www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
ניתן לתרום גם לחברה לחקר המקרא להשתתפות בפרויקטים שלנו כאן ולקבל אישור החזר מס 46 באתר העמותה :www.hamikra.org
******************************************************
2 מסרים בפרשת השבוע של הרב לורד יונתן זקס בפודקאסט ע"י הבינה המלכותית, באדיבות דוד פטרפרוינד, ובחסות החברה לחקר המקרא. (האחד בדו שיח מרתק, והשני עם אנימציה)
1. https://drive.google.com/file/d/1Mqh2UlZLCCuujxTqAOhKOBsZtXg62WvK/view?usp=drivesdk
*********************************************
2. https://drive.google.com/file/d/10amBZnj5T3rULYiBbmRh2vjQ1wfcAeDE/view?usp=drivesdk
****************************************
פרשת אחרי מות קְדֹשִׁים, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם"-5 מבחנים להיות בן אדם- ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשת קְדֹשִׁים היא קלידוסקופ, של קודקס מצוות והנחיות, לדרך התנהגות יום יומית, המצופה ממנהיגי - המדינה, החברה, הקהילה והמשפחה, לביצור דמותה המוסרית והערכית של החברה בה אנו חיים.
על מנת להיות ראויים לתואר – "קְדֹשִׁים תִּהְיו",ּ הציפייה מכל אחת ואחד מעמנו, בכל מעמד, תפקיד ,עיסוק ופעילות, להיות בן אדם אמיתי ולא מזויף 7/24.
כך שירה של חנה סנש( 1921-1944)- בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה ( 1940) מצווה על קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ , כל הזמן לחפש את האדם שבתוכנו: "בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה, בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן, לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם... תֵּן סִימָן אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ, כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם, כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם ".
הנה כך פותחת פרשת קְדֹשִׁים: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם... וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג').
פרשתנו מציגה לנו חמישה מבחני קבלה , על מנת להיות ראויים לתואר - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.
המבחן הראשון הוא, מבחן הבן אדם של המראה של עצמנו :
כך מתארת זאת פרשתנו: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ ...וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' " (ויקרא, יט',יא'- יד'). החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא ודרמטי בדבר ?
הרמב"ם ( 1138-1204 ) בניתוח פסיכולוגי מוסרי מאיר את עינינו אודות מבחן המראה, המטיל עלינו החובה כיצד עלינו להתנהג כלפי עצמנו: " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס " (ספר המצוות, מצווה שיז).
מוטלת חובה אישית על האדם לנהוג בטוהר המידות וברגישות מלאה, בדיבורו כלפי החרש, כאילו הוא שומע. הנה מבחן מוסרי וערכי של - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, שעל האדם לתבוע מעצמו להיות בן אדם כלפי עצמו, באותן פינות סמויות הרחוקות מהעין והאוזן של אחרים. מרחב שאחרים כביכול , לא רואים ולא שומעים, שבו אנו בוחנים את עצמנו במבחן המראה האישי . פרשתנו דורשת מאתנו לתת דין וחשבון לעצמנו מידי יום ביומו. יש לעשות זאת בשקיפות וביושרה מידי יום, עת אנו מיישרים פנינו למראה האישית שלנו, שכן את עצמנו איננו יכולים לשקר.
הרב ד"ר י.ד. סולובייצ'יק ( 1903-1993 )בספרו, "על התשובה", מאיר לנו את מבחן המראה כלפי עצמנו וכך הוא כותב: " יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב עוז להעלותם על שפתיו. האדם בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות, בעובדות. באופן אינסטינקטיבי דוחה עובדות שאינן נעימות לו...אלוהים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא חטא והחטיא את מטרת חייו. כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא...על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב....כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים "( "על התשובה", הוצאת המחלקה לתרבות תורנית, ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ה).
על מנת להיות ראויים להשתייך לקהילת- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", עלינו להסיר המסכות ולהיות שקופים, ישרים , הגונים ואמיתיים, במעגלי חיינו.
כך הרמב"ן ( 1194-1270) בפרשנותו המאלפת בפרשתנו, למשמעות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם": "והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הַבִּיאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ." (משלי,כג',כ') וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב , אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". כך גם הקריאה- "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' "( דברים,ו',יח') וקדש עצמך במותר לך- זה המבחן האמיתי - כיצד להיות בן אדם אמיתי בעיני עצמנו ובעיני ד'.
עלינו לומר לא –למסכה שבתוכנו ולומר כן- לבן אדם האמיתי שבתוכנו.
המבחן השני הוא, מבחן הבן אדם ביחס להורינו ולזקנינו :
כך מציגה זאת פרשתנו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ ... מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם "( ויקרא, יט',ג', לב').
רש"י ( 1040-1105 ) מציג לנו הפרקטיקה, בהתנהגותנו עם הורינו וזקנינו:"איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא."
המבחן איננו רק במה אתה עושה, אלא לא פחות מכך- איך אתה עושה. איך את מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
כך שנה אבימי בנו של רבי אבהו: יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום ויש מטחינו ברחיים ויורש גן עדן . כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו תרנגולים פטומים . פעם אחת אמר לו אביו : "בני , הללו מנין לך " ? אמר לו : "זקן זקן ! אכול ושתוק , שהכלבים אוכלים ושותקים . " נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם . כיצד מטחינו ברחיים ויורש גן עדן ? מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים . שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו . אמר לו לאביו : "אבא , הכנס וטחן תחתי , ואני אלך לעבודת המלך . אם יגיע לידי בזיון אתבזה אני ולא אתה , ואם לידי מלקות אלקה אני ולא אתה . " נמצא זה מטחינו ברחיים ויורש גן-עדן " (מתוך : ח"נ ביאליק , י"ח רבניצקי , ספר האגדה , חלק חמי שׁ י , פּ רק ב , עמ' תק' , על פי התלמוד מסכת קידושין לא' ).
עלינו לומר לא – ליחס מנוכר של המה בלבד ולומר כן- ליחס אנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
המבחן השלישי הוא, מבחן הבן אדם ביחס לזולתנו ולחברתנו ?
פרשתנו מציגה זאת: " וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'". כך נמצא בתלמוד: " רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא: ולפני עיוור לא תיתן מכשול" ( מסכת מועד קטן, ה', ע"א).
פרופ' נחמה ליבוביץ' ( 1905- 1997 ) בפרשנותה ,מציגה את הפרקטיקה של המבחן: " הנה יושב האיש בביתו ויודע כי בית עלמין יש בסביבתו ואין הוא מסומן, ועלול כוהן ללכת בו ולהיכשל בדבר עבירה, ולא קם ולא זע, הכיצד יטען האיש, האני עברתי על: "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי?. התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל ".
