אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה כרגיל ביום רביעי כב' סיון, תשפ"ה -18.6.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "שלח לך" תשפ"ה
מרצה : הרבנית - שרונה הליקמן- מנהלת ומייסדת עמותת תורת ריבה ירושלים. אנחנו מלמדים תורה בבתי אבות בירושלים, והאישה הראשונה שעבדה כחלק מצוות מנהיגות מקצועי בבית כנסת אורתודוקסי בארצות הברית
הנושא:ההשלכות של הוצאת דיבת הארץ
מקדישה את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/8699 7730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מחביון תורתך', כרך ב', עמ' 199-196, לפרשת 'בהעלֹתך', עם יציאת בני ישראל למסעם מסיני:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
הלכות דרכים וטיולים
סימן כט: ברכות הראייה בדרכים
א. ברכה על מראות ונופים
היוצא לטיול ורואה נופים מופלאים, שניכרת בהם חכמת הבורא וגבורתו, מברך "ברוך אתה ה', א-להינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית" (ברכות פרק 'הרואה'; שולחן ערוך אורח חיים רכח). ברכה זו, לפי הכרעת הפוסקים, חובה היא ואיננה רשות – אמנם היא תלויה בהתפעלות הרואה.
אפשר לדייק מלשון המשנה: "הרואה" (ברכות פרק ט), שאין חיוב לצאת ולראות הרים ונחלים, מדברות ואגמים, אלא רק מי שרואה אותם ומתפעל חייב לברך. אמנם הראב"ד (על הרי"ף, ברכות תחילת פרק ט) סבר שברכות 'הרואה' הן רשות ולא חובה, מפני שלא כל אדם מתפעל ממראות נוף, ומכל מקום אם מתפעל ומברך מקיים מצוה; אולם לפי הרמב"ם (הלכות ברכות י, טו) והשולחן ערוך (אורח חיים רכח), חייב לברך.
הראב"ד סבור שכל הברכות האלה הן רשות, ולכן אומרים אותן בלא שם ומלכות (ברוך עושה מעשה בראשית), כמו שהן כתובות במשנה; סיבת הדבר, לדעתו, היא שאין קביעות לברכות אלה, כי הן תלויות בתחושה ובהכרה של 'הרואה' – "שהרשות בידו שלא יראה כך, ולא יראה כך". על כן, אי אפשר לחייב את הברכה אלא בתור רשות, ובלי שם ומלכות; מאידך, מי שבאמת מתפעל, באופן ספונטני, הרשות בידו לברך גם בשם ומלכות (כלשון הראב"ד בסיום דבריו שם): "מכל מקום, על כולן אם אמר הזכרה ומלכות לא הפסיד" (תודה לתלמידיי בישיבת הקיבוץ הדתי עין צורים, שהביאו לדיון את שיטת הראב"ד).
ואולם מחבר שולחן ערוך הכריע כרוב הפוסקים, שיש כאן חובת ברכה גמורה בשם ומלכות (אורח חיים רכח), ואיננה רשות. מאידך, הוא ענה לטענה שלא כל אחד מתפעל ממראות נוף, ולכן צמצם ופסק: "ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דוקא על הרים וגבעות המשונים, וניכרת גבורת הבורא בהם" (שם, ג).
ב. גדר החיוב
מרגע שהרואה מתפעל בליבו, או בפיו ("וואו, איזה יופי!"), או שמוציא מצלמה לצלם תמונת נוף, חלה עליו החובה לברך את הבורא על הבריאה שמתפעל ממנה (בדומה לברכות הנהנין לפני שטועם ונהנה מהבריאה), אך היא ברכת שבח והודאה. כך כתב הרמב"ם על ברכות 'שהחיינו' וברכות 'הרואה': "ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה... תיקנו חכמים דרך שבח והודיה להקב"ה..." (הלכות ברכות י, א).
מי שנוסע בדרך ואינו רואה כלום – אינו מברך. מי שיוצא לטיול, ורואה רק עצמו ואת המטיילים עמו, חושב רק על המנוחה, על האוכל ועל האווירה החברתית, וכשהוא שולף מצלמה הוא מצלם את עצמו ואת חבריו או את משפחתו על רקע הנוף, לאמור: "הייתי כאן ושם!" – אינו יכול לברך, כי אינו רואה שום דבר שמחייב אותו לברך. אם הוא שומר מצוות, מן הסתם יברך רק לעת האוכל.
אבל מי שרואה את גבורת הבורא בנוף הטבעי, למשל לנוכח קימוט שכבות הסלע וקימור ושבר ובליה, פריצה של חומר מַגמַתי אל תוך הסלע, העתק, מפגש בין שכבות וצורות נוף, ובין סלעי יסוד לסלעי משקע, או אבן חול, וכמובן גם לנוכח ההתאמה המופלאה בין הנוף ובין הצומח והחי שבו – חייב לברך, ולדעת הראב"ד רשאי לברך אפילו בשם ומלכות. כאן נפגשת שיטת הראב"ד עם פסק הרמב"ם והשולחן ערוך.
