*************************************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי יד' מנחם אב, תשפ"ה -6.8.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "ואתחנן" תשפ"ה
מרצה : הרב ישראל גרוזמן (בנו של הרב ד"ר מאיר גרוזמן -בר אילן)
הנושא: ?
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: מצגת מעוצבת המספרת על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על "הקול הנבואי" בפרשת "דברים",בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (יש מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע).
https://drive.google.com/file/d/1gje3TINMGBi5hvnC_HwlfYMJHiwRDRfp/view?usp=sharing
**********************************************************
חדש מצגת מעניינת המספרת את סיפרו של המיזם,"תנ"ך בראש"
https://drive.google.com/file/d/18MbHwk_6nhz21guA9YTL-gA8eBj2-W6s/view
**************************************************************88
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת דברים ושבת חזון תשפ"ה -
על שתי גרסאות לסיפור המרגלים
ספר דברים בנוי מנאומי פרידה של משה מן העם. הוא סוקר את קורות העם במהלך המסע במדבר. הדברים מובאים מנקודת מבטו של משה, והמטרה היא חינוכית, ללמוד מן המאורעות הללו. לפנינו אם כן משה כמורה וכמחנך, ערב מותו ולפני כניסת דור הבנים לארץ ישראל.
סיפור המרגלים בהשוואה בין הופעתו בפרשת שלח בספר במדבר לבין הופעתו בפרשת דברים מעלה מספר הבדלים:
מי יוזם את המהלך. על פי הטקסט בספר במדבר, היוזם הוא ה'. ה' אומר למשה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: " (במדבר יג, ב). בספר דברים היוזמה היא מן העם. " וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כ-כג).
מי הם המרגלים. בספר במדבר הם נשיאי העדה ושמותיהם מפורטים בטקסט. בספר דברים נאמר רק: " וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: " (דברים א, כ-כג). אין אזכור שמם.
מטרת השליחות. בספר במדבר המטרה היא לבחון את טיב הארץ, הטובה היא אם רעה להביא מפריה, לבחון את טיב אנשיה ועריה וכן לראות את מצבה הצבאי של הארץ "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים". בספר דברים המטרה היא לבחון את דרכי כיבוש הארץ. "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כ-כג).
החטא. בספר במדבר הדגש הוא על אחריותם של המרגלים (פרט ליהושע ולכלב) למה שקרה. הם לא רק דווחו אלא פרשו. הם הכניסו מורך לב בקרב העם, והביעו בפירוש אי אמונה ביכולת לכבוש אותה. כלומר חוסר אמונה בה' שהבטיח להם שיכבשו את הארץ. "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (שם פסוק כח). המסקנה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ ". האמירה ממנו מכוונת אל ה', שאם לא כן ראוי היה לומר: כי חזק הוא מאתנו. עונש המרגלים היה מוות במגפה, והעם נענש בהליכה במדבר ארבעים שנים עד מות כל הדור ההוא.
בספר דברים התיאור שונה. האשמה מופנית אל העם, המרגלים שוליים בדברי משה. המרגלים מופיעים כאומרים טוב. "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ " (פסוק כה). לעומת זאת יש ביקורת קשה על העם. " וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (פסוק כז). אמנם בהמשך מובאים דברי המרגלים אך באופן עקיף. הדובר הוא העם לא המרגלים. "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם".
הסיבות להבדלים:
מטרת משה בתיאור חטא המרגלים בספר דברים היא להסביר לדור הבנים מדוע לא זכו אבותיהם להיכנס לארץ. לפנינו דברי לקח ומוסר. הם נענשו כי לא האמינו בה', והיו כפויי טובה מול כל הטוב שהרעיף עליהם ה'. לכן מוסיף משה דברים שאינם מופיעים בספר במדבר. " וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם " (שם, פסוקים ט-לב). מטרת משה בדבריו היא גם להבטיח את הישארותם בארץ ישראל לאחר כיבושה. הארץ תקיא אותם אם לא יקימו את מצוות ה' ואם לא יאמינו בו. הם יוגלו מארצם כעונש.
