רעיונות לשבת פרשת חוקת-תשפ"ב-מבית החברה לחקר המקרא- ד"ר זאב (ווה) פרידמן-"מדברים או מכים"&מייקל איזנברג- "פריצת דרך"&חיים קופל-"נס בתוך נס ומרפא"& הרב עמיהוד סלומון- במסר מוקלט- "הכל דיבורים".

.הרב עמיהוד סלומון במסר מוקלט בין דקה וחצי -"הכל דיבורים"

https://youtu.be/7tsQqXLGDV8

פרשת חֻקַּת – "ְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו" – מְדַבְּרִים או מַכִּים ?

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

בפרשתנו בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ ישראל, מתרחש קו פרשת המים במעבר - ממִדְבָּר למְדַבֵּר. הבאר הניסית של מרים שסיפקה מים ללא הגבלה. חדלה להתקיים. המציאות השתנתה. הסתיימו חיי התלות - "החיים הטובים של מים בחינם".

מעכשיו , לא סומכים יותר על ניסים. אך התגובה לא מאחרת להגיע בדמותו של משבר המים בפרשתנו: " וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה... וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'.וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת " (במדבר, כ', א'-ו').

כאן מזדקר לנגד עינינו המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר. אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.

האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הערך - מְדַבְּרִים ולא מַכִּים שהיא אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל –מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ,שסופה מי ישורנה.

הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון- דברו אל הסלע ואל תכו אותו . כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ... וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם." (במדבר, כ', ז'- יג' ).

משה עדיין מקובע במרחב של המִדְבָּר ולא במרחב של המְדַבֵּר. משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם.

מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן יצאו מים מן הסלע: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, המבחן האתגרי התהליכי של המעבר ממִדְבָּר למְדַבֵּר נחל כישלון צורב. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.

רוברט גרינליף קורא לזאת בספרו ( 1977 ):" מנהיגות משרתת" ( Servant Leadership). מנהיגות משרתת אוחזת בדיבור ולא בהכאה. היא חייבת לדבר ולקיים כל הזמן תקשורת דיבורית בלתי פוסקת עם קהל משורתיה. מנהיגות משרתת שמתמודדת כל הזמן עם התנגדויות, קונפליקטים, מניפולציות, ביקורת ואף השמצות, עליה לנהוג בשיג ושיח , בדיאלוג ובדיבור. מנהיגות משרתת יודעת שאת החושך לא מגרשים במקלות, אלא רק באור הדיבור. מנהיגות משרתת , אל לה להכות את משורתיה.

אך מנהיגות משרתת חייבת גם היא ,בהתבוננות פנימית, שלה עם עצמה ובתוכה. אל לה להכות בסלע הפנימי האישי שלה ולנהוג בו בנוקשות, אטימות ונחרצות. אלא, עליה לנהוג בדיבוב אישי פנימי, בשובה ונחת בהתבוננותה בסלע הפנימי שלה. בסבלנות ובסובלנות ,כי גם מים , שוחקים את קשיחותו של הסלע.

כך נלמד אודות הפער הגילאי ,בסוגית דיוננו - מְדַבְּרִים או מַכִּים?, בין השנה הראשונה של בני ישראל במדבר, לבין השנה האחרונה במדבר טרם כניסתם לארץ, כמתואר בפרשתנו.

בשנה הראשונה, עדיין קשה להטמיע את דיאלוג השיג והשיח בדיבור ויש צורך להשתמש - בהכאה ולא בדיבור. כך זה קורה לעם ישראל בגיל שנה לצאתם ממצרים, במשבר המים הראשון בשנה הראשונה במסע המדברי:" וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ד'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה ... וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( שמות, יז',א'-ז').

לעומת זאת בפרשתנו שעוסקת במשבר המים בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ, הכרעתו של הקב"ה בסוגיה – מְדַבְּרִים או מַכִּים, היא מאד ברורה : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".

במשבר המים הראשון , עניין לנו עם ילד מדברי בן שנה, קשה לנהל איתו דיבור. אבל בינתיים הילד גדל וכיום הוא כבר בן 39. בגיל זה , כבר מצפים להתנהלות של שיג ושיח – בדיבור ולא בהכאה. לכן, ההכרעה היא – "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".

המים הם עוגן מרכזי בעל משמעות, לאורך ספר במדבר בכלל ובפרשתנו בפרט.

המים בזרימתם חוצים גבולות ומחברים ניגודים , כמו נחל סארוד ,הזורם בליבו של הכפר ע'ג'ר, שהוא כפר עלווי מוסלמי, החוצה את הגבול שבין לבנון לבין ישראל. כך גם נהר המיסיסיפי השני בגודלו בצפון אמריקה, המשתרע על פני 3,782 ק"מ וחוצה 10 מדינות. השליטה בנהר הייתה יעד אסטרטגי של שני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקנית במאה ה- 19 .

הנה כי כן, המים המפכים והזורמים, אינם מבחינים בשונות ובניגודים בין שבטים, אוכלוסיות ודתות. הם גם לא מבחינים, בין אויב לאוהב. בין מצדדי עבדות לבין שוללי עבדות.

דיבור המים בזרימתו, הוא נטול קנאה, צרות עין ואגו. המים נושאים בזרימתם את בשורת השלום, האחווה והרעות. כך הם קרויים- מים חיים, המרווים אדמה, צמחים ובני אדם כאחד. בכוחם של מים להחיות, אך פעמים גם המים חוצים קו אדום ועלולים להכות. בחצייתם גבולות של העדר שליטה עצמית ואיזונים, הם עלולים לגרום בסערתם , להרס ולחורבן. לכן אנו מתפללים ומייחלים למים של דיבור בנחת ולא של הכאה, שישאו בזרימתם, את הדיבור המאוזן, השפוי, הרגוע והנעים. אנו מצפים לסביבת מים שמעליהם מתנוסס דגל שאיננו שחור או אדום. כך מתנהלת לה ההרמוניה של האדם עם המים - מְדַבְּרִים ולא מַכִּים – "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי, כז', יט'). מפרש רש"י: "כמים" - הללו הפנים שאתה מראה לְתוֹכָן הן מראות לך ,"כן לב האדם לאדם" – חברו, לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".

הדיאדה בין האדם למים, מכוונת למרחב של שקיפות , אמיתות וכנות. כך בנתיבי מחזוריות חיינו, המים בשמם מייצגים את מחזוריות החיים. מים- מתחיל באות מ ומסתיים באות מ.

כך גם הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו, בהקשר לסוגיית דיוננו- מְדַבְּרִים או מַכִּים?

"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע... וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". המציאות הפנתה עורף לסלע שמדברים אליו , לעבר סלע- שמכים אותו.

הסלע התקשורתי נוכח בעצימות במחוזות חיינו. הפסקנו לדבר. כך גם הפסקנו להקשיב. אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשתנו, בדמות המכשיר הסלולארי החכם. הסלע הסלולארי החכם- הוא משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא . נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הוירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים , ובורחים ממרחב של דיבור גלוי ושקוף בינינו.

כך מתנגן באוזנינו שיר העם המסורתי והרוחני -האמריקני אפריקני, של לס בקסטר מ1950 ושל נינה סימון מ1962, אודות אדם חוטא שבורח מאלוקים ומנסה להתחבא מאחורי הסלע :

Oh, sinner man, where you gonna run to? We got to run to the rock Please hide me, I run to the rock All on that day. But the rock cried out, I can't hide you, the rock cried out All on that day.I said rock What's the matter with you? Don't you see I need you?

מצפים מהסלע המדברי כמו מהסלע בשיר העם האמריקאי ,לסייע לבריחתנו ממרחב הדיבור התקשורתי האנושי – הגלוי, השקוף והישיר. דומה שמשה אפקטיבי בדיבור ישיר עם הקב״ה, כך הוא עושה זאת בהצלחה יתירה כסנגור ,בדיבורו עם הקב"ה, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. אבל משה מתקשה בדיבור עם העם – "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". כך אנו מכירים מנהיגים בימינו, שיודעים אולי לנהל תקשורת דיבורית מצוינת עם מנהיגי על ושועי עולם במרחב החיצוני, אבל נכשלים כמנהיגות משרתת, בתקשורת הדיבורית העממית עם העם, במרחב הפנימי.

מודל שאנון - ויבר (1949 ) מלמדנו, שבכל אקט תקשורתי מושם דגש על :1.מקור המידע- לברור את המסרים מתוך הנושא עצמו, להתאימם ולהנגישם לסיטואציה התקשורתית הנכונה של מקבל המידע. 2. היעד- לאן ולמי הוא אמור להגיע ומהי התכלית 3.כלי הממסר – אמצעי ודרך ההעברה.

קשר שהוא שורש של המילה- תקשורת , הוא ראשי תיבות של : קלות, שיתוף, רגש.

כבר בספר שמות, אנו עדים לכשל התקשורת הדיבורית בין משה לבני ישראל, על אדמת מצרים.

משה כשליחו של הקב״ה פונה לבני ישראל, הנתונים בעבדות ושעבוד 7/24, ומנסה לחבר אותם לחזון הגאולה והיעוד ,של בנין רוחני וגשמי של עם ישראל בארץ ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב ... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ד' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". (שמות, ו', ו'-ח' ).

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה מתגובת בני ישראל העבדים :״ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ט'). התקשורת בין משה לבין בני ישראל, נוחלת כישלון צורב.

מדוע כשלה התקשורת הדיבורית בין משה לבני ישראל ? האם בגלל פגם טכני אורגני, של כבדות הפה וערלות השפתיים של משה, או שמא היה בתקשורת פגם אחר ?

לדעת המהר״ל מפראג ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל, 1520-1609),בספרו "גבורות ה'" פרק ד', כבדות הפה וערלות השפתיים של משה לא היה בה, פגם טכני אורגני של גמגום , אלא היא נעוצה במהות, בפער התקשורת הגדול, בין המילים הגבוהות, ההבטחות הגדולות של משה, לבין היכולת להנגיש אותן לבני ישראל.

קוצר הרוח והנפש של העם ,גם נוכח בפרשתנו: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ" ( במדבר,כא',ד').

הנה מתכתבת סוגיית דיוננו- מְדַבְּרִים או מַכִּים? בעיתויה של פרשתנו , עם סיום שנת הלימודים בבתי הספר וכך מאיר יעקב שרייבמן בשירו את דמותו של המחנך/ המורה: "הֵם אֵינָם כְּשֶׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד, אֶלָּא כְּגִשְׁמֵי כָּל הֶחֳרָפִים כֻּלָּם הַזּוֹרְמִים בְּעוֹרְקֶיךָ וּבוֹקְעִים מִמַּעַיְנוֹת אַדְמָתְךָ אִם תִּרְצֶה וְאִם לֹא. אִם תֵּדַע וְאִם לֹא הֵם בִּמְחִלּוֹת נִשְׁמָתְךָ כָּל יָמֶיךָ ". הנה כי כן, המטאפורה של זרימת המים החינוכית בדמותו של המחנך, זורמת לה לנתיב הדיבור , כמים חיים, כדמשק אליעזר – דולה ומשקה.

כל מחנך/מורה לדעת- "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים" –מכל תלמיד שנראה לכם כסלע, אפשר גם ממנו להוציא מים- מְדַבְּרִים ולא מַכִּים.

מְדַבְּרִים ולא מַכִּים ,מתנגן בסיומה של פרשתנו, בשירת באר הסלע שתתמלא במים שנמשלה לתורה ולחסד - "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם".

שבת שלום וחודש מבורך

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות

zeev@melabev.org https://www.melabev.o rg.il/articles-2/parashat-shavua/

&

פרשת חוקת - פריצת דרך - מייקל איזנברג- מנהל קרן הון סיכון-אלפא

הפרשה פותחת במותה של מרים בקדש ומספרת על משבר מים ראשון מזה כארבעים שנה:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.

רש"י על פי המדרש חיבר בין האירועים והסביר שבזכותה של מרים לאורך כל השנים היתה להם באר ניידת שנעלמה עם מותה. אם כן, למעשה הדור שנולד וגדל במדבר חווה בפעם הראשונה בחייו מחסור. היה זה על גבולה הדרומי של ארץ ישראל והמחסור הפך למשבר שצבע את כל העתיד בצבעים קודרים.

אומרים בשם בן פרנקלין: "כולם אוהבים בירה חינם", ובאנלוגיה, כולם אוהבים מים חינם וכולם גם אוהבים כסף חינם. האירוע בקדש מחדד שהמחיר הגבוה של החינם הוא ייבוש רעיוני וייבוש הנחישות. קשה לנו לדמיין אפשרות אחרת מזו שאנו מכירים כיום - קשה לחשוב על אנשים שגרים במאדים וקשה לחשוב על מטבע קריפטו שמונפק על ידי מערכת מחשבים מבוזרת ולא על ידי בנקים מרכזיים. קשה אפילו לחשוב על בדיקות רפואיות באמצעות הסמארטפון או התאמות בשגרת החיים נוכח קשיים בשרשרות האספקה. מה שבכל זאת דוחף לשינוי ולשיפור הוא העלות. העובדה שאנשים נדרשים לשלם מחיר מובילה יזמים לנסות ולמצוא דרכים להוזלת המחיר, לשיפור איכות החיים באותה עלות או לפיתוח משהו אחר לגמרי. אם אין מחיר והבירה זורמת חינם אז אין כל סיבה לשינוי ואין סיכוי שמישהו ירצה לפתח רעיונות חדשים או להתמודד עם חיפוש מים בארץ צחיחה (ובאמת כבר עדיף לחיות במצרים שבאמצעות הנילוס יש לה אספקת מים סדירה וקבועה שמנוונת ומנציחה את המצב הקיים).

אולם בעולמנו שום דבר אינו מחזיק לנצח. וודאי לא משהו חינמי. המסיבה נגמרת, המסבאה נסגרת, והמציאות המשתנה מציבה בפנינו עובדות שצריך להתמודד איתן. לדוגמה, במשך שני עשורים הדפיסו הממשלות מסביב לעולם 25 טריליון דולר - כסף חינם שהניע את הכלכלה. זה עבד טוב במשך תקופה ארוכה אז אף אחד לא חשב מה יקרה כשיום אחד האסטרטגיה הזו תמצה את עצמה. לאחרונה זה ״פתאום״ קרה וכעת כולם מדברים על בעיית האינפלציה, כולל "נגיד הנגידים" - ראש ה BIS המכונה 'הבנק המרכזי של הבנקים המרכזיים' - שפרסם השבוע(!) אזהרה מפני האינפלציה. אז כמובן השאלה המתבקשת היא: איפה הייתם עד היום? והתשובה היא שכולם אמרו לעצמם: "זה עובד? - אל תגעו ואל תשאלו שאלות".

אינני יודע אם מטבעות קריפטוגרפיים עתידים להחליף את המערכות הקיימות. עם זאת, עצם הופעתם חשובה פעמיים: ראשית, כאינדיקטור ראשוני לכך שהשיטה הנוכחית נסדקת. שנית, גם אם לא היתה מתפתחת אינפלציה וגם אם המטבעות הללו בסופו של דבר ייכשלו, הם מייצגים את האסטרטגיה הנכונה - גם כשהכל טוב צריך לתכנן את העתיד השונה. אדרבה, יתכן שאם נתכנן כל הזמן לשנות את השגרה ולא להמשיך להמר על אותו סוס מנצח שמזדקן בינתיים, נוכל להימנע ממשברים, או לפחות למתן את חריפותם. מקדימים את העתיד ולא נשארים שאנניים נוכח משהו שלא יכול להמשיך כי הוא חינם.

במקרה של הקריפטו - בנקים מרכזיים הכריזו מלחמה על התחום, וכלכלנים רבים פרסמו חוות דעות שמדובר בספקולציה חסרת שחר. בהחלט יתכן. אבל התורה וההיסטוריה מלמדות שניוון של יכולות החשיבה הופך את המשבר שתמיד בסוף מגיע להיות חמור יותר. החזרה לכלים הישנים ללא יכולת להציג אופק חדש מחריפה את האירוע בדעת הקהל, מה שמקשה עוד יותר על מציאת פתרון יצירתי.

כיום, בהמשך ל'שפת-האתמול' ובהתאם ליכולות המוכרות של המערכת הנוכחית, כולם מדברים על הפסקת הזרמות הכספים, העלאת ריבית והמיתון שבפתח. ברשתות החברתיות מצייצים על צפי למחסור במזון נוכח קשיים בשרשרות האספקה. כל זאת במקום לדבר על התייעלות ברוכה, שינוי הרגלים ושינוי סדרי עדיפויות מצריכה להשקעה, שינויים שבזכותם הצמיחה תמשיך גם עם משאבים מוגבלים. מחשבים על פי התפוקות הקיימות במקום לחשוב על פרוייקטים של תשתיות ומיזמים חדשים וחדשניים מרחיקי לכת שמפיקים צמיחה לדורות בדומה לחפירת באר חדשה. בתורה, בדיוק בסיטואציה דומה בעקבות מותה של מרים, שאף אחד לא חשב לנבא, התחולל משבר קיומי. נוכח עדת הצייצנים משה נדרש לעזרתו של ה' שהורה לו לדבר אל הסלע. אבל האסטרטגיה הזו לא היתה מוכרת, ובמקומה, משה חזר לפרקטיקה הישנה והכה בסלע. המחיר היה כבד.

מה עושים? מפנימים שצריך פריצת דרך:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ…נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה.

למה הסיפור חוזר על עצמו פעמיים? כי יש הבדל מהותי בין הפעמים, ולמעשה מדובר בפריצת דרך מחשבתית של ממש. הפניה הראשונה נעשית על ידי משה שמבטיח משהו לא ריאלי בעליל: "וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר". כנראה שמשה המשיך להסתמך על יכולתו להוציא מים מן הסלע. אדום מבחינתם לא נתנו בכך אמון. בפניה השניה לאדום עם ישראל לראשונה עושה משהו אקטיבי מצידו, עוקף את הסמכות של משה ומציע לשלם על המים!

גם אם המהלך נתקל בסירוב והפיילוט הראשון לא הצליח, ההצלחה היא גדולה מבחינה תפיסתית. אכן, ניצני השינוי לא מאחרים לתת פרי ולאחר הקפת ארץ אדום מתגייסים כולם למאמץ פיזי ממשי וכורים באר. השירה של ישראל (בשונה מזו של משה על ים סוף שהאדירה את ישועת ה') מביעה את השינוי שהתחולל:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.

אין מים חינם אז צריך לחפור באר. צריך לשתף פעולה כדי למצוא מים ואף לנסח שירה כדי שהמסורת הזו תהיה צרובה וחקוקה בזיכרון לנצח. כך יוצרים מורשת המקדמת את הצורך להתאמץ, למצוא פתרונות, ולספק צרכים כשחגיגת הניסים והחינם נגמרת. צריך חשיבה חדשנית והשקעה גדולה של כסף, זמן ומאמץ כדי לצקת תשתיות צמיחה אחרות וחדשניות.

כל זה קורה דקה לפני הכניסה לארץ, בה נדרשים לעמול ולפתח, ולא אחרי הכניסה לארץ כשאין אונים מול שנות דור של חינם הגובה מחיר כבד מדי. ערב הכניסה לארץ, בני ישראל מבינים שהמדבר המונוטוני לא אמור להרדים את הנפש אלא צריך להיות אינקובטור לעשייה משמעותית. אסור לתת למים החינמי לנוון. יש להקצות משאבים לפעילות צופה פני עתיד שהנחת העבודה שלה היא שכל מה שמעבר לאופק, עתיד להגיע.

בהערת אגב אוסיף שהציטוט המקובל לדבריו של בן פרנקלין לא היה על בירה אלא על יין. במכתב ששלח לידיד בצרפת הוא מדבר על גשם שמשקה את הגפנים ויחד עם עבודת האדם הופך אותם ליין עסיסי. עבודת האדם הופכת את המוצרים לברי מחיר, הציפיה לגשם מעוררת את התודעה שמשהו לא צפוי יתחולל או יכול להתחולל בעתיד -- ועלינו להפנות את מבטינו לשם. פרנקלין דייק. המצטטים והצייצנים פחות. באמת שאין בירה, מים וכסף חינמיים.

אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com

&

נס בתוך נס ומרפא - חיים קופל -פרשת חוקת-תשפ"ב

1) בפרשתנו: "וידבר העם בא-להים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר...וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים...וימת עם רב מישראל...ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס. והיה כל הנשוך וראה אֹתוֹ וחי" (כ"א..ה-ח). ידועה גם המשנה שאומרת: וכי נחש ממית, או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין. (ראש השנה כ"ט.).

2) אומנם יש לשאול: אם הרעיון שבני ישראל יביטו למעלה וישעבדו את ליבם לאבינו שבשמים, למה לשים נחש, הרבה יותר מתאים לתלות דגל. אחרי הכל הבטה בנחש שהזיק להם יעורר אצלם הרגשה רעה ויזכיר להם כיצד הוא הזיק להם בעבר.

3) "הכלי יקר" (רבי אפרים לונטשיץ) על אתר, עונה על השאלה כדלקמן: היות שבני ישראל דברו לשון הרע על ה' ועל ומשה, תלו בכוונה למעלה נחש, שיזכיר להם את הנחש הקדמוני שסיפר לשון הרע על בוראו ונושא את עונשו עד היום. כך ימנעו מלדבר לשון הרע.

4) הרמב"ן אומר שמטבע הדברים אנשים שנפגעו מנחש, לא אוהבים להביט בו שוב, אבל הקב"ה בכוונת מכוון ביקש לתלות דווקא נחש על ראש התורן, בכדי שיביטו בו ויתרפאו, כך יראו נס בתוך נס. האנשים יתרפאו דווקא באמצעות מי שהזיק להם. וייווכחו לראות שלא הנחש ממית ולא הנחש מחיה אלא הכל מהקב"ה, שהוא "בעל הרפואות והישועות". נביא שתי דוגמאות לכך מהתנ"ך.

5) לאחר קריעת ים סוף הגיעו בני ישראל מרתה ולא יכלו לשתות שם מים מכיוון שהיו מרים. משה התפלל אל ה' "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וַיִּמְתְּקוּ המים" (שמות ט"ו-כ"ה). במדרש מובא שהיה זה עץ מר "הרדופני", שאין מר כמוהו. ומסיים המדרש ואומר: בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר, שנאמר: "וּמִמַּכּוֹתֶיךָ ארפאך נאום ה'" (ירמיהו ל-י"ז). במה שהוא מכה הוא מרפא. (תנחומא בשלח י"ח).

6) במלכים ב' מסופר על אנשי יריחו שבאו לאלישע הנביא והתלוננו שהמים "רעים" ואנשים מתים משתיתם. בתגובה, ציווה אלישע להביא לו מלח ולמרות שהמלח באופן טבעי "מקלקל" את המים, הוא השליכו למקום שמי המעיין נובעים ממנו והמים "תוקנו": הפכו ראויים לשתייה. (מלכים ב' ב'..י"ט-כ"ב).

7) ראינו דוגמאות לדברי הרמב"ן שאצל הקב"ה אין מושג של מר או מתוק, אלא לעתים בכדי להעצים את הנס הוא ממתיק מר במר(נס בתוך נס). לכן צווי ה' לשים נחש בדווקא מעצים את הנס ומלמד את בני ישראל יסוד באמונה ב-ה'.

8) לפי הסברנו גם מובן לשון הכתוב : כל המביט בנחש: "וראה אותו וחי". לכאורה היה יותר מתאים לכתוב: וראה אותו והבריא, או ונשאר בחיים. לשון וחי משמע כאילו קיבל חיות חדשה. ואומנם כן, כל המביט בנחש לא רק שהוא הבריא אלא שהוא למד פרק יסודי באמונה ב-ה'. וחייו הרוחניים מתעצמים.

כך גם כותב האוה"ח הקדוש בהקשר להבטה בנחש: "כשיכיר בנס (שנחש הנחושת מרפא) ופרטים הרמוזים, יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש".

9)תשובות מפרשת קרח

א) המילה בפרשה בעלת הגימטרייה הגדול ביותר בתורה היא: "תשתרר"=1,500. (ט"ז-י"ג).

ב) "ויהיו המתים במגפה..."(י"ז-י"ד). למה מוזכר במגפה, זה ברור. הרי בפסוק לפני כן נאמר:"ותעצר המגפה"?

תשובה: מתרץ ר' זונדל מסלנט שהקב"ה חס על ישראל, ובמניין המתים שהיו צריכים למות כתוצאה מהחטא נכללו גם המתים באופן טבעי, בלי קשר למגפה, גם הם נכללו בתוכם. לכן מודגשת המילה "במגפה".

10) שאלות מפרשת חקת

א) מתוך הפרשה. נסה להשלים את אמירת המגיד מקוזניץ: " מי שחושב שאין בו מום.....

ב) "יקח נא מעט מים ורחצו רגלכם" (בראשית י"ח-ד) ואומר רש"י במקום: ע"י שליח. השאלה: מה הקשר בין בית המקדש ובין העובדה שאברהם אבינו לא נתן להם אישית את המים, אלא ע"י שליח? (רמז: מה היה קורה אילו...).

שבת שלום- מחיים ק.

מעדנים 186 פרשת חקת תשפ"בתגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com