אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתוכנית: בחודש הזה בבתי ספר תיכון ממלכתי בחולון וברעננה, יקיימו ימי שיא, בהתאם לתוכנית של החברה לחקר המקרא. (חמישה בתי ספר סיימו עד כה השנה את המיזם).
ובהכנה, סידרת טיולים בארץ בבתי הספר "עם ספר התנ"ך ביד"
ואנו גם נמשיך לפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...................................................................................
רוצים גם להגיב? כתבו לנו בבקשה באופן מכובד ונעלה אותם בשבועות הבאים כאן: info@hamikra.org
......................................................................
לשמיעת מגוון 17 השיחות ב-"פודזקס"
כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נהנתם? שתפו בבקשה!, ההמשך בקרוב.
( מעל ל-7000 מאזינים כבר האזינו בזכותכם!,
ביחד נעבור את ה-10.000.)
...........................................................................
"פודזקס" שיעור מספר 18 -על המאבק ב-דה-לגיטימציה של מדינת ישראל בעולם.
בראשית המאה ה-21 חל מפנה בהגותו של הרב זקס, כאשר הוא התחיל להגן על מדינת ישראל ברחבי העולם. מה חולל בו את השינוי וכיצד הוא הבין את האנטי-ישראליות שרווחת בעולם? שיחה עם הרב דורון פרץ, יו"ר המזרחי העולמי, על אנטי ישראליות ואנטישמיות אצל יהדות.
לשמיעת הפרק בבקשה ללחוץ כאן:
https://open.spotify.com/episode/78V5yhqfLGpUYgWriEDw6P?si=qmHgAp6TSRKlURLyd0Adpg
נהנתם שתפו בבקשה.
....................................................................
פרשת בהר בחוקותי ," וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " – גשר הקוֹמְמִיּוּת
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשותינו המחוברות החותמות את ספר ויקרא,ניצבות על גבי הגשר המתוח שבין פסח לשבועות ובין יום העצמאות ליום ירושלים שיחול השבוע. פרשותינו המחוברות ניצבות על ציר הזמן של ספירת העומר- "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא, כג', טו').פרשותינו המחוברות ניצבות להן בסימן של אחדות וחיבור בימים אלו של מבצע - מגן וחץ.
במרכזה של פרשת בחוקותי, מוצג אתוס הברכות והקללות שכולל שלושים פסוקי תוכחה לעומת שלושה עשר פסוקי ברכות.
פסוק מעניין באתוס הברכות הוא : ״אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא,כו',יג').
המילה קוֹמְמִיּוּת, מפורשת על ידי רש״י (רבי שלמה יצחקי 1040-1105) כזקיפות קומה. הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר 1085-1158 ) מפרש: קוממיות- כשהוסר העול זוקף את ראשו.
כיצד קוֹמְמִיּוּת מתקשרת לגשר ספירת העומר המתוח מפסח ועד לשבועות, שעל גביו ניצבים - יום העצמאות ויום ירושלים ?
התשובה לשאלה, מונחת במהות מחלוקת הפוסקים בדיני ספירת העומר.המחלוקת מייצגת שתי גישות שונות. הגישה הראשונה רואה את ימי הספירה, כמקשה אחת ,דהיינו, כל הימים רצף אחד ואם אדם שכח לספור יום אחד, הרי קטע את הרצף והשלמות ואיננו יכול יותר לספור בברכה את היום הבא. הגישה השנייה רואה כל יום מימי הספירה כיום יחידני העומד בפני עצמו ואז אם שכח לספור יום מסוים, הרי יכול להמשיך ביום שלאחריו, לספור בברכה. פסיקת ההלכה היא, על פי הגישה הראשונה וממילא אם שכח לספור יום אחד, הרי אינו יכול לספור בברכה ביום שלמחרת .
אשר על כן, יש לראות את תקופת ימי ספירת העומר ,כרצף אחד וכמקשה אחת – "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". ימים אלו מאופיינים כימי אבלות, בטרגדיה שפקדה את שנים עשר אלף זוגות של תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה בימי הספירה , כיון שלא נהגו כבוד אחד בשני ועיניהם הייתה צרה איש ברעהו. בהתנהגותם זו, הם הכריזו על עצמם כיחידים וניתקו עצמם, מהכלל והקולקטיב ובעצם קטעו את הרצף של הקהילתיות, במקום להתחבר לאחריות הכוללת ולראות את התמונה השלמה. הם לא הטמיעו את מילות השיר:" כי כולנו רקמה אנושית אחת". דומה שהם אנטי תיזה, לגישה שהתקבלה להלכה והרואה את ימי הספירה כקולקטיב אחד כרצף אחד ומקשה אחת, בסימן של אחדות וחיבור.
האם הרעיון של ספירת העומר– "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", מתכתב עם גשר הקוֹמְמִיּוּת של מנעד הגאולה וקיבוץ גלויות, שבעה שבועות ,המאפיינים את המעבר שבין שואה לתקומה והאירועים המיוחדים על גבי גשר הקוֹמְמִיּוּת -פסח ,יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, יום ירושלים ושבועות.