מעשה שהיה: בשלהי מלחמת לבנון (הראשונה) נסענו, קבוצה של ראשי ישיבות הסדר ור"מים, לבקר תלמידים ששירתו בבקעת הלבנון, ולחזק את רוחם ואת רוחנו. ביציאה מירושלים ליריחו, לנוכח מדבר יהודה וצפון ים המלח, ככר הירדן והרי מואב, בירכתי לעצמי "עושה מעשה בראשית" (בשם ובמלכות, כי לא ראיתי אותם יותר מ-30 יום). כששאלתי את מי שישבו לידי, "מהו לברך?" אמרו לי: מה שונים הרים אלה מהרי ירושלים? הבנתי שהם פטורים מלברך. כשהגענו לבקעת הלבנון וראינו את החרמון ממערב, מראה שלא ראיתי מעולם, שאלתי שוב: "מהו לברך"? אמרו לי: מה שונים הרים אלה מכל מה שראינו בדרך? בירכתי לעצמי. אחרי כמה מפגשים מרגשים (כשהכרתי תלמידים, בירכתי כמובן "שהחיינו"), בדרכנו חזרה, עצרנו בצומת העיירה חצביה לראות את מפל החצבני. בעמדנו מול המפל הרחב והגועש שאלתי בקול: "עכשיו מהו לברך"? אמר לי ראש ישיבה חשוב: "אם תברך, אנחנו נענה 'אמן'"; מייד בירכתי בקול.
ב 1. אין מברכים על נוף ששונה ביד אדם, כמו נהר שנתיבו הוּטה, או אגם שיובש.
בסוגיית הגמרא (ברכות נט, ב) נאמר שמברכים על נהר פרת 'עושה מעשה בראשית' רק באפיקו הטבעי, ולא במקום ששינו אותו הפרסים. מכאן כתב המחבר: "והוא שראה אותם במקום שלא נשתנה מהלכם על ידי אדם" (שולחן ערוך אורח חיים רכח, ב).
ג. החיוב מזמן לזמן
אין מברכים ברכות אלו אלא פעם אחת בשלושים יום, שהרואה בכל יום מתרגל ואינו מתפעל כל כך. לפיכך, מברכים פעם אחת על מראות נוף באזור אחד, גם אם רואים אותם פעמים רבות תוך כדי הליכה או נסיעה; אבל אם השתנה הנוף בדרך, בהליכה או בנסיעה, והופיעו מראות חדשים שיש בהם התפעלות חדשה, מברך עליהם כמו בראייה ראשונה.
מי שיש לו ספק ברכה (כגון בתוך שלושים יום, או שבאותו היום רואה מראה שונה במקצת), יאמר: "מה רבו מעשיך ה', כֻּלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך" (תהילים קד, כד).
ד. ברכת הים הגדול
על הים שארץ ישראל גובלת בו, מחופי הארץ עד צרפת וספרד (=מעבר גיברלטר), נקבעה ברכה מיוחדת כדעת רבי יהודה במשנה (ברכות ט, ב) – "ברוך אתה ה'... שעשה את הים הגדול" – והוא השם שקבעה לו התורה בגבולות הארץ (במדבר לד, ו-ז; יהושע א, ד; שם טו, יב; שם, מז).
אכן התורה הבדילה בין 'ים' ובין 'ימים' (=אוקיינוס); ים הוא אוצר מים שמוקף מסביב על ידי יבשה או יבשות, והים ממערבה של ארץ ישראל הוא באמת הגדול בתבל מסוג זה (הים הקריבי קטן ממנו, ורובו פתוח ל'אטלנטי'); ואילו אוקיינוס מקיף את כלל היבשות, ואין לו גבול יבשה מסביבו, והוא נקרא בתורה 'ימים' ("מקוה המים" ביחיד, רק בצורת רבים!) – "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א, י), שהוא מכיל את כל המים, ומקיף את היבשה כולה (=היבשות כולן). וקרוב לזה כתב בערוך השלחן (אורח חיים רכח, ד).
ה. עצים מיוחדים ובעלי חיים
על עצים מיוחדים ובעלי חיים שמעוררים השתאות, בפרט כשהולכים במיוחד לראותם בגני חיות ובשמורות מיוחדות, ואף במצפים תת ימיים, נקבעה ברכה מיוחדת – "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, שככה לו בעולמו".
מה שכתב שם במשנה ברורה בשם חיי אדם, שעכשיו לא נהגו כלל לברך ברכה זו, יסודו בדיכאון הגלויות כש"ערבה כל שמחה". כעין מה שכתב הרמ"א (אורח חיים קכה, מד), שנהגו כהנים לא לשאת כפיים אלא במוסף של יום טוב, משום שרק אז יש שמחת יום טוב, וכך כתב ר' ישראל חיים פרידמן (מראחוב שבאוקראינה) בליקוטי מהרי"ח א (עמ' תקצח) על ברכת הזמן בפגישה עם חברו החביב עליו הרבה.
אבל כל זה איננו שייך לדורנו שכבר אין בו דיכאון של גלויות, ברוך השם!
יש אומרים שאין מברכים אותה אלא פעם אחת על עץ או בעל חיים מיוחד במראהו, וחוזרים ומברכים רק אם ראו אחד יפה עוד יותר (דעת השולחן ערוך, אורח חיים רכה, י), ויש אומרים שמברכים שוב אחרי שלושים יום, כשאר ברכות הראייה (דעת הגר"א ואחרונים, ראו שער הציון, אורח חיים סוף רכה).