משה טוען כי הם אחראים גם לכך שהוא נענש באי כניסה לארץ. " גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (שם פסוק לז). יהושע יכניסם לארץ. דברי משה תמוהים שכן הם סותרים את הנאמר בספר במדבר במי מריבה כי משה נענש באי כניסה לארץ, משום שהכה בסלע כדי להוציא ממנו מים לעם הצמא, ולא דיבר אליו כאשר ציווהו ה' "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם " (במדבר כ, יב). מדוע מתעלם משה בנאומו מפרשת מי מריבה? ייתכן כי הסיבה נעוצה בכך שמשה כמנהיג רואה עצמו כמי שנענש יחד איתם. כמנהיגם הוא נושא באחריות למה שקרה במשמרת שלו, ועל כן הגזרה הוטלה גם עליו.
בסיפור המרגלים בספר במדבר מוצג משה כדמות פסיבית. הוא אינו יוזם את שליחת המרגלים, ואינו נאבק מול העם. בספר דברים משה הוא היוזם. לא מתוארת כל התייעצות עם ה'. בספר במדבר החטא הוא של העם כלפי ה', בספר דברים עומד במרכז וויכוח קשה ונוקב בין משה לבין העם. הבעיה אינה במרגלים שהוא שלח, אלא בעם חסר האמונה שלא רצה להיכנס לארץ. האם אין כאן נימה אישית של משה? האם כתוצאה מכך לא הופך סיפור המרגלים גם לעניין אישי בין משה לבין העם? בלומה דיכטוולד, ה' אב תשפ"ה.
&
פרשת דברים – הבהלה לזהב- אורי סובוביץ=משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
על הבהלה לזהב
שש שנים בלבד עברו עד שסן פרנסיסקו גדלה מעיירה קטנה של 200 תושבים בלבד לעיר מתפתחת המונה לא פחות מ-36 אלף תושבים (פי 180!). כבישים נסללו, בתי ספר נבנו, וערים רבות נוסדו ברחבי קליפורניה. בשנת 1849 נכתבה חוקה למדינה, נבחרו מושל ובית מחוקקים, וקליפורניה הצטרפה כמדינה לארצות הברית כחלק מפשרת 1850.
ההאצה הפנומנלית קשורה לג'יימס מרשל, שב-24 בינואר 1848 מצא שם זהב. כתוצאה מכך החלה תופעה המכונה "הבהלה לזהב" שהביאה לאזור כ-300 אלף איש מכל רחבי ארה"ב, ואף מחוצה לה, שחלמו למצוא זהב אף הם ולהתעשר כמו מר מרשל. ל"בהלה לזהב" היו גם השלכות שליליות – אינדיאנים רבים הותקפו וסולקו משטחי המחיה שלהם, ופעולות הכרייה הלא מפוקחות גרמו לנזק סביבתי. אך מה שהביא לסיום תקופת "בהלת הזהב" של קליפורניה ב-1858 לא היו המוני האינדיאנים שאיבדו את חייהם או הרגישות לאיכות הסביבה, אלא מציאת הזהב בקולורדו, שהעבירה את ה"בהלה" לשם...
אשליות
ניסים סרוסי פרץ בשנת 1973 עם השיר "אשליות", שבו חלם על דירת פאר, מכונית בצבע אדום, הפלגה למרחקים ועוד. התכלית היא לחיות חיי נוחות ובטלה, "לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם".
אנשים נוטים לשכוח כי כסף (או זהב) הם אמצעי תשלום, אמצעי בלבד. עיקר תכלית האדם היא להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו וכישרונותיו ולהביא בכך ברכה לעולם. הכסף והזהב נועדו בסך הכול לאפשר ולסייע לאדם להגשים את תכליתו. כשהכסף הופך למטרה, ובעקבות כך מהות האדם מתייתרת, הכסף הופך לקללה. היטיב לבטא זאת שלמה המלך, החכם באדם: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, ב). העושר עלול להעביר את העשיר על דעתו ולגרום לו לפספס את ייעודו. אף שכלפי חוץ העשיר "חי את החלום" ומממש את חייו, למעשה הוא עלול להיקלע למצב שבו העושר יסמא את עיניו ויביאו להתבטל מלהוציא לאור את כישרונותיו. הוא עלול לאבד את המוטיבציה להתפתח, להתקדם ולשאוף גבוה יותר בשל הרצון להישאר באזור הנוחות שלו. גם החברה סביבו עלולה לתרום לכך, אם היחס אליו יהיה תלוי בעיקר על הונו הרב במקום על אישיותו הייחודית.