האירוע המכונן הראשון מתרחש בפסח - סנחריב מלך המעצמה העולמית אשור בשנת 710 לפני הספירה, מגיע לאזור ירושלים, במטרה להכניע אותה. הוא נוקט בזלזול ובטוח בניצחונו: "עוד היום בנוב לעמוד ,ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים" (ישעיהו, י'). תנועת הביטול שלו בידו, מסתבר שלא מצליחה לשבור את מנהיגותו האמונית של המלך חזקיהו -"בד' אלוקי ישראל בטח ואחריו לא היו כמוהו בכל מלכי יהודה ... בכל אשר יצא ישכיל וימרוד במלך אשור ולא עבדו" (מלכים ב' , יח', ה'- ו'). " ויתן שרי מלחמות על העם ויקבצם אליו אל רחוב שער העיר וידבר על לבבם לאמור: חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ...ויסמכו העם על דברי חזקיהו מלך יהודה" (דברי הימים, ב', לב').
המלך סנחריב וצבאו הגדול נוחלים מפלה, של רבים בידי קומץ מעטים."ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ד' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" (מלכים ב', יט', לח').
באירוע מכונן זה בפסח -"לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה " (מגילה, לא'), מתרחש נס קיבוץ גלויות והקוממיות, כפי שאנו קוראים בהפטרה ביום השמיני של פסח ביו"ט שני של גלויות וביום העצמאות:"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו, י').
חזקיהו הוא מנהיג אמוני, הרואה את האירועים משואה לתקומה, כרצף אחד וכמהלך כולל.
האירוע המכונן השני מתרחש בעשרת ימי תשועה - משואה לתקומה- מיום השואה ליום העצמאות. ההפטרה של חזון העצמות היבשות אותה אנו קוראים בפסח ,צורבת את התודעה שלנו והזיכרון הקולקטיבי- משואה וחידלון, לתחיה, לתקומה ולגאולה.
" וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, ד' אלוקים, אַתָּה יָדָעְתָּ...וַיֹּאמֶר,אֵלַי,בֶּן-אָדָם,הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ,נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ד' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. (יחזקאל, ל"ז ).
הבה נבחן את מנעד הגישות וההשקפות השונות לרצף האירועים המכוננים, בנס הקוממיות וקיבוץ הגלויות, על גבי גשר הקוֹמְמִיּוּת משואה לתקומה.
האם יהדות, גאולה וקוֹמְמִיּוּת, מתכתבים עם ציונות ומדינה ?
נבחן שאלה זאת באירועים הבאים: לידת הציונות ,הקמת המדינה- יום העצמאות ויום ירושלים, על מנעד המחייבים, התומכים והמתחברים, אל מול השוללים, המתנגדים והמתנתקים.
מנעד המחייבים והמתחברים במגזר החרדי , לגשר הקוֹמְמִיּוּת:
הנה המנשר החד פעמי של ראשי הישיבות החרדיות בשנת תש"ט : " נודה לד' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו, לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה , עם הקמתה של מדינת ישראל. מאת ד' הייתה זאת, להראות לנו , כי הגיעה שעת רצון המחייבת אותנו לבוא לעזרת ד' בגיבורים. כדי שארצנו ומדינתנו תיבנה ותכונן על טהרת הקודש"(דבר רבני ישראל אל עם ד' בציון, חתמו,- הרבנים הראשיים, כל רבני הארץ, ראשי ישיבות מרכז הרב, חברון, שפת אמת, עץ חיים, מאה שערים קול תורה, היכל התלמוד. כ' טבת תש"ט ).
כך מבטא עמדתו האדמו"ר מגור בשנת תרצ"ז:"ואני כופל את דברי, אשר על אגודת שלומי אמוני ישראל ולעורר את כל החרדים, שישתדלו להרבות היישוב בארץ הקודש...בעשר קדושות שבארץ ישראל, יכולים גם עתה להנות מטובה, הן בעלי בתים,הן פרושים,הן חסידים,הן בעלי מדרגה " (רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, בנו של ה"שפת אמת" ובעל "אמרי אמת", מכתב שכתב לבנו ולחתנו בחזרתו מביקור בארץ ישראל, מתוך-" אוסף מכתבים ודברים מכ"ק מרן אדמו"ר מגור",ורשה תרצ"ז, בספר של הרב יואל בן נון, נס קיבוץ גלויות, ידיעות ספרים, עמ' 180, 2011).
כך גם קריאתו של מנהיג אגודת ישראל:" בכל אופן יש להתייחס לתנועה הציונית כאל מכשיר מטעם ההשגחה,יהא אפוא, לא נכון הדבר להניח מכשולים בדרך הציונים, ואפילו הרביזיוניסטים-לקבל מאת המעצמות הגדולות בטוחה, שמדינת ישראל תוקם בארץ ישראל".(יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל, מרס,1943 ,מתוך "הציונות-אוצר התעודות הפוליטיות", אסף וסידר, ח' מרחביה,ירושלים,1943,עמ' 564)
מנעד המתנגדים השוללים והלא מתחברים במגזר החרדי ,לגשר הקוֹמְמִיּוּת:
"וגם אנכי ידעתי את ההירוס הגדול אשר המה עושים בכנסת ישראל, ולבי עליי דווי...ואיה לאום. אם משליכים תורתנו הקדושה ומצוותיה לארץ חו', ואיככה נקרא מדינת ישראל ללא תורה ומצוות חו' "(הרב אליקום שלמה שפירא מהורדנא,תר"ס,1900,התפרסם בספר ,אור לישרים, עמ' 56 ).
"גם במונקאטש (קודמתה של סאטמר) היה, ושם אמרו :"כתוב בתורה בפרשת ציצית:" ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...",אחרי לבבכם: זה הרצל(הרץ=לב),ואחרי עיניכם: זה (הרב) קוק (קוק=ראיה)".( בספר של הרב יואל בן נון, נס קיבוץ גלויות, ידיעות ספרים, עמ' 212, 2011)
מתנגדים לגשר הקוֹמְמִיּוּת , היו גם בקרב מנהיגים חילוניים, בתקופת ערב הקמת המדינה:
פרופ' מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית. עמד בראש תנועת אינטלקטואלים- תנועת איחוד.
מגנס החשיב עצמו לתלמיד של מהטמה גנדי והנביא ירמיהו, התנגד לכל סוג של לאומיות המבוססת על כוח צבאי. ערב ההכרזה על העצמאות ומלחמת הקוממיות הוא כותב ביומנו:"כבר יותר מדור, אני מטיף לשלום, פיוס והבנה. איך אני יכול שלא להתייצב בפני העולם ולהגיד: חברים עצרו את שפיכות הדמים. הבנה היא אפשרית. זהו הרגע שלו המתנתי כל השנים האלה (12.4.48 )...יש צורך בגישה אמיצה וקונסטרוקטיבית כמו שלי. הגיע הזמן ,יחד עם אחרים, או לבדי, אסע לארה"ב כדי להעביר את המסר...מלחמה לא יכולה להתנהל בלי כסף ובלי תחמושת...אני יוצא לניו יורק בתקווה שאוכל לתרום לשלום ירושלים...רוב ניכר של היהודים יגידו,שאם רק יאפשרו להם עלייה ובנייה למשך עוד 20 עד 30 שנה,אין להם צורך במדינה. מדינה ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה, ומלחמה לא בונה שום דבר...אנחנו יכולים לקחת את חיפה, טבריה, יפו ועוד הרבה נקודות בארץ, אבל נהיה כמו הגרמנים, בסוף נפסיד את המלחמה...יש מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן...מיליונים על גבי מיליונים של ערבים מוכנים לסבול הקרבה של חיים, שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם(ניו יורק, אפריל 1948 )...שום פתרון של בעיית פלשתינה אינו אפשרי, אלא אם הערבים והיהודים יובאו יחד ,כדי לפעול למען ישועתם. משטר נאמנות יספק להם את האפשרות הזו...אדוני מזכיר המדינה ,אני רוצה לשאול אותך באופן ישיר: האם יש סיכוי לכפות משטר נאמנות?"(פגישה עם מרשל,4.5.48 )
(מיומניו של יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, פרסום של "הארץ",5.5.2008 ).
מנגד ,מתייצבת מנהיגותו של דוד בן גוריון והכרעתו בנחישות להכריז על הקמת המדינה : "לקבל את תביעת ארה"ב, לדחות את הכרזת העצמאות לשעת הכושר" (משה שרתוק-שרת)..."ריזיקו 50:50 (גולדה מאיר)...חיים שפירא אל מול הרב מימון."נוכל לעמוד וגם לנצח...לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים"(דוד בן גוריון). ("שבת בשבתו", הרב ישראל רוזן).
המתחברים במגזר החרדי, לגשר הקוֹמְמִיּוּת , ביחס ליום ירושלים :
"שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה בהאירה לנו פניה... חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל, ראו את ענני האש , עננים שהאדירו את כבוד ישראל...
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האסטרטגים הצבאיים בעולם, יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בניסים, וכימי צאתנו מארץ מצרים הראה לנו ה', איש מלחמה נפלאות שאין להן משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה. רק מי שעינו טחו מראות, אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל, במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום. ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו." (עיתון המודיע, כ"ט אייר תשכ"ז).
פרשותינו המחוברות מאירות את ייחודיותו של גשר הקוֹמְמִיּוּת שעל גביו ניצבים אירועים מכוננים המעוצבים במגילת העצמאות של מדינת ישראל: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל ־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" .
השבוע יחול יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נושא את שמו, שנפל בירושלים במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה. אשרינו".(כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון).
בימים אלו של מגן וחץ, אנו זוקפים את קומתנו ומשלבים ידיים – "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק", על גבי גשר הקוֹמְמִיּוּת, של עמנו ומדינתנו.
שבת שלום חזק חזק ונתחזק
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'בינה בתורה' ויקרא-במדבר, משיעור לפרשת 'בהר':
איסורי הונאת ממון והונאת דברים
פתיחה
פרשת 'בהר סיני' מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו כמצוות מן התורה, למרבה הצער; לעומת זאת, איסורי הונאה, נשך וריבית (הכתובים בפרשתנו) נוהגים תמיד, ומצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן ראוי להתרכז בעולם התורה בכלל, ובלימוד הפרשה בפרט.
א. בין הונאת ממון להונאת דברים
וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו;
בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ; לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ;
וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם;
וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח; (כ"ה, יד-יח)
מדרש ההלכה למד מכאן שני סוגי הונאה – הונאת ממון והונאת דברים:
אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון!
יכול (=אולי) זו אונאת דברים?
כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך], הרי אונאת דברים אמורה!
הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו? זו אונאת ממון. (ספרא בהר כ"ה, יד; בבא מציעא נח, ב)
על פי הפשט, כל הפסקה עוסקת במכירת יבולי קרקע, והפסוק "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-לוהיך" בסוף הפסקה, איננו אלא פסוק סוגר לפסוק "ולא תונו איש את אחיו" שבתחילתה; אולם מדרש ההלכה אינו מקבל חזרה סוגרת ומסכמת מבלי ללמוד ממנה חידוש להלכה, ולכן עצם ההדגשה הזאת מחייבת לאסור כל סוג של הונאה.
המדרש גם למד שדברי הכתוב "אל תונו איש את אחיו", משמעותם הונאת ממון בכלל, ולא רק יבולי קרקע, שהרי נאמר במפורש (בתחילת הפסוק) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קָנֹה מיד עמיתך", ומילים אלו מתפרשות במדרש ההלכה כמדברות על מסחר רגיל של דברים העוברים מיד ליד; רק אחר כך עוברת התורה ליבולי קרקעות, שגם מכירתם איננה מכירה של האדמה השייכת רק לבורא עולם על פי חוקת היובל – אלא היא מכירה זמנית של שנות תבואה, של יבולים; בקרקעות עצמן כלל אין הונאה במובן הרגיל, כי הכול תלוי בחוקת היובל.
לבסוף, כאשר נאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך", מדובר, לפי מדרש ההלכה, בהונאת דברים, שהרי הונאת ממון לכל סוגיה כבר נאסרה בפתיחה.
מעניין לציין, שכתוב בהונאת דברים "עמיתו", ולא "אחיו" כמו בהונאת ממון, וזו הדגשה של חומרת הפגיעה; יתר על כן, הונאת דברים מסורה ללב, ולא ניתן לשפוט אותה במשפטי בני אדם; כך מובנת הדגשת היראה בסיום, כי כל דבר שמסור ללב נאמר בו "ויראת מא-לוהיך", כדברי הגמרא, הפותחת במדרש הספרא (שהבאנו לעיל):
תנו רבנן: 'ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך]', באונאת דברים הכתוב מדבר... הא כיצד?
אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים;
אם היה בן גֵרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך;
אם היה גֵר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!
אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב (איוב ד', ו-ז): '... זכר נא מי הוא נקי אָבָד'!
אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם;
רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים (ואינו מתכוון לקנות);
שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מא-להיך; (בבא מציעא נח, ב)
עד היכן מגיע איסור הונאת דברים? למשל, אם אין בדעת האדם לקנות, הוא חייב לומר זאת למוכר מתחילה, על מנת שלא יחשוב שלוחצים עליו להוריד מחיר, ויעשה מאמץ 'לבוא לקראתך', בעוד אינך מתכוון כלל לקנות! גם זו הונאת דברים, שהוא איסור חמור.
כאן המקום לשאול, כיצד הונאת ממון והונאת דברים נופלות יחד על אותה לשון? איך "ולא תונו איש את עמיתו", ו"אל תונו איש את אחיו" משתמשות באותם מונחים?
בלשוננו, הונאת דברים היא סוג של גרימת צער, פגיעה ועלבון, בעוד הונאת ממון היא רמאות, והונאת דברים אינה נופלת תחת הכותרת של 'רמאות'.
מסתבר שבלשון התורה, גם הונאת ממון היא סוג של גרימת צער, שהרי האדם נפגע מכך ש'סידרו' או ניצלו אותו; כאב זה של ההונאה, הוא העומד ביסוד האיסור "אל תונו איש את אחיו" גם במסחר העובר מיד ליד; רמאות, כמו גביית מחיר מופקע, גורמת פגיעה וצער גדול; יסוד איסור ההונאה אינו הרמאות – אלא בעיקר הפגיעה באדם על ידי הרמאות! על כן, איסורי הונאת ממון והונאת דברים בסיס אחד להם: הפגיעה באדם על ידי מחיר מופקע, או על ידי ניצול מצבו הכושל בהווה או בעבר.
אולם להונאת ממון יש תקנה, כיוון שאפשר להחזיר אותה; לעומתה, הונאת דברים איננה חוזרת, כי הפגיעה והעלבון לא ניתנים להחזר; לכן נאמר "ויראת מא-להיך" דווקא בהונאת דברים, ולא רק משום שהדבר מסור ללב, אלא בגלל חומרת הדברים, כי אין דרך להחזיר את הגלגל אחורנית.
