אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.(ראו המאמר בהמשך)
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.................................................................
"פודזקס"- פרק מס' 20, מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל. על תרגום ספרי הרב זקס לעברית, עם המתרגם המשורר צור ארליך.
כל הקורא את כתביו של הרב זקס באנגלית אינו יכול שלא להתפעל מבהירות השפה והלשון הפיוטית שלו. כיצד מעבירים את כל העושר הזה לעברית? המשורר צור ארליך, שבכלל לא עסק בתרגום פרוזה קודם שניגש למשימה, עושה זאת בהצלחה מרובה כבר 13 ספרים, והיד עוד נטויה. האזינו לפרק מרתק, בו הוא מדבר על הנאמנות למקור לעומת חופש התרגום, חושף סודות משולחן המתרגם וגם מעיד על האופן שבו התרגום שינה את עולמו הרוחני.
להאזנה בבקשה ללחוץ כאן:
https://open.spotify.com/episode/5GxqiAiu1KDOqqShZlMRwO?si=vhtURRFCQHWF0Z5VRlZFrA
נהנתם? המשיכו והפיצו בבקשה.
.............................................................................................
פרשת בלק-שלושה מקומות-בָּמוֹת בָּעַל, שְׂדֵה צֹפִים ורֹאשׁ הַפְּעוֹר,במעגלי מדיניות הרווחה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
מאז ומתמיד וגם בימים אלו, אנו עדים בעולם וגם בישראל, למחלוקת בשאלת דמותה של מדינת הרווחה – מהי מידת מעורבותה של הממשלה ומשקלה בסוגיות רווחה וחברה? האם על המדינה לקחת על עצמה את כל העול במימון ובתחזוקה? או האם על המדינה להותיר את כל העול החברתי והרווחתי על כתפי השוק הפרטי? או במילים אחרות, מה המדיניות שעל המדינה לאמץ- סוציאליזם , או קפיטליזם או משהו באמצע- מדיניות של סוציאל דמוקרטיה?
אנו עדים בדינמיקה בעולם הפוליטי, של מפלגות טרום בחירות, המציגות את מצעיהם לבוחרים ואת פועלם לאחר הבחירות. בדרך כלל מקובל שממשלות ימין אוחזות במדיניות כלכלית חברתית ניאו ליברלית או ליברטנית, דהיינו להותיר העול לשוק החופשי ומנגד ממשלות שמאל אוחזות במדיניות סוציאליסטית או כיום רובן במדיניות סוציאל דמוקרטיה.
מדיניות הסוציאליזם היא מבית מדרשו של קרל מרקס במאה ה-19 דרך הסוציאל דמוקרטיה, מבית מדרשו של הסוציולוג אנתוני גידנס במאה ה20, לעבר הניאו ליברליזם והקפיטליזם,מבית מדרשם של הפילוסוף והכלכלן אדם סמית מהמאה ה18 והכלכלן מילטון פרידמן מהמאה ה20, אודות "היד הנעלמה" והשוק החופשי. הדיון מתמקד ומתנהל במעורבות מדינת הרווחה,בסוגיות כמו-יוקר המחיה, צמצום פער העוני ואי השוויוניות ,צדק חברתי וחלוקתי, הפרטת שירותים ציבוריים- כן, לא ועד כמה? בתחומי החינוך, הרווחה, הבריאות והביטחון.
כך למשל, בארה"ב מוצגות שתי השקפות עולם של מדינת הרווחה. המפלגה הדמוקרטית מייצגת את ההשקפה הסוציאל דמוקרטיה שרואה בחיוב כל מעורבות תקציבית של הממשלה בנושאים חברתיים למשל, בניסיונות של הנשיא לשעבר אובמה, לחולל את הרפורמה הבריאותית שקרויה על שמו: "אובמה מדיקל קייר- Obama Medical Care. רפורמה שמנסה לחקות את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי הנהוג בישראל. לעומתה, המפלגה הרפובליקנית מייצגת את ההשקפה של הניאו ליברליזם, שרואה מינימום התערבות ממשלה בנושאים חברתיים. כוחות השוק יסדרו את הכול.
הבה נבחר כדרכו של הרמב"ם בדרך הממוצעת, בשביל הביניים על גבי הרצף, שבין סוציאליזם לבין קפיטליזם. נעמיק בפרקטיקת המדיניות של מדינת הרווחה מבית המדרש של הסוציאל דמוקרטיה, ונזהה שלושה מעגלים:1. צדקה 2. חסד 3 . צדק חברתי.
נבחן את דמותה של מדינת הרווחה ,באספקלריה של פרשתנו, בשלושה מעגלים אלו. נעמיק וננתח את דיוננו בזיקה לפרשנותו של רש'ר הירש( 1808- 1888) לפרשתנו, בהקשר לשלושה המקומות שבהם רצה בלעם לקלל את עם ישראל.
פרשתנו מציגה לנו שלושה מקומות שבהם בחר בלעם בשליחותו של בלק מלך מואב, לקלל את עם ישראל. שלושה המקומות הם: במות בעל, שדה צופים וראש הפעור. לשלושה המקומות ישנם מאפיינים ייחודיים שמשתקפים בשמותיהם: " וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם...וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ... הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב... תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ... וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה; וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ ... הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה ...וַיִּקַּח בָּלָק, אֶת בִּלְעָם, רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ... כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". (במדבר, כב', כג', כד').
רש"ר הירש בפרשנותו, מציג לנו מאפיינים ,של כל אחד מהמקומות אותם בחר בלעם לקלל את עם ישראל ולבסוף נמצא מברך.
המקום הראשון- בָּמוֹת בָּעַל, מסמל את אלוקי הפוריות והשפע הכלכלי והחומרי.
המקום השני- שְׂדֵה צֹפִים, מסמל את היכולת לצפות מהלכים קדימה.
המקום השלישי - רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הנשקף על פני הישימון, מסמל את השממה המוסרית.
אבקש להציג קריאה נוספת לאור פרשנותו של רש"ר הירש בהקשר לשלושה המקומות הללו, כפי שהיא משתקפת בדמותה של מדינת הרווחה- במעגלי הצדקה, החסד והצדק החברתי. אחבר קריאה זאת גם להפטרה של פרשתנו.
השקפות העולם שהוצגו, כבר מתחדדות עוד אלפי שנים קודם לכן, בדיון מרתק אודות מדינת הרווחה, שמתקיים בין המלך דוד ליועציו , בסוגיית התערבות הממלכה בסיוע למצוקה הכלכלית וליוקר המחיה, בה נתון העם. כך אנו לומדים בתלמוד: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד המלך. כיון שהגיע חצות לילה. בא רוח צפונית ונושבת בו, מנגן עליו... מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: "לכו והתפרנסו זה מזה". אמרו לו "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו"(מסכת ברכות דף ג' עמ' ב'). בדיון המתנהל בקבינט החברתי כלכלי בממלכת דוד, דומה שהמלך דוד נוקט בגישה של הניאו ליברליזם- ללא התערבות הממלכה בסיוע ובמימון רווחה לנזקקים וביוקר המחיה – "לכו התפרנסו זה מזה". ואילו יועציו החברתיים מייצגים את הגישה של הסוציאל הדמוקרטיה, שהואיל ואין בור המים שיש עליו חוליה של אבן, מתמלא באופן מלא וטבעי ממי הגשמים, יש צורך בהתערבות חיצונית של התקנת תעלה ,או צינור להזרמת מים על ידי גורם חיצוני, כדי להשלים את פער המים החסר למילוי מלא של הבור. הסבר נוסף הוא, "שאין הבור מתמלא מחולייתו"- מלשון חול אדמה. שאם תחפור כמות אדמה ויכרה בור ואחר כך תחזיר את אותה כמות האדמה שהוצאת ותחזירנה לבור שנוצר, תיווכח שכמות האדמה שהחזרת לא מספקת ויש צורך להוסיף כמות נוספת של אדמה כדי למלא את כל הבור בחול. כלומר, היועצים אומרים למלך דוד: הנהג מדיניות של מדינת רווחה – מבית המדרש של הסוציאל דמוקרטיה, והכרז על מעורבות הממלכה בתוכנית סיוע רווחה, כיון "שאין הקומץ משביע את הארי" "ואין הבור מתמלא מחולייתו". כך למשל מדיניות חמשת הממי"ם של זאב ז'בוטינסקי( 1880- 1940 ), שעל המדינה לספק לאזרחיה- מורה (חינוך), מרפא (רפואה), מעון (דיור), מלבוש (ביגוד) ומזון (תזונה).
נחזור לפרשתנו ונבחן מה מסמל כל אחד משלושה המקומות ומהי המשמעות אותה הוא מייצג לנושא דיוננו ?
המקום הראשון - בָּמוֹת בָּעַל, מסמל את אלוקי הפוריות והשפע הכלכלי והחומרי. המטרה של בלעם הייתה, לפגוע בעם ישראל, בתשתית החוסן הכלכלי הקיומי והבסיסי. בלעם מעמיד במבחן ערך יהודי יסודי של חובת הצדקה כדברי הנביא ישעיהו, בהפטרה אותה אנו קוראים בעיצומו של יום הכיפורים:" הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". (ישעיהו נח' ,ז'). הצדקה היא הערבות ההדדית והמחויבות הרלוונטית , לסולם הצרכים של הפסיכולוג היהודי אברהם מאסלו ( 1908-1970)לקיום הבסיסי של: תזונה ביגוד וקורת גג בהתמודדות עם העוני והמצוקה. זהו מעגל הצדקה המעניק סיוע חומרי וכספי, של שירות רווחה בכסף, של סיוע בעזרת קצבאות הביטוח הלאומי לצרכים הקיומיים של החלש והעני שבקרבנו. כדוגמת חוק אבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי משנת 1982, או בסיוע כספי לדיור ושכירות סוציאלית בדיור ציבורי, ובנוסף, גם את רשתות ועמותות הצדקה וההתנדבות של החברה האזרחית, בדגש למתן דגים, בדמותם של- גמ"ח, סלי מזון, ארוחות חמות, בתי תמחוי, מחסני ציוד יד שניה וביגוד.
בלעם בבָּמוֹת בָּעַל, - אלוקי השפע הכלכלי והחומרי, ניסה ללא הצלחה לקלל את עם ישראל, בכך שרצה למנוע קיומה של תשתית שירותים של מדינת רווחה וחברת רווחה, במעגל הצדקה , לסייע באופן כספי חומרי ,במתן דגים, לחוליות החלשות והנזקקות, לחלץ אנשים עניים ממעגל העוני.
המקום השני - שְׂדֵה צֹפִים, מסמל את היכולת לצפות מהלכים פני עתיד ואת האינטליגנציה הרגשית ביחס לזולתנו. בלעם מנסה לפגוע בעם ישראל, בתשתית החוסן הרוחני והרגשי, ביכולת לצפות מהלכים קדימה, לראות הנולד וביכולת האינטליגנציה הרגשית, לחמלה ואמפתיה לסובל שבקרבנו. בשְׂדֵה צֹפִים, אנו עוסקים במעגל החסד, בדמותו של סיוע מקצועי טיפולי. שירות המדגיש מתן חכות ולא רק מתן דגים,בהענקת ארגז כלים של כישורי חיים ,בשיפור התפקוד הפסיכוסוציאלי של משפחות ויחידים. בשְׂדֵה צֹפִים שלנו, אנו עוסקים באוכלוסיות בסיכון ובסכנה, בפרוגנוזה (תחזית) של מסוגלות ויכולת הורים לגדל כראוי את ילדיהם, בטובת הילד ובטובת הזקן הנכה והמוגבל, במתן מענה לצרכיהם המיוחדים, בקידומם ובהעצמתם. זהו מעגל החסד של מתן שירותים מקצועיים בעין ולא בכסף, שירותים הניתנים על ידי המדינה, הרשויות המקומיות ועמותות, כמו בשירו של נתן זך (1930-2020): "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, לרכוש חום לא בכסף". בלעם בשְׂדֵה צֹפִים, ניסה ללא הצלחה לקלל את עם ישראל, בכך שרצה למנוע קיומה של תשתית שירותים של מדינת רווחה וחברת רווחה במעגל החסד, לסייע במתן שירותים טיפוליים מקצועיים בעין, ברגישות ובחמלה , במתן חכות, לאוכלוסיות בסיכון ובסכנה בעלות צרכים מיוחדים.
המקום השלישי- רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הנשקף על פני הישימון מסמל את השממה המוסרית. כאן מנסה בלעם לפגוע בעם ישראל בתשתית החוסן המוסרי , הגורם להתפרקות החברה מאחריותה ומחויבותה, גם לאלו שבשולי החברה, המודרים והשקופים שנבראו אף הם בצלם אלוקים. זהו מעגל הצדק החברתי, מושג שטבע אַפְּלָטוֹן (427-347 לפנה"ס) בחיבורו " הרפובליקה". מעגל הצדק החברתי, מטיל חובות על המדינה, החברה והקהילה, למימוש זכויות חברתיות וצדק חברתי ולהנגשתם, לכל מי שנברא בצלם אלוקים. מעגל זה מאופיין כהגדרתו של פרופ' יונה רוזנפלד חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית, באוכלוסיות מובסות חסרות ישע ,כמו של העולם הרביעי , למשל: דרי רחוב, ילדים קורבנות לאלימות פיזית ולגילוי עריות במשפחה. נשים קורבנות לאלימות פיזית רגשית ומינית, נשים קורבנות לניצול וסחר. קשישים קורבנות לאלימות והתעמרות. מכורים לסמים ואלכוהול. אנשים חסרי ישע שנופלים קורבן לניצול כלכלי, עושק ועוולות ברכושם , ולפגיעה בגופם וכבודם. ילדי מהגרי העבודה ופליטים, שלגביהם תורתנו הקדושה מציינת 36 פעם ,את המחויבות והדאגה לגר לתושב ולזר שבקרבנו.
בלעם ברֹאשׁ הַפְּעוֹר הנשקף על פני הישימון , ניסה ללא הצלחה לקלל את עם ישראל, בכך שרצה למנוע, קיומה של תשתית מוסרית של שירותים, של מדינת רווחה וחברת רווחה, במעגל הצדק החברתי, לסייע לאנשים חסרי ישע ושקופים, שנבראו גם הם בצלם אלוקים, לשמור ולהגן עליהם, כמו כיפת ברזל חברתית ואנושית, להבטיח זכויותיהם, כבודם ומשמעות היותם בני אדם שנבראו בצלם אלוקים.
עד כמה מתחברים שלושה המקומות של שלושה המעגלים בדיוננו בפרשה, לשלושה המסרים שמוריש לנו הנביא מיכה המורשתי בשמו של הקב"ה בהפטרה לפרשתנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ ". (מיכה ו', ח'). הנה לפנינו, גם אצל מיכה המורשתי בהפטרתנו, ביטוי לשלושה המעגלים:
צדקה- הדורש קיומו של - "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" המבטיח את הזכויות והקיום הבסיסי של הנזקק והחלש, כמו בָּמוֹת בָּעַל. המסר הראשון של היהדות היה לצדקה ולמשפט. כך מופיע אצל אברהם אבינו:" כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ( בראשית, יח', יט').
חסד - הדורש קיומה של - "אַהֲבַת חֶסֶד " במתן השירות החברתי, ברגישות ובאהבת האדם, כמו בשְׂדֵה צֹפִים. שכן, גם את החסד יש לעשות בחסד ובאהבה ולא רק עשיית חסד .
צדק חברתי- הדורש קיומו של- "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ", במימוש צדק חברתי ממקום של צניעות מוסריות ואתיקה, המבטיחים קיום תשתית מוסרית והכלה ,לכל מי שנברא בצלם אלוקים, כמו ברֹאשׁ הַפְּעוֹר.
שלושה המעגלים של מדינת הרווחה - צדקה, חסד וצדק חברתי, השזורים בשלושה המקומות, בנתיב הקללות של בלעם שהפכו לברכות - בָּמוֹת בָּעַל, שְׂדֵה צֹפִים ורֹאשׁ הַפְּעוֹר, מתנגנים כה יפה במילות שירה של נעמי שמר:"ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת, מבשרת חיים, מבשרת תקווה ושלום ושלווה וחסד", ונחקקים בהתמדה לאורך הדורות בברכה בפרשתנו:"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' ...כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר, כד', ה'-ז' ).
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת בלק - כבוד וכבוד
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון אלפא
בפרשת השבוע, בלק משכנע את בלעם לבוא לקלל את ישראל. כשבלעם סירב בלק שלח אליו שרים נכבדים שגם הבטיחו לבלעם כבוד:
וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. (במדבר כב)
בהתאם ל"שיח המכבד" כשבלעם נכשל במשימה, ופעם אחר פעם מברך במקום לקלל, היחסים ביניהם עולים על שרטון וכך לקראת סוף האירוע בלעם אומר:
וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד (במדבר כד)
סיפור זה מכוון אותנו לתפיסה שלילית בנוגע לכבוד ואכן במשנה במסכת אבות (ד, כא) נאמר: "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".
עם זאת, בכמה הקשרים נראה שהכבוד הוא עניין חיובי וכך ה' כונה מלך הכבוד: "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָ-אוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה" (תהילים כד, י), על חכמים נאמר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" (משלי ג, לה) וללומדי התורה הובטח: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג, טז).
בוויקיפדיה בערך כבוד הוסבר:
כבוד של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו.
כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. כלומר, כבודו של אדם נובע ממעורבות חברתית… ממתנות שהוא מעניק ומקבל ומהעובדה שאחרים פונים אליו בבקשת עצות, הגנה, כסף או טובין אחרים.
הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך, "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.
הבנה זו מסבירה את שחיקת מעמדו של "הכבוד" המסורתי ואת צמיחת מעמדו של "כבוד האדם", שכן התפיסה של העת החדשה בכלל והמאה ה-21 בפרט מפחיתה מערך הגופים המוסדיים ומערכם של נוהגים חברתיים-תרבותיים-מעמדיים.
בספרי, כל אחד משה רבנו, הרחבתי על החובה לשמור על כבוד הסגולי של האדם (dignity) כמי שנברא בצלם א-להים. עם זאת, המצוה בעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ, א) מבקשת לשמר את הכבוד כערך ראוי גם במובנו הקלאסי של מערכת היררכית.
כדי לרדת לשורש העניין יש לשים לב שכבוד מוזכר פעמים רבות בהקשרים של עושר. לדוגמה, בפרשה שלנו, בתגובה להצעתו של בלק לכבד את בלעם, עונה בלעם: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי". גם כשיעקב התעשר בבית לבן אמרו בניו של לבן: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א).
הכבוד שמתחבר לעושר נובע מהשקפתם של אנשים שעושרו של העשיר מעיד על היותו מצליחן. כבוד כזה הוא חלק ממערכת חליפין חברתית במסגרתה הכבוד הוא פונקציה של: "מתנות שהוא מעניק ומקבל ומהעובדה שאחרים פונים אליו בבקשת עצות, הגנה, כסף או טובין אחרים". הרדיפה אחר כבוד כזה משתלבת במארג "הקנאה התאוה והכבוד", וככל שהתחרות היא לעומתית המאבק מוציא את האדם מן העולם. כבוד התלוי בקח ותן כמו במקרה של בלעם, הוא גנאי לרוכשו והוא נשחק ככל שיורדת קרנם של גופים, מוסדות וחוקים חברתיים שנועדו מלכתחילה להסדרת התחרות.
הכבוד של "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" לא נובע מהישגים כאלו ואחרים אלא ממי שהוא. כך גם החובה לכבד את ההורים. הכבוד להורים נובע מהאחריות, הנתינה והדאגה ללא תמורה שהעניקו לנו, והוא הכבוד המכובד והמכבד. בשונה ממערכות חברתיות, הדרך לרכוש כבוד איננה להתכבד מההצלחה ביחס לאחרים.
כל אדם שנברא בצלם א-להים ראוי לכבוד סגולי (dignity). מי שמפנים את התורה וערכיה וחי על פיה, זוכה גם ל"אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" משום שהטה שכם למשימות ערכיות, לקח על עצמו אחריות, לא ביקש תמורה ולא ציפה לכזו.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
אנחנו בשיאו של חומש במדבר - האם קראתם את ספרי חלב, דבש ואי-וודאות
&
הרב עמיהוד סלומון - רב קהילה-סרטון על הפרשה - מה המניע שלך?
&
פרשת בלק - יגאל גור אריה
האם אנחנו מאמינים בקללות?!
בלק היה הראשון שהבין שאי אפשר לנצח את ישראל במלחמה קונבנציונלית, ולכן פנה אל הנשק הבלתי קונבנציונאלי- הקללה.
בלעם ניסה שלוש פעמים אך לא מצא נקודות קלקול להיאחז בה בקללתו.
״וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃ ״
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה את אתונו שלא תלך בשדה.
זו הפגנה של חוש צדק סלקטיבי, שהיה טמון בליבו של בלעם- דרש מן הזולת *נורמות התנהגות* ,שהוא ראה עצמו פטור מהן.
