לתרומה באתר לחצו כאן-עם אישור מס 46 www.hamikra.org
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי יד' מנחם אב, תשפ"ה -6.8.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "ואתחנן" תשפ"ה
מרצה : הרב ישראל גרוזמן (בנו של הרב ד"ר מאיר גרוזמן -בר אילן)
הנושא: ?
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: מצגת מעוצבת המספרת על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על "הקול הנבואי" בפרשת "דברים",בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (יש מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע).
https://drive.google.com/file/d/1gje3TINMGBi5hvnC_HwlfYMJHiwRDRfp/view?usp=sharing
******************************
חדש מצגת מעניינת ומעודכנת המספרת את סיפרו של המיזם,"תנ"ך בראש"
https://drive.google.com/file/d/18MbHwk_6nhz21guA9YTL-gA8eBj2-W6s/view
***************************************************
פרשת דברים - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּרמֹשֶׁה" - תסמונת ושמה- מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס -ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי,665 ימים. אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
המונח בֵּיְיס ( Base) שמקורו בארה"ב, שגור בחיינו הפוליטיים, לתיאור קבוצת התמיכה הנאמנה והיציבה של אדם, מנהיג או מפלגה. הוא נוכח בכל מפלגה, מימין ומשמאל, על ייצוגי מגזרי החברה ושבטיה. ד"ר רן ברץ מנתח במאמרו את דפוסי ההצבעה של הבוחר הישראלי. לדבריו, אחד ה"סודות" החשובים ביותר בפוליטיקה הוא, שההצלחה בבחירות נובעת בעיקר מאחוז הצבעה גבוה בבֵּיְיס, ומשקלו גדול יותר ממשקלם של בוחרים שעוברים ממפלגה אחת לשנייה. ("כיצד מתנהגים הבוחרים ברגע האמת", עיתון מקור ראשון, 28.1.2019 ).
כך קורה לנו בחיים, לא אחת. אנו יודעים ומשוכנעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות ומהי האמת לשעתה, אבל אנו נרתעים מלעשותו, בגלל התסמונת המונעת זאת מאיתנו והקרויה – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. התסמונת הזאת עלולה להיות הרת אסון במיוחד, כשנגועים בה מנהיגים על כל הקשת החברתית, מאז ומתמיד.
ספרם של מיכאל הרסגור ואהוד פוקס ( 2010):"רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", שופך אור על החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה, הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים - כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה". ואני אוסיף - כנראה אינך לוקה בתסמונת - מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס.
פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה, היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
דומה שהתסמונת – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס, משתקפת בפרשתנו, בהפטרתנו ובתשעה באב שיחול ביום ראשון.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים, מציגה את השינוי המהותי - ממִדְבָּר למְדַבֵּר . הנה לפנינו משה המְדַבֵּר:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה"( דברים, א', א').
משה המְדַבֵּר ולא משה המִדְבָּר, הַמַּכֶּה בסלע, מתמקד בין השאר בנאומו בפרשתנו בשני אירועים מכוננים:חטא המרגלים ועצת יתרו .
באירוע חטא המרגלים מזדקרת מנהיגותם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שקיבלו החלטה אסטרטגית אחרת, שהיה בה רוח אחרת של אמונה תקווה וסיכוי, למרות כל הסיכונים, של כניסה לארץ בלתי מוכרת. יהושע וכלב אינם נגועים בתסמונת – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. הם הולכים עם האמת שלהם, בניגוד לשאר המרגלים והעם הניצב לפניהם ובניגוד לשבטיהם. כך אומר זאת משה בנאומו בפרשתנו: "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ד'. גַּם בִּי הִתְאַנַּף ד', בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה, לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" ( דברים, א', לו'-לח')..
כך גם באירוע הייעוץ הארגוני של יתרו, בו משה מציג בנאומו בפרשתנו, מצוקה מנהיגותית וניהולית: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". (דברים, א', יב'). משה אף הוא איננו נגוע בתסמונת- מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס, כאשר הוא מחצין את חולשתו לקבל סיוע. משה מקבל החלטה אסטרטגית לקבל את עצתו הארגונית של יתרו וליישמה באופן שיטתי. משה מוכן לוותר על כוח אישי ולחלוק אותו גם עם אחרים. משה בהכנעה כאומר – טעיתי באופן ניהולי את עניני העם עד כה, אינני מושלם ואינני יודע הכול, וגם אני ברום מעמדי ומנהיגותי, פתוח להיעזר ולקבל סיוע ולקבל החלטה אסטרטגית, על מתווה ניהול שונה לחלוטין, ממרכוז סמכויות, לביזורן. כך בנאומו של משה בפרשתנו:"וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים, א',טו').
כך נוכחותה של פרשתנו- שבת חזון, הסמוכה ליום תשעה באב, משתקפת לה התסמונת של - מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס, באירועי חורבן הבית , בכשל המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית. בשלושה סיפורים שמתוארים במסכת גיטין, נה'- נו': על "קמצא ובר קמצא", על "תרנגול ותרנגולת" ועל "יתד של עגלה". בסיפורים אלו, מוצגת המנהיגות הרוחנית והתורנית, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי והנוקשות- מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- "מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן, כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של הבֵּיְיס - בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
גם בסיפור החורבן של "תרנגול ותרנגולת", ניצבת המנהיגות התורנית והרוחנית ,בנוקשות מדהימה, איננה מוכנה להפעיל שיקול דעת של ניהול סיכונים, העלולים לפגוע בחייהם של היהודים. המנהיגות "במצעד האיוולת" אומרת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל שהפך במרוצת השנים לדין, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות התורנית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות - " יקוב הדין את ההר". המנהיגות איננה יודעת להבחין בין עיקר לבין טפל, מבחינתה העיקר הוא- " מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס ". אין היא יודעת הפרקטיקה של " לפנים משורת הדין".
גם בסיפור החורבן השלישי של "יתד של עגלה", כאשר הלגיון הרומאי רוצה להשתמש בעץ ארז לתיקון יתד של עגלה שהתקלקל. אבל מה לעשות שבאותו יום, נועד כבר שימוש לעץ הארז, לקיים המנהג להעמיד 4 מוטות לחתונתם של חתן וכלה. המנהיגות התורנית גם כאן נוקשה ומחליטה לא לשנות ממנהג שהפך לדין ולא לאפשר ללגיון הרומאי להשתמש בעץ הארז. למה? "יקוב הדין את ההר". למה ? "מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס ".
במסכת בבא מציעא ל' עמ' ב', כבר נאמר : " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין ".
לעומת זאת, באירועי החורבן מזדקרת דמותו המיוחדת ומנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט בגישה של , "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. התוצאה הייתה , בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית בראשות רבן גמליאל, כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו אל אספסינוס - לרפא ולדאוג לרבי צדוק. רבן יוחנן בן זכאי איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. באומץ מנהיגות המחובר למציאות , הוא חוזה את העתיד ומבין מה נכון לעשות בעת הזאת – לא להתעקש על ירושלים, גם ביודעו שהוא לוקח סיכון - מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. בכך שההיסטוריה תשפוט אותו לדורותיה ועלולה להטביע בו עוד בחייו על ידי סביבתו ,וגם לאחר מותו אות קלון נוכח העובדה שלא כלל את ירושלים בבקשותיו אל הקיסר.
רק מנהיג עם חזון כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי, שיודע – באין חזון ,יפרע עם, שיש לו היכולת להבין מציאות מורכבת ומשתנה, שאיננו מנותק מהמציאות , שאיננו נוקט בנוקשות, של - "יקוב הדין את ההר", שאיננו לוקה בתסמונת- "מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס" ,שיודע להפעיל גמישות ואחריות, ואיננו מפחד להחליט החלטות קשות ולא פופולריות ברגעים קריטיים, שיודע להפעיל חישוב מסלול מחדש, רק מנהיג כזה יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות.
הנה כי כן, חזונו של רבן יוחנן בן זכאי בבקשותיו נוכח פני עתיד, לקיסר הרומאי, מתחבר לחזונו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד, להשמיע אל מול הבֵּיְיס, את דברי נבואתו בהקשר לפולחן המתקיים במקדש בירושלים ,ללא מורא ופחד– מפני מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס: "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם....לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', \בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; ....חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.....גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ....לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט ... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".
בימי בין המצרים ששיאם בתשעה באב, בהם אנו מבכים על שנאת החינם ,אובדן מקדשנו וחורבן ירושלים, מזדקרים לעינינו הפסוק הפותח בפרשתנו- "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר" , בדמותו של ברל כצנלסון מנהיג הפועלים בארץ ישראל, המתכתבים עם דברי תוכחתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו:"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ".(ישעיהו, א', א'-ד'). כך במאמרושל כצנלסון -"מקורות לא אכזב", בעיתון דבר מיום יד' באב תרצ"ד,1934, בהקשר ליום תשעה באב וחשיבותו: "דור מחדש ויוצר, איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי( תשעה באב),שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". כך גם באותה שנה במאמר אחר בעיתון דבר מיום י' באב תרצ"ד 1934, כותב כצנלסון: "ואנחנו, הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות- האם הדור הזה יתחנך לייעודו, על ידי שיכחת יום אבל עמו? ".
ברל כצנלסון תובע את עלבונו של זיכרון תשעה באב ומשמעותו, ומתייצב באומץ לב אל מול צאן מרעיתו ללא מורא ופחד – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. גם כאשר נפשו מתייסרת , "באֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר", ברוח נבואתו של ישעיהו: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי....".
שבת שלום וצום מועיל
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
*דבר תורה - פרשת דברים תשפ"ה - תבהלה -
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל קרן הון סיכון
בפרשת השבוע, פרשת דברים, פותח משה בנאום שמטרתו להניע אומץ לב וביטחון עצמי בקרב העם לקראת כניסתם לארץ, כיבושה וכינון מדינה עצמאית חדשה. מפתיע אם כן לראות, שבמסגרת זו שיבץ משה את סיפור המעפילים. הבחירה בסיפור המעפילים, שהחליטו להתנגד לגזירת הא-ל שימותו במדבר, ונקטו ביוזמה מעשית לנסות לעלות לארץ, אבל נכשלו, דורשת הסבר.
נראה שסיפור המעפילים, שעל פניו גילו אופטימיות ויצאו נגד הזרם, היה בעצם מצב של weaponizing our worst instincts, דהיינו כל נטיות הלב הרעות והלא כנות, התגייסו בעצימות מוגברת, להכניע את המציאות. לא רק שזה לא בא ממקום טוב ולא מהשקפה אופטימית, המאפיינים של הגישה מבשרים על התוצאות העגומות להן אנו אמורים לצפות. למעשה, ניתוח סיפור זה עשוי להועיל בזיהוי מראש של מאפיינים שעלולים להכשיל מהלך, ואפילו מהלך נועז לכאורה, גם היום.
כדי לחדד את המסרים שמשה מעוניין לקדם בנאומו, יש להשוות את תיאור אירוע המעפילים בספר דברים עם תיאור האירוע בספר במדבר.
בספר דברים (א, מ - מד) נאמר:
וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף.
וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ.
וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.
וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה.
בספר במדבר (יד, לט - מה), המתאר את שאירע בזמן אמת, סופר:
1) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.
2) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר:
3) הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ.
4) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.
5) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה
6) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
למרות שהסיפורים דומים, וכוללים אותם שלבים, חלק מהפרטים אינם זהים:
בספר במדבר מי שמכה את המעפילים אלו העמלקי והכנעני. בספר דברים אלו האמורי. לפי רש"י (במדבר כא, כא) סיחון מלך האמורי היה השליט האזורי החזק, שעמים קטנים, כמו העמלקי והכנעני, חסו בצילו. ולכן בספר במדבר הוזכרו הכנעני והעמלקי שנלחמו בפועל ואילו בספר דברים הוזכר האמורי ששלט במרחב. ברצוני להציע מהלך אחר המתייחס גם לשינוי המקום בו אירע הקרב ולמוטיבים נוספים.
ראשית, להבנתי, משה בכוונה תחילה לא נצמד להיסטוריה ולעובדות. בצורה נבונה ומחושבת, הוא בונה נרטיב היסטורי אחר. הנרטיב החדש מבוסס על אירוע מוכר מלפני כ-40, שנה אבל הוא משנה כמה פרטים המשפיעים על המסגור כדי שעם ישראל לא יחזור על אותה הטעות. עמים בונים מורשת קרב, בונים נרטיב שהוא הדי.אנ.איי והתרבות של העם כדי לבסס אתוס שמצעיד לקראת העתיד. בנרטיב וביעד, פחות חשוב הדיוק בהתרחשויות שאירעו בעבר. מה שהיה היה. כעת, ערב הכניסה לארץ ישראל, חשובה צריבת התודעה כדי לבנות לעתיד.
עלינו לזכור שבסוף ספר במדבר, ובשנת הארבעים ליציאת מצרים, עם ישראל ניצח הן את הכנעני והן את האמורי. אולם, תיאורי המלחמות שונים. בניצחון על הכנעני, עם ישראל נודר נדר, וה׳ בא לעזרתם. לעומת זאת, בתיאור הניצחון על האמורי שם באותו פרק, אין סיפור על התערבות גלויה, או אפילו נסתרת, של ה'. לכן, השימוש דווקא בשם 'אמורי' כמי שהנחילו את המפלה לפני ארבעים שנה, מהדהד שכעת המצב שונה, שהרי הדור הנוכחי זכה לניצחון מזהיר על האמורי בכוחם הם.
מה שחשוב למשה זה לא עצם הניצחון, אלא הדגשת היכולות של עם ישראל כעת. הדור הנוכחי צריך להיות בטוח ברוחו, בערכיו ובנצחונו. לקראת כיבוש ארץ ישראל צריך לצפות למוד-ניצחון אנושי-מעשי, ולא לסמוך על ניסים גלויים. בהתאם לאיפיון זה, בספר במדבר מוזכר שמשה וארון הברית נשארו במחנה. עבור דור יוצאי מצרים, ששאלו השכם והערב: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז) אלו היו קריטיים כסימן להשראת שכינה ולנוכחות ה'. ספר דברים מכין את העם לחיים עצמם. משה לא יהיה חלק מחיי המעשה שנכונים להם בארץ. גם הארון הנסי ימוקם בנקודה מסויימת (גלגל, שילה, קרית יערים, ירושלים) ולא בלב המחנה כפי שהיה בתקופת הנדודים במדבר. ולכן, עליהם לסמוך על החוסן הלאומי וגם לדאוג להמשך פיתוח תחומי המחשבה והרוח, כדי שהאינטואיציות הבריאות שלהם יובילו אותם לניצחונות ושגשוג.
עם זאת, יש לציין שבהמשך הפרשה שלנו משה רבנו דואג לעדן מעט את ההצלחה האנושית. כאמור, הרעיון המסדר הוא ביטחון עצמי ויכולת אנושית. עם זאת, לאורך כל הספר משה ידאג שהלוך רוח זה לא ישתלט באופן בלעדי. שההצלחה הכלכלית והצבאית לא יהפכו את החברה לאגואיסטית, חברה של "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).
למעשה משה הולך פה על חבל דק. מצד אחד הוא מעוניין לחזק את הביטחון העצמי, היכולות האנושיות ולהדגיש את חשיבותן של אינטואיציות בריאות, ומצד שני, הוא "מסתבך" עם אירוע במסגרתו ביטחון עצמי הוביל לכישלון, והאינטואיטיבי "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'" הוכח כשגוי. אבל כאמור, במקום פשוט להתעלם מהאירוע, משה בוחר למנף אותו לטובת מסר לדורות ולשם כך מספר אותו מחדש.
בפרשתנו, משה בדבריו מסיים ״וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה״. שֵׂעִיר הוא המקום שהא-ל הבטיח לבני עשיו ולכן אין שום סיכוי לבני ישראל להוריש אותם: "כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב, ה). כלומר, בספר דברים הדגש הוא על ניסיון כיבוש חסר סיכוי ולו רק בגלל שהאזור שעליו נלחמו לא יכול להיות שייך להם, לנוכח האיסור לבגוד בקשר ההיסטורי-משפחתי של הסכמי אבות האומה.
יתרה מכך, בתיאור של משה בספר דברים, המעפילים שניסו לעלות ולכבוש מתחילים את ההתקפה הכושלת בקדש ברנע שבמדבר פארן כשהם נעים מדרום לצפון. המשמעות של התבוסה בשעיר, שאיננה על הציר שלהם, ונמצאת מזרחית להם, היא, שהם אבדו לחלוטין את הכיוון (הם גם עולים להילחם בהר בשעה שבספר במדבר נאמר: "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק" (במדבר יד, כה)). משה מלמד שזה מה שקורה לעם שפועל מתוך בהלה, ולא מחשב את דרכו בתבונה, בקור רוח ומתוך ביטחון עצמי.
בזמנו, העם, והמעפילים במיוחד, היו מבוהלים מהפנייה של המרגלים לפחדים שלהם. הטלטלה מדיווח המרגלים, מהמגיפה ומהחדשות הרעות הביא אותם להחלטות מהירות ופזיזות "על אוטומאט" שנבעו מהחשש לאבד את הכל. התיאור: "וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה" יוצר רושם שכל אחד רץ לבד לנסות לכבוש, ואולי 'להציל את המולדת'. אין כאן משימה גדולה שמחברת את כולם וגם לא רגש דתי-ערכי כי הא-ל לא בקרבם. מהתייצבות למשימת-על למימוש חזון האומה, המהלך הופך להוכחת הישג לשם ההישג, מהלך שמהר מאוד הופך לתנועה נפשית מופקרת ומבולבלת המובילה לריצת אמוק לתהום.
זו גם כוונת המשל של משה שהוכו "כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים" שמופיע רק כאן בספר דברים. ידוע שהדבורים עוקצות רק מתוך הגנה עצמית. לפעמים מי שנבהל ומנסה לגרש את הדבורה נעקץ כי התנועות ההיסטריות שלו מתפרשות על ידי הדבורה כאיום. מי שעומד בביטחון עצמי ונותן לדבורה לחלוף לא יעקץ. הבהלה של המעפילים גרמה לאמורי להכות בהם כמו נחיל דבורים. יתכן שהכוונה היתה להילחם בארץ כנען בכנעני והעמלקי. אבל, התנועה החפוזה של המעפילים, שפתאום נעו בכלל מזרחה לכיוון שעיר, הקפיצה את הצבא האמורי שמעבר למשולש הגבולות אמורי-שעיר-כנען, ולכן האמורי הגיב בעוצמה כדי להבטיח שלא מתקיפים אותו. ואולי גם זה מסר שמשה רוצה להנכיח בנאומו.
להבנתי, הלקח שמנחיל משה עדיין רלוונטי גם במאה ה-21: ביטחון עצמי, הנובע מיישום של מטרה אלוהית ערכית נעלה, מניע פעולה הנעשית במתינות ובמחשבה תחילה. לא בצורה יצרית מבולבלת ולא מהר - כאן ועכשיו. החיפזון במדיניות הוא באמת מהשטן. מדיניות שנובעת מביטחון עצמי נוצרת בהרבה שיקול דעת ובניהול נכון. אפשר להתוות מדיניות שאפתנית, פורצת דרך ואפילו מסוכנת של מעצמה אזורית, כל עוד היעד מוגדר כהישג רעיוני-ערכי ולא טכני.
אם כן, המעפילים הם היוצא מן הכלל שמעביר את המסרים המורכבים והעדינים שמשה רבנו רוצה להנחיל לעם. התנגדות, אומץ ונחישות, או הליכה נגד הזרם מתוך אמונה בצדקת הדרך ועל בסיס ערכים, הם מבורכים, גם אם הם לא פופולארים. לעומת זאת, התקוממות מתוך מרד, מתוך בהלה או מתוך צורך להוכיח משהו (ובמיוחד בדיעבד), היא מגונה. היא נובעת מתוך כעס על החלטות בעבר ואיננה עמדה חדשה טובה, מועילה ומחושבת כלפי העתיד. ולכן סופה להיכשל.
סיפור המעפילים לא מאפשר להימנע מהשוואתו למהלכים שיזמה התנועה הציונית בראשית המאה ה-20, ובייחוד העליה הבלתי-לגלית באמצעות אוניות המעפילים. למעשה, חלק מההתנגדות לציונות, במיוחד מקהלים חרדיים, אפשר לשמוע במילותיו של משה "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". אולם, ההבדל הוא דרמטי. אומנם אלפי שנות גלות נקטעו על ידי התנועה הציונית, אבל הדבר לא נעשה ביום בהיר אחד. ההכנות, כתיבת המאמרים, הכשרת הלבבות וחוסר הפזיזות של ראשי המוסדות הלאומיים, היו ההפך המוחלט מתנועתם הלעומתית של המעפילים.
היום, בעידן הרשתות, הפזיזות חוגגת. מגיבים מהר. אלא שאין תבונה במיידיות ואין חכמה בלי פרספקטיבה. למרות שאולי ייתכנו כוונות טובות בתגובה מיידית, ותגובה מיידית מעידה לא פעם על תחושת מעורבות, בשטח, מרוב תגובות מיידיות הייצריות כובשת את הצדק. פוליטיקאים ומנהיגים מייצרים שיח בהתרסה מהירה ברשתות. מנסים לשלוט באג׳נדה ולתפוס כותרות בתקשורת באופן פזיז, שמלהיט רוחות במקום בשום שכל ושקלול של ערכים.
יישומים חדשים לערכי הנצח שלנו לא מייצרים במכה ואף לא בשנה, וגם לא לבד. בנחישות ובעקביות עלינו ללכת על תהליכים מאתגרים לטווח הארוך, שגם אם יתחילו מיוזמות של יחידים, יתפשטו ויתרחבו לקידום החברה כולה.
*דבר התורה הוא תקציר של פרק רחב יותר מתוך הספר על חומש דברים, שאני עמל עליו בימים אלו.
מייקל אייזנברג.
&
פרשת דברים- תשפ"ה-דובי פריצקי-קק"ל.
ספר דברים נקרא גם “משנה תורה”, בלשון שינוי. אם בספרים שמות, ויקרא ובמדבר, הפסוק החוזר היה: “וידבר ה’ אל משה לאמור”, הרי שבספר דברים נוקט סגנון אחר: “אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל”. משה כותב בגוף ראשון, בנאום שנמשך 37 ימים.
האיש שאמר על עצמו “לא איש דברים אנכי” מוביל אותנו לספוג את התורה בתוך חיינו. לאחר שהאדם מבין שיש אלוקים – אין-סופי ובלתי-מושג – הוא נקרא לחיות את הדברים שאמר האלוקים בעצמו.
שבת דברים היא גם שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב. לכאורה, אין קשר ישיר בין הפרשה להפטרה. משה מונה את כל הכישלונות שדור המדבר נכשל בהם – אך למרות זאת, הם מתקרבים אל הארץ, ומובטח להם שיירשו אותה.
בפרשה מוזכרים גם עמים אחרים, שאין להם קשר ישיר לתולדות עם ישראל, וגם עזה מוזכרת: “והעוים היושבים בחצרים עד עזה”. אם יש ייחוד לעם ישראל – הוא אינו טמון בכיבוש הארץ, לא בהתנחלות בה, ולא בהורשת עמים אחרים מפניה, אלא דווקא במה שמוטל עליו לעשות בה: בחובה ללכת בדרכי ה’.
חיובים אלה אינם מוטלים על עמים אחרים – ולכן יש משמעות עמוקה לכך שהפרשה הזו נקראת בשבת חזון.
תשעה באב הוא היום שבו חזרו המרגלים, ודבריהם גרמו לעם לבכות מתוך חוסר אמונה. על כך נאמר: “אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות”.
800 שנה אחרי משה, מקונן ישעיהו הנביא על הכישלון בכיבוש הארץ ובהתנהגות בני ישראל בה – כי לא מילאו את החובות שהוטלו עליהם: “איכה הייתה לזונה קריה נאמנה… משפט צדק ילין בה – ועתה מרצחים”.
150 שנה אחר כך – בא חורבן בית המקדש.
הסמיכות בין ביאת הארץ לבין תשעה באב, זכר החורבן והגלות – איננה מקרית, אלא מהווה ביטוי עמוק למשמעות ההיסטורית של עם ישראל, שיש ללמוד ממנה.
שבת שלום מאשקלון️-דובי פריצקי קק"ל.
לתרומה באתר לחצו כאן-עם אישור מס 46 www.hamikra.org
**********************************************************
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
