אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..........................................................................................................
כל ההרצאות בלחיצת כפתור באתר "ספוטיפי" כאן:
הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:
לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
https://open.spotify.com/show/
...........................................................................................
ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מקראות בינה בתורה',
לפרשת כי-תשא:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען
הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועתידנו בעזרת ה'.
מידות הרחמים מול מידת הדין
"א-ל קַנָּא" מול "א-ל רחום וחנון"
בעשרת הדברים הכתובים בלוחות הברית לא נזכרו כלל מידות הרחמים. לא "אֶרֶך אַפַּיִם" ולא סליחת "עָוֹן וָפֶשַע וחַטָּאה", אלא רק מידת הדין:
"... לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא –
פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי;
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"; (שמות כ', ד-ה)
מידת הדין היא המידה השולטת בלוחות הברית – כתובה בהם פקידת עוונות עד דור רביעי לחוטאים, וחלוקה חדה בין שונאים ואוהבים, בלי מצבי ביניים ובלי אפשרויות של סליחה! לפי זה, אם מקבלים את הלוחות אין דרך להתמודד עם חטא העגל אלא באמצעות עונש טוטאלי! משה בחר לשבור את הלוחות, השמיד את העדות הראשית במשפט על הפרת הברית והציל את עם ישראל.
אבל משה גם הבין, שמאחורי הלוח הכתוב מסתתרים עולמות שלמים של הנהגה ובהם גם הסליחה והרחמים, והוא נאבק ארבעים יום וארבעים לילה, כדי שה' יגלה לו את דרכי הנהגתו הנסתרות בעולם, ככתוב מפי משה:
"... הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן (=חנינה) בְּעֵינֶיךָ,
וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה"; (ל"ג, יג)
והנה, מכוח תפילת משה אחרי חטא העגל, ה' גילה למשה את סודות הרחמים:
"ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת;
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה – לֹא יְנַקֶּה,
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים"; (ל"ד, ו-ז)
אין שונאים ואוהבים במידות הרחמים
הזיקה לדיברות מפורשת בסוף המידות, כאשר מוזכרת פקידת עוונות עד דור רביעי, בדיוק כמו שכתוב בלוחות, אולם, אין במידות הרחמים חלוקה חותכת לשונאים ואוהבים, משום שיש מצבי ביניים עד אין סוף – יש אריכות אף, דחיית עונש, סליחה, חנינה ונשיאת עוונות ואפילו פשעים; במקום עשיית חסד לאלפים נזכרת נצירת חסד לאלפים. במילים אחרות, לא תמיד יכול החסד להיעשות, ולפעמים הוא רק נצור ושמור לדורות הבאים.
אולם, אם אלו הם דרכי ה' בהנהגת הסליחה הרחמים, מדוע זה לא ייכתב בלוחות? ואם ה' שינה את הנהגתו ממידת הדין למידות הרחמים, או אם ה' נעתר למשה וגילה לו את סודות הרחמים בדרכי הנהגתו בעולם, לכאורה צריך היה לכתוב אותם במפורש בלוחות השניים! כך כולם היו יודעים שהלוחות הראשונים ניתנו במידת הדין, ונשברו על ידי משה כי אין עם ישראל יכול לעמוד במידת הדין לבדה, ואילו הלוחות השניים ניתנו במידות הרחמים; אולם הלוחות השניים הם העתק של הלוחות הראשונים, כפי שנאמר:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ"; (ל"ד, א)
אילו שינה ה' את הכתוב בלוחות, היה מתקבל הרושם שהתורה עלולה להשתנות ביסודותיה, והיה ניתן להבין שהתורה יכולה להישבר או להימחק, ולהיכתב מחדש באופן שונה, ואפילו בניגודים עמוקים; נקל להבין שתורה כזו לא הייתה מתקיימת.
מאחר שעשרת הדברים נכתבו "כמכתב הראשון" (דברים י', ד), ברור שזאת התורה לא תתבטל ולא תוחלף! (כדברי הרמב"ם), אולם פירושיה לפי 'תורה שבעל פה' כמו מידות הרחמים, ולפי סודות התפילה שנתגלו למשה, יכולים להיות שונים עד מאד מן הכתוב; עם זאת, הם ישמרו על התורה שבכתב כמות שניתנה, כאמת שמימית!
