רעיונות לשבת פרשת בשלח-תשפ"ג "שבת שירה"-ד"ר זאב (ווה)פרידמן-"האדם העץ, המר המתוק"& יעקב זידר-"שבת שירה"&חיים קופל-"השינוי שעושה את ההבדל"& הרב ד"ר יואל בן-נון- "נביאים מול מעצמות-כיבושי סרגון ומותו" &"פודזקס"- פרק 10

פרק נוסף מסדרת הפודקאסטים "פודזקס", בהגשת הרב ד'ר עידו פכטר ובהפקת החברה לחקר המקרא, עלה לאוויר.
מוזמנים להאזין ולהעביר הלאה.

פרק 10 הפוליטיקה של הברית על פי הרב יונתן זקס זצ"ל.

מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס.

הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם הרב אלכס ישראל, מרצה במדרשת ארץ הצבי ומכון פרדס, סופר ומרצה פופולרי בקהילות שונות ברחבי העולם,

על הביקורת שהביע הרב זקס על המתרחש במדינת ישראל, ובמיוחד ביחסים שבין הדת והפוליטיקה.
מדוע הוא התנגד לרבנות הממוסדת? והאמנם הוא באמת רצה להפריד את הדת מהמדינה, כפי שקורה בארה"ב.

להאזנה בבקשה ללחוץ כאן:

https://open.spotify.com/episode/3A5vhsTMrS9J5uqf73sjmr?si=VDh5KZBsRl6OcchbK-lCfA&utm_source=copy-link

...........................................................................

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"

ניתן להעביר תרומות:

דרך אתר החברה www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

.............................................................................

פרשת בשלח -תשפ"ג " וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם "- האדם העץ, המר והמתוק

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

הנה כך מתארת פרשתנו תהליך דו קוטבי, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, שבקצה אחד- אירוע נשגב מרומם נפש של שירת הים:" אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לד' וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר, אָשִׁירָה לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" ( שמות, טו', א').

לקצה השני - של אירוע המים המרים ותלונות בני ישראל: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' " ( שמות טו', כב'-כד').

העץ הוא התרופה, להפיכת המים המרים למים מתוקים: "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ".

מדוע נבחר דווקא העץ ,להפוך את המר למתוק ואת הלימון ללימונדה?

דומה שהתשובה לכך היא: " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה "

המקור לרעיון זה בספר דברים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת; כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר רַק עֵץ.

מערכת היחסים בין האדם לעץ, היא סוג של - האנשה, זוגיות והדדיות.

רש"י מטיב להאיר לנו את מערכת היחסים בין האדם לעץ, בפירושו בפרשתנו: " שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם- שבת, פרה אדומה ודינים".

האדם כמו העץ, יונק את תשתית דמותו המוסרית והערכית משורשיו. אנו יום יום עומדים בניסיון, לביצור ערכי השוויון והצדק בפני החוק והמשפט: " וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ" ( שמות, טו', כב'- כה').

מדוע נבחרו דווקא אלו השלושה - שבת, פרה אדומה ודינים, להישען על עץ החוק והמשפט ?

הבה נעמיק באלו השלושה- שבת, פרה אדומה ודינים, בזיקה למודל היהודי שמציג לנו המהר״ל מפראג, ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל מפראג 1520-1609) בספרו "תפארת ישראל".

המהר"ל מתאר את חיי היהודי ,כפירמידה בעלת שלוש קומות: טבע, שכל ותורה.

לדעתו, זה השילוב המנצח, של היות היהודי בעת ובעונה אחת נטוע בשלושה מרחבים:

הטבע-העבודה המתמדת ליישובו של עולם, לתיקון הטבע, לעובדו ולשומרו, במימוש האחריות, של הקיום והצמיחה היום יומית.

השכל- האחריות לשיפורו קידומו והשבחתו של השכל, בבחינת רכישת השכלה ,ידע ומיומנויות.

התורה- האחריות לשמירת הזהות האמונית ,הרוחנית והתורנית .

כך נחבר את פרשנותו של רש"י, לפסוק : "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט", למודל של המהר"ל.

