אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46
במס הכנסה.
.......................................................................................
לכל ידידי/ות החברה לחקר המקרא.
לפניכם מיזם קצר נוסף שהעליתי יחד עם האפליקציה "קול הלשון" (ניתן להוריד גם לטלפון *)
פרק יומי בנביא החל מספר יהושע, מוגש מפי
הרב רפאל נוסבוים,
הכולל: הקראת הפרק, הצגת הרקע, תוך שימוש במדרשים ומפרשי חז"ל,ולסיום-סיכום. (בממוצע 15 דקות פרק).
להשמעת הפרק לחצו כאן:
https://www.kolhalashon.com/new/Media/PlayShiur.aspx?FileName=31470116&Video=True
לפרקים הבאים לחצו למטה: הפרק הבא.
.......................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, נביאים מול מעצמות, פרק י"ב:
ההשתלטות האשורית
נבואות 'והיה ביום ההוא' (ישעיהו ז', יח-כה)
הנבואה כוללת חמש פסקאות המתארות את הכיבוש הצפוי, את ההשתלטות הטוטלית של אשור, את החורבן ואת העזובה. אלו תוארו כבר בקצרה בפרקים ה'-ו', אולם התיאור כאן קרוב יותר, ריאליסטי, ונוקב במפורש בשם "אשור".
הנביא מתאר את ההשתלטות האשורית באמצעות ארבעה דימויים:
א. הזבובים ממצרים והדבורים מאשור
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא
יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר;
וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים
(ישעיהו ז', יח-יט).
הדימוי הראשון הוא נחילים של דבורים וזבובים, שינוחו בכל מקום ופינה, על כל שיח וקוץ.1]
ישעיהו ערער בנבואתו על שתי האפשרויות שנבחנו ביהודה ובישראל: קואליציה עם מצרים (כהמשך הכיוון של רצין ופקח) נגד אשור, או תלות של חסות וכניעה לאשור; שתי אלה לדעת הנביא יובילו לאותו המקום – השתלטות המעצמה האשורית על ישראל ויהודה.
ב. תער השכירה
בַּיּוֹם הַהוּא
יְגַלַּח אֲ-דֹ-נָ-י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם,
וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה =תְחַסֵל]
(שם, כ).
הדימוי השני הוא הגילוח – בעולם העתיק המצרים היו מגולחים ואילו העמים השֵמיים התפארו בזקן מטופח. בפרקי מלחמות דוד מסופר על השפלה באמצעות גילוח הזקן: שליחי דוד אל מלך בני עמון נחשדו בריגול והמלך העמוני גילח חצי זקנם ופגע באיברי המין שלהם; האנשים היו "נִכְלָמִים מְאֹד" ודוד הורה להם לשבת ביריחו "עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם, וְשַׁבְתֶּם" (שמואל ב י', ד-ה).
מלכי אשור גידלו זקנים מטופחים במיוחד המוצגים בפסליהם ובמצבותיהם. על רקע זה יש להבין את הגילוח כהשפלה קשה: ה' יביא את מלך אשור מעבר הנהר2] כסַפָּרית שכירה, אשר תגלח בתער את כל השיער בישראל וביהודה, ואף את הזקן, סמל הכבוד, "תִּספֶּה".
ג. שפע חלב ודבש
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא
יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן;
וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה
כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ
(שם, כא-כב).
רעיון השארית כבר הופיע בישעיהו פעמיים: בחזון הסוכה וענני הכבוד על "הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם" (שם ד', ג-ו), ובסיום מראה השממה עם סילוק השכינה "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה ...] זֶרַע קֹדֶשׁ ...]" (שם ו', יג). התיאור של 'כל הנותר בקרב הארץ' מופיע אפוא כאן בשלישית.
חשוב לשים לב לאירוניה המרה שבברכה: מתוך הכרמים העזובים והשדות שיעלו שמיר ושית, תופיע צמיחה חדשה – זו הברכה הטבעית שאינה תלויה במעשי ידי האדם, היא ברכת ארץ ישראל המוכרת לנו כ"זבת חלב ודבש". המעטים שיישארו בארץ ישתו חלב שיניבו בהמות משוטטות, ויאכלו פירות מתוקים ודבש דבורים מתוך היער שיצמח מחדש. החקלאות הישראלית המפוארת, שהתפתחה אחרי בירוא היערות, תיעלם, והיער הטבעי יחזור וישתלט. זו תמונה אידילית אחרי אסון: שארית עם תתפרנס מברכת האדמה ולא מרמיסת האדם.3]
ד. שממת הארץ המיושבת
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא
יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה;
בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ;
וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת,
וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה
(שם, כג-כה).
פסוקים אלו מנוגדים רק לכאורה לקודמיהם, המבטיחים שפע לנותרים. בני ישראל ויהודה הפכו את אזורי ההר לנחלה חקלאית מפותחת, מלאת כרמים, וכל זה יתמלא עתה בצמחיית פרא לתוכה יחדרו ציידים כדי ללכוד חיות בר. בכל מקום בו יישארו חקלאים בהר ויעבדו "בַּמַעֲדֵר" את השדות הנותרים כך שלא יצמחו בהם הקוצים, יהלכו בקר וצאן עזובים וירמסו את הגפנים.
הכיבוש האשורי בישראל ותחילת הגלות
מאז יציאת מצרים וראשית ההתנחלות בארץ האבות היו הרבה מאבקים ופיצולים בין שבטי ישראל, אבל לא הייתה גלות. הייתה ממלכה מאוחדת ולאחריה פילוג ושתי ממלכות, אבל לא היה חורבן. כשש מאות שנים (לפחות) היו שבטי ישראל כולם בארץ אחת. עם הכיבוש האשורי השתנה הכול.
מאז ועד היום, כ-2750 שנה, עם ישראל מפוזר בגלויות אשור וקווקז ובבל, תימן ופרס והודו, מצרים וכוש, טוניס ואלג'יר ומרוקו, ספרד וצרפת ואשכנז, סוריה וטורקיה, יוון ורומא, פולין וליטא, רוסיה ואמריקה ועוד. רק בדורות האחרונים מתחולל נס קיבוץ גלויות עם חורבן גלויות אירופה, ועדיין מדובר רק בחצי העם (לערך) שבונה מחדש מדינה יהודית בארץ ישראל.
הגלות התחילה בגליל, ובגלעד (מלכים-ב ט"ו, כט):
בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,
בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר
וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר
וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי –
וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה
(מלכים ב ט"ו, כט).
המידע בפסוקי המקרא ובתעודות האשוריות גם יחד מאפשר לנו להתוות את קו המסע האשורי (732 לפנה"ס).4] הצבא המשוכלל יצא מבקעת הלבנון דרומה לאורך בקעת הלבנון, דרך עִיוֹן, אָבֵל בית מעכה וקֶדֶש, ואחר כך נראה כי התפצל – חלק אחד פנה דרך בקעת בית נטופה לעבר חוף הים,5] וחלק שני המשיך דרומה בעמק הירדן לחצור ואל ים כנרת, ומשם עלה לעבר הירדן המזרחי וכבש את ארץ הגלעד. כיבוש הגלעד נחשב לאחת מנקודות השיא במסע, כי אזור זה היה המעוז של פקח בברית עם רצין ודמשק ובהתנגדות לאשור. המסע לעבר הירדן המזרחי מתועד בדברי הימים:
בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל
חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי ...]
... בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר,
הוּא בְּאֵרה] נָשִׂיא לָראוּבֵנִי
(דברי הימים-א ה', ג-ו).
תגלת פלאסר, המלך האשורי הראשון שנכנס לתחום ממלכת ישראל, החל מיד לנקוט במדיניות ההגליה של האוכלוסייה הנכבשת.6] בכיבושי הגליל והגלעד החלה גלות השבטים של ממלכת ישראל. על פי כתובות אשוריות יותר מ־13,000 תושבים הוגלו מאזור זה. ברור שרבים אחרים ברחו מפני הכיבוש והתמוטטות מערכות השלטון. אין בתעודות האשוריות האלה שום רמז לחילופי אוכלוסין, שנהגו במקומות אחרים וכפי שקרה כעבור שנים אחדות במסע סרגון לשומרון. ייתכן כי תגלת פלאסר לא רצה להתעסק ביישוב הגליל ולא ייחס לאזור הזה חשיבות מיוחדת. הנתיבים החשובים בעיניו הובילו מדמשק בואכה חוף הים (צור), ומשם דרומה לארץ פלישתים ולמצרים.7] גם הממצאים הארכאולוגיים מלמדים שהגליל התחתון הישראלי חרב ולא שוקם לאחר מכן במשך תקופה ארוכה מאוד.8]
כניעת אחז לאשור: "עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי"
מאז תחילת המרד של רצין ופקח נגד אשור, ניסה ישעיהו הנביא בכל כוחו לבלום את ההידרדרות הפוליטית: למנוע מאנשי יהודה להצטרף לקואליציית המרד מחד, ומאידך לעצור את כניעת המלך אחז לאשור. הוא קבע שיש להניח למרכבות אשור לדהור אל מרחבי ארם וישראל, בואכה פלשת ומצרים, כי אין הן מכוונות ליהודה. די היה לאשורים בכך שיהודה עמדה נגד פקח ורצין.
בסופו של דבר אחז לא החזיק מעמד ובחר בכניעה לאשור. המשלחת ששלח אחז לאשור לא הייתה משלחת כניעה רגילה. אחז לא הציג עצמו רק כעבדו של מלך אשור, אלא הדגיש את התמסרותו הכוללת לאימפריה. לכן הוא הלך לקראת תגלת פלאסר לדמשק, להשתתף שם בפולחני הניצחון (בשיתוף האלים האשוריים עם האלים המקומיים):
וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר:
עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי –
עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי;
וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ,
וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד;
וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר,
וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה,
וְאֶת רְצִין הֵמִית;
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּוּר דּוּמֶשֶׂק ...
(מלכים ב ט"ז, ז-י)9]
אחז פנה למלך אשור בתואר 'עבדך ובנך'. בתעודות האשוריות שמלמדות על כפיפותן של מדינות לשלטון האימפריה האשורית מופיע בדרך כלל הביטוי 'עבדך'; לעתים נמצא הנוסח 'בנך' המתאר קרבה ובקשת חסות. הנוסח 'עבדך ובנך' הוא יחידאי ומלמד שאחז פנה לאשור לא רק כעבד לאדונו, אלא גם כבן המתרפק אצל אביו.10]
התיאור המקראי של המלך האשורי הגדול שנענה לבקשת אחז מלך יהודה מעורר תהייה. מלך אשור כבר היה בדרכו לארם־דמשק ולארץ ישראל במסגרת האסטרטגיה הכוללת שלו להשתלטות על האזור, ולא היה זקוק כלל לבקשת החסות של אחז. לכל היותר יכול היה המלך האשורי להשתמש בכניעת אחז ובבקשתו כדי להוכיח עד כמה רצוי וטוב השלטון האשורי בעיני המלכים באזור. אבל אפשר שהתיאור המקראי משקף את המבט של אחז מירושלים – הנה 'הצליח' המלך אחז להציל את יהודה ומכאן ואילך לא יוכל עוד איש לערער על מהלכי הכניעה.
ממלכת ישראל החלה להתפרק ובו בזמן גם יהודה נכנעה לכובש האשורי ושרדה (לפי תפיסת אחז), תוך עזיבת האמונה בה' א-להי ישראל ונטישת תורתו ונביאיו. מאבקו הגדול של ישעיהו לא נשא פרי בעת ההיא.
הסתגרות הנביא בחבורת תלמידיו
לאחר הכרעת אחז, לא נותר לישעיהו אלא להסתגר עם תלמידיו וילדיו, להתבונן בחושך הקרב ובא, לראות בכישלון המורדים־המאמינים ובכישלון הכופרים־המיואשים, ולהכין את מנהיגות הדור הבא מקרב תלמידיו־ילדיו:
צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (=תלמידַי);
וְחִכִּיתִי לה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ;
הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל
מֵעִם ה' צְ-בָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן
(ישעיהו ח', טז-יח).
ישעיהו הבין היטב שהגיעה שעת הסתר פנים והוא החל להגדיר מחדש את ייעודי הנבואה. עד עתה הוא פעל בכל כוחו כדי לשכנע את המלך לעצור את המפולת, ומשנכשל השמיע את הבשורה של "וְחִכִּיתִי לה' ...] וְקִוֵּיתִי לוֹ". זהו חידוש גדול שעורר בקרב ישראל את נבואת התקווה גם במקום של חושך גמור. נבואת ישעיהו הפכה לדגם מכונן לנביאים שאחריו.
1]הדבורה והצרעה נחשבו לסמל מלכותי מצרי בתקופה העתיקה, מה שמעלה על הדעת פירוש מעניין לפסוקים בתורה: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה ...] אֶת הַכְּנַעֲנִי ...] מִלְּפָנֶיךָ." (שמות כ"ג, כח); "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּם ...]" (דברים ז', כ) – שכוונתם כנראה למסעות מלחמה מצריים, בפרט לאזורים הכנעניים בשפלה ובעמקים. מסעות אלה, שהיו מאפיין מובהק של סוף התקופה הכנענית בארץ ישראל, החלישו את הכנענים והגבירו את תלותם במצרים. והנה בישעיהו התהפך העולם – המצרים הם 'זבובים' ואשור היא 'הדבורה', כלומר המעצמה השלטת. כאן יש כבר רמז לכך שהמצרים לא יוכלו להרחיק את אשור, וכל הניסיונות להישען על מצרים יסתיימו באסונות כבדים לישראל וליהודה.
2] במסופוטמיה נקראו הארצות שמדרום לנהר פרת – סוריה וארץ ישראל 'עברי נהרי'. לכן הביטוי 'בעברי נהר' הוא דו־משמעי: מלך אשור יבוא מעבר הנהר, יכבוש את ארצות 'עבר הנהר' (בלשונו ובעיניו) ויגלח אותן.
3] כך שמעתי מנגה הראובני, וראו: ב' אופנהיימר, 'יחוד תפיסתו ההיסטורית של ישעיהו לעומת מיכה וירמיהו', בתוך: ב"צ לוריא (עורך), עיונים בספר ישעיהו א, ירושלים תשל"ו, עמ' 192-169).
4] לתיאור המסע בהרחבה ראו: י' אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ח, עמ' 283 ואילך.
5] אל 'דרך הים' (ישעיהו ח', כג).
6] לתיאור מפורט של הגליות אשור מראשית שנותיה של האימפריה ועד סופה ראו: נ' נאמן, 'שינויי אוכלוסין בארץ ישראל בעקבות ההגליות האשוריות', קתדרה 54, תש"ן, עמ' 62-43).
7] ראו: ח' תדמור, 'כיבושי הגליל בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור', בתוך: ח"ז הירשברג (עורך), כל ארץ נפתלי, ירושלים תשכ"ח, עמ' 67-62.
8] ראו: צ' גל, הגליל התחתון בתקופת הברזל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב תשמ"ג, עמ' 118.
9] וראו שם בהמשך, פסוקים יא-יח, וכן דברי הימים ב כ"ח, טז-כה.
10] מ' כוגן וח' תדמור, 'אחז ותגלת פלאסר בספר מלכים – בחנים היסטוריוגרפיים', ארץ ישראל יד, תשל"ח, עמ' 61-59.
................................................................................................................................
&
פרשת חיי שרה - כלכלת מחסור וכלכלת עושר-מייקל אייזנברג -
משקיע הון סיכון-"אלפא"
לאורך ההיסטוריה הוגים שונים הגדירו את הכלכלה במספר הגדרות. מסתבר, שכל אחד התמקד בחלק אחר של הכלכלה. אדם סמית' הגדיר את הכלכלה כמדע החוקר את העושר, ובאופן דומה הגדיר ג'ון סטיוארט מיל: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר העושר הוא "מלאי הדברים השימושיים". לעומתם, ליונל רובינס הגדיר את הכלכלה כחקר המחסור: "כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום". בויקיפדיה הוגדר: "כלכלה היא מכלול של פעילות אנושית המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו."
ניתן לטעון שהמחסור והעושר הם שני צדדים של אותו מטבע או חצי הכוס המלאה והריקה של אותה כוס. עם זאת, כשבאים לתאר את המשימה או האתגר העיסקי-כלכלי העומדים בפנינו, השאלה כיצד להתמודד עם מחסור מכוונת את המאמצים לחסכון, התייעלות בצריכה וגם לתחרות חזקה על המשאבים כי הם במחסור. לעומת זאת, השאלה כיצד להגדיל את ייצור העושר והפצתו, מניחה כמעט בלי משים, שכך או אחרת המחסור הבסיסי מקבל מענה, ועלינו להתרכז בשיפור איכות החיים. לא מדובר בנוסחה מתמטית שונה אלא בשדר שמובע דרך בחירת המילים. והשדר והפסיכולוגיה בהחלט משפיעות על מעשי האדם הבודד והאפקט המצרפי.
הדרייב של אווירת המחסור חזק מהדרייב של הפצת העושר. תודעה של עושר מאפשרת השקעות שמשנות את פני העתיד בעוד הלוך רוח של מחסור מעביר את הפוקוס להישרדות בהווה. המחסור לא פעם מאיים ומלחיץ, מה שגורם לקבלת החלטות לא טובות. כמובן יתכן, שרוחות מסוגים שונים ינשבו בקרב כלכלות שונות בזמנים שונים בהתאם להתפתחויות ומשברים בפוליטיקה, בטכנולוגיה ובחברה. העיסוק שלי במאמר זה הוא התודעה הלאומית.
נדמה שניתן לזהות שתי השקפות אלו בסיפור על העבד שאברהם שולח לחרן למצוא אשה לבנו יצחק. היות שהסיפור מסופר פעמיים נראה שהבדלי דגשים עשויים להצביע על ההבדל בין השקפתם של עבד-אברהם ורבקה, לבין השקפתם של בתואל ולבן, המייצגים את משפחתה של רבקה ואת הלוך הרוח בחרן.
העבד, שמגיע לחרן מחפש עלמה טובת לב שבמענה לבקשתו: "הטי נא כדך ואשתה" תשיב: "שתה אדוני וגם גמלך אשקה". הנחת היסוד של העבד היא שאין מחסור במים ולכן ניתן לבחון את נכונותה לעשות חסד. לאחר שרבקה עונה לו: "שתה אדוני… גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות" העבד נותן לה נזם יקר וצמידי זהב עוד לפני ששאל פרטים רלוונטיים אודותיה. זו פעולה מתוך תודעה של עושר - השקעה בבניית אמון. היא מצידה עונה לו באותה שפה ומזמינה ברוחב לב מתוך עושר של אוכל ומרחב: "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן".
לעומת זאת, כשלבן אחיה של רבקה רואה את הנזם והצמידים שקיבלה אחותו הוא מזמין את עבד אברהם בלשון שונה מעט: "וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". לבן אומר שאין מספיק מקום בבית, צפוף, יש מחסור, אבל הוא מוכן לעשות את המאמץ לכבוד האורח.
על רקע הבדלי הגישה, המשפיעים גם על הדיבור, ניתן להסביר ניואנסים נוספים בפערים שבין הסיפור כפי שהתורה סיפרה אותו לבין תיאור השתלשלות האירועים כפי שהעבד מתאר בפני משפחתה של רבקה. כאמור, רבקה השיבה באריכות: "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות". אבל, כשעבד אברהם, שהספיק להבין את השפה המדוברת בביתה של רבקה, מספר הוא מקצר: "וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה". בעולם של מחסור משקים את הגמלים כדי שלא יהיו צמאים, וזהו.
בהמשך לכך שהעבד לקח את ״את כל טוב אדוניו״ כדי להרשים את הכלה המיועדת, ולהגדיל את הסיכויים לשכנעה, כאמור, העבד נתן לרבקה את הצמידים מיד לאחר שהשקתה אותו ואת גמליו. אבל כשהעבד מספר למשפחתה הוא אומר ששאל אותה על אודות משפחתה, ורק לאחר שמסרה לו את המידע הרלוונטי הדרוש לו נתן לה את הנזם ואת הצמידים. במילים אחרות - לא תודעת שפע אלא תשלום תמורת מידע משפחתי. השכנוע האולטימטיבי הוא שרבקה לא תדע מחסור בחייה עם יצחק כי אברהם נתן לו את כל רכושו. בדומה לכך, לאחר שמשפחתה של רבקה מסכימה לשידוך, ועם סגירת "העסקה", העבד נתן להם מתנות בתמורה. בעולם שמובל על ידי תודעה של מחסור איומים להפסדים נשמעים הרבה יותר דרמטיים. העבד מנצל את זה ולצד הגזר מניף מקל: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל". מן הסתם, לא חסרים בחורים טובים בחרן שבחפץ לב ינשאו לרבקה, ולכן האיום של העבד שיקח אשה אחרת עבור יצחק הוא איום סרק. למרות זאת, אם מתמקדים במחסור, מה שממלא את התודעה זה החשש מפספוס ההזדמנות ולא עושר ההזדמנויות האלטרנטיבי. בהקדמה לספרי 'כל אחד משה רבנו' כתבתי שאני מעדיף לדבוק באסטרטגיית בחינת ההשקעות שלי, ואינני חושש מהמחיר של פספוס הזדמנויות בשל כך.
מוטיב של תחרות על משאבים במחסור עולה גם בברכה שמשפחתה של רבקה מברכת אותה בלכתה: "אחותינו, את היי לאלפי רבבה וירש זרעך את שער שונאיו". הם מאחלים לה ריבוי כמענה למחסור וגם הצלחה בעולם של מאבקים קשים, תככים ומלחמות מול שונאים. ככל הנראה זו תמונת המציאות לפי הכרתם והשקפתם.
אומה חייבים לבנות דווקא מתוך תודעת שפע ולא מחסור. אברהם שלח את עבדו עם עשרה גמלים עמוסים, לא כשוחד ולא כמתנה. אברהם עמל כל הזמן לעצב תודעה. בהתאם לכך העבד בנה מבחן של תודעת שפע עבור הכלה המיועדת ליצחק.
תודעת שפע חשובה כי, בדיוק כמו הכנסת אורחים, היא יוצרת פרקטיקות המקדמות סולידריות. תודעת כזו מקדמת חשיבה צופה פני עתיד והיא מצליחה להשתחרר מהאופק של סיפוק צרכי האדם. יש בכוחה לראות רחוק יותר - השקעה בעיצוב העתיד שאנחנו רוצים עבור ילדינו ונכדינו.