כאן מפורשת בתורה בפעם הראשונה הכפילות ההכרחית בהנהגת ה' בעולם, מחד, תורה שבכתב המיוצגת על ידי הלוחות, ומולה 'תורה שבעל פה', הבאה לידי ביטוי במידות הרחמים.
בלוחות הברית, גם השניים, תיכתב לעולם רק מידת הדין החותכת בין שונאים לאוהבים, בלי רחמים ובלי סליחה! גם בהמשך, בפסקת הברית, תחזור האזהרה "כי ה' קַנָּא שמו, א-ל קַנָּא הוא" (ל"ד, יד) כאזהרה חמורה נגד עבודת אלילים! לעומת זאת, בתפילה מכוחו של משה, תישמר, כתורה שבעל פה ביחס ללוחות הכתובים, הנהגת הסוד של מידות הרחמים עם סליחה והארכת אף, עם "נַקֵה" ועם "לא יְנַקֶה"; בהנהגת הרחמים אין שונאים ואוהבים אלא אנשים לאלפים, שהטוב והרע מעורבים בהם, ולעולם אי אפשר לדעת מי הם שונאי ה' ומי הם אוהביו.
כאשר התורה שבכתב הייתה רק הלוחות הכתובים, לא היה מקום לסליחה על חטא העגל, אפילו אחרי שנטחן עד דק; כשנכתבו לבסוף גם מידות הרחמים בתורה השלמה, עדיין נשאר 'בעל פה' הסוד העיקרי בהנהגת הרחמים, כלומר, באלו מידות ינהיג ה' את עמו בכל מצב וזמן; דבר זה רמוז בתפילות הנביאים, בהן מופיע תמיד צרוף שונה של המידות, ואין שני מקומות זהים בפי הנביאים.
בתיאור כתיבת הלוחות השניים נאמר בפירוש:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל"; (ל"ד, כז)
מן הפסוק הזה למדו חז"ל, ש"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (רבי יוחנן, גיטין ס, ב). הסיבה לפירוש זה לא מבוארת בגמרא, אך ההקשר הרחב של הפסוק מתבאר לפי דרכנו, כי הוא כולל את התורה הכתובה על הלוחות יחד עם מידות הרחמים שבתורה שבעל פה.
וכך הוא פירוש הפסוק (לפי ביאורנו ולפי הסוגיה בגמרא):
כתוב לך את מידת הדין על הלוחות השניים בדיוק כמו שהיה כתוב על הלוחות הראשונים "אשר שִבַּרתָ" (ל"ד, א) – אבל, עליך ללמד לבני ישראל את סודות הרחמים והסליחה בתפילה, כתורה שבעל פה, "כי על פי הדברים האלה כָּרַתּי אִתְּךָ ברית ואת ישראל" (שם, כז).
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד לפרשת כי תשא -מהו חטא העגל
" וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: " (כי תשא. לב, א). אלה הדברים שאומר העם לאהרון כאשר משה מאחר לדעתם לרדת מן ההר.
השימוש בלשון רבים המופיע בבקשתם, "אלוהים אשר ילכו לפנינו" וכן "האיש משה שהעלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", יכולים להעיד כי העם נמצא במצוקה. על כן הם פונים אל האיש השני בהיררכיה שהוא אהרון, איש העם, קרוב אליהם, והם מבקשים ממנו תחליף למשה ולא לא-ל. הנחתם הייתה שמשה הוא איש האלוהים, בעל כוח מיוחד, ובהעדרו, הם חסרי מגן. בני ישראל שיצאו ממצרים מקום בו הייתה עבודה זרה, התרגלו למחשבה שיש צורך במשהו מוחשי שיסמל עבורם את נוכחות הא-ל.
במעמד הר סיני הקולות, הברקים, הענן הכבד וקול השופר יצרו חוויה קשה עבורם כנאמר: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ... וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה " (יט, טז). לאחר עשרת הדברות שנאמרו על ידי ה' נאמר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: " (כ, טו-טז). העם עומד מרחוק, הוא מבועת. משה מרגיע אותם באומרו "אל תיראו", ורק משה ניגש אל הערפל אשר שם ה'. הבנת סיטואציה זו יכולה להאיר את מעשה העגל מזווית שונה. נוכחות אלוהית גלויה לעם, היא חוויה שאין העם יכול לעמוד בה. היא חוויה קשה מידי. כאשר משה מקבל את בקשתם כי רק הוא ידבר עם הא-ל, הוא מחזק את תחושתם שנוכחות גלויה אינה מתאימה להם. רק משה הוא המחבר בין העם לאלוהיו, הוא מביא את דבר ה', הוא איש האלוהים מבחינתם. לכן אין לתמוה על החרדה האוחזת בעם כשהוא נעדר. הם חשים כעדר ללא רועה. הם זקוקים למשהו מוחשי שייתן להם ביטחון.
