אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*
בנספח :תוכניות החברה לחקר המקרא לבתי ספר ממלכתי על יסודיים לשנת תשפ"ד כולל ימי שיא, רשימת טיולים עם התנ"ך ביד, למגמת המורחבות בתנ"ך.
..............................................................
הרב עמיהוד סולומון- רב קהילה- במסר מוקלט-
אל תהיה צודק תהיה חכם - החורבן מתחיל מבפנים !
&
מתוך ספרו החדש! של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת מקראות, בינה בתורה לספר דברים:
"אלה הדברים" – לכלל ישראל
"אלה הדברים אשר דִבֶּר משה אל כל ישראל" (א', א) הם המשך ישיר לדבר ה' למשה עם בואם לסיני:
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; (שמות י"ט, ו)
לכן, עשרת הדברים (=הדיברות) ומעמד הר סיני יעמדו במוקד של ספר דברים בפרשנותו של משה, והמצוות, החוקים והמשפטים יסודרו כתולדות של הדיברות; ספר דברים יונק מפרשיות מעמד הר סיני בספר שמות (יתרו-משפטים), ולא מפרשיות המשכן.
ספר דברים הוא מימוש של ברית בין הבתרים, עם גבולות "הארץ" הכוללים את שני עברי הירדן ועם חיבור התורה והארץ – זאת, כהמשך מורחב של הנהגת "אלה הדברים" ושל מינוי השופטים עם המשפטים, ממעמד הר סיני.
עם ישראל בספר דברים נקרא "גוי גדול" (ד', ז-ח), ו"עם קדוש" (י"ד, ב, כא), אבל הביטוי "ממלכת כֹהנים" לא נזכר כלל בספר דברים! כמו כן, לא נזכרו כלל בספר דברים תורות הקרבנות והטהרה, ודיני 'מקדש וקדשיו' (כפי שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לדברים), פרט לעלייה לרגל אל "המקום אשר יבחר ה' לשַכֵּן שמו" (י"ב; טז).
ניתן להסביר זאת רק אם נבין שעם ישראל בספר דברים הוא עם לוחם, כפי שמוזכר בפסוקים הראשונים:
אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי; (א', ד)
עם זה עומד לקראת המלחמה הגדולה על הארץ אשר "בעבר לירדן" (ג', כ) מערבה – דיני הקדושה והטהרה הם מעבר לאופק של תקופת המלחמה, שהרי "לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך" (י"ב, ט).
בהתאם לכך, אנו מוצאים בכותרות ספר דברים (ורק בספר דברים) שעם ישראל נקרא "כל ישראל" (א', א; ה', א; כ"ט, א; ל"א, א); ביטוי זה מופיע גם בסיום (ל"ב, מה; ל"ד, יב), והוא הביטוי שחותם את התורה: "... אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
לדעתי, פירוש הביטוי "כל ישראל" הוא בדיוק כמו הביטוי 'כלל ישראל' בלשונו של הרב קוק – ערבות הדדית חזקה המחברת את כל בני ישראל כאיש אחד ל'כלל ישראל'; תופעה המוכרת לנו בימינו במיוחד בזמני מלחמה.
שתי גדות לירדן – ושתיהן בארץ!
לאור זה נוכל להבין את התייחסותו של משה רבנו אל "הארץ" בספר דברים. משה אינו מופיע בספר דברים כמי שעומד בחוצה לארץ; משה מופיע כמי שעומד סמוך למרכזה, לאחר שזכה להתחיל לממש את ירושתה וכבש את חלקה המזרחי של "הארץ".
למעשה, משה נכנס לארץ במעבר נחל ארנון:
קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה; (ב', כד)
אפילו המושג "עבר הירדן" בפי משה מתייחס בשווה לשני עברי הירדן – לעתים הוא העבר המזרחי, ולעתים הוא אף המערבי:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המזרחי] ...; (א', א)
עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המערבי] וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם; (ג', כ)
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל; הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המערבי] אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה; (י"א, כט-ל)
שני עברים לירדן, ושניהם ב'ארץ'!