עושר עשוי לפגוע לא רק בפרט אלא גם בחברה או מדינה. ריצ'ארד אוטי קבע ב-1993 את המונח "קללת משאבי הטבע" א.המכונה גם "פרדוקס העושר". על פי התאוריה שלו, מדינות ואזורים בעלי שפע של משאבי טבע שאמורים לתרום לצמיחתה של מדינה, בדרך כלל נוטים להיות בעלי צמיחה כלכלית פחותה מזו של מדינות שיש להן פחות משאבי טבע בשל הישענותם הבלעדית על עושרם במקום על חדשנות ועבודה קשה. דוגמה בולטת לתופעת קללת משאבי הטבע היא "המחלה ההולנדית", שם נגרמה ירידה בפריון ובצמיחה בעקבות התחזקות המטבע ההולנדי אחרי גילוי אוצרות טבע. כמו בפרט, השמש שוקעת על חברה שבה האמצעי והתכלית מתחלפים.
"די זהב"
ספר דברים מכונה גם משנה תורה, משום שיש בו מעין סיכום ולעיתים חזרה על הנאמר בחומשים הקודמים. עם תחילת ספר דברים ופרשת דברים משה רבנו פותח בדברי תוכחה לישראל ומזכיר ברמז את המקומות שבהם חטאו. הפרשה פותחת בפסוק: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). הגמרא במסכת ברכות (לב, א) מפרשת את שם המקום "די זהב" כך שהתוכחה, לכאורה, מופנית כלפי הקב"ה על כך ש"קלקל" את עם ישראל בכך שהרעיף עליהם עושר מוגזם: "כך אמר משה לפני הקב"ה: בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל (עד שאמרו די), הוא גרם שעשו את העגל".
הרב קוק התייחס לגמרא הנ"ל והסביר כי תכלית האדם היא להתפתח ולהשתלם כל חייו, ובכך הוא מתעלה ומתקרב לבוראו. השאיפה המתמדת להתקדם מרוממת את האדם ומצילה אותו מנפילות רוחניות. לעומת זאת, בעבודה זרה, בהיצמדות לעגל זהב או לכל דבר מוגבל אחר, הכמיהה והתעלות אל עבר האין-סוף האלוקי מוחלף בהשתעבדות לדבר מוגבל וסופי שגורם לאדם לקפוא על שמריו ואף להידרדר.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ה, מג-מד):
"יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ (הרצון) הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוקות והוא יתברך אין סוף לשלמותו... ומתוך השאיפה של עבודת ה' יכיר שאין תכלית ההצלחה לאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כי אם שהוא תמיד שוקק להוסיף שלמות. על כן יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתי ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת עבודה זרה יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל".
הרב קוק המשיך והסביר שמלבד החיסרון של ההשתעבדות לדבר חומרי מוגבל (שמנמיך את שאיפת ההתקדמות של האדם), במקום לאין-סוף האלוקי שתובע מהאדם לשאוף להתקדם ולהתעלות, יש חיסרון נוסף בעושר מוגזם. כאמור, הכסף הוא אמצעי נהדר לעשיית דברים נפלאים בעולם, אך לעיתים קרובות כאשר לאדם יש עושר מופלג, שאיפותיו לעשיית טוב מתחלפות ב"תשוקות רעות בלתי טבעיות" ובדמיונות אנוכיים:
"העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהיה לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבע האנושי השלם... כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות שהם התועבות שהם מתאימות עם יצר עבודה זרה ורחוקות מדרך ה' ועבודתו".
לסיכום
לתאוות הממון הטבועה באדם יש צדדים חיוביים בכך שהיא מעודדת יצירתיות, עמל ורצון לשכלל ולקדם את המציאות, בין היתר דרך הקמת מיזמים טכנולוגיים המפתחים ומשפרים את איכות חיינו. כבר הרמב"ם כתב (הקדמה למשנה) "כי לולי המשוגעים, העולם היה חרב...", כלומר בזכות תאוות הממון אנשים מפתחים את העולם ומקדמים אותו.