אהרון מבין את הצורך הזה ונענה לו. הוא מנסה להרוויח זמן עד שמשה ישוב והעם יירגע. השאלה כיצד יכול היה עם שראה את מופתי ה' והיה לפני ארבעים ימים בלבד במעמד הר סיני, לבקש "עשה לנו אלוהים", מקבלת תשובה אם נבין את מה שארע. הכשל היה בדרך ולא במהות. אין עובדים כך את ה'.
התרחשויות יוצאות דופן בנוסח מעמד הר סיני אינן מבטיחות אמונה בא-ל, ואינן מבססות את עבודת הא-ל. אמונה נבנית בהדרגה. היא זקוקה לזמן ולתרגול, עליה להיות מוטמעת בעם. ישראל שצפו בנס שעשה אליהו בהר הכרמל וצעקו: "ה' הוא האלוהים", המשיכו לעבוד עבודה זרה (מלכים א, יח). לכן ה' אומר לאליהו: " צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִנֵּה יְקֹוָק עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה " (מלכים א יט, יא-יב). דממה דקה היא הקול ששומע אדם שנוכחות הא-ל נמצאת בתוכו. בדברים אלה מנסה ה' להסביר לאליהו כי מה שהתחולל בהר הכרמל אינו הדרך להשיב את העם אל האמונה באל אחד. ה' אומר למשה: "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר ה' מקבל את העובדה שהם זקוקים למקום מוחשי כדי שה' יוכל לשכון בתוכם, בתוך בני ישראל. לאחר חטא העגל כאשר שב משה עם הלוחות השניים נאמר: " וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: " (לד, ל). לכן בבואו אל העם הוא שם מסווה על פניו (שם, לג-לד). הם אינם מסוגלים לעמוד אפילו בזיו השכינה הקורן ממשה. ייתכן כי עובדה זו אמורה להבהיר להם שאין העגל תחליף למשה.
ירבעם בן נבט הציב שני עגלים, בשני מקדשים, אחד בבית אל והשני בדן. האם התכוון ירבעם לעבודה זרה? העגלים היו מעשה פוליטי שמטרתו הייתה לתת תחליף לבית המקדש מתוך חשש כי אם יעלה העם לזבוח זבחים בבית ה' בירושלים, הם ישובו אל רחבעם. כנאמר: " אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה " (מלכים א, יב, כו-כז).
מבחינה זו דומים עגלי ירבעם לעגל שעשה אהרון. הם שמשו תחליף לצורך מסוים אבל לא היו תחליף לא-ל. בשני המקרים גם אם הכוונה לא הייתה לפגוע בעבודת ה', הדרך לא הייתה ראויה. לכן נענש העם על חטא העגל, ועל ירבעם נאמר שחטא והחטיא את ישראל.
י"ח אדר א תשפ"ד.-בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 276 כבוד שמים וכבוד הרב -
חיים קופל - פרשת כי תשא
1) לאחר חטא העגל, משה מבקש מהקב"ה סליחה וכפרה לעם ישראל, וה' סולח. בהמשך, מבקש משה: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ " (ל"ג-י"ח), וה' משיב "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (כ). בכל אופן, הקב"ה נענה למשה ומגלה לו את הנהגתו, שהרי, משה אינו יכול לראות את פניו. ה' נותן לו מפתח, שמסביר את ההנהגה הנדרשת למשה. "ויאמר ה' הנה מקום אתי וְנִצַּבְתָּ על הצור, והיה בעבר כבדי ושמתיך בְּנִקְרַת הַצּוּר.. וראית את אחרי ופני לא יראו" (ל"ג-כ"א..כ"ג).