ראיה מובהקת לכך: כשמשה מתאר איך נצטוה לשאת עיניו אל הארץ שאותה לא ימשיך לכבוש, נאמר לו בפירוש לשאת עיניו "ימה וצפֹנה ותימנה ומזרחה" (ג', כז); כלומר, להביט גם אל הארץ שכבר כבש בעצמו, שהיא חלק אורגני מן "הארץ" בכללה על פי הסתכלות זו; לפיכך, גם כריתת הברית המחודשת אשר כרת משה בערבות מואב בין העם לבין ה', נכרתה בארץ.
"הארץ הזאת"
ועוד נקודה חשובה ומכרעת:
בספר במדבר (ל"ב) כעס משה על בני גד ובני ראובן אשר רצו להתיישב מחוץ לארץ כנען, וטען נגדם שהם מנסים להכשיל שנית את כל ישראל שלא לעבור ולא לכבוש את ארץ כנען המקודשת; השאלה למה לא כבשו את ארצות אדום, עמון ומואב, אינה מופיעה כלל בספר במדבר כשאלה הדורשת הסבר.
לעומת זאת, "ארץ כנען" שגבולה המזרחי הוא הירדן (במדבר ל"ד), לא נזכרת כלל בפי משה בספר דברים! ולראשונה משה מסביר מדוע אסר ה' לכבוש את ארץ אדום ואת ארצות מואב ועמון – ברור שעקרונית כל עבר הירדן המזרחי אכן כלול בתחומי 'הארץ' אשר יש מצווה וחובה לכבשה, אלא שישנם חלקים אשר הורישו כבר צאצאיו האחרים של אברהם וזכו בהם מאת ה', ואסור לקחת מהם 'אף שעל' ("עד מדרך כף רגל").
על פי הבנה זו, התנחלות שניים וחצי השבטים בעבר המזרחי של הירדן – ובפרט זו של מכיר ומנשה (ג', יג-טו), היא הדבר הפשוט והטבעי ביותר, כחלק ממצוות כיבוש הארץ וירושתה; יתר על כן, הסיכום הקצר של משה לפרשת בני גד וראובן משווה את עבר הירדן המערבי והמזרחי, ורואה בהם שני חלקים מן הארץ הכוללת שיש חובה לכבוש:
וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ – חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל;רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם... יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם; עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם; (ג', יח-כ)
כאשר משה התחנן לעבור את הירדן, הוא הבדיל בין "הארץ הזאת" לבין "הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (ג', כה; ד', כב); אולם, גם זו איננה הבדלה בין חו"ל וארץ ישראל, אלא רק הבחנה בין שני חלקים של ארץ ישראל השלמה! בהתאם לכך גם נזכרת הבדלת ערי המקלט בעבר הירדן על-ידי משה כהשלמת הכיבוש וההנחלה בעבר הירדן "מזרחה שמש" (ד', מא-מט).
לפיכך, ספר דברים איננו – כפי שמקובל לומר – הכנה לכניסת בני-ישראל לארץ, כי הוא כולו ב"הארץ".
גם בפרטי המצוות וההלכות, ספר דברים מתייחס כבר לעם ישראל כעם יושב בארצו על נחלתו; מזוזות "בשעריך" (ו', ט) ושופטים "בכל שעריך" (ט"ז, יח) –
ספר דברים הוא לפיכך 'תורת ארץ ישראל'. הרב ד"ר יואל בן-נון
.........................................................................................
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת דברים ושבת חזון
חטא המרגלים משתי נקודות מבט
פרשת דברים פותחת בציון מדויק של הזמן והמקום בו מתרחשים הדברים שיופיעו בהמשך. "...בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב... בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (דברים, א, א-ג). בני ישראל כבר כבשו את עבר הירדן המזרחי, ארצם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה.