בשבת- טמון הרעיון של המהר"ל, בקומת השכל. שכן ,מה יותר שכלי וחכם, בהנחלתה של השבת את הערכים של - מנוחת הגוף והנפש, של הערך הסוציאלי , של שהייה במרחב של רוח ומשפחה.

בפרה- טמון הרעיון של המהר"ל , בקומת התורה. שכן, היא מקפלת בתוכה את הזהות היהודית והחיבור גם למצוות וצווים שאין לדרוש את טעמם וסיבתם. כמו ציות לתמרור או חוק שאינך מסכים או מבין אותו. אבל שייכותך למסגרת של חברה, עם ומדינה, שהיא הזהות שלך, מחייבת לא אחת לקבל אותה כפשוטה.

בדינים- טמון הרעיון של המהר"ל, בקומת הטבע. שכן, דינים, מתמקדים בתשתית של קיום חברה אנושית ומוסרית, שיודעת לקיים צדק חברתי ושוויון של כולם בפני החוק והמשפט.

דינים מתייחסים לחוקי הטבע של יושרה, הגינות, סולידריות וערבות הדדית. יש כאן מסר לאדם ,לנהוג באחריות ובשליטה גם על טבעך (הטבע שלך) שלפעמים מאיים עליך בפיתויים בעלי יצר.

מהי מהות היחסים בין האדם לטבע?

השקפת היהדות אודות השפעתנו על הטבע בניגוד לדתות אחרות, מוצאת הד בוויכוח המתנהל בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרומאי שהיה נציב רומא ביהודה בשנים 130-134 ובנה את העיר האלילית איליה קפיטולינה ובתקופתו פרץ מרד בר כוכבא. כך התנהל הוויכוח: "מה חשוב יותר – יצירתו של הקב"ה או יצירתו של האדם ? "אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים... אמר לו (טורנוסרופוס): למה אתם מולין ? אמר לו (רבי עקיבא): אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות( כעכים ). אמר לו (רבי עקיבא): אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? ...לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם". (מדרש תנחומא, תזריע, ה', ה').

ההכרעה היא ברורה, יצירתו של האדם גוברת. לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע החיצוני והסביבתי וגם את הטבע הפנימי והאישי שלו.

לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע. הנה כי כן, אירוע מי מרה בפרשתנו חושף לעינינו את המעבר, מהיותנו פסיביים ואדישים המשועבדים לטבע סביבתנו, בעולם של קיימות ומשבר כדור הארץ, במעבר לאקטיביות ואכפתיות, לחירות אחריותנו והשפעתנו על הטבע ומניעת אסון עתידי בטבע ובאיכות חיינו.

העץ בפרשתנו קורא לנו, לקיים סולידריות וערבות הדדית בינינו, כפי שמחקרים שנעשו, מאירים את האחריות והערבות ההדדית של העצים והצמחים בעולמם הקסום. אכן כן, זה תלוי רק בנו להוכיח את כוח יצירתו של האדם, להפוך המר למתוק.

הנביא ישעיהו מדגיש את תפקידו של האדם בתיקון עולמו של הקב"ה: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ; אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד".(מה', יז'-יט').

הנה כי כן, האדם והעץ מקיימים זהות דומה בחיבורם אל האדמה. שניהם זקוקים לאדמה , כצורך קיומי חומרי, אך גם כצורך רוחני, של זיקוק הזהות והשייכות, למשהו רחב יותר- לאדם הקולקטיבי בדמות האומה ולעץ הקולקטיבי בדמות הגן והשמורה.

מהי מהות היחסים בין האדם לאדמה?

מרטין בובר ( 1878-1965), חוקר ופילוסוף, בספרו ״בין עם לארצו״, מדגיש את החיבור המיוחד, של האדם לאדמתו :״ האדם והאדמה הוא שיתוף המתפתח ונעשה סולידאריות מיוחדת...הקשר בין אדם ואדמה מקבל ביטוי אחר וחזק עוד יותר, בשעה שלא מדובר בתבל בכלל, אלא דווקא בארץ כנען... האדם מושם תחת עול מצוות האל .... בחיבור כה אמיץ עם האדמה, עד שהתייחסותו למצווה האלוקית, גורמת במישרין לטובת האדמה או לרעתה".״.