2) יש להבין את תשובה ה'. הרי משה ביקש לראות את כבוד ה', וה' סרב, שהרי לא יתכן לראות את כבוד ה' ולהישאר בחיים. לכן, ובהמשך ה' אומר לו את הנ"ל: אבל מה הכוונה? "ונצבת על הצור", איזה צור? ומה זה וראית את אחורי?.
3) נראה שכאן מלמד הקב"ה את משה דרך הנהגה. כיצד יש לרב, או מנהיג ,לנהוג עם הציבור שתחת הנהגתו.
"וְהָיָה מָקוֹם אִתִּי ", אם למנהיג מתעוררת בעיה שקשורה "וְהָיָה מָקוֹם אִתִּי " עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, והמנהיג צריך להחליט כיצד לנהוג, אזי מכיוון שזה נוגע לכבוד שמים, לכבודה של תורה, לקיום המצוות, זה שייך אלי . במקרה כזה " וְנִצַּבְתָּ על הצור": תעמוד איתן כמו צור חלמיש, אל תיסוג, אל תוותר, אל תתפשר, ואל תקבל רפורמה, זה שייך לכבוד שמים.
4) אבל "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי ", כשזה כבר לא שייך לכבוד שמים, אלא לכבוד האישי שלך, למעמדך, למשרה שלך, "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר ", תוכל לוותר, לסגת מעמדתך ולהכנס, כביכול, לְנִקְרַת הַצּוּר (חלל שנעשה ע"י שנקרו, וחצבו בסלע, ונוצרה שם מעין מערה). ( הרב ישראל מאיר לאו שליט"א בשם רב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל).
5) עוד בהקשר לתפקיד הרב, אומר ה"מהר"ם שיף" (רבי מאיר הכהן שיף, רב וראש ישיבה בגרמניה, נפטר בשנת שק"א- 1,641).על הפסוק "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ " (ישעיהו נ"ד-י"ג). הוא שואל אם "כָּל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' ", כל העם יודעים את התורה ואת ההלכות, לשם מה צריך את הרב? ומתרץ: " שְׁלוֹם בָּנָיִךְ " תפקיד הרב במקרה זה, לדאוג לשלום בניך. לוודא שלא תפרוץ מלחמת אחים.
6) תשובות לפרשת תצוה
א) סיפור דָּמָא בֶּן נְתִינָה שוויתר על עסקה כלכלית רווחית, של מכירת אבן יקרה (יָשְׁפֵה) לחכמים, מכיוון שלא רצה להעיר את אביו שישן על המפתח של הכספת, בה נמצא האבן. הוא זכה לשכר שנולדה לו פרה אדומה ומכרה ברווח רב. השאלה: מדוע לא זימן לו הקב"ה שכר בתחום עיסוקו, שימצא אבן יקרה למשל?
תשובה: זו שאלת ה"חידושי הרים" מגור. ותירץ שמעשה דָּמָא בֶּן נְתִינָה עורר קטרוג על ישראל בשמים. איך גוי מקיים מצוות כבוד אב ואם למרות שאינו מצווה עליה, יותר טוב מישראל שכן מצווים. לכן זימן לו הקב"ה פרה אדומה, כמשקל נגד, להראות שישראל מקיימים מצוה זאת, למרות שאין הם מבינים את טעמה.
ב) כיצד קשור חודש טבת לפרשה? תשובה: על הפסוק "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר " (כ"ז-כ"א), מפרש רש"י: תן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים: חצי לוג ללילי טבת הָאֲרֻכִּין.
7) שאלות לפרשת כי תשא
א) אחד מִסַּמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת, קַצֵּץ זְנָבוֹ ותקבל עוף פורח, מי אני? .
ב) היכן מוזכר פרעה בפרשה?
שבת שלום חיים קופל -מעדנים 276 פרשת כי תשא תשפ"ד
&
כי תשא - מחירו הכבד של סוף עידן שהתפספס
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון
בפרשת השבוע, פרשת כי תשא, מובא התיאור הקשה של חטא העגל, חטא אשר יהדהד דורות קדימה:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (שמות לב, א-ו)
השאלה העולה מאליה היא כיצד עם שראה את כל ניסי יציאת מצרים ושמע קול א-להים מדבר אליו במעמד הר סיני, מתפרק בבת אחת. ברצוני להציע שפרשנות מוטעית למודל מנהיגות ואחריות שאפיין את החוויות שלהם עד כה, גרמה לטעות זו, ושהפרשנות המוטעית זכתה לדחיפה והפצה בידי בעלי אינטרסים.