האירוע הראשון הבולט בפרשה הוא דווקא חטא המרגלים ולא חטא אחר. בהשוואה בין תיאור החטא בספר במדבר לבין תיאורו בספר דברים בולטים שני הבדלים עיקריים.
בספר במדבר אומר ה' למשה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר,יג, א-ג), ואילו בדברים אומר משה: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים, א, כב). כלומר בספר במדבר שליחת המרגלים היא יוזמת ה' ואילו בדברים, זוהי יוזמת העם.
בספר במדבר יש שני חלקים בדברי המרגלים: " וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ " אך "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ "(במדבר, יג, כז-כח). כלומר יש חיוב ויש שלילה. בספר דברים מציין משה את החלק הראשון המתייחס לפוריות הארץ כדיווח של המרגלים. "וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ " (דברים, א, כה), ואילו החלק השני הדן בערים הבצורות אינו מופיע כחלק מדברי המרגלים, אלא כחלק מדברי העם המביאים את דברי המרגלים. "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם " (דברים, א, כח). פסוק זה מופיע לאחר תגובת העם הבאה לידי ביטוי בפסוק הקודם. "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ " (א, כו-כז).
השוני בין שתי הגרסאות מדגיש את המטרה של משה בהתייחסותו החוזרת לפרשת המרגלים. בספר במדבר משה פועל כהיסטוריון המקפיד על דיווח מסודר. בספר דברים משה הוא מנהיג ומחנך המופיע לפני עמו ערב כניסתם לארץ, כשברור שהוא ימות במדבר ויהושע יכניסם לארץ. על כן מדגיש משה כמנהיג וכמחנך את האחריות של העם לגבי חטא המרגלים. אתם בקשתם לשלוח אותם וכששבו, הם דברו בשבחה של הארץ וגם התייחסו לקושי שבכיבושה. הבחירה הייתה בידכם כיצד להתייחס לדיווח הפותח במילה "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ". אתם בחרתם להקשיב להם ולא לכלב וליהושע, ולא בטחתם בהבטחת ה' שיכניסכם לארץ. האמירה "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה ", היא באחריותכם הבלעדית. האחריות לתגובה היא של העם, ומכאן גם העונש שלא להיכנס לארץ אלא להמשיך ולשהות במדבר עד תום העונש. העובדה כי חווה נתנה מפרי עץ הדעת לאדם, אינה פוטרת אותו מעונש, ודברי חווה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל ", אינם פוטרים אותה מעונש. הייתה להם הבחירה החופשית לסרב לאכול, כך גם במקרה שלפנינו.
האחריות היא לעולם פרטית בהיותה תלויה ברצונו החופשי של האדם, ועל כן עליו לתת את הדין אם שגה בבחירתו. גישת ' אכלו לי שתו לי ', אינה מקובלת במקרא.
מטרת נאומו של משה המחנך ערב כניסת הדור החדש לעבר הירדן המערבי היא להזהירם שלא יחזרו על חטא אבותיהם. משה מסמן להם את הדרך לעתיד טוב. נותן להם חזון ותקווה. הוא נותן פֵּשֶׁר לקיום מצוות התורה, בהיותן ביסוד הברית ההדדית שבין עם ישראל לבין אלוקיו. ישראל יצייתו לחוקי הא-ל, ובתמורה יזכו לכך שה' יאיר פניו אליהם. כל סדר בעולם מושתת על חוק, והבריאה במהותה היא יצירת סדר, שמובטח על ידי החוק, שמטרתו להבטיח כי סדר זה יישמר. "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהלים קד,ט).