ב. כל השערים ננעלו – חוץ משערי הונאה
סופה של הפסקה חותם (לפי הלכת חז"ל) באיסור החמור על הונאת דברים, וזה מוביל אותנו להמשיך ולעיין עוד בסוגיה במסכת בבא מציעא:
אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול איסור] אונאת דברים מאונאת ממון,
שזה נאמר בו ויראת מא-להיך, וזה לא נאמר בו ויראת מא-להיך!
ור' אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו!
ר' שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון, וזה לא ניתן להישבון (=להשבה, להחזר).
(בבא מציעא נח, ב)
כל המאמרים האלה בגמרא נפסקו להלכה כמעט ללא מחלוקת, מהרמב"ם (הלכות מכירה, פרקים י"ב-י"ד) ועד שולחן ערוך (חושן משפט, סימנים רכ"ז-רכ"ח); אף על פי כן, דינים אלה לא ידועים כל כך, ולצערנו הם נלמדים הרבה פחות מאשר הלכות תפילה וברכות, שבת וכשרות.
זה המקום לחזור יחד עם הגמרא בבבא מציעא, גם לסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי, ולחרם על רבי אליעזר; רוב הלומדים חושבים בטעות, שהסוגיה מסתיימת בהכרעת ההלכה כדעת חכמים בארץ:
לא בשמים היא...
שכבר ניתנה תורה בהר סיני, ו]אין אנו משגיחין בבת קול...(בבא מציעא נט, ב)
אולם הסיפור ממשיך, והגמרא חותמת אותו באסון הגדול שפקד את רבן גמליאל, כאשר רבי אליעזר נפל על פניו; אף על פי שרבן גמליאל צדק בהכרעתו נגד המופתים שעשה רבי אליעזר, ואף על פי שרבי יהושע תמך בו כי "לא בשמיים היא", ולמרות שגם הנחשול שכמעט טרף את ספינתו בים נרגע – למרות הכול, המוות פקד את רבן גמליאל כאשר רבי אליעזר נפל על פניו!
בלשון הסוגיה, הקדוש ברוך הוא גילה דעתו שדברי רבי אליעזר בטיהור התנור שנחתך חוליות חוליות היו קרובים לאמת העליונה, ואף על פי כן אמר (בלשון הגמרא) "ניצחוני בָּנַי, ניצחוני בָּנַי", כלומר ההלכה תיקבע בארץ ולא בשמיים! ולמרות כל זאת, "שערי הונאה לא ננעלו"!
אמנם ההלכה ננעלה נגד רבי אליעזר, אבל זה לא חל על הנידוי של רבי אליעזר ועל הפגיעה בו, ועל זה היה חרון אף גדול באותו היום; כך מספרת הגמרא בהמשך סוגיית תנורו של עכנאי:
ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו, אמר:
כמדומה לי, שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס –
עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא יַרבו החכמים] מחלוקת בישראל – נח הים מזעפו;
אימא שלום דביתהו (=אשתו) דרבי אליעזר, אחתיה (=אחותו) דרבן גמליאל הואי (=הייתה);
מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה (=לא הייתה מניחה) ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה (=ליפול על פניו בתחנונים]); ההוא יומא ריש ירחא הוה (=אותו היום ראש חודש היה) ואיחלף (=והתחלף) לה בין חודש] מלא לחסר וחשבה שאין נפילת אפיים באותו יום]; איכא דאמרי (=יש שאומרים), אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא (=בא עני ועמד בשער, הוציאה לו פת לחם); ואז] אשכחתיה (=מצאה את רבי אליעזר) דנפל על אנפיה (=שנפל על פניו); אמרה ליה: קום! קטלית לאחי! (=קום! הרגת את אחי!); אדהכי (=באותה שעה) נפק שיפורא (=יצא קול שופר) מבית רבן גמליאל דשכיב (=שנפטר); אמר לה מנא (=מניין) ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא (סבא שלה ושל רבן גמליאל): כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה!
(בבא מציעא נט, ב)
מסקנת הגמרא הראשונה היא שמכריעים הלכה על פי דעתם של רוב החכמים!
אבל המסקנה השנייה היא, שאפילו כשפוסקים על פי הרוב, עדיין אסור לפגוע במיעוט – אסור לנדות אותו, אסור להחרים אותו ואסור לדחוק אותו לפינה!
ג. כפרה על הונאת דברים
האם אחרי כל זה, יש בכל זאת כפרה על הונאת דברים?
מכיוון שהגמרא הזכירה את ייסורי איוב ופגיעת הרֵעים בו כדוגמה חריפה לאיסורי הונאת דברים, אפשר למצוא בסופו של ספר איוב תשובה לשאלה זו, בחרון אף ה' על אליפז וחבריו שפגעו באיוב, ובציווי הבא:
וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם,
וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם, כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה,
כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב; (איוב מ"ב, ח)
רק אם הנפגע בעצמו יתפלל בעד הפוגעים בו, רק אז יינעלו שערי הונאה ו-ה' יסלח לפוגעים; לפיכך, רק רבי אליעזר בעצמו יכול היה להושיע את רבן גמליאל, אילו בא אליו לבקש שיתפלל עליו!