כזכור, בפרשיות הקודמות קראנו על הציווי לבניית המשכן ופירוט האלמנטים המורכבים שהפרוייקט מכיל. בפרשת השבוע ה' מצביע על שני האדריכלים הגדולים שינצחו על המלאכה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. (שמות לא, א-ו)
על פניו, המודל פה, של מנהיגים מובילים שמושכים אחריהם את כל הפעילות, חוזר על עצמו בכל הפרשות האחרונות. ביציאת מצרים, בהמשך למוניטין שקנה לו משה, הוא ציוה על העם לשאול כלי כסף וכלי זהב מהמצרים: "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמות יא, ג); לאחר קריעת ים סוף נאמר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א); בעקבות עצת יתרו למנות שופטים נוספים לצידו של משה נאמר: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח, כו); ובמעמד הר סיני נאמר: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ, כא).
אבל מודל המנהיג המוביל נשבר כשמשה בושש לרדת מן ההר. כעם של עבדים הם התקדמו המון - הם לא עושים רק מה שמצווים עליהם במפורש, אלא רואים דוגמה מהמנהיג ומצטרפים למהלך, בין אם זו שירה, משפט או עמידה לפני ה'. עם זאת, הם לא העלו בדעתם שיש להם אפשרות אמיתית ליצירה רוחנית משלהם. לכן, כאשר משה לא נראה באופק, הם מבקשים "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים…".
ההתפרקות הכללית בחטא העגל מלמדת שלא יתכן לסמוך על מודל שברירי מעין זה. מודל שתולה את כל הפעילות או השבתתה ביצירתיות או הנהגתו של אדם אחד, איננו בר-קיימא לאורך זמן. ואכן, פרשת השבוע פתחה בציווי לקחת מחצית שקל מכל פקודי הצבא: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל, יג), כדי להטמיע מסר של העברת האחריות, הכוח והיכולת מהמנהיג לעם - הפקודים, יוצאי הצבא. לא רק הצטרפות, חיקוי ואקסטרפולציה, אלא אחריות אזרחית. זה גם מה שמבטאת בחירתם של בצלאל ואהליהב - סתם שני אנשים מהשורה שיכולים להרים פרויקט. הם לא מנהיגים מוכרים והם לא מושכים אחריהם את העם או את העשייה מתוקף תפקידם. הם אנשים שמלאים ב״רוח א-להים״ אותה רוח א-להים יצירתית שמרחפת על פני המים בבריאת העולם והופכת תוהו ובוהו למציאות. הם שניים מתוך כל חכמי הלב שפעלו לצידם, כפי שהפסוק הקפיד לציין.
אלא שבקרב העם פעלו מתסיסים, שהתקבעו על הליכה אחרי מנהיג דומיננטי או שלוחו. לבעלי אינטרס היה חשוב להתעקש על פרשנות מסויימת של כל החוויות שתיארתי לעיל, ובהתאם לקו שהם הובילו: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט…" - היצירה והיצירתיות בידי אדם אחד, המנחה את כל השאר מה לעשות בפועל.
מי משך בחוטים? למי היה אינטרס למירכוז הכח וחסימת התובנה של המעבר לאחריות אזרחית? מי דאג לכך שיפספסו את הפרשנות האלטרנטיבית? קשה לדעת. עם זאת, אולי ניתן למצוא רמז בהמשך הפרשה שזו היתה קבוצה קטנה יחסית של שלושת אלפי איש, שהובילה את המהלך:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (שמות לב, כה-ל)
המילים "מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה" הן משונות מעט. בעידן העתיק הערים היו מוקפות חומה והיו להן שערים. למחנה במדבר, המורכב מאוסף של אוהלי נוודים אין שערים. השימוש במילה 'שער' רומז שהמטרה היתה שלושת אלפי מנהיגי קהילות. בספר בראשית מסופר שלוט ישב בשער העיר סדום ואחר כך הטיחו בו: "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט" (בראשית יט, ט) ובספר דברים נאמר שלאחר הכניסה לארץ: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח), ועוד. כלומר, הלוויים עברו בכל "שער" ופעלו כנגד קבוצה מסויימת של עסקנים-שופטים שרק חיכתה לרגע לקחת את ההנהגה ולהשתלט על העם. אופורטוניסטים, שבשונה מהעם שהתגייס להמשיך את עבודת הא-ל, הם רצו משהו אחר. הקומץ היה הגרעין הקשה שהעדיף להמשיך לאחוז בסמכות הרוחנית והמנהיגותית כדי לתפוס את מקומו של משה ולא לשחרר את המושכות לעם.
התורה לא מגלה במפורש את זהותם של שלושת אלפי האוליגרכים, ובהזדמנות אחרת אציע פרשנות משלי לזיהויים. מה שעולה מהפסוקים הוא שלאחר סילוקם, משה, שהציע למחוק את עצמו מהסיפור, הדגיש שהעם הוא החשוב: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה… וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, ל-לב), ולא הוא. במקביל, בנפרד מקבוצת העסקנים המשתלטת, שהיתה להוטה להנהגה צנטרליסטית, העם נענש בנפרד על הנהיה אחר תחליפים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמות לב, לה). החיפוש אחרי ממלא-מקום היה הבעיה. בניין המשכן והמפקד של מחצית השקל לחיילים בישר על עידן חדש, וכשמסתיים עידן, או כשהעולם משתנה, צורת ההנהגה חייבת אף היא להשתנות. בין אם זה מנהיג יחיד - נביא או שופט, בין אם זו מלכות או כהונה ובין אם זו הנהגה רבנית, תמיד אסור לחזור אחורה או להיאחז בעבר. יש להבין ולהפנים שצריך משהו אחר, שצריך פתרון יצירתי. כשמשה נעלם הם לא היו צריכים לחפש מישהו אחר שימלא את מקומו - אהרן, עגל או א-להים. הם היו אמורים למצוא את הכוחות בתוכם.מייקל איזנברג.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון. פרשת כי תשא –
על כעס ויצירה רוחנית
השלכות הכעס
מדענים מאוניברסיטת הרווארד גילו כי כעס מוריד את רמת הנוגדנים מסוג A, קו ההגנה הראשון של המערכת החיסונית, למשך כשש שעות, כך שאנשים שנוטים לכעוס לעיתים קרובות חולים יותר. כמו כן, החוקרים גילו כי הכעס מביא לעלייה בהורמוני הלחץ העלולים ליצור דלקת בדרכי הנשימה ולהחמיר תופעות של חרדה כללית.
הכעס עלול לגרום לאדם להגיב בצורה חסרת פרופורציה ולומר דברים שעליהם יצטער מאוחר יותר, כאשר כבר יהיה מאוחר מדי.
הכעס אפוא אינו פעולה או תגובה רצויה או רציונלית, שכן היא פוגעת באדם הכועס ואינה מקדמת אותו. היטיב לבטא זאת שלמה המלך בספר קהלת (ז, ט): "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ". הכעס נותר לשכון בקרב הכסיל, שכן החכם מבין שעליו להתרחק מהכעס המזיק לו.
עם זאת, כיצד ניתן שלא לכעוס? הרי זו לכאורה תגובה אוטומטית. האם במקרים מסוימים יש מקום לתת ביטוי לכעס? וכיצד ניתן להפגין מורת רוח וחוסר שביעות רצון על פעולה שאין לה מקום, כלפי ילדים או תלמידים, ללא כעס?
"שוב מחרון אפך"
בפרשתנו, משה רבנו עולה להר סיני כדי לקבל את לוחות הברית. העם המצפה לחזרתו של משה במשך ארבעים יום, חושש שמא משה כבר לא ישוב, ולכן מבקש מאהרן למצוא חלופה: " וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ..." (שמות לב, א). אהרן, שלפי חז"ל ניסה להרוויח זמן עד שמשה יגיע, ביקש מהעם להביא את תכשיטיו. העם נענה ברצון, ומהתכשיטים יצרו עגל מזהב שהביא לחטא העגל ולנפילה המוסרית והרוחנית של בני ישראל. במקום שהא-ל יהיה במרכז, והתורה והמצוות יסייעו לאדם לגלות ולממש את הייעוד האלוקי שלו, הרוח הוחלפה בעגל זהב חומרני. בעקבות כך, בפסוקים הבאים, המושג "חרון אף", המבטא כעס, חוזר פעמים מספר בהטיות שונות, הן מצד הקב"ה, שכביכול כועס, והן מצד משה רבנו. משה מבטא את מורת רוחו בשבירת לוחות הברית ובהחלטתו להוציא את אוהלו מן המחנה, הרחק מן העם. על פי המדרש (תנחומא כז), על אף כעסו, הקב"ה חמל על ישראל ועל כן אמר למשה: "ודיבר ה' שישוב אל המחנה. אמר לו (=הקב"ה למשה), אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?", ובעקבות כך משה התרצה לחזור עם אוהלו למחנה.
עת לכעוס?
הרמב"ם התייחס לעניין הכעס וכתב (הלכות דעות ב, ג) שיש להתרחק מהכעס בכל מחיר, ואם אדם צריך לחנך את מקורביו ולהפגין בפניהם חוסר שביעות רצון ממעשיהם, עליו להעמיד פנים שהוא כועס אך בתוכו ישמור על יישוב הדעת:
"וכן הכעס – מידה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה (=לחנך, להביע מורת רוח על התנהגות לא ראויה) על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס (=מנהיג) ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב – יַראה עצמו (=יעשה את עצמו) בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם (=לחנכם) ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס... ובעלי כעס אין חייהם חיים! לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש (=שלא יתרגש) אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים...".
לעומת הרמב"ם, הרב קוק סבר (עין איה ברכות ו, כב) שכשאדם נתקל בעוול, הכעס ומורת הרוח מחויבים מן המציאות, כדי שלא לפתח אדישות כלפי חוסר צדק. גם במקרים מעין אלו, על האדם לעשות חשבון נפש מקדים עם עצמו ולבחון אם הכעס במקרה זה יביא לתיקון המידות בשל חוסר ההשלמה עם העוול או להפך, לפיתוח מידות שליליות:
"כעס הלב הבא בטבע ונמצא גם כן לפעמים באיש שלם במידותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס על זה בטבעו כשיראה עוול וחמס וכיו"ב. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בעיוות הנעשה לא תגרור עימה כי אם דברים טובים ומידות ישרות, אז ראוי שיהיה הכעס גם כן כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהיה אמיתת המטרה טובה, אבל עימדה תקבל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כי אם הכעס הרצוני לבדו".
סיבות הכעס בחיינו
לרוב, מקור הכעס הוא הגאווה. האדם מצפה שהחיים וסובביו יתנהלו כרצונו, וכשזה משתבש, ואנשים נוהגים כלפיו או מדברים אליו בצורה שאינה תואמת לציפיותיו, הוא כועס. מכאן, שככל שהאדם עניו יותר ופחות מצפה שהחיים יתנהלו על פי ציפיותיו, הוא עלול פחות ליפול לכדי כעס.
עם זאת, הרב קוק (אורות הקודש, חלק ג, מוסר הקודש, יסוד הכעס והיצירה) כתב שישנה סיבה נוספת, פנימית ועמוקה יותר, שהיא מקור לכעס האצור באדם ובעולם. גלוי וניכר לעין שכאשר ילד קטן לא מצליח לבטא את עצמו ואת רצונותיו הוא כועס. זה נכון גם לגבי מבוגרים ואפילו ביחס לעמים. גם אצל אדם בוגר, כאשר יש לו כוחות פנימיים, אפילו כאלו שלעיתים הוא עצמו אינו מודע להם, שאינם מצליחים לצאת לאוויר העולם, המצב הזה מוליד בו עצבנות וכעס. כשאותו כישרון, כוח יצירה, מנסה לצאת לאור ללא הצלחה ובפועל נותר אצור בתוכו, האדם מרגיש סערה פנימית שאינה נותנת לו מנוח. במצב זה על האדם להיות רגיש וקשוב לקולות העולים מתוכו כדי להוציא לפועל ולבטא את אותו כוח רוחני. השתקת אותו הכוח עלולה לייצר אילמות פנימית, ואילמות סופה אלימות:
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי. כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם... בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד עיצור כח היצירה. וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם...".
ניתן אולי לומר, בהקשר זה, כי כעסו של משה רבנו נבע מאותו "עיצור כח היצירה". לאחר ארבעים יום על הר סיני, משה ירד עם תורה גדולה שעם ישראל צריך להנחיל בעולם לאורך הדורות. התורה כבר ירדה מהשמיים, מההר, וביקשה להשתרש בקרקע המציאות, אך דווקא אז עם ישראל חטא והחליף את הרוח העצומה בעגל זהב. משה הבין שבשלב זה אין למי "לתת" את לוחות הברית והיצירה תישאר אצורה, ועל כן הוא שבר אותם בזעמו.
לסיכום
מידת הכעס מופיעה לרוב מהסיבה הלא נכונה – גאווה, על כך שהעולם לא מתנהל על פי ציפיותינו, ומכאן שהימנעות מכעס קשורה לעבודה על מידת הענווה. כאשר מדובר בכעס הנובע כתוצאה מתרעומת על עוולה שבמציאות, יש מקום לכעוס, ואין להישאר אדישים, ובלבד שזה יביא לפיתוח חוש הצדק ולא להתפרצות של תכונות רעות אחרות, והחכם עיניו בראשו. כשמדובר בכעס שנועד לחנך, די להציג פנים כועסות אך לשמור על שוויון נפש פנימי.
אך בפן העמוק יותר, כשאדם מזהה בתוכו כעס וחוסר שקט לא מוסבר שאינו נובע מאירוע ידוע, עליו לנסות לזהות את אותה "אילמות פנימית". את אותו כוח רוחני, כוח יצירה, שמבקש להתגלות בעולם וטרם מצא אפיק לבוא לידי ביטוי. ככל שנהיה קשובים יותר וניתן יותר ביטוי לכוחות היצירה שבנו, ונסייע לאנשים כעסנים או אלימים לנתב את הכעס לכוח של יצירה, כך נזכה להרבות שלום בעולם.
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
יגאל גור אריה - השותפות
פרשת ״כי תשא״
״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל״
למה מחצית השקל??
ההשתייכות חייבת לעלות משהו. הסכום הוא לא חשוב כאן אלא *השותפות*.
בניגוד לכל מגבית אחרת לא חיפשו את התורמים הגדולים, לא רצו פילנתרופ
שרוצה להתבלט בתרומתו הנדיבה- נדרש בדיוק מחצית השקל, מחצית ולא יותר. על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה. הכוונה הייתה לאמת את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה- במעשה מוחשי-את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום *כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת*. כולם נוכחו לדעת שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה-כולם שווים.
סיבה נוספת מפקד אוכלוסין מושלם. היו צריכים לדעת כמה אנשים מונה העם.
למה מחצית השקל ולא שקל שלם?
*תחושת החצי חשובה מאד אתה הפרט כפרט, זקוק לרעך כדי להגיע לשלמותך*.
לעולם לא תוכל להיות שלם לבדך, כל אחד ואחד הוא חצי בלבד.
אנו זקוקים לחצי השני לשלמות-שלם. זו רק מחצית, לא מעשה שלם. את המחצית השנייה יש להוכיח במעשים היומיומיים בקשב, בסובלנות, בקבלת האחר, בחיבוק ...
בתקופה מורכבת זו כולנו חשים חצאים. חסרי ידע והבנה אל מול המתרחש במדינתנו ובעולם. הבה נשכיל לנצל את תחושת ה'חצי' כדי להתאחד יחד. נביט בענווה אל החלקים החסרים והבלתי מושלמים שלנו ונראה את החלקים המלאים שבזולתינו, גם אם הוא איננו בדיוק מהמגזר שלנו. וכך, *רק כך - נהיה באמת עם אחד. עם מושלם*!
כמו בשיר של עוזי חיטמן:
״ ואת הנשמה המתוקה שלי
היחידה שמדליקה אותי
ואיתך אני כל העולם
ואיתך אני כל היקום
*בלעדייך אני חצי בן אדם*
בלעדייך אני בעצם כלום .....״
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
המשפטים של עמנואל מורנו
17 שנים לנפילת סא"ל עמנואל מורנו, במלחמת לבנון השנייה. מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל, שירת בתפקידים סודיים שבגללם אסור עדיין לפרסם את תמונתו. אבל יש דברים שאפשר וצריך לפרסם – משפטים שנהג לומר. הנה כמה משפטים ששלחה לי בעבר אלמנתו, מאיה אוחנה-מורנו, עם הסברים שלה:
