אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה כרגיל ביום רביעי כב' סיון, תשפ"ה -18.6.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "שלח לך" תשפ"ה
מרצה : הרבנית - שרונה הליקמן- מנהלת ומייסדת עמותת תורת ריבה ירושלים. אנחנו מלמדים תורה בבתי אבות בירושלים, והאישה הראשונה שעבדה כחלק מצוות מנהיגות מקצועי בבית כנסת אורתודוקסי בארצות הברית
הנושא:ההשלכות של הוצאת דיבת הארץ
מקדישה את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
*******************************************************************
*דבר תורה - פרשת בהעלותך תשפ"ה - מאסף לכל המחנות והכוחות
מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך מסופר שבני ישראל החלו במסעם לארץ ב-כ' אייר של השנה השניה לצאתם ממצרים. בהמשך לדברים שכתבתי לפני כמה שבועות בפרשת אמור על חשיבות ההשתייכות, מסתבר שלא בכדי המשכן נע בדיוק באמצע בין שבט יהודה לשבט דן:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב… וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן… וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם…וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי… אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ. (במדבר י, יא - כח)
שני השבטים היחידים שיש בפסוקים איפיון למסע שלהם הם יהודה ודן. מול שבט יהודה שנסע "בָּרִאשֹׁנָה" שבט דן הוגדר כ"מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת", ומול נחשון בן עמינדב נשיא יהודה נמצא אחיעזר בן עמישדי נשיא דן, בשמותיהם-ייחוסם בולט אלמנט ה"עמי". כלומר שניהם מנהיגי העם, אבל משני קצוות שונים. המדרשים והמפרשים העירו שיהודה הוא הנחשון שהולך בראש העם למלחמה, ואילו שבט דן שבקצה המחנה אוסף אליו את כל מי שנשאר מאחור: "דכל אדם משאר דגלים שהיה לו לאחר על שום דבר, ולא היה יכול ליסע על דגל שלו, מתעכב עם דגל דן, שהיה אחרון… ולכך קורא לו מאסף לכל המחנות, שמכל המחנות היו מתערבים עמו".
להיות מאחור זו משימה ולא תוצאה סתמית. להיות מאסף זה תפקיד שדורש לקיחת אחריות ולא מעט אתגרים. במקרה של שבט דן הוא נלחם עם כל האויבים שניסו לזנב בישראל, כדוגמת עמלק:
דן ידין עמו - …על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות… ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושוע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות, כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב דן ידין עמו, ינקום נקמת עמו … (רשב"ם, בראשית מט, טז)
היה מי שראה את כל זה רמוז בשם אחיעזר: "כח המאסף של דן הוא מחמת עצם האחוה, כשמו של נשיא השבט אחיעזר. האחוה נוהגת גם ללא הסידור הקבוע של המשפחה והממלכה, אלא יהודי מרגיש הזדהות עם כל אחיו באשר הם, בגלל שם ישראל שלהם. כך מאסף דן את הפרטים הרחוקים זה מזה, על אף שאין להם כל הארץ וממלכה, ומשייך אותם למקור אחד" (שבטי נחלתך, שער דן, פרק ד).
המפרשים העירו גם על פסוקים במקומות אחרים שיוצרים השוואה בין השבטים כמו הברכות להן זכו שבטים אלו מיעקב וממשה. יעקב אמר על יהודה: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" ועל דן: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" ובהקבלה ניגודית משה אמר: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" ועל דן אמר: "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (ובמדרש אגדה (בובר) - במדבר א, יב - נאמר שאחיעזר נשיא דן מקביל להמשך ברכת יעקב ליהודה "ועזר מצריו תהיה"). ובנוסף, ציינו ששני האדריכלים של המשכן הם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליהב בן אחיסמך למטה דן, מה שמבחינתי יכול להוות מפתח ראשון להבנת סיפורו של שבט דן. עיצוב המשכן, שבלב המחנה, צריך לשלב את התפיסה המנהיגותית של יהודה, שמושך קדימה, עם התפיסה העממית של מי שנמצאים מאחור.
אבל יש מי שראה את המאסף באור שלילי. על פי חלק מהמדרשים, ר' יעקב בעל הטורים פירש בטון חריף:
שלושה במסורה ('מאסף' מופיע שלוש פעמים בתנ"ך): הכא (כאן) ואידך "ואין איש מאסף אותם הביתה" ב(סיפור הנורא של) פילגש בגבעה, ואידך "וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף" (ירמיהו ט, נבואת פורענות קשה). שבט דן, על שהיה עמהם פסל, על כן אין איש מאסף - שהענן היה פולט אותם, ועמלק הרג בהם - ונפלו כעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף.