כאשר בני ישראל אינם מצייתים לדבר הא-ל ולחוקיו, הם מובסים במלחמה. לאחר חטא המרגלים הם אומרים: " אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה", וזאת בניגוד לצו האלוקי האומר " לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ " (א, מא-מב). התוצאה היא "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם ...וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה " (שם, מד). אבל כשהם פועלים על פי הצו האלוקי, הם זוכים בניצחון במלחמה. מלך סיחון היוצא לקראתם, מובס. ככתוב : "וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ..." (דברים, ב, לג). א' אב תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
איכות ה"איכה"- חיים קופל
1) פרשת דברים פותחת את נאום פרידתו של משה רבינו מבני ישראל. בתחילת הפרשה, אומר משה לבני ישראל דברים קשים, בתארו את מינוי השופטים והשוטרים לעם (דברים א, א-י"ב), ואומר בין היתר "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"
2) המילה "אֵיכָה", הינה מילה ייחודית, המופיעה לראשונה בתורה בפרשתנו. שלוש פעמים בשנה, בתוך ימים ספורים וצמודים אנו קוראים פסוקי "איכה"- מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים.
בפרשת דברים, הנקראת בכל שנה בשבת שלפני תשעה באב, אנו קוראים את תלונתו של משה, השופט את העם לבדו מן הבוקר עד הערב ושואל: "אֵיכָה אשא לבדי טָרְחֲכֶם ומשאכם וריבכם" (א-י"ב).
בהפטרת השבת, אנו קוראים את נבואת הפורענות של ישעיהו, התמה על שחיתותם של יושבי ירושלים: "איכה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו א-כ"א).
ובליל תשעה באב, מנהגנו לקרוא את מגילת איכה המקוננת על החורבן: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה" (איכה א-א).
3) על עומק משמעות המילה "איכה" עומד המדרש, הקושר בין שלוש "האיכות" ומעמיד את שלושת הפסוקים הללו, כשלושה שלבים בַּהִידַּרְדְּרוּת - אחד ראה אותה בְּשַׁלְוָתָהּ (משה), אחד ראה אותה בְּפַחֲזוּתָהּ (ישעיהו) (בִּמְרִיָהּ וּבִמְרִידָתָהּ). ואחד ראה אותה בְּנִיוּוּלָהּ (ירמיהו) (איכה רבה א-א).
4) אך המדרש טעון הסבר. ניתן להבין מדוע נקט ישעיהו בלשון "איכה", מכיוון שהוא ראה לנגד עיניו את החורבן הקרב. גם השימוש במילה "איכה" של ירמיהו מובן: הוא ראה את החורבן שבא על עם ישראל.
ברם, מדוע השתמש משה במילה "איכה", והלא בני ישראל טרם חטאו, הם אפילו עדין לא נכנסו לארץ ישראל סך הכל הם בדרך שמטבע הדברים יש בה קשיים. האם אין הגזמה מבחינתו בשימוש במילה הקשה "איכה"?
5) "השם משמואל" (רבי שמואל בורנשטיין זצ"ל מִסּוֹכַטְשׁוֹב) עונה לשאלה זו, בהתייחסו לפסוקים הראשונים
בספר דברים, פסוקים שטעונים הסבר והבנה מאחר שברכה וקללה משמשות בהם בערבוביה. תחילה נאמר:
"ה' א-להיכם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (א-י), פסוק שמסמל ברכה. אך מייד אחריו נכתב "איכה אשא לבדי טָרְחֲכֶם ומשאכם וריבכם" (א-י"ב) הריבוי מביא לטורח ומריבות, ביקורת על ישראל?
6) ועוד, הרי יש סתירה פנימית בפסוקים: האם ריבוי בני ישראל זו תופעה חיובית או שלילית שגורמת לטורח להנהגה. תחילה נאמר: "לא אוכל לבדי שאת אתכם" (פסוק ט'). ומיד אחריו נאמר: "ה' א-להיכם הִרְבָּה אֶתְכֶם והנכם היום ככוכבי השמים" (פסוק י') ודאי שיש לכך משמעות חיובית?
