדיוק חודש אחרי כולם.
מכאן ממשיכה התורה להסדרה ברורה ומוקפדת של זמני החניה והמסע במדבר ומסכמת: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט). בפרק י' התורה מדגישה את הביצוע: באמצעות חצוצרות כסף ותקיעות מוסכמות העבירו שדרים במחנה, ובתאריך המדוייק של היום העשרים בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים החלה התנועה. כל שבט ידע את מקומו בטור, ואפילו לארון ה' היה מקום קבוע - הלך במרחק שלושה ימים לפני המחנה.
בפרקים יא ו-יב הכל משתבש. קבוצות של מתאוננים ומתאוים קובלות על המצב, וה' מעניש אותם. משה מתלונן על קושי המשימה להנהיג את העם וה' מצמיד לו שבעים זקנים שיעזרו לו. אלא שמסתבר ששניים מהם לא השתתפו בהקדשה והתנבאו עצמאית, ולא במסגרת "רוחו של משה" ששרתה על כל שאר הזקנים. ולסיום - מרים ואהרן מדברים סרה במשה, מרים נענשת בצרעת וכל העם מתעכב לכבודה שבעה ימים.
אם כן ניתן לסכם: בני ישראל מתארגנים למסע לכיבוש הארץ, והסדר חשוב כדי לחזק את תחושת הביטחון. כשכל אחד יודע את מקומו, תפקידו ותחומי אחריותו, נראה שצועדים בדרך הבטוחה אל הארץ המובטחת. כדברי משה, בסוף המחצית הראשונה של הפרשה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י').
אבל שלושה סוכני כאוס עלולים לשבש את הסדר ולפגוע ביתרונות שלו:
מי שאינם מרוצים מתוצאות הסדר - בין אם הם צודקים בהשקפתם או לא. ואלו הם המתלוננים והמתאוים שהתגעגעו לזמנים עברו במצרים. למרות השעבוד והאנטישמיות הם העדיפו את המוכר כי העתיד הלא נודע והשונה של קיום עם בארצו מפחיד אותם, כמו שטכנולוגיה המעצבת מחדש את חיינו מפחידה רבים כיום.
מי שאינם רוצים לשתף פעולה עם הסדר הנוכחי ומעדיפים להיות סוליסטיים - בין אם הם מבינים את מחיר השיבוש ובין אם לאו. ואלו שני הזקנים שהתנבאו עצמאית.
מי שמזהים בעיה בסדר וחשים שהוא לא באמת קיים ומהודק עד הסוף - בין אם הניתוח שלהם נכון או לא. ואלו מרים ואהרן שטענו משהו כנגד הצדק של ההיררכיה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (לפי חכמים ביקרו את משה על כך שפרש מאשתו ובכך הפר את מבנה היחידה הבסיסית של התא המשפחתי).
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, נביאים מול מעצמות, פרק ל':
"ספר התורה", שנמצא בבית ה'
במוקד הטיהור הגדול של יאשיהו, הוא פקד "להוציא מֵהֵיכַל ה' את כל הכלים העֲשׂוּיִם לבעל ולאשֵרה ולכל צבא השמים, וישרפֵם מחוץ לירושלִַם בשַדמות קדרון ... וַיֹצֵא את האשֵרה מבית ה' ... וישרֹף אֹתהּ בנחל קדרון ..." (מלכים-ב כ"ג, ד-ז).
אחרי הטיהור הגיע תור השיפוץ, "בֶּדֶק הבית" (מלכים-ב כ"ב, ה), ואז מצא חלקיהו הכהן הגדול בבית ה' את "ספר התורה" (שם כ"ב, ח), נתן אותו ל"שָׁפָן הסֹפֵר", שהביא וקרא אותו באוזני המלך, והקריאה הזאת חוללה זעזוע חסר תקדים (שם כ"ב, יא-יג) –
ויהי כִּשמֹעַ המלך את דברי ספר התורה,
ויקרע את בגדיו ...
שום אדם לא יקרע את בגדיו אם ישמע את דברי התורה כסדר מ"בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ", וגם לא מספרי שמות-ויקרא-במדבר; כמובן גם לא צפויה תגובה כזאת משמיעת ספר "אלה הדברים" על הסדר.
מה אם כן היה כתוב ב"ספר התורה", ומה שמע יאשיהו?
בקרב חוקרי המקרא נחשב התיאור הזה כ'הוכחה ברורה' לכתיבת ספר דברים כולו באותה תקופה, אבל הזעזוע של יאשיהו מפריך את ההנחה ההיא – קריאת ספר דברים היא חגיגה ולא קריעה! ביטול הבמות (בהתאמה לפרשת ראה) התחיל בימי חזקיהו, ויש לזה הוכחות ארכיאולוגיות ברורות מתל שבע, ערד ולכיש עד עיר דוד.
והעיקר, ירושלים כלל לא נזכרת במפורש בספר דברים, ואילו המזבח בהר עיבל, שרק הוא נזכר במפורש, נגנז וכוסה עם הקמת המשכן בשילֹה, דורות רבים לפני כן.
חז"ל פירשו, שספר התורה השלם נמצא פתוח בפרשת הברית, עם הברכות והקללות, שבספר דברים, וזה מה ששמע יאשיהו ולכן קרע את בגדיו.
חשוב להבין שעד ימי עזרא העתיקו פרשיות מספר התורה השלם שהיה בידי הכהנים-הלויים ונחשב 'קדש קדשים' – לא הוציאו אותו החוצה כמו שלא הוציאו את ארון הברית ואת הלוחות. לכן לא קראו בציבור אלא פרשיות כמו פרשיות קריאת שמע בתפילין ובמזוזות – גם המלך כתב לו "את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (דברים י"ז, יח-יט), והכוונה הפשוטה היא לפרשיות יראת ה' (כמו קריאת שמע) ולפרשיות המלך והמלחמות שהוא חייב להנהיג בהן את ישראל.
כל הפרשיות שנזכרה בהם כתיבת פרשה מיוחדת על ידי משה נכתבו תחילה כפרשיות בפני עצמן – מלחמת עמלק (שמות י"ז, יד); "ספר הברית" (שמות כ"ד, ז; וכנראה גם ל"ד, כז); "ספר מלחמֹת ה'" (במדבר כ"א, יד); וכנראה גם "ויהי בנסֹע הארֹן" (במדבר י', לה-לו); "אלה מסעי בני ישראל" (במדבר ל"ג, ב); וגם "ספר התורה" (דברים ל"א, ט,כד-כו); ושירת האזינו (שם ל"א, כב) – לבסוף נכללו כולן בספר התורה השלם, אבל גם אחר כך המשיכו להעתיק ממנו פרשיות לקריאה בציבור וביחיד.
גם פרשת הברית עם הברכות והקללות, נכתבה בפני עצמה כתקציר והתקציר הזה נקרא כבר בספר דברים – "ספר התורה" – "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת ..." (דברים כ"ח, סא); "ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" (דברים כ"ט, כ).
במעמד הקהֵל ציווה משה לקרוא "את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" (שם ל"א, יא), אחרי שמשה עצמו כתב "את התורה הזאת", ונתן אותה לכֹהנים בני לוי, כדי לשים אותה לעדות "מצד ארון ברית ה'" (שם ל"א, כד-כו), והרי גלוי לפנינו שספר התורה השלם עוד לא נשלם, והסיפור הזה כולו הוא חלק ממנו –
ברור גם בספר שמות (כ"ד, ד-ז), שמשה כתב את "ספר הברית" וקרא "באזני העם" במעמד הברית שנכרתה בסיני, וזה היה רק חלק קטן מספר שמות ומפרשיות הר סיני. כך נאמר גם בנתינת הלוחות השניים (שמות ל"ד, כז), שמשה כתב את "הדברים האלה" לשם כריתת הברית, מעבר ל"עשרת הדברים" שה' כתב על הלוחות – בכל אלה מדובר בבירור בתקצירים הדומים לקריאת שמע, שנשמרה לנו עד היום בתפילין ובמזוזות עם דיני כתיבה הדומים לספר תורה.
אף חז"ל הורו לקרוא במעמד הקהל את עשרת הדברים וקריאת שמע, פרשת המלך וברכות וקללות, ואיש מחכמי ישראל לא חייב לקרוא במעמד את כל ספר דברים, שלא לדבר על כל התורה כולה, מבראשית.
מה בדיוק זעזע כל כך את יאשיהו?
לפי מדרש הגדול (לדברים כ"ז, כו) היה כתוב בראש העמוד "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", וכבר נאמר בירושלמי (סוטה פרק ז', ה, כא ע"ד), שעל זה קרע יאשיהו את בגדיו, ואמר 'עלי להקים'! אכן זהו המאפיין העיקרי של יאשיהו, שלקח על עצמו את מלוא האחריות לקום ולתקן, ולהקים מחדש את ברית התורה.
אבל מהפכת הטיהור של יאשיהו התחילה לפני מציאת הספר, והיא שהביאה למציאתו.
יאשיהו הזדעזע כי שמע 'ברכות וקללות', והקללות שבספר דברים הן סיבה מובהקת לקריעת בגדים, בייחוד אם הן נשמעות כנבואה אקטואלית – בחרדה גדולה שלח המלך יאשיהו לדרוש את ה', ולבקש נבואה –
וַיצַו המלך את חלקיה הכהן ... ואת שפן הסֹפֵר ...
לכו דִרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה
על דברי הספר הנמצא הזה,
כי גדולה חמת ה' אשר היא נִצתה בנו
על אשר לא שמעו אבֹתינו על דברי הספר הזה,
לעשות ככל הכתוב עלינו –
ייתכן, שהמשלחת הלכה דווקא אל "חֻלדה הנביאה", אולי מפני המחשבה, שלב אשה אולי ירחם, ובשעה קשה עדיף לפנות אליה (כמו שהבינו חז"ל) – אך היא אמרה להם דברים נוראים (שם כ"ב, טו-יז) –
... כֹּה אמר ה':
הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יֹשביו –
את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה;
תחת אשר עזבוני ...
ונִצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה!
דברים דומים נאמרו בימי יאשיהו בנבואת צפניה (פרק א') – לפי ההסבר שהצענו, הם הם הדברים שחוללו את מהפכת הטיהור של יאשיהו, כי יאשיהו חזר לדרך ה' מכוחו של צפניה ששמר את דרך הנבואה מימי ישעיהו וחזקיהו.
אולם עתה נשמעו הדברים במלוא חומרתם מפי חולדה, כנבואה קונקרטית, צמודה לדברים הנוראים הכתובים ב"ספר התורה" –
האם חשב יאשיהו שמאמציו עלו בתוהו?
נבואת חולדה העניקה ליאשיהו 'פֶּסֶק זמן' למשך ימי חייו, מפני שנכנע "מפני ה'" וקרע את בגדיו, לכן לא יראה בעיניו "בכל הרעה" שתבוא (מלכים-ב כ"ב, יט-כ).
אכן המלך יאשיהו לא נשבר ואף הגדיל מאד את פעולתו! כמו בתחילת הדרך, מכוח נבואת צפניה יצא יאשיהו למאמץ הטיהור הגדול, כך נבואת חולדה נתנה לו כוח למעמד התיקון הגדול שלא היה כמוהו (שם כ"ג, כב) עם הפסח בשנת 18 ליאשיהו, ובו קראו את "דברי התורה" (הם הם "דברי הברית"; דברים כ"ח, סט) מתוך הספר, וקיבלו עליהם את 'חידוש הברית'. חגיגת הפסח הגדולה מתוארת בהרחבה בדברי-הימים(-ב ל"ה).
סדר הפרקים במלכים איננו סדר האירועים, כי הטיהור הגדול (פרק כ"ג) קדם לבדק הבית ולמציאת הספר (פרק כ"ב), וכבר אמרו חז"ל (פסחים ו ע"ב) – "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וכל שכן בנביאים.
ראו א' זרטל, עם נולד, פרק עשירי.
ראו יומא נב ע"ב, שיאשיהו גנז את הארון מפני שראה בו את הפסוק בקללות – "יולך ה' אֹתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך, ..." (דברים כ"ח, לו), ורש"י (למלכים-ב כ"ב, יג) פירש זאת על קריעת בגדיו ועל המשלחת לדרוש את ה';
במדרש הגדול (לדברים כ"ז, כו) היה כתוב בראש העמוד "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", וכבר נאמר בירושלמי (סוטה פרק ז', ה, כא ע"ד), שעל זה קרע יאשיהו את בגדיו, ואמר 'עלי להקים'! אכן זהו המאפיין העיקרי של יאשיהו, שלקח על עצמו את מלוא האחריות לקום ולתקן, ולהקים מחדש את ברית התורה.
פעם אחת הוציאו בני עלי את ארון הברית מקדש הקדשים, וחרב המשכן בשילה עם גלות הארון.
ראו הרחבה בספרי (עם הרב ש' ברוכי) מקראות לפרשת משפטים בפרק על "ספר הברית".
תוספתא סוטה פרק ז', יז; בבלי סוטה מא ע"א.
מגילה יד ע"ב לפי ר' שילא; לדעת ר' יוחנן, שירמיהו היה עסוק בהחזרת עשרת השבטים, צריך לומר, שצפניה כבר נפטר בזמן מציאת הספר.