עם זאת, על האדם לזכור תמיד כי הכסף והזהב, ואף הפיתוח הטכנולוגי והתרבותי, נועדו כולם לסייע לו להוציא לאור את צלם האלוקים שבו, ועל כן עליו להישמר תמיד פן יחטאו למטרתם. הכסף והזהב אמורים לשמש ולשרת את האדם ולא להפך, ובסופו של דבר הם אמצעי זמני: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח).
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. resource curse thesis.
&
ב"ה, לפרשת פרשת דברים ושבת חזון תשפ"ה -אריה דיכטוולד- מִתְלוֹנְנִים וְנִרְגָּנִים
שבת פרשת דברים נקראת גם שַׁבַּת חֲזוֹן היא השבת שלפני תענית תשעה באב. משה בסקירתו ההיסטורית מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ, מתאר, בין השאר, מדוע הוקמה מערכת משפט מבוזרת ומדרגית אחרי שיתרו חותנו רָאָהוּ יושב ושופט את כל ישראל כל היום. משה מנמק זאת כך: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: בפסוק קודם, פסוק ט בו אומר משה: ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא =בחורב ובעצת יתרו] לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:
מהמשך תיאורי המאורעות ההיסטוריים, נראֶה שמשה נותן כאן הסבר בדיעבד המראֶה עד כמה המהלָך היה צודק ונכון. במילים אחרות. 'אתם עם של טרחנים ומתלוננים, איש על רעהו וכולם על המנהיג ולכן אתם מעסיקים רבות את בתי הדין'. הדוגמא המובהקת היא פרשת המרגלים (א, כ"ב-ל"ח), השיא בפרק זה בנאום הוא ההבנה אל אופיים של בני ישראל :
(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ ...
ואילו בפרשת שלח לך: (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: (ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: (במדבר פרק יד )
מה היא תלונה?
וילוֹנו העם"-השימוש בשורש לו"ן פירושו שהעם התלונן, מִלמל או התמרמר. הביטוי מופיע בעיקר בהקשר של בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, כאשר הם מתלוננים בפני משה ואהרון או בפני ה' על מחסור במים, באוכל, או על קשיי הדרך. אפשר ותהיה תלונה כללית על המצב או על מחסור במים או במזון. בכל המקרים הללו, התלונות ברורות ומבטאות חוסר אמון, סבלנות או אמונה של העם, אבל מבקשות ומצפות לתיקון.
והנה, "וַיִּלֹּנוּ עַל ..." בסיפור המקורי שהיה בשנה השנייה, הופך אצל משה בסוף המסע - "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם". בנאומו אצלנו, המתלוננים הם כולם ללא מחיצות חברתיות או מעמדיות לעומת תיאור המתלוננים במקור שהם רק ראשי העם-כמו שמפרש רש"י: כל העדה – סנהדראות (=ראשי בתי הדין השבטיים). משה המנהיג המתוסכל אינו מבחין בין המנהיגים ולבין העם. אם העם מתנהג כך, ברור שזֹו באשמת המנהיגות. זו גם מטרת נאומו לפני סוף המסע-'קחו עמכם לקח חשוב זה לארץ'.
מדוע משתמש משה בשורש רג"ן ולא בשורש לו"ן . נרגנים ולא מתלוננים] ? התשובה מצויה בספר משלי שבשלושה משלים מאוזכר הנרגן לדוגמא פרק טז, כח) : אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף (=אהוב) או (פרק יח, ח): דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים-=שוברים כהלמות פטיש] וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן וגם פרק כו, כ: בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן... לְחַרְחַר רִיב.
רבי שמשון רפאל הירש (רש"ר הירש גרמניה 1808-1988 מייסד שיטת "תורה עם דרך ארץ):
מסכם היטב את טיבו של הנרגן מעיון בפסוקים מספר משלי: "... "רגן" מציין פעילות המעוררת ריב ומפרנסת ריב. ...".
תלונה או התלוננות (Complaint) במקרא היא למעשה דרישה לשינוי מצב עולם קיים. בעוד נרגנות היא מצב נפשי תודעתי קבוע (State of mind) של חוסר שביעות רצון וצורך לסכסך או לשבור מצב עולם קיים ללא תכלית או תועלת. בכי היא תגובה רגשית של שמחה, עצב, כעס, תִּסכול למצב קיים או עתידי. חז"ל מלמדים אותנו כי כאשר הבכי הוא ללא תכלית התגובה האלוקית היא קשה:
בבלי (מסכת סוטה דף לה עמוד א) : "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו" - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא: הם בכו בכיה של חינם (=לשווא), ואני אקבע להם בְּכִיָּה לדורות =והיא כבר לא תהיה לשווא]. ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכתיב: וכבוד ה' נראה באהל מועד - אמר רבי חייא בר אבא: מלמד, שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה"
ומה היא אותה בכיה לדורות? על פסוק ב במגילת איכה: בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" אומר רש"י על פי חז"ל: " בכו תבכה - שתי בכיות על שתי חורבנין" (=של שני מקדשות)
מגילת איכה (=מגילת הקינות) נכתבה על חורבן בית ראשון ורש"י רומז לנו שלא הופקו הלקחים. כפי שרש"י ממשיך וקובע:
"בלילה - שהמקדש נשרף בלילה שאמר מר לעת ערב הציתו בו את האור (=אש השריפה), דבר אחר בלילה לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם, דבר אחר בלילה שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה עמו: ודמעתה על לחיה - מתוך שהיא בוכה תמיד"
החורבן של שני בתי המקדש הם תוצאה טבעית של החטאים
# צא ולמד: משה רבינו בא ללמד את בני ישראל שיעור במנהיגות ובאחריות. מנהיגי העדה בוכים על דיווח המרגלים המוציאים דיבת הארץ. בעקבות הייאוש שזרעו המרגלים, שהיו נשיאי השבטים, בוכה גם העם. בכי העם הופך לנרגנות מתמשכת ומקור למריבה ומחלוקת פנימית. באים חז"ל ומלמדים אותנו שזרעי מריבה שזורעת מנהיגות חסרת אמונה, תצמיח מחלוקת (נרגנות) ופורענות לדורות. משה רבינו בנאום התוכחה שלו מבקש ללמדנו לקח מנהיגותי חשוב :וְּבאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ: (משלי כט, יח).
מנהיג הזורע ייאוש ופסימיות בכוונת מְכַוֵּן, על מנת ליצור שינוי תודעתי, סופו להביא חורבן ובכיה לדורות! לאורך הגלות היו לנו בכיות של געגועים ובכיות של יסורים ובכיות של שמחה מעורבת בעצב. אבל התודעה הלאומית הייתה של תקווה וציפייה לגאולה.
נרגנות הוא מצב ללא תכלית ולא תועלת. זהו מצב תודעתי-לאומי מסוכן כמעט אבוד אלא אם קם לעם מנהיג " אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". אדם מוסרי עם חזון ותקווה.
אריה דיכטוולד, ד' אב תשפ"ה ,רעננה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת -כמות, קיימות, וחשיבות -חיים קופל
1) ספר דברים נפתח בדבריו של משה, לבני ישראל, לקראת כניסתם לארץ ישראל. הוא גם מצטט את ברכת הקב"ה להם, "ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (א,י..יא). ואומנם, לאחר ניסיון העקידה, הבטיח הקב"ה, לאברהם אבינו, שזרעו יהיה "ככוכבי השמים" (בראשית כ"ב,יז). וכן ליצחק, עֵת הָיָה רָעָב בָּאָרֶץ: " וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.." (בראשית כו, ד).
2) בתחילת הפרשה מסביר רש"י את הביטוי: "והנכם היום ככוכבי השמים " שאין הכוונה מבחינה כמותית, שהרי, באותו זמן, ישראל היו רק שִׁשִּׁים רִבּוֹא? אלא הכוונה, שתהיו קיימים לעולם, כמו הַכּוֹכָבִים וְגַרְמֵי הַשָּׁמַיִם.
3) מעניין, כשבירך הקב"ה את אברהם, הוא הוסיף שזרעו יהיה " ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", יש הבדל בין כוכבים ובין חול הים: כוכבי השמים, חֵרֶף רִבּוּיָם, נספרים כל אחד בפני עצמו, וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם הַבְחָנָה שֶׁל שְׁטָחִים וַחֲלָלִים הַמַּפְרִידִים אוֹתָם זֶה מִזֶּה, למרות זאת, אדם שאינו צופה בכוכבים יראה אותם כְּמִכְלוֹל אֶחָד עָצוּם מבלי להתעכב על כל כוכב בנפרד. בעוד שבבני אדם, יש לכל אחד חשיבות בפני עצמו, והוא לא נמדד רק כחלק מן הכלל,
4) מנגד, חול הים נִתְפָּס כְּיֵשׁוּת אַחַת הַמֻּרְכֶּבֶת מֵחֲלָקִים רַבִּים וְלֹא כְּהַרְבֵּה גַּרְגְּרִים הַמַּרְכִּיבִים אֶת הַחוֹל. כל חלקי החול אינם חשובים מצד עצמם, אלא רק מכח הִצָּמְדוּתָם יַחַד וּבְלִימָתָם אֶת הַיָּם. אם ייפרדו הגרגרים ביניהם, אף שהם המונים, הַיָּם יְחַלְחֵל וְיַעֲבֹר אוֹתָם (המהר"ל בגור אריה).
5) דימוי שלישי לברכת הקב"ה את בני ישראל, הוא עפר הארץ. הקב"ה מבטיח לאברהם "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג,טז). אֶחָד הַמְּאַפְיְנִים את עפר הארץ הוא הַתַּהְפּוּכוֹת שֶׁהוּא עוֹבֵר תָּדִיר. עתים הוא סלע, לאחר מכן הוא מתפורר, מִתְמַסְמֵס וְהוֹפֵךְ לְבֹץ, או לאבק. הוא תמיד בתנועה, ובכל רגע ורגע נוצרת כמות משמעותית של עפר חדש.
6) עפר הארץ, אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה לְעוֹלָם, והוא מסמל את סוד הנצח של עם ישראל. ראינו שהמאפיין את עפר הארץ הוא התהפוכות שהוא עובר. כיצד הוא שורד ע"י שהוא "לובש צורה חדשה" מתוך עפר חדש שנוצר. ומה גדולה הברכה שהבטיח הקב"ה ליעקב "בחלום הסולם", "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח,יד). עם ישראל ממלא תפקידים שונים לאורך ההיסטוריה, פַּעַם כְּגַרְעִין אֵיכוּתִי וּפַעַם כְּכֹחַ כַּמּוּתִי, אַךְ תָּמִיד יַמְשִׁיךְ לִפְעֹל.
7) הגמרא מספרת על התפילות שהיו האמוראים אומרים בגמר תפילת שמונה עשרה. ומר בר רבינא היה מסיים: א-להי נצור לשוני מרע..ונפשי כעפר לכל תהיה". וכותב התוספות במקום : מָה עָפָר אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּלָיָה לְעוֹלָם, כן יהי רצון שזרעינו לא יכלה לעולם. אמן כן יהי רצון.
8) תשובות לפרשת מטות מסעי
א) היכן בפרשתנו הפתגם "הלך לבקש ירושה ושילם דמי קבורה"? תשובה: בלעם הלך לקבל שכר על עשרים וארבעאלף שהפיל מישראל. ולא די שלא קיבל שכר, אלא שהרגו אותו שנאמר " ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר לא,ח). "הָלַךְ הַגָּמָל לְבַקֵּשׁ קַרְנַיִם וְקָטְפוּ אֶת אָזְנָיו" (סנהדרין קו.)
ב) לאיזה דומם יש ילדים? תשובה: "וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ" (לב.מב). כביכול לעיר קנת יש בנות-ילדים.
9) שאלות לפרשת דברים
א) מצא בפרשה מילה שֶׁחָמֵשׁ מֵאוֹתִיּוֹתֶיהָ עוֹקְבוֹת, לאו דווקא לפי הסדר?
ב) מצא בפרשה שתי מילים צמודות עם אותן אותיות בסדר שונה?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 353 פרשת דברים תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com -או בווטסאפ 052-3604905
&
יגאל גור אריה -בעייתנו היא הקשבה-פרשת ״דברים״ שבת חזון
תודות לרפי שטרן אשר האיר את עיני כי בעייתנו היא הקשבה...רפי שמרצה בפני תלמידים למד זאת על בשרו מרופא יצירתי ומקשיב....
משה המנהיג הישיש, כאשר נפרד מן העם בערבות מואב, המונולוג האחרון בחייו ״אלה הדברים.... שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק..״
איזו בקשה קשה, כי לשמוע פרושו להאזין, להאזין פרושו להתחשב בזולת להקשיב לו בתשומת לב, לקלוט כראוי את שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך ובעיקר, להתייחס, לטענות המועלות, להצגת הדעה השונה, וכמובן לתת לו לסיים את דבריו בלי לקטוע אותו.
המילה "להאזין" באה מלשון ״איזון״. אין איזון בין איש לרעהו, בין מפלגה למפלגה בין חלקים מנוגדים בתוך מחנה אחד, בלא "האזנה " ראויה לשמה.
גם חוש שיווי המשקל הגופני מצוי, באוזן הפנימית שלנו. לכן נקבעו לנו שתי אוזניים ופה אחד השאיפה שדברינו יהיו מאוזנים- *ידבר נא את המחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול*. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קרבה הבנה, הרמוניה ואהבה.
לעולם לא לאמר לרעהו, למפלגה שכנגד, ליריב הפוליטי, לאשה, לבעל וכו׳
״שמענו אותך כבר״ שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האזנים. לא, כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה כפעולה נמשכת ללא הרף, תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש- זכור ושמור כלל זה.
"שמוע" חייבים אנו להפוך את הפשרה ביחסים הבין אנושיים לאידיאולוגיה, לאמצעי קיום יסודי. כי בה, בפשרה משתקף הצדק החברתי האישי והציבורי.
״הסוד ליצירתיות טמון באיזון בין שני צדי המוח״ כתבה פרו׳ מרים פאוסט.
*פעם נסיתם לחשוב איזו חיה מועילה יותר ואיזו פחות לעולם?*
נתעסק בעיקר במי מועיל יותר: תכירו את החיה המועילה ביותר או אפילו החשובה ביותר, כמה חשובה? הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין.
דבורת הדבש אומנם מייצרת דבש אבל זאת בטח לא הסיבה לחשיבות שלה, עיקר הסיבה היא שאם היא תיכחד אז סביר להניח שרוב העולם המוכר לנו יכחד יחד איתה. אולי עולם הים והאדם ישרדו אבל האדם יצטמצם משמעותית בגלל משבר רעב כמעט בלתי נסבל. למה? מאותה הסיבה שהדבורה מעבר לייצור דבש היא מאביקה (מעבירה גרגר מצמח זכרי לאיבר נקבי של צמח אחר מאותו סוג) וככה מייצרת חקלאות ומפריחה חיים בעולם הצומח. ללא התהליך הזה פשוט רוב הצמחים (סביבות ה60 הקיים היום) לא יצליחו לספק מזון וכך תהיה קטיעה בשרשרת האיזון, ומפה להכחידה בהיקף גדול של יצורים חיים הדרך תהיה קצרה.
נקודת בונוס, הדבורה לא ממהרת לעקוץ אלה אם היא בסכנה אבל לאלו שלא אלרגיים לעקיצה שלה העוקץ שלה בנוסף מועיל לאדם ולא מזיק (עקיצה בודדת ולא נחיל של דבורים כמובן).
*אז בפעם הבאה שתיראו דבורה, תבינו איזה ייצור יפיפה נמצא לידכם*.
בין סקנדל לפסטיבל,בין חושך לאור,בין יגון לתקווה,עוד שבת תרד עלינו להשקיט את חרדותינו, לחדש את תקוותינו, החזיר את חטופינו!
שבת שלווה ענוגה! שבת של שלום! *יגאל גור אריה*