בעיני, השקפה זו, גם אם היא מבוססת על סיפור שבט דן והפסל בספר שופטים אותו אציג מיד, מלמדת שלא קל להיות עם העם מאחור. בפרשת אמור, סביב פרשיית המקלל, שכנראה מתרחשת במחנה שבט דן, כתבתי על מבחן ההשתייכות. הסברתי שלמרות חופש הביטוי, דרישת ההשתייכות מחייבת ריסון התבטאויות שמאיימות על החברה כולה. מבחן האזרחות הישראלית הוא מחוייבות, ובני דן קיבלו על עצמם את תפקיד האחריות העממית מבלי להתלונן, הגם שהוא עלול לגבות מחיר רוחני (בנוסף על הסיכון הביטחוני שאליו נדרשים יושבי הספר המגינים בגופם על העם והמדינה). להיות מנהיג עממי דורש תכונה של פופוליסטיות טבעית. הקושי הוא שכדי להיות חלק מהעם קשה לקבוע היכן בדיוק הגבול שממנו במקום להנהיג ולרומם את הציבור, נגררים למים הרדודים, שהם לא פעם עכורים. ולכן, בראי ההיסטוריה, יהודה הם המנהיגים כאזהרה מהסיכון של הפופוליזם הנמוך. שוב, על אף שאסור לוותר על מנהיגות עממית, הנדרשת כחלק מהמכלול.
כאמור, מבחינה דתית הסיפור של שבט דן ממשיך באפיקים שליליים בספרים שופטים ומלכים. אכתוב פה רק את תמצית הדברים, ומאוד ממליץ לעיין בפרקים הרלוונטיים בהרחבה:
בספר שופטים פרק יז מסופר על מיכה מהר אפרים שלאחר שאמא שלו קיללה וחזרה בה, היא הקדישה מאתיים כסף לה', והוא עשה מהכסף אפוד ותרפים. בהמשך הוא שוכר לוי שמגיע מאזור יהודה ומציע לו שדרוג לכוהן במקדש שהקים בהר אפרים: "וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן". למרות שמיכה ואמו מחוברים לה', הדרך שבה בחרו לעבוד לפסל היתה מגונה בעיני חכמים. ולא רק. בגישה פופוליסטית בין השאר ממנים אנשים לא ראויים לתפקידים רמים, ובמקרה של מיכה - לוי לכהן. בנוסף, התלמוד הירושלמי במסכת עבודה זרה קובע שעבודה זרה 'ותרנית היא'. כלומר, במקום לעצב גבולות חיוניים ונורמות נעלות היא נכנעת לאינסטינקטים הנמוכים של העם. בלשון ימינו: הפופוליזם מעלה את הפופולאריות.
ועדיין, בתלמוד הבבלי (סנהדרין קג, ב) נאמר על התחרות שנוצרה מול משכן ה' בשילה, הסמוכה להר אפרים: "היה עשן המערכה (של המזבח במשכן ה' בשילה) ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו (את הפסל). אמר להן הקדוש-ברוך-הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים". מלאכי השרת מסמלים את החוק היבש. הקדוש-ברוך-הוא רואה ערך במעורבות חברתית. לא כאן המקום להרחיב על בעיית התנועה בדרכים בארץ ישראל בתקופת השופטים "בימי יעל, בימי שמגר חדלו ארחות" ועל השחיתות הכספית-חברתית במשכן שילה שמתוארת בתחילת ספר שמואל].
בפרק יח בספר שופטים מסופר שלשבט דן לא היה מספיק מקום בנחלה שכבשו להם על הים התיכון (במה שמכונה היום גוש דן הצפוף). אולי זה נבע מבני המיעוטים הרבים שנספחו אליהם, אם כי הדבר איננו מפורש. לכן, הם חיפשו לעצמם נחלה נוספת בצפון הארץ. בדרך צפונה, לוחמי שבט דן עברו במקדש של מיכה בהר אפרים ולקחו בכוח הזרוע את הפסל, וגם את הלוי שהפך לכוהן במקדשו, והקימו מקדש משלהם בנחלת דן בצפון:
וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה" (שופטים יח, ל - לא).
סביר שהפסוק החותם את הפרק בהשוואה למשכן שילה, מבקש לומר שאתוס האירוח של מקדש מיכה התאים לאתוס של שבט דן, שחמסו אותו. בנוסף, המבט לעתיד הרחוק - "עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" - גלות עשרת השבטים - מהווה רמז אפי למה שהתרחש בהמשך.
אחרי שנים רבות, כשהממלכה של שלמה התפצלה למלכות יהודה תחת רחבעם, ומלכות ישראל, של עשרה שבטים, תחת ירבעם, ירבעם חשש שהעליה לרגל לירושלים תחזק את מלכות רחבעם. לשם כך הוא הקים שני מקדשים קרובים, כדי שהעם ילך אליהם בחגים, במקום לירושלים: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן. וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" (מלכים א יב, כח - לב). כלומר, בשלב הזה, ירבעם לא בונה מקדש אחד במרכז הממלכה שלו אלא בשני הקצוות - בבית-אל, הגבול הדרומי, ובדן, הקצה הצפוני, שיתחרו עם בית המקדש שבממלכת יהודה.
במסגרת אותו קונספט של מקדשים בקצוות המרוחקים של הממלכה, הכוהנים היו "מִקְצוֹת הָעָם". בזמנו מיכה ובני דן עוד הקפידו למנות כוהנים מבני שבט לוי - המעגל המשפחתי הרחב של הכוהנים בני אהרון למרות שגם הם לא ראויים למינוי. עם עלייתו המטאורית של ירבעם הוא לוקח כוהנים משולי החברה. בקיצור, פופוליזם שלטוני גס. מי שהיה זמין ולויאלי, כנראה זכה בתפקיד הרם.
מה שמעניין, שהפסוקים טורחים להדגיש שלמרות שהיו לעם שתי אופציות - בית-אל ודן, העם כולו התרכז במקדש בדן. אין ראיה מפורשת אבל סביר בעיני שמדובר בשיקום של המקדש שהקימו בזמנו בני דן בנחלתם הצפונית, ושהיה מוכר מפעילותו המארחת במשך מאות בשנים. אם כן, מי שהיו האאוטסיידרים שבקצה - אזרחים שלאורך הדורות הרגישו נשכחים בפריפריה - הפכו בין-ליל לכוהני המרכז הישראלי האהוד יותר. כך, כמו בפרשת השבוע, אנחנו שוב מקבלים את יהודה בצד אחד ואת דן בקצה השני, רק שהפעם הם לא משתפים פעולה בעיצוב משכן אחד באמצע, אלא תופסים מנהיגות בממלכות מתחרות.
לעומת זאת, התורה יוצרת מודל המחבר בין אליטה מנהיגותית (יהודה), למנהיגות עממית אחוותית (דן). בראי התורה שני הקצוות שותפים לאותו מחנה, לאותה אמונה ולאותם הערכים. כשהחיבור נפרם וניתן משקל-יתר לצד אחד, הממלכה מתפצלת.
מאורעות שבט דן מלמדים שבשוליים קיים פוטנציאל שאסור להחמיץ. האנשים שבשוליים יכולים להיות כוהנים, לספק שירותי דת אלטרנטיביים ולאתגר את המערכות של התורה. עם כל הביקורת על עבודה לפסל העיקרון החשוב, שמהווה בסיס לקיומינו, הוא נאמנות לעם ולמדינה. האתוס המארח והמכליל של שבט דן משיג תוצאות בלתי צפויות, והוא יכול להפוך למנוף ליצירת ערך, ובסופו של דבר, עשוי אפילו, להפוך את השוליים לַמֶּרְכָּז.
בימים אלו של חזרת מפונים לאזורי הספר בדרום ובצפון אסור להתייאש מפריחה מחודשת של אזורים אלו. הממשלה, וכל האנשים שבמרכז הארץ, עסקים, חברות וארגונים, חייבים להתגייס למשימה. זו משימה לאומית קריטית שאסור שתהפך לפופוליזם זול.מייקל אייזנברג
&
פרשת בהעלותך-תשפ"ה. דובי פריצקי-קק"ל.
העם מתאונן: “מי יאכילנו בשר?!” וממשיך: “זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים…” וכעת – “נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה”.
העם שוכח, את העבדות, את לֶחֶם העוני, את רצח התינוקות. כל שנותר בזיכרונו – האוכל.
משה נקלע למצוקה כה עמוקה, עד שהוא מתחנן לפני אלוקים:
“הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.”
משה אינו האדם היחיד במקרא שחש בדידות. כך קרה גם לאליהו, מול נביאי הבעל; כך לירמיהו; כך ליונה. דוד המלך הקדיש לכך מזמורים שלמים בתהילים: “אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?”
מרתקת תשובתו של אלוקים למשה: אין דאגה – “אני איתך”. הוא לא גוער בו, לא מדבר אליו כבורא עולם, לא כ”אדון כל המעשים”, אלא ברכות, באמפתיה. הוא נותן לו משימה, אך גם מקל עליו:
“אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם.”
כמו שכתוב בתהילים, פסוק שאני אוהב במיוחד:
“הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב, וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.”
השבעים הזקנים מקלים את הבדידות. הם שותפים לרוח – לשׂאֵת בנטל, ללוות, לחזק.
הבדידות עשויה להיות קרקע לצמיחה רוחנית – אך רֵעוּת וחֲבֵרוּת נותנות כוח להנהיג.
כך עשו חור והושע במלחמת עמלק, וכך ייעשו השבעים הזקנים בעתיד.
“לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ” – מלמד אותנו שהמנהיג זקוק לשותפים.
שבת שלום️ דובי פריצקי -קק"ל.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