גם המהר"ל מדגיש את מהות החיבור של האדם לאדמה: "שהאדם שיש בו השכל נקרא אדם על שם אדמה. וזהו כי דומה אל האדמה שנזרע בו החיטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפועל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם – שהוא נברא מן האדמה – הנשמה, שהיא זכה ונקיה בלא פסולת. וצריך האדם להוציא אל הפועל הדבר אשר נזרע בו" (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ט"ו).

אכן, השם אדם, הוא שורש המילה אדמה. בידיו של האדם לקלקל האדמה ולהפכה שדה בּוּר, או להשביחה לשומרה לטייבה ולטפחה. כך אצל האדם- בידיו להיות בּוּר, בזילותו במידות ,בערכים ובמוסר בקלקולו של עולם, או בידיו לתיקון מידותיו ולתיקונו של עולם.

בבחירתנו להיות טובים ולא רעים, בתיקונו של עולם, תתקיים ברכת האילנות: "בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם" (מסכת ברכות, דף מ"ג, עמ' ב').

כך גם בחזונו של הרצל באלטנוילנד: "כל מה שנטעתם...יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".

הבה נחזור לאירוע הדרמטי בפרשתנו – המתקת המים המרים.

אווירת השירה בפרשתנו, כמוה כשירת דואט של האדם והעץ ,שיש בה ביטוי מרגש של - " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ". אנו מוצאים ביטוי לכך בשירו של נתן זך :" כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ האדם נגדע...אהבתי וגם שנאתי, טעמתי מזה ומזה, קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה. כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה .... ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה".

הנה שירו של נתן זך, מתכתב עם אירוע המתקת המים בפרשתנו : "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".

הנה כי כן, ביכולתו של העץ וגם האדם, להפוך המר למתוק, להפוך הלימון ללימונדה, להפוך הקושי להזדמנות, להפוך הייאוש לתקווה,

מדוע? " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ".

הבה נישא תפילה ושירה, בשבת השירה והטבע ונתחבר לסיומת שירתה של דבורה בהפטרתנו, שתביא לנו השקט המיוחל :" כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, ד', וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה".

שבת שלום וטו' בשבט שמח

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

&

רו"ח יעקב זיצר -חיפה - שבת שירה

השבת אנו קוראים את פרשת ״בשלח״ והיא נקראת ״שבת שירה״ עש שירת הים, שירת מרים ושירת דבורה(בהפטרה).
תחילת הפרשה בתאור נס קריעת ים סוף ושירת בני ישראל ושירת מרים על ים סוף. בסיומה של הפרשה מופיע תיאור מלחמת עמלק. כאשר משה עולה להתפלל הוא פונה ליהושע ומבקשו :״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק….״ בחוברת ״ ותן חלקנו״ שמים דגש על המילים שאמר משה רבינו ״בחר לנו״ ולא בחר לי ללמדנו שמשה רבינו לא התנשא מעל לתלמידו אלא ראה אותו במעמד שווה לו. בפרקי אבות נאמר:״
״יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך״. המשמעות הינה שאם אתה רוצה להצליח עם תלמידך או עם ילדך או עם עובד שלך אל תתנשא מעליהם אלא תן להם תחושה של יחס וכבוד כפי שאתה רוצה לקבל וכפי שאתה מאמין ביכולות שלך האמן גם ביכולות שלהם ואז תצליח והתוצאות שתשיג תהינה טובות יותר.
שבת שלום הזיצרים.

&

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 219

השינוי שעושה את ההבדל - חיים קופל

1) נשאלת השאלה: אם הקב"ה ברא את הים, ודאי שהוא יכול לעשות בו כרצונו, לרבות לבקוע אותו, ומה ההתפעלות הגדולה מקריעת ים סוף?

2) שמעתי הסבר לכך מהרב אשר וייס שליט"א. הוא הביא משל לאומן שפיסל סוס שנראה ממש כסוס אמיתי: עמידתו יציבה, הגוף, הפנים ובעיקר העיניים, הכל מושלם. כל חבריו למקצוע שיבחו את יצירתו, והוא החליט לשים אותה בכיכר העיר, ולראות עד כמה הציבור יתפעל ממנה.

3) הפסל ישב על ספסל במרחק מה מיצירתו, וצפה בתגובות העוברים והשבים. להפתעתו, איש לא נעמד להביט ולהתבונן בסוס. כולם עברו לצידו, חלק רק "זרקו" מבט לעברו, אך לא מעבר לכך.

הוא מאד התאכזב וסיפר על כך לאנשי מקצוע שעוסקים בשיווק מוצרים לציבור. אמרו לו המומחים, ראה, הבעיה שלך, שפיסלת סוס ממש מושלם, כמו סוס אמיתי, ואנשים שעוברים בכיכר לא מתעכבים להביט כל פעם שהם רואים סוס, אין זו אטרקציה. אם כן מה עלי לעשות בכדי למשוך את תשומת לב הציבור?

4) השיבו לו: כדאי לך לחתוך את הסוס לשנים ולשים את שני החלקים בכיכר, עם רווח ביניהם ואז יתמהו האנשים כיצד שני חלקי סוס חי, עומדים יציב, כל אחד בפני עצמו!!

5) הפסל עשה כפי שיעצו לו ושם את הסוס, הפעם מחולק לשניים, שוב בכיכר העיר. ואומנם הפעם הציבור גילה התעניינות רבה בסוס, רבים נעצרו לראות את הפלא , איך שני חלקי סוס עומדים כל אחד בפני עצמו בצורה יציבה, ואף ניגשו למשש את הסוס לוודא שהוא אכן סוס אמיתי וחייכו כשהוברר להם שלא.

6) נחזור לשאלתנו. הציבור היה אמור להתפעל מזריחת השמש, הופעת הירח והכוכבים ושאר איתני הטבע. אך מכיוון שהתופעה חוזרת על עצמה יום יום, הם כבר התרגלו ואינם מתלהבים מכך. ואומנם הקב"ה פעל להראות משהו החורג מדרך הטבע, הוא בקע את הים (כשם שהפסל חצה את הסוס) בניגוד למצבו הרגיל. זה מעניין ומעורר תשומת לב והתלהבות.

7) עתה נשאל מדוע הציבור התלהב מקריעת ים סוף ונשאר אדיש מפעולות דומות שאירעו לאחר מכן כגון: בקיעת נחל גינאי ע"י ר' פנחס בו יאיר (חולין דף ז.), וכן בקיעת הירדן ע"י יהושע בדרכו לכיבוש ארץ ישראל (יהושע.ג..-ט"ו-י"ז)?

8) את הסיבה לכך נוכל ללמוד, מתוך תשובת "המגיד"(מלאך) לרב יוסף קארו. כידוע לרב יוסף קארו היה "מגיד" (מלאך) שענה לשאלותיו והדברים נכתבו בספר "מגיד מישרים".

באחד הימים הרב שאל את המגיד על גמרא שהוא התקשה בה והוא השיב לו . באותו בוקר בהליכתו לבה"כ, בסמטאות צפת שמע קול של נער שלומד את אותה הסוגייה ואומר את החידוש שרק אמש גילה לו "המגיד". הוא מאד התפלא איך נער יודע מעצמו חידוש שהוא הוזקק "למגיד" שיגלה לו. הוא שאל את "המגיד" והשיב לו שחידוש(או כל דבר)"שיורד" לעולם הזה, הופך כבר לנחלת הכלל ולכל אחד יש השגה בו ופוטנציאל לגלותו.

כך בדברים רוחניים וכך גם בפעולות ממשיות. לכן, לאחר שמשה רבנו בקע את ים סוף "ירדה" היכולת הזאת לעולם וגם אחרים יכולים לבצעה.(ראה גם אוה"ח הקדוש ד"ה "לאיתנו" )

9) לפי זה ניתן להסביר את דברי המכילתא המובאים ברש"י:" ויבקעו המים" (י"ד-כ"א): מלמד שכל המים שבעולם נבקעו (באותו זמן). לפי הסברינו ניתן לומר, שמכיוון "שכוח בקיעת הים" (הפוטנציאל) ירד לעולם, עם בקיעת ים סוף, הרי שמאז כל בקיעת ים, או נהר, שנעשתה, בוצעה מכוח בקיעת ים סוף.

10) תשובות מפרשת בא

א) למה כשבא הארבה נאמר "וה' נהג רוח קדים" ואילו כשהסירו אותו נאמר "ויהפוך ה' רוח חזק מאד" (י-י"ט)?

תשובה: מהגעתו עד לסילוקו אכל הארבה בינתיים בשדות, לכן הוא השמין והוצרכה רוח חזקה לסלקו. בנוסף הוא כבר היה מת ששוקל יותר מחי הנושא את עצמן.

ב) מהר"ם שיק: מה שמו הפרטי, מי היה רבו, באיזה שנה נפטר ומה המיוחד בשם משפחתו? תשובה: שמו הפרטי משה, היה מבחירי תלמידי החתם סופר, נפטר ב-א' שבט שנת תרל"ט (1,879 למניינם). המיוחד בשם משפחתו שלפני כ-200 שנה פקד המלך על כולם להוסיף לשמם גם שם משפחה. בדרך כלל השם נגזר מהעיירה בה התגורר , שהיה שם ע"ז. לכן בחרו את השם שי"ק שהוא ראשי תיבות: שם ישראל קודש. ולראיה ששמו מרמז על ראשי תיבות, שכתבו אותו עם גרשיים גרשיים (") בין האותיות "י" ו-"ק" ונכתב שי"ק.

11) שאלות מפרשת בשלח

א) בתפילת שחרית, לפני אמירת שמונה עשרה אנו אומרים: "וים סוף להם בקעת, וזדים טבעת, וידידים העברת." לכאורה לפי סדר הפסוקים בתורה הסדר הפוך: קודם ישראל עברו ורק אח"כ טובעו המצרים?

ב) היכן מוזכרים בפסוק אחד שני דודים ואחיין אחד?

שבת שלום

מחיים קופל - מעדנים 219 פרשת בשלח תשפ"ג

תגובות./הערות/הארות אובקשת הצטרפותניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"לhkop77@gmail.com

&

מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, נביאים מול מעצמות, פרק כ':

חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא

כיבושי סרגון ומותו

בניית עיר הבירה החדשה דוּר שָרוּכּין (=חצר סרגון)

סרגון השני מלך על אשור 17 שנה (705-722 לפנה"ס). מוצאו אינו ברור וכן אופן עלייתו לשלטון, ויש רגליים לטענה שהוא אינו בנו של שלמנאסר. יש סוברים, שהוא היה בן צעיר של תגלת פלאסר, דבר זה אף מוצא ביטוי בשמו. סרגון באכדית: Sharu-u-kinu – משמעו 'השר הוא כן', כלומר: המלך החוקי השולט בדין. סביר שמלך ייקרא כך רק עם כשרות עלייתו לשלטון מוטלת בספק.

סרגון היה ה"מכה בפטיש" של חורבן שומרון וגלות ישראל, וזה היה הישגו הראשון (ראו לעיל, פרקים #יג-טו#). מלכותו התאפיינה במלחמות ובמסעות כיבושים בכל רחבי הממלכה. לכל מקום שבו ריחף צל צלו של מרד, היה צבאו של סרגון מגיע ו'מרגיע' את הרוחות. כך היה באשדוד (ישעיהו כ'. ראו לעיל, פרק #יז#).

סרגון נחשב לאחד מהאכזרים שבמלכי אשור. בשנה החמישית למולכו (717 לפנה"ס) הוא כבש את כרכמיש השוכנת על נהר פרת מצפון לסוריה והוציא להורג את מלכה האחרון – פסיריס. ארץ כרכמיש נהפכה לפחווה אשורית. כרכמיש נחשבה מאז ומתמיד למעוז אסטרטגי השולט על דרכי המסחר החשובות, ורבו המלחמות על האחיזה בה. באמצעות כיבושה שלט סרגון באזור המחבר את עמי הצפון והמזרח אל אנטוליה והמערב (טורקיה של היום). לאחר כיבוש כרכמיש החל סרגון לבנות בירה חדשה וקרא אותה על שמו – דור שרוכין. בעיר החדשה נבנו ארמון המלך המפואר, מקדשים וזיקורת1] שהזדקר לגובה 43 מ' וכלל שמונה קומות. מסביב לעיר נבנתה חומה באורך 7 ק"מ ובגובה 20 מ'. בכתובות סרגון צוין כי רוחב החומה אפשר את נסיעתן של שבע מרכבות במקביל ומגדלים מרובעים שגובהם 24 מ' נבנו על החומה מדי 27 מ'. בחודש תשרי, שנת 707 לפנה"ס, נערך טקס חנוכת הבית בעיר. הפסלים הוצבו במקומם החדש במקדשים, ובהם גם פסלים של אלים בבליים מובהקים שסרגון נטה אחריהם. הוא נחשב למלך הפרו־בבלי ביותר מכל מלכי אשור.

סרגון מצא את מותו באחד ממסעות המלחמה שלו וגופתו לא נמצאה, כך שלא הובא לקבורה בכבוד.2]

כיבוש בבל ומות סרגון (705-710 לפנה"ס)

הקואליציה שכינס מְרֹאדַך בַּלאֲדָן התרסקה בקול ענות חלושה (710 לפנה"ס). סרגון כבש את בבל ומאז החל לקרוא לעצמו 'מלך אשור, נציב בבל'. זהו שימוש לשוני קדום שהיה מקובל בקרב מלכי אשור הקדומים שהמליכו עצמם גם על בבל מפני חשיבותה.3] סרגון ראה עצמו כמלך אשורי פרו־בבלי ואף סגד לאליליה. שונה לחלוטין היה בנו סנחריב, אשר החריב מקדשים וארמונות בבבל (703 לפנה"ס).

על רקע זה נבין את פשרה של תעודה מראשית ימי סנחריב, על פיה פנה סנחריב המלך למנחשים ולקוסמים וביקש לברר את נסיבות מותו של אביו סרגון בשדה מערכה, אי שם בצפון: "הם יבארו לי את פשר מות סרגון שלא נקבר בביתו =קברו] ".4]

מתוך התעודה ברור שסרגון מת בדרך לא שגרתית ולא נקבר "בביתו". נראה שגופתו חוללה או נשרפה, ועל כל פנים נעלמה.5] סנחריב ערך חקירה לנסיבות מותו של אביו. לאחר ששאל בקוסמים, הגיע למסקנה שחטאו של סרגון היה קשור לפגיעה באלים האשוריים. היו שהציעו כי סרגון חטא בהעתקת עיר הבירה למקום אחר. עם מותו של סרגון העביר בנו סנחריב את הבירה מדוּר שַרוּכּין לנינווה הגדולה כמעשה של תיקון ותשובה לשחצנות של אביו, ולכן גם השפיל את האלים הבבליים והאדיר את אלילי אשור.

"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" – נבואת ישעיהו על מות סרגון (פרק י"ד)

פרקים י"ג עד כ"ג בספר ישעיהו מוקדשים לנבואות על הגויים וכולם פותחים במילה "משא". פרקים י"ג-י"ד מוקדשים למשא בבל; סוף פרק י"ד - למשא פלשת; פרקים ט"ו-ט"ז - למשא מואב; פרק י"ז - למשא דמשק; פרק י"ט - למשא מצרים; פרק כ"א - למשא מדבר ים ולמשא בערב; פרק כ"ב - למשא גיא חִזָּיוֹן (המשא היחיד שמכוון לירושלים); פרק כ"ג - למשא צור.

היכן המשא על אשור? איך ייתכן שקובץ נבואות המשא המתייחס לכל הגויים, מתעלם מהגדולה שבממלכות? ובאשר לפרקים י"ג-י"ד, משא בבל, יש לשאול: בתקופה שבה נאמרה הנבואה בבל לא הייתה אלא מדינה קטנה ליד המפרץ הפרסי שלא איימה על איש, בעוד ישעיהו מתאר מעצמה אדירה, כמו זו שתהיה בבל כעבור מאה שנה, ואת נפילתה בידי פרס, שמונים שנה מאוחר יותר? מהי אפוא משמעותה הריאלית של נבואה זו לימי ישעיהו?

יחזקאל קויפמן עמד על כך שדמותו של המלך במשא בבל אינה תואמת את דמותם הריאלית של מלכי בבל באותה תקופה. מלכי בבל נחשבו אנשי תרבות שעסקו בבניינים מפוארים, במקדשים ובדת. לעומת זאת, תיאור המלך במשא בבל תואם את דמותם של מלכי אשור, וכך מסכם קויפמן את טענתו שמשא בבל היא בעצם משא אשור:

כולם היו אכזרים מחיות טרף. כל אחד מהם היה "מכה עמים בעברה". הוקעות, עקירת אברים, מיתות משונות, הריסת ערים, החרבת נטיעות ושדות, עינויי שבויים וכו' וכו' – במעשי אכזריות אלה וכאלה לא ילאו להתפאר. בדורו של ישעיהו (החל מימי תגלת פלאסר) נעשתה עקירת העמים והעברתם מארץ לארץ שיטה קבועה של הממשל האשורי. העברת המוני אנשים נשים וטף למרחקים בידי קלגסים צמאי דם אלה, היתה כרוכה בלי ספק בהשמדה המונית. כל זה משתקף יפה בפרק י"ד ...] תוכן המשא על "בבל" ומלכה מעיד אפוא עדות ברורה שהמשא לא נישא על בבל אלא על אשור ...] הנביא] כאן קורא לאשור "בבל" והדבר] לא ייפלא בעינינו. בבל היתה המלכות העתיקה והמפוארה "צבי ממלכות", ומלכי אשור, וכן גם מלכי פרס הראשונים התפארו בתואר "מלך בבל".6]

טענתו של קויפמן כי בבל כאן היא אשור, מתחזקת מאד בסיום הנבואה, כאשר חוזר הנביא אל עצת ה' הידועה:

לִשְׁבֹר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ,

וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ, וְסֻבֱּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר;

(ישעיהו י"ד, כה).

ברוח התלמוד נאמר: 'פתח בבבל וסיים באשור, לומר לך – היינו בבל היינו אשור'.

דווקא את הפרק המיוחד הזה של 'משא בבל' אנו יכולים לייחס לסרגון במותו ובנפילתו. בסוף המשא מהתל ישעיהו במלך האשורי שנפל משמים ארצה, לשמחת עצי הלבנון שלא ייכרתו עוד לבניית ארמונותיו, וירד לשאול, שם קיבלו את פניו כל המלכים ששיגר הוא עצמו לשאול:

נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה;

גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן,

כי] מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ;

שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה =חרדה] לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ לַשְאוֹל],

עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ =מלכים ומנהיגים],

הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם לקבל את פניך];

כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בלעג]: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ;

הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ =נגינת הצלחותיך],

והנה] תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה;

אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר?!

איך] נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם?!

וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי,

וְאֵשֵׁב חוגג] בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן;

אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן –

אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר;

רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ –

הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת?!

שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס, אֲסִירָיו לֹא פָתַח =לא שחרר] בָּיְתָה;

כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ =בקברו],

וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב,

לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי =דְקוּרֵי] חָרֶב, יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס בדמו];

לֹא תֵחַד =יחד] אִתָּם בִּקְבוּרָה מכובדת],

כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ, עַמְּךָ הָרָגְתָּ,

לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם =לא יישאר ממך] זֶרַע מְרֵעִים;

(ישעיהו י"ד, ז-כ).

לאחר שהכרנו את דמותו של סרגון קשה שלא לראות כי ישעיהו נשא את 'משא בבל' על המלך היחידי בממלכת אשור שסגד לאלילי בבל ולא הובא לקברו: "וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב ...] כְּפֶגֶר מוּבָס; לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה".

עם תובנה זו כדאי להתבונן בדברי הפירוש של הרמב"ם ל'משא בבל', שהפך לדגם עקרוני בתפיסתו. הרמב"ם טען שלשון הנבואה פעמים רבות מדברת בלשון משל, אך כל תיאור של אסון קוסמי מכוון באמת למפלה היסטורית שאין בה שינוי טבעו של עולם (כשיטתו הידועה על ימות המשיח, בסוף הלכות מלכים). וכך הוא הסביר את פרקנו:7]

כאשר הוא =ישעיהו] מודיע על פירוק ממשלה או אובדן אומה גדולה, אומר זאת בלשון שהכוכבים נפלו והשמים קדרו והשמש חשכה והארץ נהרסה ונרעשה והרבה כדומה להשאלות אלה ...]

אמר ישעיה ע"ה כאשר ניבאו ה' את פירוק ממשלת בבל ואובדן סנחריב ונבוכדראצר העומד אחריו והכרתת מלכותו ובא לתאר כשלונותיהם בסוף שלטונם, ומפלותיהם, ומה שיארע להם מן הצרות הבאות על כל ניגף הנס מפני נצחון החרב, אמר (י"ג, י): "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ" ...]

וכן כאשר בא לתאר את המצב שהגיעו אליו ישראל מן הכניעה, והיותם נכבשים כל ימי סנחריב הרשע כאשר נשתלט על כל ערי יהודה הבצורות ... ]אמר ...] "כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ" (כ"ד, יז-כ); ובסוף דיבור זה כאשר בא לתאר מה שיעשה ה' בסנחריב והשמדת מלכותו הנישאה ...] אמר בהמשילו (כ"ד, כג): "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה ...". וכן כאשר בא לתאר היאך תהיה שלוות ישראל אחרי אבדן סנחריב ...] אמר בהמשילו (ל', כו), כי אור השמש והירח יוסיף ...

הנה כבר הרמב"ם הבין שמשא בבל מכוון קודם כול לאשור, אלא שמלכות בבל הכשדית (נבוכדראצר), שקמה אחרי אשור והחריבה את ירושלים, נראית לרמב"ם כלולה גם היא בתוך 'משא בבל'. הרמב"ם טען כי נבואת ישעיהו זו, המכוונת בפשטות כלפי השלטון האשורי של ימיו (וסנחריב הוא שם כולל למלכי אשור), שבה וחוזרת על עצמה במהלך ההיסטוריה: "תדע, כי כל יום יהא בו ניצחון גדול או צרה גדולה הרי הוא נקרא בפי הנבואה] 'יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' ..." (שם).

בממד מטה-היסטורי זה כבר לא מדובר בתאריך מסוים או בדמות ואירוע ממוקדים, אלא במודל שמופיע בהיסטוריה פעמים רבות – "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". זהו יום סידור העולם ופתיחתו מחדש לבחירתם המוסרית של בני אדם, הכולל את שידוד המערכות הפוליטיות של האימפריות; ברגעים כאלה יש אפשרות של ישועה לישראל.

1] מקדש־מגדל שנועד לסמל את חיבור השמים עם הארץ, כעין 'מגדל בבל' שבתורה.

2] תיאור סרגון לקוח ממאמרו של ח' תדמור 'חטאו של סרגון', ארץ ישראל ה, תשי"ט, עמ' 163-150; וראו להלן בהרחבה.

3] את ההצעה הזו העלה קויפמן, תולדות האמונה הישראלית ג, ירושלים תשל"ב, עמ' 177.

4] מתוך התעודה K4730 שפרסם וינקלר, ראו: ח' תדמור, 'חטאו של סרגון' (לעיל, הערה 2), במיוחד הערה 1, עמ' 155-154.

5] סרגון הוא היחיד מבין מלכי אשור של ימי ישעיהו שנהרג לא בביתו אלא בקרב, כנראה במסע שנכשל. ראו ב' אופנהיימר, 'הנבואה על הֵילֵל בן שחר', בית מקרא 41, תשנ"ו, עמ' 13-12.

6] קויפמן, לעיל הערה 4, עמ' 176.

7] מורה נבוכים חלק ב פרק כ"ט, בתרגומו של ר"י קאפח, ירושלים תשל"ז, עמ' רכו.

הרב ד"ר יואל בן-נון

ברכת שבת שלום ובשורות טובות מהחברה לחקר המקרא.