לפני שנים רבות פנתה אלי תלמידה צעירה אחרי שחזרה מקורס צלילה באילת, קורס שארגנו קבוצת בנות עם מדריכת צלילה (ולא עם מדריך, וזאת על פי הנחייתי), ושאלה: האם יש ברכה על הדגים והיצורים הנפלאים, שרואים בצלילה בים סוף? אמרתי לה: בוודאי! מברכים "שככה לו בעולמו". אז הוסיפה לשאול: ואפשר לברך בתוך המים, כשאין שומעים מה שהפה אומר? אמרתי לה: הבורא שומע גם בתוך המים, כתפילת יונה במעי הדגה, כי אין מעצור לפניו, והשמעה לאוזן אינה מעכבת (אורח חיים רו, ג). עוד הוספתי ואמרתי: מיום שנברא העולם ועד שנבראת את, מן הסתם לא היה מי ששאל שאלה כזאת; והנה את בת ראויה לדור הזה, דור ראשון לחירות ישראל על אדמת ארץ נחלתו, ברוך ה'.
ו. ברכת האילנות
על פריחת אילנות הפרי באביב מברכים – "ברוך אתה ה'... שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". מברכים אותה על פריחת כמה עצי פרי (ברכות מג, ב; רמב"ם הלכות ברכות י, יג; שולחן ערוך אורח חיים רכו), ורק פעם אחת בשנה; אבל אין לחכות לחודש ניסן, כי הרבה שנים הפריחה מופיעה בכל תוקפה כבר באדר.
כמה פוסקים הקפידו לדייק בלשון הגמרא – היוצא "ביומי ניסן", וזה מתאים למנהג הישיבות שאין יוצאין לשדות כלל אלא בימי ניסן; אולם הפריחה בארץ נמצאת בשיאה כבר בחודש אדר, ולכן ברורים להלכה גם בארץ ישראל דברי משנה ברורה (אורח חיים רכו א) בשם אחרונים:
"ביומי ניסן" – אורחא דמילתא נקט, שאז דרך הארצות החמים ללבלב האילנות, והוא הדין בחודש אחר, כל שרואה הלבלוב פעם ראשון, מברך.
ז. ברכה כוללת
ברכת 'עושה מעשה בראשית' נחשבת כברכה כוללת לכל ברכות הראייה, כמו ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על אכילה. לפיכך, בכל הברכות המיוחדות שנזכרו לעיל, אם בירך 'עושה מעשה בראשית"' – יצא ידי חובה (כדברי משנה ברורה בביאור הלכה, רכו א).הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
פרשת-בהעלותך-תשפ"ה-בלומה-טיגר-דיכטוולד-ענווה-
כתכונה מנהיגותית
מהי ענווה ? אומר הרב קוק: "צריך אדם להכיר את כשרונו הפנימי וידע בעצמו אם נוצר לגדולות" אל ייבהל מפני עוון של גאווה במה שיכיר את מדרגות שכלו וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה המדכאת את הנשמה ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש צריך להיזהר הרבה יותר" (אורות הקדש חלק ג עמ' רטז).
ענווה היא מידה טובה, שחכמים חשבוה לשורש כל המידות הטובות. הענו מכיר בכישוריו ובערכו אך גם בחסרונותיו ובכישוריהם של האחרים, על כן אינו מתנשא עליהם, אינו מבקש כוח וכבוד, וכל רצונו לעשות את הטוב ואת הישר.
מיכה גודמן בספרו "הנאום האחרון של משה" (עמ' 11) אומר: "ההצלחה מאיימת על המצליח. היא עלולה להגביה את לבו ולאטום את מצפונו". זהו פרדוכס הכוח. מנהיגות ניתנת למי שלא מבקש אותה. למי שאינו שואף לכבוד ולכוח. לאדם שחש עצמו שווה בין שווים ולא נישא מעליהם. מכיר בערכו ובכישוריו אך אינו מציב עצמו במרכז, וכל רצונו לעשות את הראוי. כבר אמרו חכמנו שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. מילון אבן שושן מגדיר ענווה כצניעות. העדר גאווה או יוהרה.
ענווה היא היפוכו של הנרקיסיזם, קובע פרופסור שלום רוזנברג, והיא כוללת שלושה מרכיבים: הערכה עצמית שקולה ונאותה. סובלנות כלפי האחר, ובמיוחד כלפי מי שבדרגה חברתית ושכלית נמוכה יותר. מוכנות לוותר על כבוד והערצה של אחרים ועל גינוני כבוד.
ענווה מייצרת סביבת עבודה חיובית. העובד חש שהוא נראה, צרכיו מכובדים ודעתו נחשבת. כך נוצרת תקשורת פתוחה בה אין אנשים חוששים להודות בטעות, לדווח אמת, להציע רעיונות. זוהי אווירה של צוות הפועל לא מתוך תחרות ומתוך רצון להצטיין כפרט, אלא יחד למען השגת מטרה לה כולם שותפים ותורמים. הנושא אינו מקומי האישי בסולם המעמד אלא תרומתי להשגת היעד. זוהי אווירה של ביטחון פסיכולוגי.
על המנהיג משה נאמר בפרשתנו: " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: " (יב, ג). משה שהיה גדול הנביאים, האיש שזכה בקרבה הגדולה ביותר אל ה', היה גם הענו מכל אדם.
כאשר מרים מדברת סרה, בפרשתנו (יב ,יג), באוזני אהרון אודות האישה הכושית אשר לקח משה, ה' כועס עליה ומטיל עליה צרעת. משה אינו כועס. הוא מתפלל להחלמתה. "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ ". משה אינו עסוק בעצמו ובאפשרות להיעלב. זהו ענין אישי, ועניינים כאלה רחוקים ממנו מאוד. הוא מוטרד רק כאשר תלונת העם מכוונת כנגד הא-ל או כשהא-ל כועס על ישראל.