לכן תיקנו חז"ל בערב יום כיפורים את החובה ללכת ולבקש מחילה בין אדם לחברו! הוידוי לבדו לא יועיל על פגיעות באנשים, ובלי שיְרַצֶה את חברו אין יום הכיפורים מכפר (יומא פה, ב); בקשה זו איננה רק בקשת סליחה, אלא כפי שתיקנו חכמי הדורות ב'תפילה זכה', שהאדם מקבל על עצמו למחול ולהתפלל גם בעד מי שפגע בו; זאת מתוך הנחה ותקווה שהפוגע מתחרט באמת!
בלשון המקרא, 'הונאה' (משורש 'ינה') – כך במפורש ביחזקאל, "עני ואביון הוֹנָה" (י"ח, יב, טז; כ"ב, ז, כט; וכן מ"ו, יח); בלשון חכמים ובהשפעת הארמית השתנה המבטא מ'הונאה' ל'אונאה'.
על 'תורה מן השמיים', ש'לא בשמיים היא', ראו הרחבה בספרי, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק (תשע"ג), עמ' 289-271.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'נביאים מול מעצמות' – פרק שני על ימי יאשיהו:
ירמיהו הצעיר
דברי ירמיהו בן חלקיהו,
מן הכֹּהנים אשר בעֲנָתוֹת בארץ בנימִן;
אשר היה דבר ה' אליו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה,
בשלש עשרה שנה למָלְכוֹ (א', א-ב);
ירמיהו הצעיר עוד לא נזקק להצלה מיד רודפיו (א', ח), כי עוד לא רדפו אותו, ועוד לא ניבָּא לאנשי ירושלִַם על הרעה שתיפתח "מצפון" (א', יג-טו) כי ה' דווקא שלח אותו "צפונה" (ג', יב) כדי להשיב את הישראלים, שממלכתם חרבה בשומרון, כמאה שנה לפני 'פסח יאשיהו'. רובו של פרק א' בירמיהו, פרק ההקדשה, כנראה נאמר לנביא בימי נערותו כחיזיון עתידי, שמתייחס בעיקרו לתקופה המאוחרת בנבואת ירמיהו, ימי יהויקים וצדקיהו.
תחילת הנבואה של ירמיהו הצעיר (ב-13 ליאשיהו) – שנה אחת אחרי התחלת הטיהור של יהודה וירושלִַם – מתפרשת בירמיהו דווקא בפרקים ב' וג', והיא משתלבת בצורה מרתקת במהפכת יאשיהו. אף שלא נזכר במפורש שום קשר בין שני הצעירים, המלך והנביא, ולא ברור אם הכירו ונפגשו, הם חוללו את המהפכה במאמץ משותף, יאשיהו בפעולתו הממלכתית התקיפה, וירמיהו בקרב העם, בתוך הציבור הפשוט והכפרי, גם ביהודה וגם בצפון.
גם בירמיהו אפשר לומר: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים ו ע"א), לפחות, ביחס לרובו של פרק א', ולהצמיד את פרקי ב' וג', לתחילת פרק א', ביחס לנבואתו הגלויה בראשית דרכו, בימי יאשיהו.
פרק ב' (עד פרק ג' פסוק ה)
תקוות חסד נעורים
בעוד נבואות ישעיהו נפתחו בחזון "אחרית הימים", כשגויים רבים יעלו "אל הר ה'" – נבואות ירמיהו נפתחות בזכירת חסד נעורים ואהבת כלולות בין ה' לישראל, בלי העמים הרבים.
בכך המשיך ירמיהו בעקבות הושע – הקשר בין ה' לישראל יסודו באהבה וחסד, אלא שדווקא זה מעלה את השאלה החמורה – איך תוכל האשה שבגדה לשוב אל אהבת כלולותיה?
ה' לא ינטור "לעולם" (ג', ה), אבל החסד והאהבה מחייבים תוכחה נוקבת – מדוע שכחה ירושלים את חסדי המדבר ויציאת מצרים? –
מדוע כל ההנהגה הרוחנית פָּשעה בה' (ב', ו-ח,כו) –
הכֹהנים לא אמרו אַיֵה ה' (="המעלה אֹתָנוּ מארץ מצרים"),
ותֹפשֵׂי התורה לא יְדָעוּני,
והרֹעים פשעו בי,
והנביאים נִבְּאוּ בַבעל, ואחרי לא יוֹעילוּ הָלָכוּ;
העזיבה הזאת באה בגלל הניסיונות הנואשים לתמרן בין אשור לבין מצרים, למצוא פעם תמיכה מצרית נגד אשור, ופעם תמיכה אשורית מול מצרים (ב', יח; לו-לז) – תמרוני ההישרדות האלה שהגיעו לשיאם בימי מנשה ואמון, פתחו את שערי ירושלים לפולחני נכר אליליים, וכך נעלמה אהבת ה' (ב', כה) –
וַתֹאמרי נוֹאָש,
לוֹא כי אהבתי זרים ואחריהם אֵלֵך;
שתי 'המפלגות', זו שתמכה בכניעה משתלבת במרחב האשורי, כמו זו שדגלה בחסות מצרית ובמרד באשור, יצאו וידיהן על ראשן (ב', לז).
זהו הפרק היחיד בירמיהו שמדבר על אשור ומצרים, והוא קדם שנים רבות לעליית בבל, לכן זו באמת ראשית נבואתו (13 ליאשיהו, א', ב), בדיוק עם התחלת הטיהור הגדול של המלך יאשיהו ב-12 למלכו (דברי-הימים-ב ל"ד, ג) –
שני אנשים צעירים – המלך יאשיהו בן 20 – והנביא ירמיהו, הנער מענתות, יצאו למסע טיהור, שיחזיר את ישראל לאהבה הראשונה, אל "מקור מים חיים" (ב', יג).
באחת הנבואות מהתקופה השניה בחיי ירמיהו (בימי יהויקים), שלח ה' את ירמיהו אל "בית היוצר", ללמוד מייצור כלי חרס על המהפכים העצומים האפשריים בחיי אומה – הקַדָר ב"בֵית היוצר" יכול לשנות את הכלי שהוא מעצב כל הזמן, מכלי רחב ופתוח לכלי צר ועמוק, ולהפך – הכל הפיך, כל עוד החומר רך "על האָבְנָיִם" (י"ח, ג).
הנמשל הנבואי מפורש בדבר ה' לירמיהו, בלשון המזכירה את הקדשתו לנביא (א', י) –
רגע אדבר על גוי ועל ממלכה
לִנתוֹש ולִנתוֹץ וּלהַאֲביד –
ושב הגוי ההוא מֵרָעָתוֹ אשר דברתי עליו,
ונִחַמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו (י"ח, ז-ח);
זהו תיאור מדויק של התקווה הגדולה בעת מהפכת יאשיהו עם חידוש הברית. אבל הנבואה מתארת שם גם את המהפך ההפוך, זה שהתחולל בימי מנשה, ושוב בימי יהויקים, עם התוצאות הקשות שנבעו מהשחתת 'הכלי'.
פרק ג' (מפסוק ו)
להחזיר 'עשרת השבטים' מצפון
אחרי הבגידה הגדולה בתורה ובנביאים שהתרחשה ביהודה בימי מנשה ואמון, יש מקום למבט נבואי סלחני יותר על "מְשֻבָה ישראל" (ג', ו,יב), היא ממלכת ישראל אשר שוּלחה בעוונותיה –
אחרי פתיחה כזאת, אנו מצפים למסקנה נבואית נחרצת, כמו זו הכתובה על ימי מנשה בספר מלכים (-ב, כ"א, יב-יד) – "ונטיתי על ירושלִַם את קַו שֹמרון, ואת מִשקֹלֶת בית אחאב", או כפי שיכריז ירמיהו עצמו (אמנם בימי יהויקים – ז', יב-טו; כ"ו, ו,ט) – "כְּשִלוֹ יהיה הבית הזה, והעיר הזאת תחרב מאין יושב" –
והנה הפתעה מרעישה – בנבואה היחידה בירמיהו, שנזכר בה בפירוש יאשיהו המלך, ה' שלח את הנביא "צפונה", להחזיר את 'עשרת השבטים', שארית ישראל –
אם ניתנת ליהודה הזדמנות נוספת (אחרונה!) בדמותו של יאשיהו, לא ייתכן, שלא יקבלו אותה גם שבטי ישראל שבצפון! – זו המשמעות של נבואה דרמטית זו.
"צפונה" יכול להיות בשומרון ובגליל, במקומות בהם נשארו ישראלים ושרדו, ויכול להיות במרחקים, בין גולי שומרון "בַּחְלַח ובְחָבוֹר, נהר גוֹזָן ועָרֵי מָדָי" (מלכים-ב י"ז, ו)?
בלי ספק, הנביא (ג', יח) צפה גם לעתיד הרחוק – "בימים ההֵמה", כאשר ישובו גם הגולים "מארץ צפון", "ויָבֹאוּ יַחדָו" גם גולי ישראל וגם גולי יהודה, אבל השליחות הקונקרטית בימי יאשיהו יועדה לישראלים שנשארו בארץ, בהרי אפרים ומנשה (=השומרון), ובגליל, לחבר אותם מחדש לבית ה' בירושלים ולבית דוד –
איך יודעים? – ממסע הטיהור של יאשיהו עצמו (דברי-הימים-ב ל"ד, ו-ז) –
...ויְטַהֵר את יהודה ואת ירושלִַם;
ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי...
ויְנַתֵץ את המזבחות, ואת האֲשֵרים והפְּסִלים...
בכל ארץ ישראל, ויָשָב לירושלִַם;
בספר ירמיהו (מ"א, ה) נשמרה עדות נאמנה על הצלחת השליחות הזאת –
ויָבֹאוּ אנשים מִשְכֶם, מִשִלוֹ ומִשֹמרון,
שְמֹנים איש...
ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה';
יאשיהו וירמיהו הצליחו בצפון יותר ממה שרגילים לחשוב.
אבל דווקא ביהודה היה יאשיהו די בודד – כמלך תקיף, איש לא העז להמרות את פיו, וכלפי חוץ כל יהודה התיישרה לפי דרכו של המלך, אבל בלבבות לא התחולל תהליך דומה, כעדות הנבואה מפי ירמיהו (ג', י) –
וגם בכל זאת
לא שבה אֵלַי בָּגוֹדה אֲחוֹתהּ יהודה בכל לִבָּהּ,
כי אם בשקר, נְאֻם ה';
חז"ל במדרש, שהביא רש"י, תיארו את השקר בתיאור יצירתי – היו מציירים חצי פסל על דלת אחת, וחצי על השנייה, וכשהיו דלתות פתוחות, לא ראו כלום – התרבות האלילית עם רדיפת הנביאים בימי מנשה ירדה למחתרת, וצפה מחדש במות יאשיהו – מהפכת יאשיהו היתה תשובה מופלאה של איש אחד, ובנפילתו קרס הכל –
לכן "לא שב ה' מחרון אפו הגדול..." (מלכים-ב כ"ג, כו).
ירמיהו (פרק י"א)
הברית בימי יאשיהו – ואחריו
המסכת השנייה בנבואות ירמיהו (פרקים י"א עד כ') מתחילה שוב בראשית נבואתו, בימי יאשיהו, והפעם במעמד הברית, בשנת 18 ליאשיהו (מלכים-ב כ"ג, א-ג) –
ארור האיש אשר לא יִשמַע את דברי הברית הזאת,
אשר צִויתי את אבותיכם
ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מִכּוּר הברזל...
וִהייתֶם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לא-להים;
למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם
לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה –
הפִּסקה הזאת, אין בה כלום מסגנונו של ירמיהו, ונאמרה כולה בסגנון משה, ממעמד הברית שבספר דברים (פרקים ד' וה'; כ"ו עד כ"ט) – הגדרת גלות מצרים כצריפת עם ישראל ב"כור הברזל" היא מקורית וייחודית למשה בספר דברים (ד', כ) –
ואֶתכֶם לקח ה'
וַיוֹצִא אֶתכֶם מִכּוּר הברזל ממצרים,
להיות לו לעם נחלה כיום הזה –
ירמיהו הגיב במענה היחיד המתבקש ממי שנכנס לברית –
וָאַעַן וָאֹמַר:
אָמֵן, ה'!
בפסקה הבאה כבר יש כמה ביטויים אופייניים לירמיהו, כמו "הַשְכֵּם והָעֵד" (י"א, ז), והיא מסבירה את שליחותו המיוחדת של ירמיהו בשנת 18 ליאשיהו – להפיץ את "דברי הברית" "בעָרֵי יהודה וּבְחֻצוֹת ירושלִַם" –
יאשיהו הוביל את המעמד בבית ה' עם הכוהנים והשרים, ואילו ירמיהו, הנביא הכפרי, הכֹהן מענתות, נשלח לציבור הפשוט, שלא היה מעורב בהכרעות הגדולות של בית המלוכה – לנטוש את דרך מנשה ואמון, ולחזור לברית משה.
בפסקה השלישית והרביעית (י"א, ט-יג) אנו שומעים כבר על הפרת הברית, ועל העונש, ולכן כבר משתקפים ימי יהויקים – שָבוּ על עֲוֹנֹת אבותם הראשֹנים...
חילולי שבת בירושלִַם
מהי שמירת שבת, ומהו חילול שבת, בתפיסה המקראית?
גם בתורה, וגם בנביאים, אנו מוצאים אותה התשובה –
בכל המקומות (וגם כיום), חילול שבת ציבורי פירושו – שוק פתוח לאוכל ולחומרי בנייה; שמירת שבת ציבורית פירושה – שוק סגור!
מתי ואיך נפרצה חומת השבת – בין עמוס לירמיהו?
בימי מנשה!
כשנפרצה חומת האלילות, נפרצה גם חומת השבת. לפיכך, נבואת השבת של ירמיהו (י"ז, יט-כה) נאמרה בימי יאשיהו, כשעדיין היה סיכוי טוב לבית דוד –
והיה אם שָמֹעַ תִשמעוּן אֵלַי, נְאֻם ה',
לבלתי הָביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת,
ולקדש את יום השבת לבלתי עֲשׂוֹת בֹּה כל מלאכה –
ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יֹשבים על כסא דוד...
וישבה העיר הזאת לעולם;
הנה מצאנו עוד נבואה חשובה של ירמיהו (הצעיר), מימי התשובה הגדולה של יאשיהו.
בימי יאשיהו וירמיהו הרבו להשתמש בסגנון ספר דברים, כנראה בהשפעת הברית ו"ספר התורה"; אין ללמוד מכך דבר ביחס לזמן חיבורו; גם בישעיהו יש נוכחות חזקה של פרשיות רבות מספר דברים.
הרב ד"ר יואל בן-נון. שבת שלום
החברה לחקר המקרא מאחלת לכל עם ישראל שבת שלווה ובשורות טובות.
