אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*
בנספח :תוכניות החברה לחקר המקרא לבתי ספר ממלכתי על יסודיים לשנת תשפ"ד כולל ימי שיא, רשימת טיולים עם התנ"ך ביד, למגמת המורחבות בתנ"ך.
...........................................................................
פרשת דברים- "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּרמֹשֶׁה",נאום תסמונת מי ME - מה יאמרו?מה יגידו ?
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
הבה נכיר תסמונת ושמה: מי -מה יאמרו ? מה יגידו ? בלועזית היא קרויה -ME, המייצגת קביעת סדרי עדיפויות קלוקלים- קודם כל אני חושב על עצמי, מה טוב לי ורק אחר כך אני חושב על הכלל ומה טוב לו.
התסמונת הזאת עלולה להיות הרת אסון במיוחד, כשנגועים בה מנהיגים על סוגיהם השונים, מאז ומעולם.
פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה, היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
הנה כי כן, התסמונת מי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו?משתקפת בפרשתנו, בהפטרתנו ובתשעה באב.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים, מציגה את השינוי המהותי - ממִדְבָּר למְדַבֵּר . משה המְדַבֵּר פותח ברצף נאומים לאורך פרשות הספר:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב "( דברים, א', א').
הנה לפנינו דמותו של מנהיג במיטבה - משה המְדַבֵּר ולא משה המִדְבָּר- המכה על הסלע. משה המנהיג מבין שרק הידברות עם כל ישראל –"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל", היא האנטי תיזה לתסמונת הקלוקלת -מי ME.
כך מפרש רש"י ( 1040-1105) - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". הנה מנהיגות רגישה ומקרבת את כולם ולא מרחיקה.
משה בנאומו בפרשתנו, מתמקד בשלושה אירועים מכוננים בעלי זיכרון היסטורי קולקטיבי:
מדוע בחר משה להתמקד בנאומו בפרשתנו, דווקא באלו השלושה ?
דומה שמשה בפרשתנו ולאורך ספר דברים, מתרחק ממרכזיותו של המקדש והפרקטיקה הפולחנית בו, בכל הקשור לעבודת הכוהנים ומתמקד דווקא כמנהיג בנושאים הקשורים לביצורה ואיתנותה של ארץ ישראל ומרכזיותה , בהקשר לזהות הערכית, המוסרית והחברתית של המנהיגות ועם עם ישראל, בכל הקשור לייעודו – לגאולת המשילות וריבונותו בארץ ישראל.
כך נמצא לאורך ספר דברים יריעה גדולה של קודקס מצוות חברתיות ,שבין אדם לחברו.
הנה כי כן, בבית המקדש הראשון, שעמד על תילו 410 שנים, שימשו 18 כוהנים גדולים, ואילו בבית המקדש השני שעמד על תילו תקופה דומה- 420 שנה, שימשו בו כ- 300 כוהנים גדולים.
כך מספר לנו התלמוד במסכת יומא ( יח', ע"א )אודות מרתא בת בייתוס מעשירות ירושלים, ששילמה מעושרה בכסף למלך ינאי, שימנה את ארוסה יהושע בן גמלא, לכוהן גדול. הנה מינוי רם ונישא שעובר בשקט וללא כל ביקורת.
דומה שבאירוע ההיסטורי של חטא המרגלים בנאומו של משה בפרשתנו, מזדקרת מנהיגותם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שקיבלו החלטה אסטרטגית אחרת, שהיה בה רוח אחרת של חוסן אמוני ונפשי של תקווה וסיכוי, למרות כל הסיכונים, של כניסה לארץ בלתי מוכרת. יהושע וכלב אינם נגועים בתסמונת מי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו? הם רק חושבים באחריות על טובת הכלל ורואים את התמונה הגדולה וצופים פני עתיד.
כך גם באירוע ההיסטורי של הייעוץ הארגוני של יתרו בנאומו של משה בפרשתנו, בו משה מציג מצוקה מנהיגותית וניהולית: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". (דברים, א', יב'). משה איננו נגוע בתסמונת מי ME- מה יאמרו ? ומה יגידו?, נוכח החצנת חולשתו שלא מתביישת לקבל סיוע. משה מקבל החלטה אסטרטגית לקבל את עצת יתרו וליישמה באופן שיטתי. משה מוכן לוותר על כוח אישי ולחלוק אותו גם עם אחרים.
גם באירוע ההיסטורי של שניים וחצי השבטים, בנאומו של משה בפרשתנו, משה איננו מייחס חשיבות - מה יאמרו ? ומה יגידו?, נוכח העובדה שהוא מתפשר ומסכים ששבטים אלו ינחלו נחלה בעבר הירדן המזרחי. אבל מציב סטנדרט של נשיאה של כולם בנטל המלחמתי – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה "( במדבר, לב',ו').
כך בסמיכותה של פרשתנו- שבת חזון, לשבוע שבו יחול - יום תשעה באב, משתקפת לה התסמונת של מי ME - מה יגידו ומה יאמרו, באירועי חורבן הבית,בכשל המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית. הנה לשם המחשה, יוצגו שלושה סיפורים שמתוארים במסכת גיטין, נה'- נו': על "קמצא ובר קמצא", על "תרנגול ותרנגולת" ועל "יתד של עגלה". בסיפורים אלו, מוצגת המנהיגות הרוחנית והתורנית, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי והנוקשות- מה יאמרו ? ומה יגידו?.
ספרם של מיכאל הרסגור ואהוד פוקס ( 2010):"רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", שופך אור על החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים - כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה". ואני אוסיף -כנראה אינך לוקה בתסמונת מי ME – מה יאמרו ומה יגידו.
בסיפור החורבן של - "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את המנהיגות היהודית והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, ומבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- בגלל תסמונת – מי ME- מה יאמרו ? ומה יגידו?
זה מה שהיה חשוב למנהיגות היהודית באותה סעודה -מה יאמרו ? ומה יגידו?, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
גם בסיפור החורבן של - "תרנגול ותרנגולת", ניצבת המנהיגות היהודית ,בנוקשות מדהימה, איננה מוכנה להפעיל שיקול דעת של ניהול סיכונים, העלולים לפגוע בחייהם של היהודים. המנהיגות "במצעד האיוולת" אומרת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות היהודית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות - " יקוב הדין את ההר". המנהיגות לוקה בתסמונת המי -ME, איננה יודעת להבחין בין עיקר לבין טפל, מבחינתה העיקר הוא- " מה יאמרו ? ומה יגידו? ". אין היא יודעת להפעיל פרקטיקה של גמישות ופשרה, של " לפנים משורת הדין".
גם בסיפור החורבן השלישי של - "יתד של עגלה", כאשר הלגיון הרומאי רוצה להשתמש בעץ ארז לתיקון יתד של עגלה שהתקלקל. אבל מה לעשות שבאותו יום, נועד כבר שימוש לעץ הארז, לקיים המנהג להעמיד 4 מוטות לחתונתם של חתן וכלה. המנהיגות היהודית גם כאן נוקשה וחסרת פשרות ומחליטה לא לשנות ממנהג שהפך לדין ולא לאפשר ללגיון הרומאי להשתמש בעץ הארז. למה? "יקוב הדין את ההר". למה ?בגלל שלקו בתסמונת – מי ME "מה יאמרו ? ומה יגידו? ".
בתלמוד כבר נאמר: " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין " (בבא מציעא ל' עמ' ב').
גם המשורר הירושלמי יהודה עמיחי ( 1924-2000) נדרש לתסמונת בשירו:"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב ". או במילים אחרות- מן המקום שבו אנו לוקים בתסמונת המי ME- מה יאמרו ? ומה יגידו?, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים.
לעומת זאת , באירועי החורבן מזדקרת דמותו המיוחדת ומנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט בגישה של - "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים,לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית בראשות רבן גמליאל, כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו אל אספסינוס - לרפא ולדאוג לרבי צדוק החולה. רבן יוחנן בן זכאי איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של המי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו?. באומץ מנהיגות המחובר למציאות, תוך גילוי אחריות לכלל עם ישראל וצפיית פני עתיד ,הוא מבין מה נכון לעשות בעת הזאת – לא להתעקש על ירושלים, גם ביודעו שהוא לוקח סיכון - מה יאמרו ? ומה יגידו?. בכך שההיסטוריה תשפוט אותו לדורותיה ועלולה להטביע בו עוד בחייו על ידי סביבתו וגם לאחר מותו, אות קלון נוכח העובדה שלא כלל את ירושלים בבקשותיו אל הקיסר.
רק מנהיג עם חזון כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי, שיש לו היכולת להבין מציאות מורכבת ומשתנה, שאיננו מנותק מהמציאות, שאיננו נוקט בנוקשות ובדווקנות, של - "יקוב הדין את ההר", שאיננו לוקה בתסמונת המי ME- " מה יאמרו ? ומה יגידו? " ,שיודע להפעיל גמישות ואחריות, ואיננו מפחד להחליט החלטות קשות ולא פופולריות ברגעים קריטיים, שיודע להפעיל חישוב מסלול מחדש, רק מנהיג כזה יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות.
הנה כי כן, חזונו של רבן יוחנן בן זכאי בבקשותיו נוכח פני עתיד, לקיסר הרומאי, מתחבר לחזונו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד להשמיע את דברי נבואתו בהקשר לפולחן במקדש בירושלים ,ללא מורא ופחד– מפני מה יגידו ומה יאמרו: "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט ...שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".
עד כמה מתכתבים – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר הנביא ישעיהו בנבואתו, עם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משה בנאומו בפרשתנו, בתפיסת מרכזיותה של ארץ ישראל והתשתית החברתית והמוסרית של עם ישראל.
שבת חזון תובעת ממנהיג שהוא אמור להיות - מבוגר אחראי,להתחבר למשמעות האמיתית של דברי החכם באדם - "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" ( משלי, כט',יח')
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך של החברה לחקר המקרא נביאים מול מעצמות, פרקים לא-לב:
קרב מגידו – נפילת יאשיהו -הרעה תבוא מדרום או מצפון?
בין ירמיהו פרק ג' (מפסוק ו) בנבואה המפורשת מימי יאשיהו להשבת הישראלים אל ירושלים, לבין הנבואה בפרק ד' (מפסוק ג) מימי יהויקים, עברו כ־20 שנה – התקווה הגדולה של שיבת האחים מהצפון התחלפה באויב "מַשְׁחִית גּוֹיִם", מצפון (ד', ו-ז).
בימי יאשיהו נחלשה מאד האימפריה האשורית ומצרים הלכה והתחזקה; העיניים היו נשואות דרומה. יאשיהו חשש מהשתלטות מצרית והקים מצודות הגנה על חוף הים; חלק מהן נחשף – אחת נמצאה בחוף פלמחים (בה נמצא 'חרס הקוצר' המפורסם), ואחת נמצאה על החוף, באזור המלונות בתל-אביב.
עבודת המחקר של שלום זמירין, יאשיהו ותקופתו, מתארת בצורה הטובה ביותר את מדיניותו של יאשיהו, שמעולם לא היה 'פרו־בבלי', אלא התמודד מול הסכנה המצרית שהציב פרעה נכו.
כשעלה פרעה נכו (על הדרך הבינלאומית ממצרים למסופוטמיה) כדי לבלום את בבל בנהר פרת (ירמיהו מ"ו, ב), יצא יאשיהו לעצור אותו במגידו, ונפל בקרב (מלכים־ב כ"ג, כט) –
מפעלו הגדול של יאשיהו קרס בבת אחת!
לפי התיאור בדברי־הימים־ב (ל"ה, כא-כג), פרעה נכו ניסה למנוע את הקרב בטענה שהוא 'רק' עובר על הדרך כדי להילחם מול הבבלים על נהר פרת, אך יאשיהו התעקש להילחם ונורה במרכבתו.
התיאור של נפילת יאשיהו דומה מאד לזה של נפילת אחאב ברמות גלעד (מלכים־א כ"ב, ל-לה); כך הפכו אחאב ויאשיהו לשתי הדמויות המאפיינות את ישראל ואת יהודה, שני מלכים הפוכים ביחסם לנבואה ולתורה אך שניהם היו מלכים לוחמים שהקריבו את חייהם למען עמם, ו"המספד בירושלִַם" (זכריה י"ב, יא) יתפרש לדורות (לפי תרגום יונתן) כמספד כפול – גם על אחאב מלך ישראל, וגם על יאשיהו מלך יהודה.
התיאור במלכים־ב (כ"ג, כט) קצר מאד; ייתכן מאד ששליחי פרעה נכו יצרו הטעיה מצרית, כאילו פרעה מבקש לפגוש אותו, בעוד חיל פרעה הפתיע את יאשיהו, בדומה לתכסיס ההטעיה של פרעה תחותימס (השלישי), באותו האזור (מעבר עירון ומגידו), כ־870 שנה לפני יאשיהו.
עם מות יאשיהו, 'עם הארץ' המליכו את יהואחז הצעיר יותר (מלכים־ב כ"ג, ל-לג), אבל ניסיון זה החזיק מעמד רק שלושה חודשים; פרעה נכו המליך בירושלים את יהויקים בניגוד לרצון העם, והנה הרעה באה מדרום!
רק נביאים בודדים כחבקוק וירמיהו ראו נְכוֹחה – "כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל" (ד', ו).
מדוע נפל יאשיהו??
חז"ל התמודדו עם הקושי העצום של כל אדם מאמין – מדוע מלך צדיק שנאבק לטיהור הארץ והמקדש מעבודת האלילים והשיב את העם לברית התורה, נפל במגידו?? לדברי ר' שמואל בר נחמני בגמרא (תענית כב ב): "מפני מה נענש יאשיהו? – מפני שהיה לו לימלך בירמיהו, ולא נמלך".
לפי סוגיית הגמרא, מסעו של נכו היה 'חרב של שלום', וזאת בהסתמך על דברי פרעה המצוטטים בדברי־הימים־ב (ל"ה, כא): "מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם אני יוצא להילחם], כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי" – ודורו של יאשיהו לא היה ראוי למנוע 'חרב של שלום'! אולם בהסבר זה יש קושי, כי אותה 'חרב של שלום' הייתה משתלטת גם על יהודה – אם פרעה נכו היה מצליח מול הבבלים, היו האשורים נותנים בידיו את השליטה בארץ ישראל, ולכן חשוב היה ליאשיהו לבלום אותו בדרכו צפונה! דבר זה מוכח מהמלכת יהויקים על ידי פרעה נכו בשלב הבא.
התנגדותו של ירמיהו למלחמה במגידו נבעה מנימוק אחר: נכו ישוב מובס מהמערכה בכַרכְּמיש (ירמיהו מ"ו, ב-יב), ולכן לא היה טעם וצורך לצאת נגדו – מה ירמיהו היה אומר ליאשיהו? ככל הנראה מה שהוא אמר לדורו ולדורות, שפרעה יתרסק בקרב ההכרעה בכַרְכְּמִיש על נהר פרת, נְבוּכַדרֶאצַר מלך בבל ינצח, ופרעה נכו ישוב לארצו מוּכֶּה; ואכן, אילו חשב יאשיהו שפרעה נכו יהיה אפיזודה, והרעה הגדולה באמת תבוא מצפון, אולי לא היה מתבצר מול פרעה, ואולי לא היה הולך למגידו.
יהויקים כבר היה עבד נרצע לפרעה, ונבואת 'הרעה מצפון' הביאה לרדיפה חמורה נגד הנביא – בגללה קרע ושרף יהויקים את מגילת התוכחות של ירמיהו(ל"ו, כג-כט), וכמעט הוציא אותו להורג! כאשר יופיעו הבבלים – "יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים..." (ד', ט) מגודל התדהמה, כי יתברר שההתמקדות במצרים, גם של המתבצרים והנלחמים (יאשיהו), וגם של הנרצעים (יהויקים), הייתה טעות היסטורית!
בימת ההיסטוריה:
חישוב שבעים השנה של גלות בבל
קדמונינו פירשו את 70 השנה של שלטון בבל, לפי נבואת ירמיהו (כ"ה, יא): "וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה", ולפי דברי־הימים(־ב ל"ו, כא-כב); 70 השנה התפרשו משנת ההכרעה ב'מלחמת העולם' בין אשור הקורסת ומצרים, לבין בבל העולה, בכַרְכְּמיש (ירמיהו מ"ו, ב); אכן המצביא הבבלי המנצח עלה למלוכה באותה שנה, "בשנה הרבִעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (כ"ה, א); לכן התקשו רבים בחישוב השנים לפי כרונולוגיה המקובלת, כי קרב כַּרְכְּמיש מתוארך לשנת 605 לפנה"ס, ואילו נפילת בבל עם כניעתה לכורש מלך פרס מתוארכת לשנת 539 לפנה"ס, וחסרות 4 שנים למניין 70.
הנחת היסוד של חז"ל ב'סדר עולם', ששבעים השנה של שלטון בבל בעולם מתחילות משנת אחת לנבוכדראצר כמלך בבל (605 לפנה"ס) מבוססת על ירמיהו (כ"ה יא-יב), ועל דברי־הימים־ב (ל"ו, כא), וכך כתב רש"י בסיכום המפורט לעזרא (א', א). אולם שנת מותו של יאשיהו במגידו (609 לפנה"ס) היא גם תחילת המערכה בכַרכְּמיש (ירמיהו מ"ו, ב) אותה ניהל נבודכראצר כמצביא (עוד בימי אביו) ובה ניצח – קל להבין שהנבואה מחשבת את שבעים שנות בבל מתחילת המלחמה ההיא ולא מסופה!
לכן לדעתי, חישוב 70 השנה החל משנת העלייה של הבבלים מכאן (בהנהגת נבוכדראצר) והמצרים מכאן (בהנהגת פרעה נכו) אל קרב ההכרעה (כלומר משנת 609 לפנה"ס), והיא היא גם שנת הנפילה של יאשיהו במגידו! החישוב הוא מנפילת יאשיהו עד הצהרת כורש, ואלה בדיוק 70 שנה (609 עד 539 לפנה"ס); לפיכך, נפילת יאשיהו במגידו היא תחילת שבעים השנה, כי בה אבדה העצמאות של ממלכת יהודה!
ימי יהויקים וימי צדקיהו היו תקופה של פרפורי גסיסה, והסיכוי היחיד למניעת החורבן היה נעוץ בכניעה מוחלטת לשלטון הבבלי, כמו שזעק ירמיהו והתחנן שוב ושוב, עד לרגע האחרון בביקור העצוב כל כך של המלך צדקיהו אצל ירמיהו הנביא הנרדף והמעונה (ירמיהו ל"ח).
ספירה שנייה של 70 שנה מתייחסת לשנים מחורבן הבית עד חנוכת הבית השני (586 עד 516 לפנה"ס), בשנת 6 לדריוש (עזרא ו', טו), אבל אין חפיפה בין שתי הספירות! ספירת הגלות והכניעה לשלטון בבל איננה זהה עם הספירה לחורבן הבית, אך שתיהן עולות למניין 70 –
חשוב להתבונן בהבדל העמוק בין אובדן העצמאות לבין חורבן הבית, במיוחד בימינו.
שלום זמירין ז"ל, חבר קיבוץ דגניה, נפל במלחמת העצמאות בהגנה על שערי המשק מול המתקפה של הטנקים הסוריים.
לפי הכרונולוגיה המקובלת – 1479 לפנה"ס / 609 לפנה"ס; ראו: י' פולוצקי, 'מערכות מגידו וקדש', בתוך: י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ד, עמ' 22-17.
תוכן המגילה שנקרעה (מירמיהו פרק ב' עד פרק ז') מוסבר בטור שכתבתי על ירמיהו ל"ו (במיזם 929; https://www.929.org.il/page/436/post/10972), ויוסבר בהרחבה בחלק השני של נביאים מול מעצמות.- הרב ד"ר יואל בן-נון
הרב אבי רזניקוב רב בית החולים איכילוב ת"א
השבת נקרא את פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בחומש דברים, המסורת ייחדה את השבת שלפני תשעה באב, המכונה שבת חזון על שום הפטרתה, "חזון ישעיהו בן אמוץ".
ומהו אותו חזון? "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי". בדומה לנביאים אחרים לפניו ואחריו גם ישעיהו מביע את סלידתו של הא-ל מן הקורבנות שדבר אין להם עם כוונה כנה וכפרה אמיתית, "למה לי רוב זבחיכם?…ידיכם דמים מלֵאו!".
הנביא ישעיהו מבקש – "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ חמוּס, גזוּל] שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה."
אולי יש בחיבור הזה בין פרשת דברים לבין ט' באב, בפשטות, הנגדה בין העם העומד על גדות הירדן ועומד להיכנס לארץ, לבין אבדן הארץ הזו בגלל חברה שהושחתה, הידרדרה ונחרבה מבחינה אנושית ופיזית.
אולי רצו חכמים לומר לעם – קִראו בפרשה וראו מה עברנו עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כמה קשה ומפרכת הייתה הדרך. והנה, הגענו לבסוף, זכינו בארץ זבת חלב ודבש. אלא שהעם הכזיב, לא העריך את המתנה שניתנה לו, נקלע לפילוגים ולאובדן הנורמות המוסרות והחברתיות, ואיבד את המתנה היקרה שקיבל.
אני נושא תפילה לחברה טובה וצודקת יותר, שבה נוכל לחיות בכבוד ולגדל ילדים וילדות לעתיד טוב יותר. ואכן, אם נדע לבחור נכון את המאבקים שלנו כיחידים וכחברה, המחר באמת יהיה טוב יותר.
שבת שלום ובשורות טובות - הרב אבי רזניקוב.
&
פרשת דברים - ספר דברים - מסרים חינוכיים:
בועז חדד- רכז תנ"ך אורט מעלות
1. משה המנהיג האולטימטיבי מלמד אותנו : ההורים , המורים , המפקדים בצבא ולכל מנהיג בכל תחום בחיינו : דוגמה אישית לאותם אנשים שאתה מוביל , להתייחס אליהם בכבוד , לשתף אותם, לתת להם אופק , לא רק להרבות במילים ולדבר , אלא, בעיקר לעשות .
2. מצב של שפע יכול להוביל למצב של פשע ולכן צריך להזהר מאוד ממצב זה ,כפי שכתוב בספר דברים פרק ל"ב פסוק ט"ו " וישמן ישורון ויבעט " .
3. גם אם רק מספר אנשים חטאו מעם ישראל , על כולנו להזהיר אותם מפני ההשלכות של הפשעים שהם עלולים לעשות ולהוביל את כולנו למקום לא טוב ולא להתעלם ובטח שלא לעודד, יש להאמין בצדקת דרכנו , שהיא , דרך של אמונה שהטוב והחיובי תמיד מנצח , יש לזכור כפי שאמרו חז"ל " כל ישראל ערבים זה לזה"
1. משה משמש דוגמה אישית לעם את זה ניתן לראות בהמון דוגמאות מהכתובים , אבל אני אתייחס לאחת הדוגמאות כאשר משה אומר לעם שהוא שילם באופן אישי על חטאיהם פרק א פסוק ל"ז " גם בי התאנף יהוה בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם " , משה מוכן לשלם את המחיר של פשעי העם בגלל אהבתו הגדולה אליהם , הדאגה הגדולה לגורלם ולא מוכן להזניח את העם שאותו הוא אמור להוביל לאורך כל תקופת המדבר , למרות הקשיים הרבים שהיו בדרך . משה הוא מודל חיקוי לכל מנהיג בתקופתנו אם זה הורה, מורה, מפקד בצבא ,או ,כל מנהיג פוליטי שמוכן להקריב את עצמו לטובת האחרים שאותם הוא מוביל .
משה מתייחס לעם, אותו הוא מוביל ,בכבוד רב , הוא אינו מזכיר להם את חטאיהם הרבים לאורך כל תקופת המדבר, את כפיות הטובה שלהם , הוא רק מזכיר להם את המקומות שבהם , הם עברו ,מתוך ידיעה שהם לבד יבינו מה קרה באותם מקומות וכיצד הם התנהגו שם . כך מצופה מאיתנו המורים , המפקדים והמנהיגים בכל תחום בחברה , גם אם יש לך הערות לאנשים שאתה מוביל , אנא העירו להם , אבל בדרך מכובדת , שהרי התורה " דבריה דברי נועם וכל נתיבותיה שלום" משלי פרק ג פסוק י"ז .
משה גם דואג לשתף את העם , ליצור עבודת צוות , שיתוף , שזה הבסיס להצלחה של כל חברה, כדי להתגבר טוב יותר ,על כל האתגרים העתידיים , כפי שאמר משה בפרק א פסוקים י"ב - י"ג " איכה אשא לבדי טרחכם ומשאיכם וריבכם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים ...ואשימם בראשיכם ".
יש לשים לב שהפרשה פותחת בפסוק א " ואלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל " , אבל ספר דברים מסתיים בפרק ל"ב פסוק י"ב שם כתוב " ולכל היד החזקה ..אשר עשה משה לעיני כל ישראל " , מוסר השכל הוא שמנהיג לא צריך רק לדבר אלא גם לעשות , גם אנו המורים עם תלמידינו , גם אנו ההורים עם ילדינו , גם אנו המפקדים בצבא וגם כל אדם המשרת בכל תפקיד מנהיגותי כולשהו.
ניתן לפרש את הביטוי " ודי זהב " כמשל לאנשים המדברים הרבה מאוד ודבריהם נשמעים מאוד מרתקים , יש להזהר מהם , מכוון שיש חשש שאם תסחף אחריהם הם יכולים להוביל אותך עד פי תהום כפי שכתוב בספר משלי פרק י פסוק י"ט " ברוב דברים לא יחדל פשע".
אחד הדברים החשובים ביותר הוא לתת אופק לאנשים שאתה מוביל כפי שעשה משה רבינו , קרי כיבוש הארץ המעבר מנדודים במדבר להתיישבות קבע בארץ משלהם שהובטחה להם לנצח נצחים.
2. מצב של שפע יכול להוביל למצב של פשע כפי שכבר ציינתי במבוא " וישמן ישורון ויבעט " , רמז לכך ניתן לראות באחד המקומות שאליהם הגיעו בני ישראל שנקרא " די זהב " פרק א פסוק א " וחצרות ודי זהב" פירוש המילה די זהב יכול להתפרש כעושר רב , עודף של שפע שהוביל את בני ישראל לחטוא . גם במקרה זה אנו צריכים ללמוד תמיד להימנע ממצב שהשפע עלול להוביל אותנו להיות אנשים - בני אדם פחות טובים , לזלזל בזולת, באלה שלא נמצאים במצב הכלכלי הטוב שאנו נמצאים בו , יש תמיד לדבר לכל אדם בגובה העיניים ותמיד יש לזכור את דברי איוב פרק א " ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה " וכדברי קהלת פרק א פסוקים ג-ד " מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש . דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת ".
3. גם אם קבוצת אנשים עומדת לעשות עברה כלשהי , על כולנו לנסות למנוע זאת ולא לתת לזה לקרות , בטח שלא לעודד זאת . בפרשה שלנו אומר משה לעם בפרק א פסוק כ"ב " ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ " , כלומר היזמה הייתה של העם , אבל בספר במדבר פרשת שלח פרק י"ג פסוקים ב אומר אלוהים למשה " שלח לך אנשים ויתורו את הארץ " , מה שניתן להבין שבמקרה זה יהוה הוא היוזם . ואז השאלה הנשאלת היא מי יזם את שליחת המרגלים , האם זה אלוהים או העם ? כיצד ניתן ליישב את הסתירה ? ומה המסקנה שניתן להסיק מכך ? התשובה לכך היא לדעתי היא , שאומנם יהוה נתן את האישור הסופי לשלוח את המרגלים אולם יהוה עשה זאת מכוון שהוא הבין מהוא רחשי ליבו של העם , שיש מהם לא מעטים , שמגלים חשש האם באמת הבטחת יהוה לקבל את הארץ היא הבטחה ריאלית או לא ,העם גילה חוסר אמונה ,תגובת המרגלים השלילית שגלתה חוסר אמונה, שקפה את רחשי ליבו של העם,חוסר דבקות במטרה וחוסר אמונה, לכן יהוה נענה לרחשי ליבו של העם ואמר למשה לשלוח מרגלים , כדי להרגיע את העם ולנסוך בהם ביטחון ביישום הבטחת יהוה לכיבוש הארץ . אמונה, זה ערך חשוב מאוד בחיינו, להגשמת כל משימה בחיינו גם כיחידים וגם כעם השואף עוד שנים רבות ,לנצח נצחים ,להיות עם חופשי בארצנו .כך אנו חייבים להנחות את ילדינו , תלמידינו , חיילינו וכל אדם שאותו אנו מובילים בדרך ותמיד לזכור " כל ישראל ערבים זה לזה" .
שבת שלום לכולם באהבה גדולה ובריאות ממני חדד בועז
החברה לחקר המקרא מאחלת לכל הקוראים שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות
