אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה כרגיל ביום רביעי יג' תמוז, תשפ"ה -9.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "בלק" תשפ"ה
מרצה : הרב אריאל שטרוך
הנושא:?
מקדישה את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
**************************************************************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: פלייר מעוצב המספר על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
****************************************************************
מה טיגר-דיכטוולד - לפרשת חקת תשפ"ה -
משה ומרים מנהיגים ואחים
ערב הכניסה לארץ ישראל נפרדים בני ישראל ממרים, מאהרון וממשה, שלושת המנהיגים שהנהיגו אותם במדבר. מנהיגות זו תוחלף במנהיגות של הדור הצעיר.
בתוספתא (סוטה יא, ח) נאמר: "כיוון שיצאו ישראל ממצרים נתנו להן שלושה פרנסים טובים, אילו הן: משה ואהרון ומרים. בזכותן ניתנו להם שלוש מתנות: באר ועמוד ענן ומָן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרון מן בזכות משה".
מאמר זה יעסוק בדפוסי המנהיגות של מרים ושל משה ובקשר ביניהם.
היה שוני בין דרך ההנהגה של משה לדרך ההנהגה של מרים.
מרים הנביאה היא באר המים הנובעים מלמטה. אין חיים ללא מים. מרים היא האחות השומרת על משה, כבאר מים מחיָה נפשות. " וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: " (שמות ב ,ד). לדברי חז"ל מרים התנבאה כי אמה תלד בן שיושיע את ישראל. כְּשֶׁהוּשַׂם משה בתיבה על היאור, התייצבה מרים לראות מה יקרה לאחיה הפעוט, אך גם מה יקרה לנבואתה בדבר היות אחיה מושיע ישראל. היא זו שלפי חז"ל מציעה לבת פרעה את אִמהּ כמינקת לתינוק. היא זו שחכמים מזהים עם פועה המיילדת שמעזָה להפֵר את צו פרעה בדבר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן ". כמיילדת היא מסייעת ליולדת להביא חיים חדשים לעולם.
כיצד מגיבה מרים לנס קריעת ים סוף? " וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם " (שמות טו, כ-כא). מרים היא באר מים, סוחפת בחיוניותה את כל הנשים. הן מתופפות כמוה ושרות. היא מנהלת איתן דיאלוג " וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם ". היא מפעילה אותן בכוח התלהבותה. הן אקטיביות. כאשר נענשת מרים בצרעת על שדברה סרה במשה, ונאלצת לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים, נאמר: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם " (במדבר יב ,טו). כאשר מדברת מרים סרה במשה ונענשת בצרעת, מתפלל עליה משה: "אל נא רפא נא לה".
הנהגת משה היא בכוח הנס. משה אינו הדובר הרהוט, המלהיב את העם בכוחו הרטורי. הוא מעיד על עצמו " לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי ". הנהגתו נובעת מהיותו הקשֶר הישיר בין ה' לבין העם. בזכות משה יורד לעם מָן מִן השמים. מה נאמר על שירת משה בקריעת ים סוף? " אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם " (במדבר טו, א). רבי עקיבא אומר: "בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה, שרתה עליהן רוח הקדש ואמרו שירה. כיצד אמרו שירה? כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר ועונין אחריו על כל ענין וענין. משה אמר: אשירה לה', וישראל אמרו: אשירה לה', משה אמר עזי וזמרת יה וישראל אמרו עזי וזמרת יה. ישראל ענו כהד לדברי משה. בניגוד למרים שסחפה את הנשים לפעולה עצמאית אקטיבית, משה הוא הנושא את העם "כאומן את העולל". (תוספתא סוטה פרק ו הלכה א)
מהו הקשר בין סמיכות הפרשיות של מות מרים, העדר מים וחטאו של משה במי מריבה?
חז"ל טוענים כי מות מרים הוא הסיבה להעלמות הבאר שהייתה בזכות מרים, על כן צמא העם למים, ובקש מים ממשה. התנהלות משה במי מריבה חורגת ממנהגו. אין זו הפעם הראשונה בה התמודד משה עם מחסור במים. כך היה במרה (שמות יז), ובמסה (שמות יז). משה לא נכשל באירועים אלה. באירוע מי מריבה, בקשת העם למים לגיטימית בעיני ה'. משה מקבל הוראות מדויקות כיצד לפעול. עליו ליטול את המטה, לדבר אל הסלע ויצאו מים. משה אינו פועל כך. הוא כועס על העם ואומר להם:" שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם ". הוא מכה על הסלע ולא מדבר אליו, ונענש באי כניסה לארץ. כיצד תוסבר התנהגות חריגה כזאת של משה? לרב זקס תשובה מעניינת. משה הוא אח המתאבל על מות אחותו מרים אשר לה חב משה את מסלול חייו. מות מרים הוא פגיעה בעוגן בחייו. משה הוא עתה פחות נביא ויותר אח שכול. לפנינו הצצה מאוד מיוחדת לפן מאוד אנושי. כולנו בני תמותה, וכולנו עומדים בפני פרידה מן היקרים לנו מאוד. גם משה גדול הנביאים, באבלו הכבד על אחותו הוא בשר ודם.- בלומה דיכטוולד. ה' תמוז, תשפ"ה
&
דבר תורה - חוקת תשפה - הגדרת המשימה
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון.
בפרשת השבוע פרשת חוקת מתואר אירוע מי מריבה במסגרתו העם צמא למים ומשה מכה את הסלע במקום לדבר אליו. על אירוע משמעותי זה הרחבתי בספרי 'חלב, דבש ואי-ודאות' וגם על המשמעות של הציווי להימנע ממלחמה עם מלך אדום שסירב לתת לישראל לעבור בשטחו בדרך לארץ ישראל. השבוע, ברצוני להעמיק בשלושה סיפורי-המשך המופיעים לאחר מכן: מות אהרון בהר ההר, המלחמה נגד מלך ערד ותלונות נוספות של בני ישראל בעקבות הציווי לחזור אחורה במסע ולהקיף את ארץ אדום ממזרח, תלונות שבתגובה אליהן ה' מכה בעם באמצעות נחשים-שרפים.
לאחר ציון מותה של מרים מוקדם יותר בפרשה, מותו של אהרון בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, מסמל סוף עידן. הדור החדש שגדל במדבר וצפוי להיכנס לארץ בוחר לאגף את ארץ אדום ממערב לה - הצד שקרוב לארץ ישראל, וכך הוא פולש לתוך הארץ לאזור שבשליטת הכנעני מלך ערד - על הגבול שבין אדום לנגב. ואז:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה. (במדבר כא, א -ג)
המדרשים מייחסים את תעוזתו של הכנעני, ואת הצלחתו בסבב הראשון, למותו של אהרון שיחד איתו הסתלקו ענני השכינה שהגנו על מחנה ישראל. בעיני, לא מדובר באירוע מטא-פיזי אלא בהיעדר יוזמה. השאלה החריפה שעולה מהגיאוגרפיה של הסיפור היא - מדוע אחרי הניצחון על הכנעני היושב בארץ בנגב המזרחי, בני ישראל שכבר נכנסו לארץ, ואפילו כבשו בה ערים, חזרו אחורה להר-ההר ולכיוון ים סוף להקיף את ארץ אדום והפעם ממזרח (מה שכאמור גרם להתמרמרות גדולה): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם". בהקשר זה, יש לציין שר' אברהם בן עזרא, ככל הנראה במטרה לענות על הקושי הגדול בסיפור הביא פירוש נועז ביותר. לדבריו, האירועים מול הכנעני מלך ערד התרחשו רק בשלב מאוחר יותר, שהרי בספר יהושע ובספר שופטים מתוארות מלחמות נגד ערד ובאזור חרמה. הפסוקים שבפרשתינו התווספו לתורה בשלב מאוחר יותר על ידי יהושע.
לדעתי, גם אם נישאר עם הקריאה המקובלת יותר, שהיתה מלחמה באזור הר-ההר לכיוון ערד עוד בימי משה, אפשר להסביר מדוע חזרו אחורה אחרי שכבר היו בפאתי הארץ. בעיניי, המדרש על הסתלקות ענני הכבוד מביע הלוך רוח כללי ולא אובדן של שכבת הגנה טכנית. כלומר, אם נסביר שהסתלקות ענני הכבוד נועדה לשדר לבני ישראל שיש בכוחם להילחם בעצמם, ליזום ולהתקיף ראשונים, והסיפור הוא שהם נכשלו אפילו בהגנה כי לא היה שאר-רוח והמשימה לא הובנה נכון, נבין גם, מדוע אחרי שבני ישראל ניצחו בסבב הלחימה השני, הם נאלצו לחזור אחורה. בשלב ההוא הם הגיעו פיזית ליעד, אבל עדיין לא הפנימו את הצורך לא רק להגיע אלא ליזום. להתקיף ראשונים ולהיות נכונים כל הזמן לעשייה יזומה.
ואכן, הסיפור הבא מעמיק - הן תכנית והן סימבולית - בדיוק בנקודה זו:
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי. (במדבר כא, ה - ט)
"וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" מלמד שכל רצונם היה להגיע למנוחה ולנחלה בארץ. לא היתה מוטיבציה חיובית להקים מדינת מופת שראוי להילחם למענה. הם רצו רק לנוח מהמסע המתיש והמפרך. מבחינתם, המסע במדבר היה המשימה עצמה, ואולי אפשר להבין כך אם מתייחסים לפסוק הבא במנותק מאחרים: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר יד, לג). הם רצו רק להגיע כבר ולצנוח למציאות נורמלית. דבריהם: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" מהדהדים את קללת הנחש בשל חלקו בחטא גן-עדן: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד). הנחש, שפיתה את אדם וחוה לאכול מהפרי האסור, נענש בשגרה זוחלת ומשעממת.
אבל כאמור, האירוע עם הכנעני מערד, מוכיח שאחרי ארבעים שנות נדודים במדבר הדור החדש לא מוכן לכניסה לארץ. הם יתגייסו למען שבויים, ומבחינה זו החברה סולידרית ומתפקדת, אבל ה' מצפה לרוח אחרת לחלוטין. לכן, ה' שולח בהם נחשים שיעקצו ויעוררו אותם למשהו שונה - לתפילה, לבקשת עזרה מה' שיתמוך במה שהם עושים בעצמם, בכוחם וביוזמתם. לא בכדי, כשמשה מתאר בספר דברים את אירועי הפרשה שלנו, הוא מזהיר מפני נוחות-יתר ומדגיש שהברית עם ה' מחייבת אותנו להעיז. להיות סבילים הוא בדיוק המאפיין של היעדר השאיפות שהוביל לכישלון בפרשה פה:
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.
ואז הקיצוניות ההפוכה שהיא גם בעייתית:
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
והגישה הערכית הנכונה שהאדם ייזום מהכוחות הטמונים בו:
וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים ח, יב - יח)
שלא כמו פרשנים חסידיים רבים, לדעתי הפסוקים מסבירים שהמן "לְמַעַן עַנֹּתְךָ" והמדבר "הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא" אינם מתארים אידיליה. לא אידיליה תורנית ולא אידיליה רוחנית ולא אידיליה לאומית. הם נועדו כדי שעם ישראל ילמד להתמודד, ושיהיה מסוגל להעיז לבנות ארץ אבות משגשגת ומיטבית. ה' נותן לנו כוח לעשות חיל כדי לבנות מדינה. אחרי שהמסר נלמד הוא כבר לא נותן לחם חינם שבסוף נמאס.
ולכן, מה מלמד משה? להיות יוזמים ופרואקטיביים. ה' ציוה עליו לפתור את בעיית "הַנְּחָשִׁים-הַשְּׂרָפִים" באמצעות שרף (מלאך) על נס שמי שיראה אותו יתרפא. אבל, משה בוחר לפרק את הבעיה דווקא דרך נחש. נחש עשוי נחושת שמי שיביט בו יתרפא. מדוע נחש ומדוע נחושת? באופן יחסי נחושת קל לעבד ולהכין ממנה כלים. נחושת היא מחצב שנמצא באותה אדמה שהנחש אוכל אבל מסמלת את האפשרות ליצירתיות, במקום צריכה שוטפת. דרוש רק שינוי של נקודת המבט. זאת ועוד, בדיוק שם ממזרח לארץ אדום נמצאים מכרות תמנע. בני ישראל אכלו את המן עדיין אבל נדרשו ליצור נחש נחושת שיראה שמי שרוצה להתרפא מתלונות המן עליו ליצור עם נחושת. התלמוד הבבלי (ברכות נז, א) אומר שהרואה נחש בחלום פרנסתו מצויה (כי עפר משעמם יש בכל מקום), לעומת זאת האדם הראשון קיבל ״עונש״ הפוך בדיוק מהנחש: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). עם הגירוש מגן עדן, העונש לאדם הוא חינוכי ובזכות הדרישה למאמץ, צאצאיו מפתחים ומשכללים את היכולות, ולא דואגים רק לצריכה עצמה: "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. כא וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. כב וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כ - כב).
אם ה' ביקש להנכיח את המצב העכשווי שהם עדיין בשלב של תלות מוחלטת בו ראיית דמות שרף (מלאך) מצילה, משה כבר חינך להמשך: התרופה למכה של המיאוס במן היא יצירה מגוונת ויוזמה - כדי להתרפא צריך לעשות מעשה - לא סתם לראות אלא להביט לנחש הנחושת, בעינים ולהפנים שהזמנים השתנו ועליהם ליטול יוזמה, לעצב את עתידם כמו שמעבדים נחושת, ולייצר שגשוג. כשם שמשה יצר במו ידיו כך מצופה מעם ישראל לעשות בארץ שיכנס אליה.
ואכן, בפרק ח בספר דברים, המתאר את מאורעות המסע שבפרשה שלנו, שציטטתי מקודם, מודגש הפוטנציאל המגוון ומחצבי הברזל והנחושת: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ח - ט).
המשנה (מסכת ראש השנה ג, ח) מחברת בין ידיו של משה המונפות מעלה בשעה שיהושע לחם בעמלק לבין נחש הנחושת של פרשתנו:
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא ח): עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי.
וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים.
בדיוק כמו המשך הפסוקים בספר דברים: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" גם במשנה השילוב המנצח הוא: הרוח, ההסתכלות כלפי מעלה, הערכים, המטרות וכל הטוב שהתורה מעוניינת לקדם, המתממשים באמצעות התעוזה והעשייה האנושית. מייקל אייזנברג.
&
לפרשת חוקת תשפ"ה- לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִים
-אריה דיטוולד.
רוב מצוות התורה הם מצוות מוחשיות, היינו ניתן לראות אותן ולחוש אותן כגון ציצית, שעטנז, ארבעה מינים, מעקה לגג, עריות ועוד. יש מצוות שהן תלויות בכוונת הלב שגם אם אינן ניתנות למגע, ניתן לחוש אותן בלב. כמו אהבת השם, אהבת חבר, עיוות דין, "בִּרכת" השם ועוד.
מצוות שריפת פרה אדומה והכנת מי פרה מתערובת השריפה ומים חיים, שייכת כמובן לקטגוריה הראשונה מצווה מאד מוחשית.
מי פרה אדומה (מי חטאת כפי שנקראים בתורה) מיועדים לטהר מי שנטמא למת .נשאלת השאלה, להיכן לשייך את כול נושא הטומאה והטהרה? הטומאה אינה מוחשית פיזית. אינה נראית וגם אינה קשורה ללב או לרגש. כך גם הטהרה.
לשאלות האלה נדרש רבי יוחנו בן זכאי על ידי גוי חכם ובקיא, כך על פי כמעט כל המדרשים, נעזֵר במדרש העתיק במדבר מדרש רבה (וילנא) פרשה יט סימן ח (פרשת חקת)
שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין =הדברים שאתם עושים בפרה אדומה ] נִרְאִים כּמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשים אותה ונוטלים את אפרה ואחד מכם טמא למת מזין עליו שניים ושלשה טיפין (טיפות) ואתם אומרים לו טֹהַרְתָּ, אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית (=רוח רעה, דיפרסיה) מימיך? אמר לו לא. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן? אמר לו ומה אתם עושים לו אמר לו מביאים עיקרין (=שורשי עשבים) ומעשנים (=לשון עשן) תחתיו ומרביצים עליה מים והיא (=הרוח הרעה הדיכאון)בורחת.
אמר לו, ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך. כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג, ב)
... וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים (=נביאי השקר) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. מזים עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא. =כמו אצלכם]
אמרו לו תלמידיו רבינו, לזה דָחיתָ בקנה, =אבל] לנו מה אתה אומר? אמר להם חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים! אלא אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב "זאת חוקת התורה"...
תפישתו של רבי יוחנן בן זכאי היא שקיימת קטגוריה נוספת בסיווג במצוות – מצווה לא מוחשית ולא קשורה לכוונת הלב או לתחושתו האישית של האדם אבל יש לה מעמד הלכתי. במילים אחרות, למעשה מצווה שהיא יֵשות משפטית-הלכתית בעלת תוקף מעשי. אם ניִקח דוגמא מחיינו המודרניים הרי זה דומה למעמד של חברה בע"מ או מדינה. שני מושגים מופשטים שלא ניתן לחוש אותם או לגעת בהם או לראות אותם אבל יש להם מעמד משפטי-מעשי ברור בכל היבט כמו יֵשות אנושית.
רבי יוחנן בן זכאי הוסיף מימד נוסף לבעייתיות של מצוות פרה אדומה, הוא שמדובר במצוות שיש בה סתירה פנימית (פרדוקס). מי החטאת מטהרים את הטמא ומטמאים את הטהורים העוסקים בהכנת מי החטאת, כמו שאומרת התורה בפרשתנו יט, ח-י):
(ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:
(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם:
דבר זה רמוז בדבריו לתלמידיו : " חוקה חקקתי - גזירה גזרתי " מדוע הוא הכפיל את דבריו ? האם רק כדי להדגישם ?
רבי משה אלשיך ( המאה הט"ז-תלמידו של רבי יוסף קארו ורבו של רבי חיים ויטאל) עונה על כך בפירושו על אתר:
"והנה ראוי לשים לב אל כפל מאמרם ז"ל, ובמלות שונות - חוקה חקקתי גזירה גזרתי. ולבא אל העניין נזכירה מאמרם ז"ל . מעשה ששאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי ... אמרו לו תלמידיו, ... אמר להם חוקה חקקתי - גזירה גזרתי".
"והנה ממאמר זה יורה, כי לא בלבד על נְגִידוּיוֹתוֹ שמטהר את הטמא ומטמא את הטהור הוא תימה (=תמוה). כי אם גם על מציאות הטוהרה - שהוא מה שהוקשה לגוי - אמר על זה לתלמידיו חוקה חקקתי כו'. על כן יתכן כי שני דברים תמוהים בדבר. אחד, איך מטהר את הטמא. שנית, איך מתהפך לטמא את הטהור. על כן הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל, באומרם "חוקה חקקתי" על האחד, "גזירה גזרתי" על השנית היותר תמוה. על כן אמר בה לשון גזירה"
לפי מהר"ם אלשיך, מה שמתכוון ריב"ז להנחיל לתלמידיו הוא עיקרון בסיסי באמונה. ישנם הרבה פרדוקסים בעולמה של ההלכה, אבל עלינו לקיימה גם אם היא נראית חסרת טעם. קדושה, טומאה וטהרה שייכים לקטגוריה הזו. רוצים דוגמא, בבקשה. אדם יושב בסוכה ושומר על פרדס מעבידו. הסוכה כשרה למהדרין. כשמגיע חג הסוכות הוא מקיים מצווה. מה הוא אותו הליך מסתורי שהפך את ישיבתו למצווה- כוונה לקיים מצווה. "זאת חוקת התורה".
# צא ולמד: דברי רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו שמשו בסיס למה שכתב רמב"ם במשנה תורה, הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב (בסיום) :
"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכריעתו =תוצאה של הכרעה אישית] והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים (= גם אם הם לא ברורים), הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב ... כיון שטבל - טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכווין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות (=חזרה בתשובה), כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור ..." =גם זה הליך לא ברור ולא מוכר בנושאים אחרים]
ראשונים אחרים כמו רמב"ן לא קיבלו את עמדת רמב"ם. בפרשת שמיני נקבעו הלכות טומאה וטהרה של מזון. הכלל הוא שמזון אינו מקבל טומאה עד שיוטלו עליו מים. מהלך כזה נקרא "הכשרה לטומאה" . וכך כותבת התורה ( ויקרא יא, לז - לח (פרשת שמיני):
וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם
רש"י: "טהור הוא" - לִמֶּדְךָ הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה, עד שיבואו עליו מים
מוסיף רמב"ן: "... שאף הזרעים כאשר יוציאו אותם לזריעה יטמאו בהכשר מים וטעם ההכשר, בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות, ולא כן ביבֵשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין. והנה גם דין ההכשר נוהג בטומאת הנבלות " הנה לנו שרמב"ן מכניס את דיני טומאה וטהרה לקטגוריה של מצוות מוחשיות עם בסיס מציאותי. מה ההכרעה במחלוקת הזו? לדעתי היא מצויה במִתחם הרחב של
הדיון לשם מה ניתנו המצוות ולא כאן המקום להרחיב.- אריה דיכטוולד, ה' תמוז, תשפ"ה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 349 -חיים קופל -הנחשים והשרפים בפרשה
1) "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר ..וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" ( כא,ה). בני ישראל יושבים במדבר שותים מים מן הבאר, ענני הכבוד מגינים עליהם מפני החמה והגשמים, וְנִזּוֹנִים ממן שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם מֵהַשָּׁמַיִם. למרות זאת הם מתלוננים, כנגד ה' ומשה, ולכך לוקים בשתים: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם" (כא,ו).
2) על הדיבור כנגד א-להים לקו בנחשים, שֶׁהֲרֵי הַנָּחָשׁ קֻלַּל: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג,יד) למרות זאת הוא לא בא בטענות על עונשו, ולבני ישראל היה שפע של אוכל, והתלוננו, לכן ילמדו ויענשו ע"י נחש שלא התלונן (יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל כא,כו). ואילו השרף בא כנגד הלשה"ר שדיברו כנגד משה, שנאמר במסכת אבות "והוי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן , (שֶׁל חֲכָמִים) שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה.. וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף" (פרק ב' משנה י).
3) בני ישראל מכירים בחטאם, ומבקשים ממשה שיתפלל אל ה' ויסיר מהם את הנחשים, שבאו בגלל חטאם כלפי ה'. משה מתפלל, ומבקש מה' בעד העם, וה' עונה לו: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ יִרְאֶה אֹתוֹ וְחַי" (כא,ח) . נשים לב העם לא ביקש שמשה יתפלל להסרת השרפים. אך ה' ענה לו שיעשה דווקא שרף?
4) מסביר ה"ישמח משה" (רבי משה טייטלבוים זצ"ל), בשם השל"ה הקדוש, שבני ישראל בקשו סליחה ממשה על שחטאו כלפיו, והוא מחל להם, לכן לא הוצרכו לבקש על השרפים, אלא על הנחשים בלבד, חלק הקב"ה, אבל הקב"ה בכל זאת אמר לעשות שרף, מכיוון שהקב"ה רחום וחנון, מחל על החטא כלפיו, אך לא מחל על החטא כלפי משה. ולכן ביקש לעשות שרף, ולשים אותו על נס, בכדי שיהווה תזכורת שחטאו כלפי משה, וימנעו מדיבור לשה"ר בעתיד.
5) אבל משה, הֶעָנָו, שכבר מחל לבני ישראל על שחטאו כלפיו, הבין שהקטע החמור יותר בחטאם היה הדיבור כנגד ה', ועל זה יש לעשות תזכורת ולכן "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל נֵס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (כא,ט).
6) נחש הנחושת התקיים כאלף שנים, עד שחזקיהו המלך "כִּתֵּת אוֹתוֹ" (חָתַךְ, וְהִשְׁמִיד אוֹתוֹ), מאחר שהיו מקטרים לו כעבודה זרה. מאירוע הנחשים ניתן ללמוד שני דברים :
א) הקב"ה מעניש במידה כנגד מידה. וכמו שנחש מכיש, למרות שאין לו מזה הנאה ישירה, שהרי אינו אוכל מהבשר, אך יש לו סיפוק עקיף מהרעה שעשה לאחר. כך המדבר לשה"ר ייענש למרות שאין לו הנאה ישירה מהדיבור, אלא סיפוק עקיף על שסיפר רכילות על פלוני.
ב) מיחסי הגומלין בין משה לקב"ה ניתן ללמוד, לדאוג, ולחשוב קודם כל על השני, ולא על עצמו כמו משה שחשב וביקש רק על הקב"ה, וכן הקב"ה שֶׁחָשַׁב רַק עַל עֶלְבּוֹן מֹשֶׁה. כָּךְ יִמָּנַע הָאָדָם מִלְּדַבֵּר לשה"ר עַל אֲחֵרִים, לְבַל יִפָּגְעוּ. (מתוך שיחה של פרופסור יעקב שפיגל)
7) תשובות לפרשת קרח
א) איזה מאכל אינו מתקלקל לעולם? תשובה: מלח, שנאמר "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" (יח,יט) וברש"י: כַּבְּרִית הַכְּרוּתָה לְמֶלַח, שֶׁאֵינוֹ מַסְרִיחַ לְעוֹלָם.
ב) היכן מצינו בפרשה מועד שאינו חג? ומה כן פירושו? תשובה: נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד (טז,ב) ומסביר הנצי"ב (העמק דבר), שישבו עד כה עם משה ואהרון בכל מועד שנדרש, לְעֵצָה וְתוּשִׁיָּה.
8) שאלות לפרשת חקת
א) ה' העניש את בני ישראל ע"י ששלח אליהם נחשים שנשכו אותם. ובהמשך ניתנה תרופה כנגד: ע"י שתלו נחש נחושת על נס, וכל מי שהביט בו חי. השאלה , למה להרגיז ולהפחיד את בני ישראל, הרי המבט בנחש מעלה בהם פחד, וזכרונות קשים? למה עשה הקב"ה כתרופה, דווקא את הנחש?
ב) מי לא הבדיל בין אדון לעבד?
שבת שלום-מחיים קופל -מעדנים 349 פרשת חקת תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com-או בווטסאפ= 052-3604905
&
רעיונות לפרשת חוקת- תשפ"ה-יגאל גור אריה
ליעקב זיגלמן ברכות לשבת בר מצווה.
פאזל החיים:
מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה-7 נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן
לילד יחד עם גליל נייר דבק. "אתה אוהב פאזלים" הוא אמר, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו! בכוחות עצמך". המדען חשב שייקח לילד ימים רבים, עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, שמע את קולו של הבן קורא לו "*אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול*".
בהתחלה, לא האמין המדען: " זה לא ייתכן שבגיל 7 יוכל הילד להרכיב מחדש מפת העולם שמימיו לא ראה!!"
אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת...
להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.
"איך עשית את זה?" שאל המדען את בנו "הרי לא ידעת איך נראה העולם".
"אבא", ענה הילד, " אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם.
כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם.
*כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם*...
תחשבו על זה....
..."איש תחת גפנו ותחת תאנתו"... אלו שני פירות אשר השייכים למצב השלווה, ולהן שתי סגולות מיוחדות לשמח אנשים. ליין יש ערך מיוחד לשמח את האנשים. "ויין ישמח לבב אנוש "
מדוע ציווה אותנו ה' ציוויים בלתי מובנים?
עם חכם ונבון, ?! לא
שתיית יין היא אמנם פרטית. אבל התעוררות השמחה הנפשית היא משותפת. מטרת היין היא לעורר את הנפש לשמחה, מה שמביא חברתיות. *גפן הוא ענין כללי חברתי שיתופי*.
לעומת היחס לתאנה בחלק של העץ ישנם תאנים, ובחלק השני עדיין לא הופיעו. כל תאנה נקטפת בנפרד. לעומת הגפן שהיא ביטוי כללי- שיתופי- ציבורי עניין התאנה הוא הפרטיות "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" מבטא את השלווה הכללית והפרטית .
הכל מתחיל מין הכלל וממנו נמשך לפרט. קודם תחת גפנו ואחר כך תחת תאנתו.
נושא ה״לחם״
בתרבות היהודית תמיד ללחם יש מקום של כבוד.
״לחם״ ביהדות זה הרבה יותר מגוש פחמימות, לחם הוא מילה נרדפת לאוכל, כינוי חיבה לפרנסה, קבלת אורחים בלחם ומלח.
חיים חפר בחר להשתלח במופלטה.(לחמם של המרוקאים) בכך הוא מחמיץ את לחמו של שבט שלם ומטיל בהם דופי עמוק כעומק בורותו של הגזען. כלומר פגיעה בלחם היא פגיעה ועלבון.
נתן אלתרמן היטיב להבין את אוכלי המופלטה ״זהו טיב הפלמ״ח, הוא איננו משאיר שום סיכוי ל ״שלא משלנו״
שנאת הזר היהירה הזו, חייבים להודות היא אחת מאבות הטומאה .
קבלת האחר השונה (בימים משוגעים אלו –צבע עור ,דת, הומוהים ו...) היא חובבס"ד, ו' בתמוז תשפ"ה -הסביבה משפיעה?-מוטי דומב
קולמוסים רבים נשברו על השאלה, האם ועד כמה יש לסביבה החברתית יכולת השפעה על התנהגותו של הפרט. במאמר זה אעלה על קצה המזלג מתורת חכמינו ז"ל הקשורה לענין.
בפרשתתנו בכל מחיר- *אחדות ולא אחידות, התחשבות בזולת, כבוד והערכה, ערכים ויתורים הדדים ללא אגו*.
כך יוצרים עם! שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!-יגאל גור אריה
&
חברותא- מוטי דומב & וישראל קריסטל בשיעור משותף-הסביבה משפיעה.
קרח מסופר על פריחתו של מטה אהרן בעוד מטותיהם של שאר השבטים נותרו כשהיו.1] על פניו הנס שהיה בא לידי ביטוי בכך שמטה שאינו אלא עץ יבש, מוציא שקדים ציצים ופרחים?! אולם עיון בדברי בעל הטורים, בהקשר לבליעת מטות החרטומים על ידי מטה אהרן, מעלה כי הנס היה אחר. וזה לשונו:
מטתם. ב'. הכא ואידך. ומטה אהרן בתוך מטותם, איתא במדרש,2] שגם במעשה קרח בלע מטה אהרן את מטותם, וכשהוציאו אז חזר ופלטם. ולכך לא הוציאו פרח. וע"כ כתיב ויוצא משה את כל המטת חסר לפי שבלעם.3]
לפי המדרש שהביא בעל הטורים נמצא שגם בפרשת קרח, מטהו של אהרן בלע את המטות של שאר השבטים. וכל זאת למה? אומר בעל הטורים "ולכך לא הוציאו פרח". כלומר, אילו היו מטות שאר השבטים שרויים בתוך אוהל מועד אף הם היו פורחים, בשל הקדושה שאפפה את המקום. מטה אהרן בלע את מטותם כדי שהמטות לא יחושו בקדושת אהל מועד ובכך תימנע מהם הפריחה. הנס אינו בעצם הפריחה אלא ביכולת החשיפה לקדושה, לה זכה מטה אהרן בלבד.
ידועה אמרתו של רבי שלמה זלמן אויערבך, על מאמר חז"ל "אם פגשת מנוול זה משכהו לבית המדרש"; שכוונת חז"ל לומר שאין לחשוש מהכנסת אנשים מסוג זה לבית המדרש, שכן עם כניסתם לבית המדרש כבר אינם מנוולים בשל ההשפעה הקורנת של בית המדרש.4]
באותו ענין, ידוע מה שאמר הרב כהנמן – מיסד וראש ישיבת פוניבז' – על דברי המדרש (בראשית רבה פרשה ס"ה) אודות יוסף משיתא.5] אדם זה משתף פעולה היה עם הרומאים. כשאלו כבשו את ירושלים והמקדש, חששו הם להיכנס למקום הקודש או שרצו להתעלל ביהודים. לכן, שלחו את יוסף משיתא להיכנס פנימה, תוך הבטחה שמה שייקח יהיה שייך לו. יוסף משיתא יצא עם מנורת הזהב לא פחות ולא יותר. הרומאים לא ציפו לזה.... וטענו שכלי זה ראוי לקיסר ולא לאדם פשוט. הרומאים הפצירו בו להיכנס שוב כדי לקחת משהו אחר. יוסף משיתא סירב נחרצות לעשות זאת שוב. הוא לא נכנע להבטחות גדולות ולא חשש מאיומים על חייו. "די לי שהכעסתי את יוצרי פעם אחת" אמר. לבסוף הרגוהו הרומאים בדומה למיתתו של רבי עקיבא. שאל הרב כהנמן, מה קרה ליוסף משיתא? הכיצד שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה?! ענה על כך הרב מפוניבז', שלאחר כניסתו של יוסף משיתא להיכל נאחזה בו קדושה ושוב לא יכול היה לחזור על המעשה הנפשע. החשיפה לקדושה (וחלילה ההיפך) מחוללת באופן בלתי מודע - שינוי דרמטי אצל החווה אותה.
מענין לענין, אצטט את דברי הרמב"ם,6] בהתיחסו להשפעתה של חברה על חיי הפרט, וזה לשונו:
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד. כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי יג, כ): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים וחכם יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרועַ". ואומר: אשרי האיש וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי. כענין שנאמר: "ישב בדד וידום". ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים. עכ"ל.
דומה שאמירתו הנחרצת של הרמב"ם מדברת בעד עצמה.
שבת שלום!- מוטי דומב.
1] לשון הפסוק: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (ספר במדבר יז, כג).
2] לא מצאתי מדרש זה. אך מצאתי רעיון דומה שכתב מהר"ל, גור אריה על במדבר יז, כא, וזה לשונו: "באמצע מטותם ... , 'בתוך מטותם' למה לי? אלא שהיה באמצע המטות 'כדי שלא יאמרו וכו", כי אחר שהיה מונח באמצע המטות, היו המטות מפסיקין בין מטה לחלל המשכן, ששם כבוד השכינה, ואפילו הכי פרח".
3] בעל הטורים, ספר שמות ז, יב.
4] רעיון דומה ראה בספרו של הרב יעקב אטלינגר, ערוך לנר, סנהדרין קב ע"א, ד"ה: מלמד שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו.
5] מובא בספרו של הרב ראובן אלבז, משכני אחריך – בראשית ב (ירושלים, תשע"ה), עמ' סט; כן מובא בספרו האינטרנטי (באתר "תורת אמת") של הרב אברהם ישראל, ואין למו מכשול - חלק י, פרק ה.
6] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ו' הלכה א.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