כמנהיג משרת (וכך ראוי שיהיה כל מנהיג), הוא קודש לעם ולשליחותו האלוקית. ענייני כוח, כסף וכבוד רחוקים מלבו. ה' מציע לו לבחור שבעים זקנים מכל שבטי ישראל כדי שיסייעו בידו לשאת את משא העם על פי תלונתו כי המשא כבד מדי. ה' מאציל מרוחו של משה עליהם. "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" (שם, כה, כה). עֵינו של משה אינה צרה בהם.
כאשר נשארים במחנה שני אנשים אלדד ומידד ונחה עליהם רוח ה' והם מתנבאים במחנה נאמר : " וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה :וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" ומה משיב משה? " הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם: " (יא, כו-כט). זוהי ענווה. היא אינה הפחתה בתחושת הערך העצמי שלך אלא היא הכרה בערכם של אחרים, ומאפשרת להם צמיחה. מנהיג אחר היה אולי מוטרד מן המתנבאים במחנה. אלדד ומידד אינם בנביאים. אפילו יהושע נחרד ומבקש לכלאם. משה אינו רואה בכך כל בעיה. הוא לא חושש מתחרות על הנבואה, הוא מברך עליה.
אין בו קנאה, להיפך, יש בו שמחה ופרגון. הלוואי וכל העם יזכה לדרגת נביא, כי פירוש הדבר, שכולם ברמה מוסרית רוחנית גבוהה כיאה לממלכת כוהנים וגוי קדוש. תגובתו כל כך רחוקה מן המקובל, בו מנהיגים רואים סכנה למעמדם כאשר מתגלים אנשים מוכשרים בקרבתם, והם יעשו הכול כדי להרחיקם. הם יקיפו עצמם בעדת חנפנים, ב"יֵס-מֵנִים" הלוחשים על אוזנם את מה שנעים להם לשמוע. לא כך משה.
מנהיג אמִתי אינו משתמש בעורמה, מניפולציה, השמצות או דיכוי הזולת כדי לשמור על מקומו. מנהיגותו מתקיימת מתוקף אישיותו וחזונו. משום היותו מופת של אמונה ביעד ובהגשמתו ולא משום עיסוקו בהישרדות אישית. משה, ישעיהו וירמיהו לא רצו בשליחות (ראה שמות ד, י/ ישעיהו ו, ה / ירמיהו א, ו). הם חשבו שאינם ראויים לה. הם הבינו כמה קשה ואחראית היא המשימה אליה הם נשלחים. כמה קשה לגרום לאנשים לעבור שינוי. כמה קשה לשתוק, לזוז הצידה, כדי לשמוע את קול הא-ל ואת קול הזולת. כי רק אם נקשיב באמת, בלי רעשי רקע ועיסוק בחשיבות עצמית, נשמע. זו הסיבה שתרומתם ורישומם של מנהיגים כאלה היא מעבר לזמן ולמקום. היא נצחית. היא אור שנשאר גם לאחר שהשמש שקעה. ט"ו סיון, תשפ"ה- בלומה דיכטוולד.
&
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון -על ענווה מעצימה.
איזון פנימי
מידות הנפש דורשות איזון פנימי עדין. מידה, כשמה כן היא, היא דבר מדוד, שכן נטייה מוגזמת לטובת מידה אחת לעולם תבוא על חשבון מידה אחרת. הרמב"ם, "הנשר הגדול", מסייע לנו להתבונן על מידות הנפש ממבט על ומזהיר א. כיצד להתרחק מקיצוניות ולמצוא תמיד את שביל הזהב המאזן בין המידות הקוטביות (שמונה פרקים, פרק ד):
"הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסירה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן... וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלבב. והבדיחות, ממוצעת בין ההוללות והקהות. והענוה, ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הבזיון. ובושת פנים, ממוצעת בין העזות והביישנות. וכן שאר המידות. ולא יצטרכו לשמות מונחים להן דוקא, אם יהיו העניינים מושגים ומובנים. ופעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש... וזה כולו טעות, ואמנם ישובח באמת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע".
שכחת מקור כוחות האדם
בכל הדתות והתרבויות יש סלידה מההיבריס, חטא הגאווה. גבהות ליבו של הגאוותן מולידה בו התנשאות על סביבתו ומדנים מולם, כעס כשהעולם לא עונה על ציפיותיו, עיוורון ביחס לפגמיו וביחס לצורכי זולתו ומותירה בקרב סובביו תחושת מחנק בשל העובדה שהגאוותן אינו "מותיר מקום" פנוי סביבו. שלמה המלך ביטא את סלידת הקב"ה מתכונה שלילית זו בצורה נוקבת: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).
הגאווה מבטאת הכרה מוטעית שעל פיה כל הטוב שהאדם זוכה לו נובע מכישרונותיו ומעלותיו. כך שוכח האדם כי שורש הטוב הוא הבורא, שכן מעלותיו וכישרונותיו הם לרוב מתנה מולדת שהאדם "רק" נדרש להוציאם אל הפועל. התורה מתארת זאת באומרה: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יד-יז). התיקון לכך הוא : "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם, יח).
הצורך בהכרה חיצונית
אף שאין אדם שלא מבין ומכיר את מעלות הענווה ומגרעות הגאווה, מצוי יותר למצוא אנשים שנוטים בסקאלת המידות של הרמב"ם לצד הגאווה מאשר לצד הענווה היתרה. אנשים מבקשים הכרה מהסביבה למעלותיהם, כישרונותיהם ופעולותיהם, זאת אף שהם מבינים כי גאווה לא יוצרת אמפתיה אלא דווקא ריחוק. הרב יונתן זקס ז"ל הסביר בלשונו החדה כי ענווה אינה מקטינה את האדם אלא מאפשרת לו לראות את הגודל שמחוץ לו (שיג ושיח, ב, עמ' 154–155):
"רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. אך זו אינה ענווה אמיתית. הענווה היא הנחת העצמי בצד. עניו הוא מי שלעולם אינו חושב על עצמו, מפני שיש לו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. שמעתי פעם מישהו אומר על איש דת אחד: "הוא לקח את א-לוהים ברצינות כזו, שלא היה לו שום צורך לקחת ברצינות את עצמו". זוהי הענווה האמורה בתורה.
משה דאג לאחרים. רק פעם אחת התפלל למען עצמו: כאשר שמע שלא ייכנס לארץ שלאורך ארבעים שנה הוביל אליה את בני עמו. ואפילו אז, הוא לא חשב על עצמו אלא על הארץ. ובעצם, לא על הארץ חשב, אלא על רצונו לראות את הבטחת ה' מתגשמת.
ענווה איננה ביזוי עצמי. היא איננה שום דבר עצמי. היא היכולת לעמוד בדומיית רוממות לנוכח האחרוּת – ה"אתה" הא-לוהי, אחרותו של הזולת, הדר הבריאה, יפי העולם, כוחם של רעיונות גדולים, קריאתם של אידיאלים נעלים. הענווה היא שתיקת העצמי לנוכח מה שגדול ממנו".
פרדוקס הענווה
בפרשת בהעלותך, אהרן ומרים, אחיו ואחותו הגדולים של משה, מדברים על אודותיו ותמהים כיצד ייתכן שמשה נמנע מקשר פיזי עם ציפורה אשתו כדי להיות "זמין" בכל עת לנבואה. פליאתם נובעת מהיותם בעצמם נביאים שלא הוצרכו לחיות חיי פרישות. הפסוק העוקב מפתיע בחריפותו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). בהמשך הקב"ה פנה אליהם והבהיר להם את ההבדל שבין נבואת משה רבנו למעלת כל יתר הנביאים, ומשה רבנו התפלל לרפואת מרים אחותו שנענשה בצרעת על שפתחה בדיבור לשון הרע.
כידוע, משה רבנו עצמו כתב את התורה מפי הגבורה, ואף שכתב על עצמו שהוא האיש העניו ביותר על פני האדמה, הוא עדיין נותר ענוותן גם לאחר כתיבת פסוק זה. דוגמה נוספת לפרדוקס הענווה מופיעה במסכת סוטה (מט, א), שם מתארת המשנה שמאז שמת רבי יהודה הנשיא "בטלה ענווה" מהעולם. בהמשך הגמרא מספרת שרב יוסף העיד על עצמו שלא ייתכן כי בטלה הענווה כי לדבריו "יש אותי". כיצד אדם יכול להעיד על ענוותנותו? האם אין עניין הענווה להביא את האדם להתבטלות ושפלות?
ענווה כהכרה בערך העצמי
ענוות אמת אינה באה לבטל את כוחות האדם או את מודעותו אליהם. ביטול עצמי פוגם ביכולת האדם להכיר בכוחותיו ולהביא איתם ברכה למציאות, ולכן היא מכונה בפי החכמים "ענווה פסולה". הענוותן מכיר בערכו ומעלתו, אלא שהם לא מהווים עבורו מקור להתנשאות, אלא הבנה מהו תפקידו בעולם ובירור אישי עד כמה הוא נאמן לשליחותו בהוצאתם לפועל. הענוותן לא משווה את עצמו לאחרים אלא משווה את התנהלות חייו לפוטנציאל הגלום בהם. הוא לא ממעיט בערך עצמו אלא מגדיל את תביעתו מעצמו. הצלחותיו לא גורמות לו לשבת על זרי הדפנה, אלא לשמוח בהן ולקבל מהן כוח להמשיך לגדול ולהתקדם.
הרב קוק התייחס רבות למעלת הענווה ושפלות הגאווה ודייק בהגדרתן את צורותיהן המתוקנות. ענווה אמיתית לא אמורה להחליש את האדם או לסרס את כוחותיו אלא למלא אותו בעוז להוציא לאור את כוחותיו, וכך כתב (מוסר אביך, מידות הראיה, ענוה, סעיף יא):
"הענוה והשיפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה ומעציבה. על כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשיפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ 'וקווי ה' יחליפו כח'".
ברוח דומה כתב הרב קוק (אורות הקודש חלק ג, עמ' רטז) כי יותר משצריך להיזהר מגאווה, צריך להישמר מפני ענווה פסולה, שמעמעמת את אורו המיוחד של האדם ומדכאת את כוחותיו:
"צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עוון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר".
משה רבנו מהווה, כאמור, דוגמה ומופת לענווה אמיתית ומזוקקת. גם לאחר חטא העגל, כשהקב"ה ביקש להעניש את עם ישראל והציע למשה להקים מזרעו עם מתוקן יותר, התפלל משה למחילה ו"הודיע" לקב"ה שאין לו מקום או משמעות ללא העם שאותו הוא משרת: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב).
ודאי שמשה רבנו הכיר במעלותיו ומידותיו הנעלות, וטוב שכך, שכן בזכותן היה שליח נאמן להוריד לעולם את התורה, דבר ה', והיה מודל למנהיגות אידיאלית.
לסיכום
תפקידנו אפוא הוא לחפש ולזהות את הכוחות הטמונים בכל אחד מאיתנו. לא להתנכר להם, לא להתכחש לקיומם ולא להימנע מלהביא אותם לידי ביטוי בשל ענווה דמיונית ומוטעית. להפך, עלינו לפתח, לשכלל ולחשוף את הכוחות והכישרונות הייחודיים לנו. לא להשוות את עצמנו לאחרים, אלא את פעולותינו לפוטנציאל הגלום בנו, ולשאוף להוציא לפועל את כישרונותינו כדי להוסיף ברכה. בעוז, ובעיקר בענווה.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. שמונה פרקים לרמב"ם, פרק רביעי.אורי סובוביץ
&
לפרשת בהעלותך תשפ"ה-שִבחו של אהרן- אריה דיכטוולד.
בפרשתנו: (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (במדבר פרק ח)
רש"י :(ג) ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה: הפשט הנראה מיד לעין הוא שכוונתו (על פי חז"ל) שאהרן הדליק המנורה כל יום ללא כל שינוי ותוספת משל עצמו. וכך גם מסביר המדרש (עליו רש"י תבוסס) " ויעש כן אהרן", להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה" (מדרש סִפרֵי בהעלותך פיסקא ס )
השאלה: (שאלה מפורסמת) מה שבח הוא למי שאינו משנה ציווי מגבוה ? אולם השאלה היותר מעמיקה היא, מדוע רש"י הוסיף על דברי המדרש את ההסבר "מפני שלא שינה"
רבי יהודה ליווא בן בצלאלהמהר"ל (1522-1609) בספר "גור אריה" מסביר שההדלקה בכל יום הייתה מדוייקת למרות הקשיים הטכניים.
ומה הם אותם קשיים?
" שהוצרך צמצום גדול לצמצם שיהיו כולם (=כל הנרות) נגד (=הנר ) האמצעי ממש, והוצרך לצודד אותם. ואפילו אם תאמר שהיה נעשה בנר פה מן הצד להניח שם הפתילה, אפילו הכי לא היו הנרות מחוברים במנורה, והוצרך לצדד את פניהם כדי שיהיו מול האמצעי לגמרי, וחומר קושי] גדול הוא"
על ההיגד "להטיב את הנרות"" מובא בספרו של הרב החיד"א הרבחיים יוסף דוד אֲזוּלַאי 1742-1808) "דבש לפי" שעיקר המצווה לא הייתה ההדלקה אלא הטבת הנרות והמאמץ הוא להשאיר את המנורה דלוקה כל הזמן. וכדי שהדבר יתאפשר אזי, "להיטיב את הנרות", פירוש:
" א. שיהיו טובים יפים ונאים. דהיינו להוציא את הפחם שבראש הפתילה, ולנקות טיפי שמן שנטפו, או ניצוצות של אש שכבו והותירו סימן שחור דק וכדו'. ב( לכווין את הנרות שיהיו כנגד הנר האמצעי, שאפשר שהיו זזים הנרות קצת במשך הזמן, וצריך לכווין אותם שיהיו בדיוק מול הנר האמצעי".
יתר על כן, בפרשת פקודי נאמר (שמות מ, כד): " וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה". זו מטלה יומית נוספת לדאוג שנרות יאירו את השולחן.(ראה רשב"ם בפרשתנו) עבודה קשה הייתה לאהרן כל יום במשכן.
נקודת מבט אחרת מביא רבי משה בן נחמן רמב"ן (1194 בערך –1270 בערך) .שבחו של אהרן היא במידת הזריזות, שהדליק בעצמו כל הימים ". ואף על פי שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז, כא) "יערוך אותו אהרן ובניו"... ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) "מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר", כי בו בחר ה' בימיו. ומפני זה אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר 'דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם' ". כלומר, אף שהיה יכול להתחלק עם בניו לא עשה כן בגלל הדבקות בעבודה וכפי שמלמדנו בעל ספר "מסילת ישרים (פרק ו ) "ותראה כי טבע האדם כבד מאד... על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז.." ומוסיף רבי חיים בן עטר ( 1696-1743"אור החיים" ששבחו של אהרן הכהן היה ביכולתו לכוון לשם שמים כל יום. ..."כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר הֶאֱמִיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ, ט) " לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי "
כך גם מבאר הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש 1808-1888 ):" ויעש כן אהרן - אהרן ביטא את התפקיד המוטל על הכהן. עליו להפנות את כל השאיפות הרוחניות של האומה אל ה' ואל תורתו; ואהרן נתן ביטוי לכך על ידי הפנייה מתאימה של נרות המנורה. ולא היה בזה משום יוהרה של כהן, אלא הוא רק עשה כאשר צוה ה' את - משה.
אחד מתלמידיו של "החוזה מלובלין" ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב ה"בני יששכר" (1785-1865), נותן לנו מבט חסידי מובהק בספר אַגְרָא דִּפְרָקָא ( פרשת בהעלותך):
" איתא מצוי] ב"ספר חסידים" (=לרבי יהודה החסיד מהמאה הי"ג) שהיה צדיק אחד דבוק מאוד בדביקות נפלא להשם יתברך, והבריות לא היו יודעים ערכו הנפלא ועשאוהו לשמש בבית הכנסת, והיה ממלא הנרות של בית הכנסת שמן ומחשבתו היה משוטט באהבת יוצרו והיה שופך השמן אצל הכלים מבלי הודע עד שחשבוהו למשוגע, עד שחכם העיר הרגיש שזה מגודל דבקתו ואמר להם שאותו השמש יהיה לחכם במקומו והוא יהיה לשמש תחתיו. והנה תתבונן מזה כי יש צדיקים אשר לגודל דביקותם בקונם מתבטל הרְגש גופם ואינם יודעים לאמן ידם במעשה מורגש בעשיה. יתר מרעהו (=ויש עדיף ממנו) צדיק אחר, לגודל קדושת גופו הגם שהוא דבוק בקונו על כל זה יפעול בגופו במעשה מורגש מבלי שינוי, והבן".
בחסידות נקראת ההנהגה הזו "התפעלות".
צא ולמד: אהרון הקפיד להדליק המנורה לבדו בכל יום במשכן. עובדה זו לבדה יש בה כדי לקלקל את השורה, הרגילות והשגרה הם סכנות לעבודת ה'. שגרה מביאה להחלשת העֵרנות, לזילות, לראיית העבודה והמשרה כמובן מאליו. קשה מאד לשמור על רציפות וקביעות בהתלהבות. התלהבות מחייבת עבודה עצמית יום יומית.
יחד עם זאת, התלהבות יתר משבשת את ההתמודדות עם המציאות המעשית. במצוות המנורה נתן הקב"ה מרחב מסוים של כללים. עיקר המצווה כמובן בהדלקה. אהרן הקפיד לקיים את ההכנות למצווה כאילו הם חלק בלתי נפרד מהמצווה. שבחו וגדלותו היו בכך שבכל יום הוא ראה כאילו זה היום הראשון שהוא מקיימה, כשכולו קודש לה'.
יורשה לי להוסיף נקודת מבט חדשה. קיימת מילה בלועזית שנותנת פירוש נרחב למשמעות של שינוי והיא מטמורפוזה. כלומר, שינוי צורה, שינוי אישיות, שינוי מצב פיזיקלי (הַתְמָרָה) , גולם ההופך לפרפר וכדומה. האמן ההולנדי מאוריץ קורנליס אֶשֶר ( Maurits Cornelis Escher) בן המאה ה 20, פיתח סוּגָה אומנותית הבנויה על עיקרון המטמורפוזה, בה אובייקט מסוים הופך בהדרגה ממה שמכונה "תבנית ריצוף", באמצעות חזרה הולכת (כמו מרצפות זהות) וגוברת תוך הכנסת שינויים שהולכים וגוברים עד ליצירת אובייקט חדש לחלוטין מהאובייקט המקורי.
זו התוספת של רש"י. אהרן הכהן הגדול לא הפך לאישיות שונה מהיום הראשון ועד יומו האחרון אף שפעל ב"תבנית ריצוף" 38 שנים. רש"י מבקש ללמדנו שאהרן לא שינה עצמו ונשאר נאמן למה שמסר לו משה על פי ה'.- אריה דיכטוולד
י"ד סיון, תשפ"ה כל הזכויות שמורות.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 346- תורה מתוך עמל- חיים קופל.
1) פרשתנו פותחת בהדלקת הנרות. "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן..בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת . וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן.." (ח,ב..ג). עד כאן תיאור הדלקת המנורה. אך הפסוק הבא תמוה "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה, מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא" (ד). מה שייך פסוק זה לכאן? הרי מעשה המנורה מתואר בפרשת תרומה, שם מקומו. וכאן עוסקת התורה רק בהעלאת הנרות במנורה?
2) שאלה זו שואל "החידושי הָרִי"ם" ( רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד שושלת חסידות גור, לפני כ-200 שנה). מתרץ "החידושי הָרִי"ם" שכאן נאמר "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת.." כידוע, אור הנרות נובע, רק ממעשה (ייצור) המנורה: "מִקְשָׁה זָהָב טָהוֹר" - רק מה שהולך קשה, (מלשון מקשה) וְכָרוּךְ בְּמַאֲמָץ, נותן פירות טובים "זהב טהור".
3) ואומר המדרש "מקשה זהב": מֶה-קָשֶׁה : מֵהַקֹּשִׁי שֶׁל מֹשֶׁה בַּעֲשִׂיַּת הַמְּנוֹרָה, כיוון שניסה ונתקשה, זכה לעזרת ה'. הורה לו הקב"ה להשליך את הזהב לאור, ויצאה המנורה. כך בכל נושא אומר "החידושי הרי"ם", ככל שאדם מתייגעַ בּוֹ יוֹתֵר, כך מתרבה יותר האור.
4) והמדרש מוסיף, "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", למרות שאין הקב"ה זקוק לאורה, שהרי בחלונות בית המקדש שבנה שלמה כתוב "וְחַלֹּנוֹת אֲטֻמוֹת אֶל הַתָּאִים" (יחזקאל מ,טז), ובהמשך בחלונות ההיכל לֹא כָּתוּב "כַּחַלּוֹנוֹת" אֶלָּא כָּתוּב "כהחלנות" (כ"ה) מִלְּשׁוֹן כֵּהָה, שהיו החלונות צרים מצד פנים, ורחבים מבחוץ. שלא כדרך העולם שעושים חלונות רחבים בפנים, כדי שאור השמש יחדור פנימה. אבל בית המקדש ,כולו אור, ואינו זקוק לאור חיצוני, לכן החלונות הפנימיים צרים והחיצוניים רחבים, בכדי שיופץ האור הרוחני שבהיכל החוצה.אך אנו עמלים ומנסים, והקב"ה משלים העבודה.(במדבר רבה פרשת בהעלתך, פרק ד' וכן תנחומא בהעלתך פרק ה.).
5) ואומר רבינו ירוחם ממיר, שעמל התורה אינו בדיעבד, אלא לכתחילה שעל ידי כך, התורה נקלטת ומשתמרת היטב. כך גם מוכח מהגמרא שאומרת. תִּינוֹק בִּמְעֵי אִמּוֹ מלמדין אותו (המלאך), כל התורה כולה, וכיוון שבא לאוויר העולםֹ בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרו עַל פִּיו, ומשכחו כל התורה כולה. (נידה דף ל:). ולכאורה אם הוא כבר יודע את כל התורה, למה משכחין אותו? התשובה , כפי שאמרנו, שתורה שמשיגים ע"י עמל עוצמתית יותר ומשתמרת יותר.
6) וכבר בפרשת תולדות, כשרבקה הייתה בהריון עם תאומים (עשו ויעקב) אומר המדרש: "כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר, יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי ע"ז, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת". (רש"י בד"ה "וַיִּתְרֹצֲצוּ" בראשית כה,כב). ולכאורה. רצון עשו לצאת מובן. אך למה יעקב כשהגיע על פתחי תורה, פרכס לצאת, הרי בבטן אמו הוא למד מפי מלאך את כל התורה כולה? ההסבר הוא, כפי שאמרנו, יעקב ידע שתורה שמקבלים חינם, ללא מאמץ, מפי מלאך, אין לה אחיזה וקיום לזמן ארוך, לעומת התורה שמושגת לבד ע"י עמל.
7) תשובות לפרשת נשא
א) מצא בפרשה ארבע מילים רצופות, בנות אותו שורש? תשובה: "כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא" (ד,מז).
ב) מה הקשר בין אדם הראשון לקערת כסף? תשובה: אדם הראשון חי 930 שנה, קערת כסף בגימטרייה = 930
מר שמחה רנד הציע פתרון אחר: אדם הראשון הוליד את שת בגיל 130 שנה (בראשית ה,ג). ומשקל של כל קערת כסף 130 ק"ג "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ" (במדבר ז,יג).
8) שאלות לפרשת בהעלתך
א) מצא בפרשה קיסר רוסי?
ב) "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר..וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (י,ט). פתח בצר וסיים באויב, למה? ומה ההבדל בין צר לאויב?
שבת שלום-מחיים קופל - מעדנים 346 פרשת בהעלתך תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל במייל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת "בהעלותך" -יגאל גור אריה-
״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם...״
תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים, שבימים כתיקונם היה האדם בוש בהם.
והנה הקולות " זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם..."
שאלת הדגים חינם שלהם זכו במצרים ? סלקטיביות של זיכרון העם.
התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את כל אשר סבלו במצרים, באותו רגע נשאו את עיניהם בערגה אל בית העבדים, שבו סבלו שנים. משל;היה בית הבראה ,שבו מגישים לנופשים דגים (כלול במחיר) בכל ארוחה, בתוספת סלטים קישואים, בצל ושום, איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר, איזו התרפקות מרגשת על מצרים, שכה שעבדה את עמנו. כיצד יתכן הדבר? האם כה קצר הזיכרון?
*מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב (לבשר) משתבשת מערכת ההיגיון השכל והכל*.
בתחילת הפרשה מסופר על הציווי לאהרון להעלות את הנרות במשכן בתורה "בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרות אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (במדבר ח, א-ב)" מפרשים- "עד שתהא השלהבת עולה מעליה" מה היא צורת ההדלקה: צריך לקרב את האש אל פתילת המנורה עד שהשלהבת תידלק מעצמה, לא להדליק בכוח, אלא להרפות קצת ולתת לזה לקרות לבד. זה כלל שלומדים מאהרון הכהן לחינוך ילדים וללימוד בכיתה, ובעצם בכל דבר.
מי שרוצה להצליח *כהורה או כמורה לא צריך לחנוק*. צריך לתת השראה, להצית לבבות, לגרום להם להידלק, להיות קרוב אבל גם לדעת להרפות, להניח לפתילה להידלק מאליה.
אי אפשר לחיות במקום האחר, להדליק במקומו, צריך להיות שם בשבילו ולתת לו אמצעים, ועם זאת- אסור להתרחק בתרם עת, לפני שיש שלהבת שבוערת בכוחות עצמה.
בפרשתנו; מצוות הדלקת המנורה במשכן.
הדלקת הנרות: "נר ה' נשמת אדם"
*הנשמה משולה לנר והגוף לפתילה*.
הדלקת נרות שבת: אמירה מפורשת בתלמוד, הסיבות:
כבוד השבת, עונג שבת ,שלום בית.
למה שני נרות?
נר אחד מספיק לתאורה,
כשיש שניים ומעלה זה נעשה לשם מצוה.
האחד מסמל זיכרון.
״..זכור את יום השבת לקדוש״
השני מסמל שמירה.
״..שמור את יום השבת לקדוש״..
שבת שלום! -שבת שלוה וענוגה! -שבת של מנוחה לנפש ובשורות טובות! -*יגאל גור אריה*
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