7) "השם משמואל" מסביר את הסתירות, לכאורה, בין הפסוקים, וכן את נושא ריבוי האוכלוסיה: חיובי או שלילי? ואומר: בני ישראל התברכו בברכת הריבוי " ה' א-להיכם הרבה אתכם". נראה שאין המדובר רק בריבוי מספרי, כי אם בגוון דעות ומחשבות. הגוון וריבוי הדעות הוא חיובי ומפרה, אם נדע לכבד את הדעות והעמדות השונות של השני. אך אם נהפוך את ההטרוגניות לטורח, אם ריבוי הדעות יביא למחלוקות ומריבות אזי הברכה תהפוך לנו לקללה. הטרוגניות מפרה היא ברכה, הטרוגניות שנלחמת אחד בשני היא חורבן. ברכה או חורבן-תלוי בנו.
8) תשובות מפרשת מטות מסעי?
א) "וּמִקְנֶה רַב היה לבני ראובן ולבני גד" (ל"ב-א). ופסוק אחריו: "ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה" (ל"ב-ב). תחילה הקדים את ראובן לפני בני גד, ובהמשך הקדים את בני גד על פני ראובן, למה השינוי? תשובה: זו שאלת "מושב זקנים מבעלי התוספות, ומתרץ שבעקרון ראובן קודם לגד, מכיוון שהוא הבכור, אך לאורך הפרשה התורה מקדימה את גד על פני ראובן מכיוון שבפניה למשה, גד היה הדומיננטי והיוזם.
ב) הַנֹּדֵר בַּשְּׂפָתִיִּים - בַּדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם? תשובה: "הַנֹּדֵר בַּשְּׂפָתִיִּים" = "כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ " (ל-י"ג)
"בַּדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם" = מוֹצָא
9) שאלות מפרשת השבוע.
א) "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" (א-א) למה הגדרה לא שגרתית, למה לא מציינת התורה בברור את שם מקום חניתם? ועוד הרי בדרך כלל באמצעות שם המקום רומזים להם על חטא מסוים, והרי חטא מי מריבה היה באותו מקום, אז ודאי חשוב להזכיר שם המקום?
ב) בְּפָרָשָׁתֵנוּ הַפֵּרוּשׁ חֹזֶק - אֲבָל בְּעֵקֶב גַּם עֹשֶׁר. תָּלוּי בָּנוּ אִם נִתְנַהֵג בְּיֹשֶׁר?(רמז: העזר ברש"י)
שבת שלום מחיים קופל-מעדנים 244 פרשת דברים תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת ״דברים״ שבת חזון - יגאל גור אריה
תודות לרפי שטרן אשר האיר את עיני כי בעייתנו היא הקשבה...רפי שמרצה בפני תלמידים למד זאת על בשרו מרופא יצירתי ומקשיב....
משה המנהיג הישיש, כאשר נפרד מן העם בערבות מואב, המונולוג האחרון בחייו ״אלה הדברים.... שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק..״
איזו בקשה קשה, כי לשמוע פרושו להאזין, להאזין פרושו להתחשב בזולת להקשיב לו בתשומת לב, לקלוט כראוי את שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך ובעיקר, להתיחס, לטענות המועלות, להצגת הדעה השונה, וכמובן לתת לו לסיים את דבריו בלי לקטוע אותו.
המילה "להאזין" באה מלשון ״איזון״. אין איזון בין איש לרעהו, בין מפלגה למפלגה בין חלקים מנוגדים בתוך מחנה אחד, בלא "האזנה " ראויה לשמה.
גם חוש שיווי המשקל הגופני מצוי, באוזן הפנימית שלנו. לכן נקבעו לנו שתי אוזניים ופה אחד השאיפה שדברינו יהיו מאוזנים- *ידבר נא את המחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול*. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קרבה הבנה, הרמוניה ואהבה.
לעולם לא לאמר לרעהו, למפלגה שכנגד, ליריב הפוליטי, לאשה, לבעל וכו׳
״שמענו אותך כבר״ שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האזנים. לא, כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה כפעולה נמשכת ללא הרף, תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש- זכור ושמור כלל זה.
"שמוע" חייבים אנו להפוך את הפשרה ביחסים הבין אנושיים לאידיאולוגיה, לאמצעי קיום יסודי. כי בה, בפשרה משתקף הצדק החברתי האישי והציבורי.
״הסוד ליצירתיות טמון באיזון בין שני צדי המוח״ כתבה פרו׳ מרים פאוסט.
*פעם נסיתם לחשוב איזו חיה מועילה יותר ואיזו פחות לעולם?*
נתעסק בעיקר במי מועיל יותר: תכירו את החיה המועילה ביותר או אפילו החשובה ביותר, כמה חשובה? הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין.
דבורת הדבש אומנם מייצרת דבש אבל זאת בטח לא הסיבה לחשיבות שלה, עיקר הסיבה היא שאם היא תיכחד אז סביר להניח שרוב העולם המוכר לנו יכחד יחד איתה. אולי עולם הים והאדם ישרדו אבל האדם יצטמצם משמעותית בגלל משבר רעב כמעט בלתי נסבל. למה? מאותה הסיבה שהדבורה מעבר לייצור דבש היא מאביקה (מעבירה גרגר מצמח זכרי לאיבר נקבי של צמח אחר מאותו סוג) וככה מייצרת חקלאות ומפריחה חיים בעולם הצומח. ללא התהליך הזה פשוט רוב הצמחים (סביבות ה60 הקיים היום) לא יצליחו לספק מזון וכך תהיה קטיעה בשרשרת האיזון, ומפה להכחידה בהיקף גדול של יצורים חיים הדרך תהיה קצרה.
נקודת בונוס, הדבורה לא ממהרת לעקוץ אלה אם היא בסכנה אבל לאלו שלא אלרגים לעקיצה שלה העוקץ שלה בנוסף מועיל לאדם ולא מזיק (עקיצה בודדת ולא נחיל של דבורים כמובן).
*אז בפעם הבאה שתיראו דבורה, תבינו איזה ייצור יפיפה נמצא לידכם*.
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה !! *יגאל גור אריה*
&
יהיו נא הדברים לכבודו ולזכרו של סבי היקר, ד"ר אורי לוי ז"ל, שפעל כל חייו לאור הרמב"ם, הביא מזור לחולים רבים, וסייע לזוגות רבים להביא ילדים לעולם, ולעילוי נשמת חמותי היקרה, רונית לוינשטיין ז"ל, שחיברה בספריה בין שמיים וארץ ובין "ת"א לי-ם".
יש בתוכנו שמיים - הפרשה בראי"ה אקטואלית
פרשת דברים – הבהלה לזהב - אורי סובוביץ- משקיע הון סיכון
על הבהלה לזהב
שש שנים בלבד עברו עד שסן פרנסיסקו גדלה מעיירה קטנה של 200 תושבים בלבד לעיר מתפתחת המונה לא פחות מ-36 אלף תושבים (פי 180!). כבישים נסללו, בתי ספר נבנו, וערים רבות נוסדו ברחבי קליפורניה. בשנת 1849 נכתבה חוקה למדינה, נבחרו מושל ובית מחוקקים, וקליפורניה הצטרפה כמדינה לארצות הברית כחלק מפשרת 1850.
ההאצה הפנומנלית קשורה לג'יימס מרשל, שב-24 בינואר 1848 מצא שם זהב. כתוצאה מכך החלה תופעה המכונה "הבהלה לזהב" שהביאה לאזור כ-300 אלף איש מכל רחבי ארה"ב, ואף מחוצה לה, שחלמו למצוא זהב אף הם ולהתעשר כמו מר מרשל. ל"בהלה לזהב" היו גם השלכות שליליות – אינדיאנים רבים הותקפו וסולקו משטחי המחיה שלהם, ופעולות הכרייה הלא מפוקחות גרמו לנזק סביבתי. אך מה שהביא לסיום תקופת "בהלת הזהב" של קליפורניה ב-1858 לא היו המוני האינדיאנים שאיבדו את חייהם או הרגישות לאיכות הסביבה, אלא מציאת הזהב בקולורדו, שהעבירה את ה"בהלה" לשם...
אשליות
ניסים סרוסי פרץ בשנת 1973 עם השיר "אשליות", שבו חלם על דירת פאר, מכונית בצבע אדום, הפלגה למרחקים ועוד. התכלית היא לחיות חיי נוחות ובטלה, "לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם".
אנשים נוטים לשכוח כי כסף (או זהב) הם אמצעי תשלום, אמצעי בלבד. עיקר תכלית האדם היא להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו וכישרונותיו ולהביא בכך ברכה לעולם. הכסף והזהב נועדו בסך הכול לאפשר ולסייע לאדם להגשים את תכליתו. כשהכסף הופך למטרה, ובעקבות כך מהות האדם מתייתרת, הכסף הופך לקללה. היטיב לבטא זאת שלמה המלך, החכם באדם: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, ב). העושר עלול להעביר את העשיר על דעתו ולגרום לו לפספס את ייעודו. אף שכלפי חוץ העשיר "חי את החלום" ומממש את חייו, למעשה הוא עלול להיקלע למצב שבו העושר יסמא את עיניו ויביאו להתבטל מלהוציא לאור את כישרונותיו. הוא עלול לאבד את המוטיבציה להתפתח, להתקדם ולשאוף גבוה יותר בשל הרצון להישאר באזור הנוחות שלו. גם החברה סביבו עלולה לתרום לכך, אם היחס אליו יהיה תלוי בעיקר על הונו הרב במקום על אישיותו הייחודית.
עושר עשוי לפגוע לא רק בפרט אלא גם בחברה או מדינה. ריצ'ארד אוטי קבע ב-1993 את המונח "קללת משאבי הטבע" המכונה גם "פרדוקס העושר". על פי התאוריה שלו, מדינות ואזורים בעלי שפע של משאבי טבע שאמורים לתרום לצמיחתה של מדינה, בדרך כלל נוטים להיות בעלי צמיחה כלכלית פחותה מזו של מדינות שיש להן פחות משאבי טבע בשל הישענותם הבלעדית על עושרם במקום על חדשנות ועבודה קשה. דוגמה בולטת לתופעת קללת משאבי הטבע היא "המחלה ההולנדית", שם נגרמה ירידה בפריון ובצמיחה בעקבות התחזקות המטבע ההולנדי אחרי גילוי אוצרות טבע. כמו בפרט, השמש שוקעת על חברה שבה האמצעי והתכלית מתחלפים.
"די זהב"
ספר דברים מכונה גם משנה תורה, משום שיש בו מעין סיכום ולעיתים חזרה על הנאמר בחומשים הקודמים. עם תחילת ספר דברים ופרשת דברים משה רבנו פותח בדברי תוכחה לישראל ומזכיר ברמז את המקומות שבהם חטאו. הפרשה פותחת בפסוק: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). הגמרא במסכת ברכות (לב, א) מפרשת את שם המקום "די זהב" כך שהתוכחה, לכאורה, מופנית כלפי הקב"ה על כך ש"קלקל" את עם ישראל בכך שהרעיף עליהם עושר מוגזם: "כך אמר משה לפני הקב"ה: בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל (עד שאמרו די), הוא גרם שעשו את העגל".
הרב קוק התייחס לגמרא הנ"ל והסביר כי תכלית האדם היא להתפתח ולהשתלם כל חייו, ובכך הוא מתעלה ומתקרב לבוראו. השאיפה המתמדת להתקדם מרוממת את האדם ומצילה אותו מנפילות רוחניות. לעומת זאת, בעבודה זרה, בהיצמדות לעגל זהב או לכל דבר מוגבל אחר, הכמיהה והתעלות אל עבר האין-סוף האלוקי מוחלף בהשתעבדות לדבר מוגבל וסופי שגורם לאדם לקפוא על שמריו ואף להידרדר.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ה, מג-מד):
"יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ (הרצון) הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוקות והוא יתברך אין סוף לשלמותו... ומתוך השאיפה של עבודת ה' יכיר שאין תכלית ההצלחה לאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כי אם שהוא תמיד שוקק להוסיף שלמות. על כן יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתי ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת עבודה זרה יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל".
הרב קוק המשיך והסביר שמלבד החיסרון של ההשתעבדות לדבר חומרי מוגבל (שמנמיך את שאיפת ההתקדמות של האדם), במקום לאין-סוף האלוקי שתובע מהאדם לשאוף להתקדם ולהתעלות, יש חיסרון נוסף בעושר מוגזם. כאמור, הכסף הוא אמצעי נהדר לעשיית דברים נפלאים בעולם, אך לעיתים קרובות כאשר לאדם יש עושר מופלג, שאיפותיו לעשיית טוב מתחלפות ב"תשוקות רעות בלתי טבעיות" ובדמיונות אנוכיים:
"העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהיה לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבע האנושי השלם... כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות שהם התועבות שהם מתאימות עם יצר עבודה זרה ורחוקות מדרך ה' ועבודתו".
לסיכום
לתאוות הממון הטבועה באדם יש צדדים חיוביים בכך שהיא מעודדת יצירתיות, עמל ורצון לשכלל ולקדם את המציאות, בין היתר דרך הקמת מיזמים טכנולוגיים המפתחים ומשפרים את איכות חיינו. כבר הרמב"ם כתב (הקדמה למשנה) "כי לולי המשוגעים, העולם היה חרב...", כלומר בזכות תאוות הממון אנשים מפתחים את העולם ומקדמים אותו.
עם זאת, על האדם לזכור תמיד כי הכסף והזהב, ואף הפיתוח הטכנולוגי והתרבותי, נועדו כולם לסייע לו להוציא לאור את צלם האלוקים שבו, ועל כן עליו להישמר תמיד פן יחטאו למטרתם. הכסף והזהב אמורים לשמש ולשרת את האדם ולא להפך, ובסופו של דבר הם אמצעי זמני: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח).
שבת שלום! אורי סובוביץ
resource curse thesis.
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה - השופט
בתחילת פרשת ״דברים״ הפותחת את החומש החמישי(דברים) המכונה משנה תורה, משה רבינו מלמד אותנו מספר עקרונות מהותיים בתחום המשפט:״ואצוה את שופטיכם(כתוב ללא ו) ....שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו״. ״ לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול(כתוב ללא ו) תשמעון לא תגורו(תפחדו) מפני איש....״.
הרב נריה זצ״ל בספרו ״נר למאור״ מציין :״בכדי להוציא משפט צדק צריך בעיקר לשמוע,... ואם אתם מתקשים במשפט סימן הוא שלא שמעתם כהוגן״.רש״י אומר:״ואצוה את שפטיכם-אמרתי להם הוו מתונים בדין אם בא דין לפניך פעם אחת ושתיים ושלוש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה היינו נושאים ונותנים בו״. במילים שלנו אל יזלזלו השופטים בשמיעת ובחינתם ובדיקתם לעומק.
על הפסוק: ״צדק צדק תרדוף״ נאמר גם כאשר אתה רודף את הצדק , תעשה זאת בצדק. בתפילת העמידה כתוב:״השיבה שופטינו כבראשונה ... והסר ממנו יגון ואנחה״. שכל שופט יחשוב ויתייחס לכל משפט ודיון כאילו זה לו הדיון הראשון כשופט ואז לא יזלזל בדיון ו/או במתדיינים לפניו, כי אחרת זה עלול להביא ליגון ואנחה.
שבת שלום, חדש טוב ובשורות טובות. משפחת זיצר