האתון הטיפשה שבבהמה, ניצחה את ה ״החכם בחכמים". השיא בברכותיו של בלעם;
״ מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְּכְּנֹתֶיךָ יִשְּרָאֵל" שמשמעותה הכרה בסגולת האומה השומרת על נקיות המסגרת המשפחתית. האוהל והמשכנות- יוצקים לתוכם, חכמה בינה ודעת, ערכים ותוכן רוחני, יוצרים *אחדות המשפחה*. בלעם הבין כי הסכנה הגדולה ביותר לישראל היא התפרקות המשפחה.
זה *האתגר הגדול ביותר בתקופתנו לשמור ולאחד את המסגרת המשפחתית*.
עלינו מוטל לחזק את היתדות של אוהלי יעקב.
בפרשתבלק,אנופוגשיםבפעםהיחידהבתורה,נקודתמבטחיצוניתשלמנהיגים
שמסתכלים"מבחוץ"עלעםישראל. אתגדולתנבואתושלבלעםניתןלראותבמילותיו,בהםהואמתאראתהגדולהשלעםישראלבדרכים וצורותשגםמשהרבנולאהביעואוליגםלאהכיר.אםכן,מהאפשרלבלעםהרשעלראותדבריםשמשהלאיכולהיהלראות,ומהניתןללמודמכךעל מנהיגות?
ניתןלהמשילאתההבדלביןמשהובלעםלהבדלביןשניאנשיםהרואיםילדמתקרבלקצה צוקשמתחתיואגם.אחדמהאנשיםהללוהואאביושלהילדוהאחרפסיכופט.אביושלהילדממהר לרוץולהצילאתהילדמנפילה,גםאםהמחיריהיהשהילדיפצעמאחיזתו.לעומתזאת,הפסיכופט רואהאתהילדמתקרבלסכנהוכלמהשהואאומרלעצמו,במיןשלוותנפשמהולהבסקרנות,זה:
"מענייןמהיקרהאםהואייפול,האםהואיצליחלשחותלבד?".
באופןפרדוקסאלי,לעיתיםדווקאהאדםהשני,זושאיןלוקשררגשילילד,עשוילראותאתפוטנציאל הכוחותהטמוןבילד,בצורהשבההאבלאיכוללראותבגללקרבתו.
ו'ילפרדביון,מגדוליהפסיכואנליטיקאים,טעןכיבכדילעזורלאדםלעיתיםצריךלהגיעאליוללא תשוקהולאזיכרון.קשררגשיעשוילאפעםלתעתעאולגרוםלדבריםלהיראותבצורהשונהמן האמת,ובכךלהסתירחולשותופגמים,אולחילופיןלהעליםכוחותולצמצםאתהפוטנציאלהחיובי.
נדמהכיזוהייתהתרומתושלבלעםהרשעלמנהיגותושלמשה.דווקאהריחוקהרעיוניוהרגשימעם ישראלאפשרלולראותדבריםשמשהרבנולאיכולהיה.משההיהמנהיגאבהי.הואהיהמלאתשוקה לעם,וממילאגםמלאבציפיותואכזבותכלאימתשפגשאתחולשותיהם.למנהיגותשכזוערךרב,אך היאעשויהלפספסחולשות,כמוגםיכולות.בלעםהסתכלעלהעם ללאזיכרוןוללאתשוקהומשם הוארואהבפרספקטיבהרחבהיותר.
המסקנההעולהמןהדבריםהיאשבדרךכללמנהיגאינויכוללהיותגםאבהיוגםמרוחק.משוםכך חשובשמנהיגאבהייצרףאליואדםנוסףהמסוגללראותאתהדבריםמנקודתמבטמרוחקתובלתי -תלויהשבכוחהלהעשיראתהראייההכוללת. (ראו את המנהיגות שלנו היום- תמיד יש לידו אדם שמשלים אותו??!!)
לא הקללה קובעת, מעשיו של האדם קובעים!
אנו תושבי משגב , אשר האחדות והמשפחתיות חשובה לנו ביותר, נעשה כל דבר לעזור אחד לשני לאחד ולחבר לחבק ולאהוב... לטובתנו, לטובת הגוש ולטובת המדינה...
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת בלק - בלעם הרשע
כה אמרו חכמינו (משנה אבות פה, יט):
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו.
ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע.
עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.
עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
מדוע זכה בלעם בתואר המפוקפק רשע, ומדוע מיוחסים לתלמידיו מידות רעות אלה?
בלעם מופיע בשתי פרשות. בלק ומטות.
בלק בן צפור מלך מואב המתיירא מפני בני ישראל הקרבים לארצו, שוכר את שירותיו של בלעם בן בעור גדול נביאי ה' בקרב הגויים, כדי לקלל את ישראל. אבל ה' אומר לבלעם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא " (כב, יב).
בלעם שומע בקול ה', בלק מפציר בו ומבטיח לו: "כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה" (שם, יז). בלעם נשאר נאמן לשליחותו כנביא ה', ואינו מתפתה לקלל את ישראל. " אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה " (שם, יח), אומר בלעם. לאחר שבלעם מכה את אתונו ומלאך ה' ניצב על דרכו ומוכיחו על הכאת האתון, אומר בלעם: " חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי " (שם, לד). הוא ממשיך בדרכו על פי דבר המלאך ועומד בהתחייבותו "וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר". (כג, יב)
שני הפגמים אשר יכולים לאפשר לו לקלל את ישראל אינם קיימים. פגם ראשון הוא העדר אחדות בישראל. פגם זה אינו קיים ועל כן הופכת הקללה לברכה, כפי שאומר בלעם: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", וגם מצב רוחני ירוד בעם שהוא התנאי השני לקללה שתתקיים אינו קיים: " לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּו ". לכן מבין בלעם כי אין טעם לקלל, שהרי הקללה לא תתקיים." מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' " (כב, ח-ט).
בלק הזועם מפטר אותו. "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד" (שם, יא). בלעם שב לארצו. בכך תם סיפורו של בלעם בפרשה זו. בלעם שב למקומו. בלעם מצטייר כנביא נאמן לה', העומד בכל פיתויי בלק שהם כבוד וממון ואינו נשבר.
מדוע אם כך הוא מכונה בפי חכמינו בלעם הרשע?
כאשר יושב העם בשטים נאמר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (כה, א-ב). כעונש, פורצת מגפה בישראל בה נספים עשרים וארבעה אלף איש, ורק מעשה פנחס ההורג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית שאיתו, עוצר את המגפה.
בפרשת מטות לאחר המלחמה במדיין נאמר: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא, ח).
מה עושה כאן בלעם? והלא ראינו ששב לארצו שהיא ארם נהריים מרחק מאות קילומטרים ממדין?
הקשר בין הפרשות מתברר. בלעם שלא הצליח לקלל את ישראל, חובר למדין, והוגה תוכנית חלופית לפגיעה בישראל על ידי החטאתו. ישראל הוא עם סגולה לה', לא ניתן לקללו, אבל אפשר להחטיאו בחטאים כבדים של זנות ועבודה זרה, וכך להעלות עליהם את כעס ה'. הצלחתו מתבטאת בהחטאת ישראל בזנות ובעבודה זרה, שהתוצאה שלה היא המגיפה ששלח ה' בעמו. עם ישראל הוא איום מבחינתו של בלעם. עם שלם שהוא עם סגולה, מאיים על הסדר שמכיר בלעם, לפיו רק בודדים יחידי סגולה כמוהו זוכים להיות נבחרי האל. לשם כך טרח בלעם ובא מארצו עד מדיין כדי להחטיאם ולהטיל בהם קללה בלי לפגוע בייעודו כנביא ה'.
בלעם ניצל את מעמדו הרוחני ואת עורמתו כדי לפגוע בישראל. עכשיו ברור מדוע כינו חכמינו את בלעם בשם רשע. רשע הוא אדם המשתמש בסגולותיו כדי להרע.
ח' תמוז תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 241 - חיים קופל
חֲשִׁיבוּת הָאֱמוּנָה וְהַכֵּנוּת בַּעֲשִׂיָּה
1) בפרשתנו "ויבא א-להים אל בלעם לילה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם " (כ"ב-כ). ומפרש רש"י "אִם לִקְרֹא לְךָ": אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר קוּם לֵךְ אִתָּם, לרש"י היה קשה הלשון " אִם לִקְרֹא לְךָ", ודאי שבאו לקרוא לו, ולא סתם לבקר אותו. אלא, שכנראה יציעו לו תמורה, אולי שכר. אבל לפי זה, מתעורר קושי, איך יתכן, שבכדי שבלעם יקבל שכר, הקב"ה מסכים שילך לקלל את ישראל? (כאילו לחוֹבֵב אסור, אבל אם זה עיסוקו ופרנסתו אז מותר לו לקלל).
2) ומסביר ה"חידושי הרים" (רבי יצחק מאיר אלתר זצ"ל האדמו"ר הראשון לחסידות גור), יסוד בהנהגת הבורא. אנו רואים לפעמים "שֶׁדֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה", וצדיקים לאו דווקא, היתכן? הרי חז"ל אמרו "אמת קיימת עומדת, שקר לא עומד" (שבת דף ק"ד). (אותיות ק ר עומדות כולן על רגל אחת, אינן יציבות, אנו רגילים לומר: שקר אין לו
רגלים, אבל אותיות א מ ת יציבות, יש לכל אות שתי רגלים או בסיס רחב, לאות "מ").
3) לכן יש לומר, שגם "שקר" אם מתייחסים אליו בדבקות ובאובייקטיביות, ופועלים במרץ, ללא נגיעות אישיות, גם אם המטרה היפך מהתורה-יש לדבר קיום, הוא "אמיתי" לפחות מבחינת הצגתו ונוכחותו. מאידך, אם צדיק "דוחף" דבר אמת, אך זה מחמת אינטרס ונגיעה אישית. הוא אינו שלם אתו, לכן הוא פועל בעצלתיים ולא בלב שלם. הוא לא יצליח, למרות שהדבר ביסודו נאות, ומתיישב עם דברי התורה.
4) לכן, ודאי שהקב"ה לא רצה שבלעם יקלל את ישראל, אבל אם הוא היה מבצע, בלב שלם, ללא נגיעות אישיות, וללא קבלת תמורה, הדבר עלול היה להתקיים ולסכן את ישראל. אבל כשבלעם אמור היה לקבל שכר, אזי יש לו כבר אינטרס ונגיעה אישית. זהו מעשה רע עם ביצוע רע. ואין סכנה שיתקיים במציאות. לכן הקב"ה מאשר לו ללכת. (מתוך קובץ ירחונים צנז, בשם האדמו"ר בעל "שפע חיים" זצ"ל).
5) חשבתי, שניתן לחבר את הרעיון שבמעשה רע יש לעיתים גם "צדדים" חיוביים שניתן ללמוד מהם, עם הרעיון שאומר רב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל בספרו "אמרי דעת". הוא מתייחס ליעקב אבינו שלקראת פגישתו עם עשו, שולח אליו שליחים ומצווה אותם לומר לו: " עם לבן גרתי" (בראשית ל"ב-ה) ואומר רש"י: "ולא למדתי ממעשיו הרעים" ! ולכאורה יעקב רוצה להתפייס עם עשו, ועשו ודאי ישמח לשמוע שיעקב כן למד מלבן הרשע ונהג ברשעות כמוהו, ומה טעם לומר לו שהוא לא למד ממעשיו הרעים?
6) לדברי הרב מלובלין זה מובן. כי לבן עשה אומנם מעשים רעים. אך בדבקות, בהתמדה ואף בקנאות(עובדה שרדף אחרי יעקב לחפש אצלו את, אלוהיו, את התרפים שלו). את אותה נחישות והתמדה רצה יעקב ללמוד ממנו וליישם תכונה זו במעשיו שלו, הטובים, אך לצערו לא למד.
7) תשובות מפרשת חֻקַּת
א) היכן מוזכרים תפוחים בפרשה? תשובה:" ויבאו בני ישראל כל העדה הֹר הָהָר" (כ-כ"ב) וכותב רש"י "על אתר: על הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול".
ב) הוא חֶבֶל אֶרֶץ בגבול מואב.
היא-סוג מיסוי לכל בית אב?
תשובה:"ארנון",ארנונה. "משם נסעו ויחנו מעבר אַרְנוֹן " (כ"א-י"ג).
8) שאלות מפרשת השבוע
א) איזה נחש אינו זוחל?
ב) הליכה למקום גבוה, קצת בַּעֲצַלְתַּיִם.
ברבים: גם קיבוץ