עלינו לומר לא - לאדישות ולהקטנת הראש ולומר כן- לאחריות האישית והאזרחית שלנו כלפי זולתנו וחברתנו.
המבחן הרביעי הוא, מבחן הבן אדם בשירות לציבור :
פרשתנו מציגה זאת:" לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ עַד בֹּקֶר " ( ויקרא, יט', יג').
כך מלמדנו התלמוד את המשמעות החברתית של עושק וגזל:" איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא- לך ושוב, לך ושוב. לך ושוב- זה הוא עושק. יש בידי ואיני נותן לך- זה הוא גזל" (מסכת בבא מציעא, קיא', עמ' א')
כך המדרש קורא תיגר כנגד הבירוקרטיה והסחבת שבשירות:" אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל- רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו ר' ישמעאל לר' שמעון- מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו, עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה - "אִם עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו- נחמתני רבי"( מכילתא, משפטים, יח', קפ').
פרופ' נחמה ליבוביץ בעיוניה לפרשתנו, נדרשת לדברי ברל כצנלסון ( 1887- 1944 ):" בסוף שנות השלושים, הזהיר והוכיח מנהיג פועלים, חכם דגול, ברל כצנלסון ,את פקידי ההסתדרות ואת עובדי הציבור בכלל, שכל טובה שעושים לפונים אליהם וכל שירות טוב שהם נותנים לציבור, יוצא שכרו בהפסדו, בעוון הגדול של נעילת דלת בשעת קבלה ועליה הפתק- " תיכף אבוא", בזמן שאתה הפקיד יושב לך ושותה תה והקהל מחכה ומצפה והולך לו הביתה כלעומת שבא ".
הנה כי כן, מוטלת עלינו החובה להיות בני אדם ביחס לציבור אותו אנו משרתים.
עלינו לומר לא- לעינוי הדין, האטימות וחוסר הרגישות למקבלי שירותינו ולומר כן- לתודעת שירות, ברגישות, בהכלה, בסבלנות, בסובלנות ובאמפתיה ,כלפי הציבור אותו אנו משרתים.
המבחן החמישי הוא , מבחן הבן אדם ביחס לזר שבקרבנו ?
פרשתנו מניחה את התשתית למשמעות האמיתית של :" כל אדם נברא בצלם אלוקים", וקוראת לנו לעשיית צדק חברתי לכל מי שנברא בצלם אלוקים, גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם" ( ויקרא, יט', לג'- לד'). תורתנו הקדושה תובעת מעמנו ב36 מקומות, את החובה לאהוב את הזר שבקרבנו ולתמוך בו, כסטנדרט מחייב במבחן הכוללני של - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.
עלינו לומר לא- לשנאת הזר ולומר כן- לאהבת הזר שבקרבנו.
הנה כי כן, פרשתנו מציגה לנו בשקיפות ובשותפות במעמד של הקהל, את חמישה המבחנים – להיות בן אדם: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם." מפרש רש"י-"מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה." אך זאת לדעת – העמידה במבחן – להיות בן אדם , תלויה אך ורק, בכל אחת ואחד מעמנו: " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל'. יא'-יד').
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
"בלומה דיכטוולד- ליום הזיכרון -"יזכור מאתר מחלקי המים הדומעים
שָל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ
כְּמֹשֶׁה אֶל מוּל הַסְּנֶה
הַבּוֹעֵר וְאֵינוֹ אֻכָּל
כִּיהוֹשֻׁעַ אֶל מוּל יְרִיחוֹ
אֲשֶׁר נִלְחַם לָהּ וַיּוּכַל
שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ
שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ
וְהוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ
כִּי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ
סְפוּגָה בְּדַם בָּנֶיהָ אֲהוּבֶיהָ
אֲשֶׁר נָתְנוּ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן
כֹּל אֲשֶׁר לָהֶם
לְמַעַן יִחְיוּ בְּבִטָּחוֹן
הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם
הָסֵר צְעִיפְךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ
פְּשֹׁט בִּגְדֵי מַחְלְצוֹתֶיךָ
לְבַשׁ לָבָן כָּחֹול
טָהוֹר וְחָדָשׁ
כְּכֹהֵן גָּדוֹל
בַּעֲבוֹדָתוֹ בַּמִּקְדָּשׁ
כִּי יוֹם זִכָּרוֹן הוּא הַיּוֹם
יוֹם כִּפּוּרִים
יַעֲלוּ בּוֹ וְיָבוֹאוּ עַד מָרוֹם
שְׁמוֹת כֹּל הַנּוֹפְלִים
הָסֵר מְעִילְךָ מֵעַל כְּתֵפֶיךָ
הַתֵּר סָגִינְךָ מֵאֵזוֹר מָתְנֶיךָ
הַרְכֵּן רֹאשְׁךָ
אֶל מוּל הַמַּצֵּבוֹת
הַדּוֹמְמוֹת וְהַחַיּוֹת
וַעֲלֵיהֶן הַשֵּׁמוֹת
שֶׁל כָּל הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת
שֶׁיָּדְעוּ סֵבֶל רַב וּמַכְאוֹבוֹת
כָּעֵת הֵם כְּבָר נָחִים
מְנוּחַת עוֹלָמִים
בְּזֹהַר הַשָּׁמֶשׁ עַל הָאֶבֶן
מְאִירִים וּמַזְהִירִים
שׁוֹקְטִים דּוֹמְמִים
בֵּינוֹת לַבְּרוֹשִׁים הַנִּשָּׂאִים
חֲגוֹר מָתְנֶיךָ וְשִׂים תַּרְמִילְךָ עַל כְּתֵפֶיךָ
שָׂא רַגְלֶיךָ וְהַרְחֵק בִּשְׁבִילֵי אַרְצֶךָ
קוּם, הִתְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ
צְעַד אַל תִּפְחַד
בְּחֵרוּת וּבְשָׁלוֹם בֵּין מִשְׁעוֹלֶיהָ
הַט אָזְנְךָ אֶל הַקּוֹלוֹת
שָׂא מַבָּטְךָ אֶל הַמַּרְאוֹת
שֶׁל הָאָרֶץ הַיָּפָה וְהַפְּצוּעָה הַזֹּאת.
עֲצֹר מְרוּצָתְךָ הָאֵט צְעָדֶיךָ
רְאֵה וְהַבֵּט לְנֶגֶד עֵינֶיךָ
הַשָּׂדֶה הָרָחוֹק
הַיַּעַר הַיָּרוֹק
הָהָר וְהַגַּיְא, יֹפִי עַד בְּלִי דַּי
אַתָּה רוֹאֶה שָׁם אֶת הַבַּיִת
אֶת הַפֶּרַח, אֶת הַיֶּלֶד הַצּוֹחֵק?
בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם נָפְלוֹ
שָׁם הַבַּיִת עוֹמֵד
בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם שָׁאֲגוּ
יֶלֶד מְשַׂחֵק
בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּרְעוּ גִּבּוֹרִים
כַּלָּנִּיֹּות נוּרִיֹּות וּפְרָגִים
בַּדָּם אולי, כַּדָּם בכ'] מַאֲדִימִים
דַּע בְּמַדָּעֲךָ אֶת קוֹרוֹת עַמֶּךָ
זְכוֹר אֶת שֶׁהָיוּ כָּאן לְפָנֶיךָ
הֵם שֶׁסָּלְלוּ נְתִיבוֹת
הֵם שֶׁלָּחֲמוּ מִלְחֲמוֹת
הֵם שֶׁחָפְרוּ שׁוּחוֹת
הֵם שֶׁבָּנוּ הֶחֳרָבוֹת
בלומה דיכטוולד -יזכור
*********************************************************************
בלומה טיגר-דיכטוולד-ב"ה. לפרשות אחרי מות-קדושים תשפ"ו
בין קודש הקודשים ללב האדם
פרשת אחרי מות נפתחת במילים המצמררות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ) " ויקרא ט"ז, א). התורה מזכירה לנו את הטרגדיה הנוראה שפקדה את אהרון הכהן – מותם הפתאומי של בניו נדב ואביהוא בעת עבודתם בקודש. בתחילה, תגובתו של אהרון הייתה "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" זוהי שתיקה של הלם, של אובדן מילים מול טראומה שאין לה הסבר ושמפרקת את סדרי העולם. אך פרשת "אחרי מות" מלמדת אותנו שהשתיקה אינה סוף הדרך. משה מבקש מאהרון להמשיך את עבודתו במשכן כסדרה יחד עם בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר (פרשת שמיני פרק י), למרות (ואולי בגלל) האסון הכבד שפקד אותם.
בפרשת אחרי מות נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (טז א, ב). (החריג היחיד הוא ביום הכיפורים בו נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים).
עבודת אהרן נמשכת עם הוראות מפורשות של ה' איך לנהלה כראוי למען לא תקרה עוד תקלה כפי שארע לבני אהרון.
כאן טמון שיעור חשוב: השתיקה ("וידום") מתחלפת בעבודה. היכולת לקום מתוך השבר המשפחתי האישי ולפעול למען תיקון הכלל היא תמצית החוסן היהודי. מעבר זה מהדהד לאורך ההיסטוריה – מחורבן הבית ועד לשברים הבלתי נתפסים של ימינו.
המושג המרכזי במשנתו של אלפרד אדלר(1870–1937) רופא ופסיכולוג יהודי-אוסטרי ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, הוא "העצמי היוצר" ((SELF CREATIVE.
אדלר הציע גישה מהפכנית להתמודדות עם טראומה ושבר: הוא אינו שואל: מה קרה לאדם? (שאלה המשאירה את האדם בעמדת קורבן של העבר ושל נסיבות חיצוניות), אלא מתמקד בשאלה הגורלית: מה האדם עושה עם מה שקרה לו. זו התמקדות בעתיד ולא בעבר. מבחינתו, האדם אינו תוצר סביל של גורלו, אלא הריבון עליו דרך הפרשנות שהוא בוחר לתת לו. משפט המפתח המזקק תפיסה זו הוא: "החוויות אינן קובעות את חיינו, אלא המשמעות שאנו מעניקים להן."
יש זיקה בין דברי חז"ל לבין המודל האדלריאני. לאחר חורבן הבית, חז"ל סירבו להישאר במצב של שיתוק ושתיקה. הם לא נתנו לאסון הלאומי להגדיר את היהדות. באמצעות "העצמי היוצר" הקולקטיבי, הם בחרו להעניק לחורבן משמעות של צמיחה, ובראו עולמות חדשים של תפילה וחסד שאינם תלויים במבנה פיזי אלא ברוח האדם.
חז"ל קבעו כי הדיבור, התפילה, יחליף את הקורבן הפיזי ("וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ "-הושע יד, ג). רגע השיא ביום הכיפורים הוא הווידוי של הכהן הגדול: "אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל" (בבלי יומא ס"ו ע"א). כיום, כשאנו אומרים בבית הכנסת מילים אלה ביום הכיפורים, אנו משחזרים את עבודת הכהן הגדול במקדש שחרב. הווידוי המילולי הוא אקט אדלריאני מובהק – הוצאת הכאב והשבר דרך המילים, לקיחת אחריות ובחירה בנרטיב של תיקון ובנייה מחדש.
אדלר טען כי בריאותו הנפשית של האדם נמדדת ביכולתו להתמודד עם שלושה אתגרי חיים מרכזיים: עבודה, חברה, אהבה (ומשפחה). חז"ל הבינו שחורבן ואובדן, מרסקים את המשימות הללו, והציעו דרכים לבנותן מחדש:
השבר שחוו תושבי העוטף והחברה הישראלית בעקבות טרגדיית ה-7 באוקטובר היה חורבן של משפחות שלמות, חיסול של קהילות ופציעה טראומטית עמוקה בלב ובנפש. זהו ה"אחרי מות" המודרני שלנו.
במקום שבו משפחות נמחקו וקהילות נקרעו, ה"עבודה" הופכת לקשה פי כמה. התורה מלמדת אותנו, וכך גם אדלר שדווקא מול טראומה קיצונית, לקיחת האחריות על ה"משמעות" היא הדרך היחידה לחיים. ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", דיבר על מציאת פשר לחיים כדרך להתמודדות עם משבר. השורדים הבוחרים להשתקם, להנציח ולבנות קהילה חדשה מתוך השברים, פועלים מתוך "העצמי היוצר". השיקום נעשה בעמל, ביזע ובדמעות כדי להחזיר את תחושת ה"שכינה" – תחושת הערך, השייכות והביטחון – אל תוך המשפחות והקהילות שנפגעו.
לסיכום, כמו אהרון הכהן, שעבר מהשתיקה המוחלטת של ה"וידום" לאחר מות בניו אל עבודת הקודש, כך גם אנו נקראים לעבור מהשיתוק אל העשייה. המקדש הפיזי חרב, ומשפחות רבות נהרס, אך היכולת של האדם – ושל עם – להחליט איזו משמעות לתת לשבר ולצאת ממנו לבנייה מחדש, היא "קודש הקודשים" של הנפש. בכל פעם שאנו בוחרים בחסד ובתקווה על פני ייאוש, אנו משחזרים את עבודת הכהן הגדול בתוך החיים עצמם.- בלומה דיכטוולד. ה' באייר תשפ"ו.
&
*דבר תורה - אחרי-מות - קדושים - תשפו - "לא תאכלו על הדם"
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
*
דבר תורה זה מוקדש לזכרם של בני דודנו יוסף מלאכי גדליה ובן זוסמן וכל חיילנו הי״ד שנפלו על הגנת העם והארץ במלחמת התקומה בימינו.
בפרשות שנקרא השבת - פרשות אחרי-מות וקדושים - מוזכר הדם שלושים ואחת פעמים בעשרים ואחד פסוקים. בחלקה הראשון של פרשת אחרי-מות (ויקרא פרק טז) שבעה פסוקים עוסקים בעבודת הדם - הזאתו על הכפורת ועל המזבח - שבמסגרת הקרבת הקורבנות והכפרה ביום הכיפורים. בסיומה של פרשת קדושים (ויקרא פרק כ) שבעה פסוקים מתרים במי שעושה עבירות חמורות ש'דמו בראשו': "אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ", וכן "דְּמֵיהֶם בָּם" של נואפים, מגלי עריות ועושי תועבות נוספים, והפסוק האחרון בפרשה: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם".
באמצע, שבעה פסוקים מזכירים דם בהקשרים שונים, אם כי נראה שגם פה יש מכנה משותף אחד. בפרק יז נאסר פולחן מחוץ למשכן: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה… דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ… וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", נאמרה החובה לכסות את הדם של חיות שניצודו: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר". ונאסר לאכול דם, כי הדם, שמעביר את החמצן שמשמש להפקת אנרגיה (ATP) לתהליכי החיים בכל הגוף, הוא הנפש החיה, הפועמת והפועלת: "כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כׇּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כׇּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת". בפרק יט נאמרה החובה להציל את חיי הזולת בלשון אלגורית שנשענת על אותה תובנה של הדם כמניע את החיים: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", והמופע האחרון בשביעיית הפסוקים האמצעית הוא האיסור לאכול 'על הדם' - ביטוי שזכה לפרשנויות מרובות אליהן אתייחס בהמשך, וכרגע רק אציג אותו בתוך ההקשר שבו נאמר:
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כׇּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כׇּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'. אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטׇמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. (ויקרא יט, כג - לב)
איסור אכילת הדם לכשעצמו מופיע נקודתית גם בספר בראשית וגם בספר דברים, ועל מנת שנוכל לאפיין טוב יותר את ריבוי מופעי הדם והמבנה שבפרשות שלנו, אציג אותם בקצרה.
בספר בראשית, לאחר שבעקבות רצח הבל ה' אמר לקין: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד, י-יא), כאשר לאחר המבול נח ובניו יוצאים מן התיבה, והם אמורים לכונן חברה אנושית מתוקנת, ה' מצווה: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ… וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ד-ו). לפי חכמים איסור אכילת הדם, הנפש והחיים, שנאמר לבני נח הוא איסור אכילת איבר מן החי, ונראה שההצמדה לאיסור רצח מלמדת על זלזול כללי בחיים. מי שאוכל איבר מבהמה או חיה, מבלי להרוג אותן תחילה, הוא עצמו חיה טורפת שעלולה גם להרוג בני אדם.
בספר דברים פרק יב נאמר: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר". ההקשר של הרחבת הגבול ואכילת בשר בכל מקום ולאו דווקא כחלק ממעשה הקורבנות, מהדהד את הפסוקים שנאמרו ליהושע לקראת כיבוש הארץ: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי…" (יהושע א, ו-ז). כלומר, יש חשש שלהט המלחמות מול עמים אחרים, והכיבוש, יהפוך אותנו לחייתיים ו"צמאי דם". לכן לקראת הכניסה לארץ ה' מזהיר "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" כאזהרה שבעקבות המלחמות לא נאבד צלם אנוש.
אם נחזור לפרשה שלנו נוכל להסביר שהפסוקים בפתיחה המתארים את דם הכפרה לא עוסקים בשפיכת דם אלא בהערכה רבה לדם. יש הזאות מדוייקות ונגיעות מדודות בדם על קרנות המזבח. אף אחד לא רוחץ בדם, וריבוי שלו לא משמש בקודש. בני אדם, כבעלי בחירה עלולים לפעמים לחטוא. באמצעות מעט דם מבהמות כשרות שאינן טורפות, ושהביולוגיה וההתנהגות המובנית-מראש שלהן לא מאפשרת להן לטעות, מכפרים על נפש החוטאים. אם הפרשה פותחת בכפרה הכללית עבור כולם ביום הכיפורים, הרי שבסוף הפרשה הדם משמש כתזכורת לאחריות האישית של כל אדם שלא לעשות חטאים. חטאים של קללת אב ואם, גילוי עריות, תועבות ופנייה לאובות וידעונים, הם חטאים מהסוג שמפרק את המוסדות של החברה המתוקנת.
בשביעייה שבאמצע, ההסבר "כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא", החובה לכסות את דם החיות והעופות הניצודים, והאיסור לפזר את דם הקרבנות בכל מקום במחנה, מחנכים להתנהגות החברתית הפנימית הראויה. ואכן התורה ממשיכה מסבירה את עצמה במפורש:
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'. (ויקרא יח, ג-ה)
מכאן ממשיכה התורה לפרט איסורי עריות ותועבות ומסכמת: "וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ" (ויקרא יח, כו-כז). השאלה היא מה עם תועבות מצרים שהוזכרו בפתיחה? כנען, כמי שהיה בנו של חם שקולל לאחר שגילה את ערוות אביו (מטאפורית או פיזית תלוי בפירושים שם), מייצג את תרבות העריות שהתורה בוחלת בה. מה הן תועבות מצרים שאף הן נאסרו בפתיחה? להבנתי הן כל מה שנאמר לפני כן על תרבות של דם, וזלזול בחיי אדם. המכה הראשונה במצרים היתה מכת דם כי המצרים מילאו את היאור בדם התינוקות של בני ישראל. במכה האחרונה, מכת בכורות, בני ישראל מסמנים את הבתים שלהם בדם על המשקוף ועל המזוזות, כדי לומר שהבתים האלו כבר ספגו בעבר את היחס הרצחני של המצרים, ואין להכותם שוב. כך, דם קרבן הפסח שעל פתח הבית, הופך להיות סם חיים וסמל להצלה. דם הקרבן מכניס חיות מחודשת בבני ישראל, העומדים לצאת לחיים חדשים.
מכאן התורה תמשיך להתנהגות שבה השפה והנורמה הן: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". חברת מופת סולידרית שבה אדם לא מדבר סרה בחברו, ואף נחלץ להצלתו. חברה שבה ההצלחה הכלכלית: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כׇּל עֵץ מַאֲכָל… וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" ממשיכה ל"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ואחר כך גם לסדרה של התנהגויות ראויות המבטאות את הזהות הישראלית. זהות ייחודית שמתבדלת משתי התרבויות השולטות במרחב - המצרית צמאת הדם והכנענית רוויית היצרים. סדרה שמסתיימת בציווי לכבד את צלם א-לוהים שבאדם: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". מכיון שבונים נורמות, והיות שהתנהגויות של אחד משפיעות על האחר, הציוויים כוללים גם את הגר. לדוגמה: "כׇּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם".
כאמור, רבו הפירושים לפסוק: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם". הרמב"ן בפירושו לפרשה שלנו הסביר: "ועל דרך הפשט הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים כי הוא דבר למד מענינו והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות…" ואכן במחקר המזרח הקדום זיהו פרקטיקה פולחנית שבה הכהן חופר בור ומקריב לתוכו קורבנות. הדם של החיה המוקרבת (לרוב כבש) מוזרם ישירות לתוך הבור. המטרה הייתה "להאכיל" את אלוהי השאול או "לפתות" אותם לעלות ממעמקי האדמה כדי לענות לשאלות או להסיר קללה. יש אפילו שמצביעים על קשר אטימולוגי ומושגי בין טקס ה- api החיתי לבין ה'אוב' המקראי. כנראה שלאכול 'על הדם' - ליד שלולית של דם - לא באמת מסיר את הקללה, ואפילו להיפך. בעוד שבפולחן הכנעני והחיתי שפיכת הדם לבור היא אקט רצוי שנועד לפייס את האלים ולקבל כוחות, בתורה, האדמה, ש"אכלה" דם אדם היא מקוללת: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ". קין דווקא מאבד את כוח היצירה, ונענש להיות חיה התלושה מכל הקשר של בניית תרבות: "כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ".
חכמי התלמוד הרחיבו את הקריאה בפסוק למגוון של התנהגויות ראויות המביעות את ערך החיים, האחריות והשליטה העצמית. בתלמוד הבבלי (סנהדרין סג, א) כללו בפסוק את האיסור לאכול מבהמה שנשחטה בעודה מפרכסת לפני שהיא מתה, האיסור על בית-דין שהוציאו אדם להורג לאכול באותו יום, והאיסור להרבות באכילה ושתיה כדרך זולל וסובא, ועוד. אני מוכן אפילו לשער שהניסוח של האיסור כאיסור 'אכילת דם' ולא כ'שתיית דם', מבטא את המכנה המשותף של נורמות התנהגות אנושיות ותרבותיות. לשן 'אכילת דם' מחברת 'אכילת אדם' ברצח, או אפילו בהוצאה להורג על ידי בית דין, עם איסור אכילה 'על הדם' ועם חובת 'כיסוי הדם'.
אחרי אלפיים שנות נדודים, ציינו השבוע את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וחגגנו את יום העצמאות ה-78 של מדינתנו הריבונית, בעוד אנחנו בעיצומה של מערכה שגובה מאיתנו מחיר דמים. אנחנו חייבים להיות צבא ישראלי, ואומה ישראלית, שמתייחסת לכל אדם כצלם א-להים. אומנם בלעם תיאר את עם ישראל: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד) או: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כד, ח), אבל זו השפה של העמים שמדברים עלינו, לא השפה שלנו. ומדהים כמה הדברים לא השתנו מאז.
התורה חוזרת מספר רב של פעמים על ירושת הארץ ומקפידה על שפה אנושית-תרבותית, כאשר הביטויים הכי קיצוניים שמצאתי הם: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ז, טז); "כִּי לַחְמֵנוּ הֵם" (במדבר יד,ט) ופסוק נוסף שמדבר בלשון אכילה על השלל ולא על האויבים עצמם: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם… וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ…" (דברים כ, י-יד). לכן, במאבקים הצודקים שלנו ובחברת המופת שאנחנו בונים, אסור לנו לאבד את האנושיות שלנו. אסור לנו 'לאכול על הדם' לא בעת מלחמה ולא בעת שלום.
בני דודיי שנפלו במלחמה, ואלפי החיילים שיצאו להגן על העם והארץ, היו כנשמות גדולות ורכות למופת של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". גם כשיצאו להילחם הם היו אוהבי אדם ולהם ולכל חיילנו אנו חבים את חיינו. יהיה זכרם ברוך.מייקל אייזנברג.
&
פרשת אחרי מות-קדושים. תשפ"ו-הקדושה ככלי לשלמות האדם- אריה דיכטוולד
בפתיחת פרשת קדושים מצווה התורה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם". המונח 'קדושה' בלשון המקרא ובחז"ל משמעותו היא פרישות והיבדלות. מסביר רש"י:"- הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר (=הגבלה) ערווה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז - ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו)...." ועוד.
היבדלות ניכרת במצוות קיומיות-מצוות עשה. החידוש של רש"י (על פי "שפתי חכמים") שקדושה שבפרישות קיימת גם בהתרחקות מגילוי עריות-במצב פסיבי. הקמת הגדר הופכת את הפרישות למופע פרואקטיבי. את הגדר יש לתחזק כל הזמן. רש"י מתבסס, כנראה, על מדרש ספרא קדושים פרשה א עד פרק א אות א.
נתמקד בהסבר אחד של המדרש:... " קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. לומר =בפשטות] אם מקדישים אתם עצמיכם מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי ואם אין אתם מקדישים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קידשתם אותי, כלומר, הפנים הם כלפי ישראל-הכול תלוי בכם-להכרעתכם. או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש =וזו טעות] תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי !!!".
המדרש בסיפא מבקש להרחיק אותנו מהשוואה בין שתי הקדושות-קדושת האדם וקדושת הא-ל.
נרחיב ע"פ תורתו של ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843-1926 פולין): מחבר ספר "משך חכמה" על התורה:
"קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. בתורת כהנים (=הנ"ל): לומר, אם מקדישים אתם עצמיכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. העניין, שהבורא יתברך בעצמותו הוא בלי תכלית ובלי גבול, ואינו צריך לשום שלמות זולתו, והוא שלם קודם היות העולם כמו לאחר היותו. רק מפני שהבורא יתברך רב חסד, האציל עולמות עליונים וגלגלים אין חקר ואין מספר, וכולם מספרים הודו וכבודו", =קדושתו של האינסופי היא אינסופית ובלתי נתפשת בשכל האנושי הסופי.
אם כך מה פירושו של המדרש? על הפסוק בפרשת יתרו 'במשוך היובל המה יעלו בהר'. מסביר "משך חכמה"..
וזה שכיוונו חז"ל - שבאמת כל עיקר הדת היה כדי לעקור מלבות בני ישראל עניני עבודה זרה ולהראות להם כי לא יראו כל תמונה, ... כי אין קדושה בשום נברא רק לבורא יתברך. וזה שאמרו שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש ובסיבתו =בגלל זה] נגלה השם עליו - לא כן בני ישראל. כי "במשוך היובל (המה יעלו בהר"), והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו. ...=כמו במעמד הסנה]
=כלומר, עצמים ומקומות אינם קדושים – הם מוקדשים.
ולכן בבית עולמים (=בית המקדש) שקדושתו לעולם לכן =הכוונה] שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבניין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו, וכמו שדרשו בתורת כהנים פרשת תזריע (פרק א, ד) מ"לא תבא" (ויקרא יב, ד) שמאחוריו מותרים ליגע בו כל הטמאים, להראות שרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא, ובפנים ממנו קודש, לא מאחוריו... =אין קדושה בעצמים
אם כך למה הכוונה שהמקדש קדוש?
...... ועוד נראה כמו שבארנו בכמה מקומות, שעל ידי מעשה גבוה =הקב"ה] לא נתקדש שום דבר, רק בהקדישו האדם. ולזה מוכרחים אנו לפרש המקרא (פסוק כג) הלא "אתה העידות בנו לאמור הגבל את ההר וקִדשתו", לא שהשם ציווה למשה שיקדש ההר, ..., =אלא] שהוא =ה'] יקדש אותו במה שירד לעיני כל העם על ההר. ...ולא נתקדש קרקע ההר...
הקב"ה אינו מקדש – האדם הוא המקדיש במעשה על ידי שמבדיל, שמקצה, שמגביל חפץ או אדם. נוכחות אלוקים מְקַדֶּשֶׁת בעקבות מעשה האדם!
מטרת המצוות – ליצור אדם שלם . קדושה = שלימות
מדרש: (בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מד). אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: (בראשית טו, א). הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַתה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ (תהלים פרק יח, לא): אם דרכיו תמימים, הוא על אחת כמה וכמה! רב אמר...1], וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לְצָרֵף בהם את הבריות.
ומפרש "המאירי" (בית הבחירה מסכת ברכות דף לג ע"ב): לְצָרֵף בהם את הבריות רוצה לומר, להקנות לעושיהם שלימות =כמו צורף הלוקח חומר גלם ומייצר כלי שלם]
ברכת "אשר קדשנו במצוותיו" - המצוות מקדשות - מאפשרות היבדלות
רבינו בָּחיי בן אשר (ספרד המאה הי"ג) בפרשת שלח: ועוד יש במצווה הזאת (=במצוות ציצית) סוד נפלא ...וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים: מקובלות ומושכלות,(=שמעיות ושכליות) וחכמי האמת ז"ל (=חז"ל) תקנו לנו נוסח הברכות למצוות המקובלות (=שאין להם טעם, השמעיות) ולא תקנו למצות המושכלות =השכליות], לפי שהמקובלות הן הן עיקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". (עיין רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה א)
צא ולמד: המשמעות הבסיסית של השורש ק.ד.ש. הוא הבדלה, הפרדה, הקדשה. א"כ מה המשמעות של הציווי "קדושים תהיו" ביחס לנימוק, "כי קדוש אני", וכי ניתן להשוות קדושת האדם לקדושת ה'?
קדושתו של ה' מובדלת מהטבע ומהשגתנו האנושית, היא טרנסצנדנטית. קיום המצוות הוא הכלי שמאפשר באופן מעשי להשיג קדושה=פרישות ובכך להשיג שלימות-הוא כור ההיתוך של הצורף המסלק את הסיגים ובונה כלי שלם.
לכאורה, ניתן היה לחשוב שהקדושה היא תכונה פסיבית של הימנעות, אך התמונה עמוקה הרבה יותר: הקדושה היא תהליך אקטיבי של תיקון האדם.
רבי מאיר שמחה מדווינסק, בספרו "משך חכמה", מניח יסוד אמוני חשוב: אין קדושה עצמית בשום דבר מלבד הבורא יתברך. הוא לומד זאת ממעמד הר סיני: כל זמן שהשכינה הייתה על ההר, הוא היה אסור במגע; אך ברגע שהכול הסתיים והשכינה הסתלקה – הפך ההר למקום מרעה לבהמות.
אין קדושה לעצמים, למקומות או לאנשים, ללא מעשה . ארץ ישראל נתקדשה ע"י כיבוש. המקדש ע"י חנוכת המזבח. אנחנו מתקדשים ע"י מעשה המצוות. חז"ל מלמדים אותנו במדרש: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, המטרה של המערכת ההלכתית אינה הצרכים של הקדוש ברוך הוא, אלא בניית אישיותו הרוחנית של האדם. זוהי תמצית הציווי "קדושים תהיו": לצאת מהמיקוד העצמי ("פרושים מעצמכם") ולהקדיש את החיים למטרה נעלה יותר. הקדושה אינה פרישות מהחיים, אלא חיות מלאה המכוונת אל הטוב והשלמות הרוחנית. - אריה דיכטוולד. ה' אייר-יום העצמאות תשפ"ו.
&
"הרימו מכשול מדרך עמי"- חיים קופל- פרשת אחרי מות-קדושים.
1) בתחילת פרשת קדושים: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי הַשֵּׁם" (יט,יד). רש"י, על אתר, מביא את התורת כהנים שמסביר, "לפני עור לא תתן מכשול" שהכוונה לעיור בדבר, שלא ייתן לו עצה שאינה הוגנת לו. כך גם מסביר "החינוך" (מצוה רל"ב), וכך גם מפרש הרמב"ם "כָּל הַמַּכְשִׁיל עִוֵּר בְּדָבָר, וְהִשִּׂיאוּ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוגנת לוֹ" (הלכות רוצח ושמירת הנפש יב,יד).
2) יש להסביר, למה מפרשי התורה הנ"ל, ועוד אחרים, לא מסבירים את הפסוק, כפי שנשמע מפשוטו: שלא ייתן תקלה בדרכו של העיוור, לבל יתקל בה ויינזק ? אבל לא נעסוק בכך בגיליון זה, אלא בהיבטים אחרים של צווי התורה, מתוך מאמר שכתב חנן פורת ז"ל.
3) נראה שהתורה חיברה בדווקא בפסוק אחד, חרש ועיוור, ואכן הן החרש, והן העיוור אינם יודעים מי ביקש להרע להם, ולכן הסיומת בפסוק מתאימה לשניהם "ויראת מא-להיך אני השם", הקב"ה יודע הכל. אבל מבחינת תוצאת מעשיהם, יש הבדל גדול. בעוד העיור ניזוק ממש מהעצה הרעה שקיבל, הרי שהחרש, לא שמע את הקללה, ולא נפגע ממנה כלל, שהרי: קללת חינם אין לה תוקף, וכבר יעץ שלמה המלך להתעלם ממנה: "אַל תִּתֵּן לִבְּךָ אֲשֶׁר לֹא תִּשְׁמַע אֶת עַבְדְּךָ מְקַלֶּלְךָ" (קהלת ז,כא).
4) ואפשר שדווקא שאלה זו, מַבְהִירָה אֶת הַמֶּסֶר שֶׁבְּפִי הַתּוֹרָה: החרש אומנם אינו ניזוק מקללתך, אבל אתה עצמך נפגע ממנה! שאתה מרגיל עצמך בכך, וגורם לעצמך השפעה רוחנית שלילית. ראיה לדבר ניתן למצוא מהפסוק "כְּצִפּוֹר לָנוּד, כִּדְרוּר לָעוּף, כֵּן קִלְלַת חִנָּם לֹא תָּבֹא" ( משלי כו,ב). נשים לב לקרי ולכתיב שבפסוק : המילים " לא תבוא" זה הכתיב, שמשמעותו שלקללת חינם אין ממש. אך הקרי הוא "לו תבוא" והמשמעות היא שקללתו, תַּחְזֹר אֵלָיו כְּבּוּמֶרַנְג וְתִפְגַּע בּוֹ. ומכאן הדימוי לציפור ולדרור, שכשם שהן שבות אל קינן, כך תשוב הקללה אל ראש המקלל.
5) ובדומה לחטא המרגלים: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג,ב). ורש"י במקום, מביא את המדרש למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה (משה, לשון הרע), ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (דיברו לשון הרע על ארץ ישראל ולכן נענשו). ולכאורה מה הדמיון? מרים דיברה לשה"ר על משה, לכן נענשה, אך המרגלים דיברו לשה"ר על ארץ ישראל, עצים ואבנים, שאינם מרגישים, ולמה אסור?
6) נראה להסביר שאדם שמדבר לשה"ר, אף על דומם,(מעבר לעונש שקיבלו המרגלים) יש עליו השפעה פנימית, שלילית , והוא מורגל בכך, ועלול בעתיד לדבר לשה"ר גם על אנשים. יתירה מכך, הוא אף חייב להכיר לו טובה במקרים מסוימים, כפי שנהג משה רבנו. שהרי את שלושת המכות הראשונות ביצע אהרון. כֵּיוָן שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה חַיָּב בְּהַכָּרַת הַטּוֹב לַיְּאוֹר לְשָׁם מִלְּטוּ אוֹתוֹ מִפַּרְעֹה. וכן לעפר, שם טמן את המצרי שהרג, ומנע לכידתו .
7) תשובות לפרשת תזריע
א. מי מבין "הַתְּאָרִים" הבאים מוזכר בפרשה: א) פּוֹרֵחַ ב) פִּקֵּחַ ג) קֵרֵחַ ד) גִּבֵּחַ?
תשובה: רק קֵרֵחַ וְגִבֵּחַ מוזכרים בפרשה. קרח = "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא" (יג,מ) גבח = "ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא" (יג,מא).
ב. מילה בפרשת תזריע , שבין אותיותיה יש רצף של חמש אותיות עוקבות,(לאו דווקא, לפי הסדר)?
תשובה: "והבגד" "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע" ( יג,מז). וכן (יג,נח).
8) שאלות לפרשת אחרי מות קדושים
א. ה' עשה לנו פעולה, לכן אנו נעשה אותו דבר ל...., למי הכוונה? (פרשת קדושים)
ב. ארבע אותיות, שגם אם נשנה את הסדר שלהן, נקבל מילים קרובות ביותר במובנן. אלו הן? ( פרשת אחרי מות)
שבת שלום- מעדנים 391ב אחרי מות קדושים תשפ"ו- חיים קופל
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"לhkop77@gmail.comאו בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *אחרי מות קדושים*.-יגאל גור אריה
סדר החגים הלאומיים שלנו לא מסתדר לי.
אנחנו בימים שהלב מכווץ בין הזיכרון הפרטי והלאומי. המעבר הרגשי שקורה מדי שנה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מרגיש השנה חד וחשוף מתמיד.
בפרשתנו יש מעבר דומה,
״..ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ ...״
״קדושים תהיו״ מרתיעה ומאיימת. מה פשר דרישה זו?
הדרישה להיות קדוש מציבה אתגר גדול. אנו נדרשים לרסן את עצמנו מתוך משמעות עצמית. התורה אינה קובעת עבורנו את המסגרת ,המשימה מוטלת במלואה על האדם .
אנו נדרשים למצוא את האיזון בין הנפש לגוף בין הריסון לשאפתנות, בין הדאגה הפרטית לתרומה הציבורית.
כהורים אנו מורגלים להציב גבולות וזה טוב וחשוב, במקביל אנו צריכים לחנך למשמעת עצמית. יש צורך לקבוע יעדים, ולאפשר לילדים לבצע את המשימה בכוחות עצמם. לחנך לגבולות אבל להציב יעד –"*קדושים תהיו*" לאפשר להם/לילדנו עצמאות מסוימת בהשגת המטרה.
עם תיק מלא ערכים ויעדים אלו נצא למסע חיינו.
הציווי:״*ואהבת לרעך כמוך*״מצוות עשה ומושג יסוד.
משמעותה היא שהאדם צריך לאהוב את רעהו כשם שהוא אוהב את עצמו, מכאן נגזרים דרכי התנהגויות רבות.
״*ואהבת לרעך כמוך* ״ קדושי השואה וקדושי מערכות ישראל, עומדים ומתבוננים בנו מלמעלה בימים אלו: האם הפנמנו? האם אנו מכבדים אחד את השני? האם נותנים בישראל כבוד לילד ולזקן, לבעל ולאישה, ללוחם וללומד התורה? האם אנו ראויים לקורבן שהקרבנו?
סיפור ללמוד להיות- אדם
יום אחד פגש גבר במורהו מבית הספר היסודי.פנה הגבר אל המורה ושאל אתה זוכר אותי? הייתי תלמיד שלך.
כן ענה המורה, אני זוכר אותך. היית תלמיד שלי בכיתה ג'. ומה אתה עושה היום?.
אני מורה ענה הגבר שהיה התלמיד לפני שנים רבות."ומה נתן לך את ההשראה להיות מורה?" שאל המורה המבוגר.
*אתה*, ענה לו הגבר.ואיך זה שהייתי לך השראה להיות מורה? שאל המורה המבוגר בפליאה.
כי ראיתי איזו השפעה הייתה לך עלי והחלטתי שכך אני רוצה להשפיע על ילדים והלכתי ללמוד חינוך.
ומה הייתה השפעתי עליך, אני סקרן שאל המורה המבוגר.
אתה לא זוכר? שאל הגבר. הייתי בטוח שאתה יודע וזוכר את הסיפור. אז אזכיר לך:
יום אחד הגיע לכיתה חבר שלי ועל ידו שעון יפה שהוריו קנו לו. תמיד חלמתי על שעון וכל כך רציתי את השעון שלו,
כשראיתי שהוא הניח את השעון במגירת השולחן חמדתי והחלטתי לגנוב אותו. הילד בא אליך בוכה והתלונן שגנבו לו את השעון ואתה הסתכלת עלינו, על כל תלמידיך בכיתה ואמרת:מי שלקח את השעון של הילד הזה, החזר אותו בבקשה.
הייתי נבוך מידי וגם לא רציתי להחזיר את השעון, אז לא הודיתי בגניבה ולא החזרתי אותו. קמת, נעלת את דלת הכיתה ואמרת:
"אצטרך להעמיד את כולכם בשורה ולבדוק בכיסים שלכם כדי למצוא את השעון ולהחזיר אותו" וזה מה שעשית.
אני זוכר שחשבתי שזה יהיה הרגע המביש ביותר בחיי.בקשת מכולנו לעמוד ליד הקיר ושכולם יעצמו את עיניהם.
הודעת לנו שהעיניים של כולם חייבות להיות עצומות. כך עשינו, ואתה עברת מילד לילד, מכיס לכיס, וכשהגעת לכיס שלי מצאת את השעון,
הוצאת אותו, המשכת לעבור הלאה מילד לילד ואז אמרת "ילדים, הכל בסדר, פיקחו את העיניים". החזרת את השעון לבעליו ומעולם לא אמרת מילה על כך.
לא הזכרת את הסיפור ואת האפיזודה ואני חשבתי לעצמי שהצלת את כבודי באותו יום. במקום שיהיה עלי כתם של גנב, שקרן, ילד בזוי – הצלת את כבודי ואת נפשי.
לא רק שלא דברת על המקרה עם אף אחד, גם לא דיברת עליו איתי. הזמן עבר ואני הבנתי את המסר וגם ידעתי שכך מתנהג מחנך אמיתי ושזה מה שאני רוצה לעשות עם חיי. לכן הלכתי ללמוד חינוך.
המורה הקשיב והיה נפעם, והגבר שאל אינך זוכר את הסיפור? כשאתה רואה אותי ושומע את שמי, זה לא מזכיר לך את האירוע? ואותי? אינך זוכר שחיפשת בכיסים ושמצאת את השעון אצלי? איך זה שאינך מזהה אותי?
ענה לו המורה המבוגר: "*כי גם אני עצמתי עיניים*.
שבת שלום!- שבת שלווה וענוגה עם הרבה תיקווה!! *יגאל גור אריה*
&
פרשת אחרי מות-קדושים- דובי פריצקי קק"ל
יום העצמאות שחגגנו השבוע, מזמין אותנו להתבונן מחדש במשמעותה של מדינת ישראל — לא רק כמקום מקלט לעם היהודי, אלא כמרחב של ייעוד. יש לעם ישראל ארץ לא רק כדי שיהיה לו בית, אלא כדי לבנות בה חברת ברית: חברה של צדק, אחריות, קדושה ומשפט. דווקא בארץ אפשר לגלות שקדושה איננה שייכת רק לבית הכנסת, אלא גם לחיים הציבוריים, לחברה, לכלכלה, למשפט ולמדינה.
הפרשות מלמדות תחילה שקדושה מתחילה בקבלת עול, בגבולות, במשמעת ובציות לרצון ה'. "קדושים תהיו" היא קריאה להיבדל, לרסן את הרצון, ולהבין שעבודת ה' אינה רק רגש או השראה, אלא מחויבות יומיומית המתבטאת במצוות, באיסורים ובחיים של ציות.
אבל הפרשות מוסיפות רובד נוסף: הקדושה איננה רק בהיבדלות אלא גם בבניית חברה מתוקנת. לקט ופאה, צדק, יושר, אהבת הרֵע, דאגה לחלש — כל אלה מגלים שהקדושה מבקשת לחדור אל תוך החברה עצמה.
וכאן שני היסודות מתחברים:קדושה היא גם קבלת עול וגם אחריות מוסרית.גם גבולות וגם חסד.גם עבודת ה' וגם תיקון החברה.
ואולי דווקא ארץ ישראל מחברת ביניהם.רק בארץ אפשר לממש קדושה לא רק בחיי היחיד אלא גם בחיי ציבור.לא רק אדם קדוש — אלא חברה קדושה.
פרשת אחרי מות מזהירה שהארץ איננה אדישה למעשי יושביה; הארץ דורשת אחריות מוסרית. ופרשת קדושים מלמדת מהי אותה אחריות: לחיות כך שהשכינה תוכל לשכון בתוך החיים הלאומיים.
אולי זה עומק החיבור שבין יום העצמאות לפרשה:העצמאות איננה רק ריבונות — היא אחריות.הארץ איננה רק מתנה — היא משימה.והקדושה איננה רק מה שאנו עושים בבית המדרש, אלא גם מה שאנו בונים במדינה.
שנזכה להבין ש"קדושים תהיו" היא קריאה לא רק ליחידים, אלא לעם שלם בארצו — לחיות חיי תורה, צדק וקדושה, ולעשות את מדינת ישראל ראויה יותר להיות חברת ברית של "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
שבת שלום מקיסריה️-דובי פריצקי קק"ל.
