פודזקס פרק 14- על הרב לורד יונתן זקס והציונות הדתית הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם "חתן פרס ישראל- פרופסור דב שוורץ" שקיבל השבוע הודעה על קבלת הפרס.
הרב זקס לא היה באופן רשמי מנהיג של הציונות הדתית. הוא כתב עליה מבחוץ ואף ביקר אותה. ובכל זאת , אם יש מגזר שקיבל אותו כמנהיג רעיוני, זו הציונות הדתית. כיצד הדבר קרה? מהם השינויים שעברו על הציונות הדתית ושגרמו לה לאמץ אותו כדמות מופת? שיחה מרתקת עם פרופ' דב שוורץ, חוקר הציונות הדתית, על השינויים שהתחוללו בציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות ועל מצבה בכלל בימים אלה.
להאזנה לחצו כאן, ובבקשה גם שתפו.
https://open.spotify.com/episode/4kBH7GzpVcSaTsDy35mWZv?si=gPRMiC8NSg2BPIb6wzgOUA
.............................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
............................................................................................
בע"ה. בלומה טיגר-דיכטוולד לפרשת כי תשא-תשפ"ג
חטא דור המבול וחטא העגל
מאמר זה עוסק בהשוואה בין תגובת ה' לחטא דור המבול לבין תגובת ה' לחטא העגל.
חטא העגל מקורו בחרדה שאחזה בעם כאשר משה איחר לשוב. " וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: " (כי תשא, לב, א). לדעת חלק מן המפרשים ביקש העם תחליף למשה ולא לה'. כלומר המטרה לא הייתה לעבוד לאל נֵיכָר אלא לעבוד את ה' בדרך שהיא פסולה על פי התורה. "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" אומר ה' בפתח דבריו למשה. השורש ש.ח.ת מופיע גם בהקשר לדור המבול: "ַויַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: " (נח, ו, יב). בשני המקרים מבקש ה' להביא כליה. בפרשת המבול "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר " (נח, ו, יז), ובפרשת העגל "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: " (כי תשא, לב, י).
דמיון נוסף בין שני האירועים הוא בכך שאין מדובר בבריאה חדשה שתבוא לאחר הכליה, אלא בבחירת האדם המתאים להוות גרעין לעולם מתוקן. נח הוא הגרעין לעולם חדש בהיותו איש צדיק תמים בדורותיו, ומשום שמצא חן בעיני ה' (בראשית, ו, ח). בחטא העגל בוחר ה' במשה על מנת להקים עם ישראל חדש "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"
(לב,יג), "כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם " (כי תשא, לג, יז).
נח ומשה מצאו חן בעיני ה'. הבאת המבול היא החלטה אלוקית בלבד בעוד שבפרשת העגל מתנהל דיאלוג בין ה' לבין משה שבו מעלה משה נימוקים שמטרתם לבטל את רוע הגזירה. הוא מתפלל על עמו ומסרב להיות הגרעין לעם חדש. " וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ " (כי תשא, לב, לג). דור המבול נכחד, אך בני ישראל אינם מוכחדים כיוון שה' נענה לתפילת משה.
ועוד דמיון נמצא בדרך בה אלוקים מגדיר את הפגם שיש באדם ואת הפגם שיש בישראל, המסביר מדוע הם חוטאים. בפרשת נח נאמר " לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו " (נח, ח, כא). כלומר האדם אינו ייצור מושלם והוא מועד לחטא. לגבי בני ישראל נאמר " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא " (כי תשא, לב ,ט). סיבות אלה יכולות גם לשמש כטיעון של סנגוריה על האדם ועל ישראל וליצור התייחסות חדשה של ה' אליהם.
העובדה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, יוצרת התחייבות של ה' לא להביא עוד מבול על הארץ. ה' כורת ברית עם נח ובניו. הקשת בענן מסמלת ברית זו. " אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: " (נח, ט, יג- טו).
שלוש עשרה המידות המופיעות בפרשת כי תשא (לד, ו, ז), מייצגות את מידת הרחמים ואת מידת הדין והן תשובת ה' לבקשת משה " הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ " (שם,לג, יג). בברית שכרת ה' עם בני האדם לאחר המבול ה' מתחייב לא להביא עוד מבול בלי קשר להתנהגותם. לגבי עם ישראל הברית עם ארץ ישראל מותנית בקיום מצוות. היא אינה נתונה להם ללא תנאי.
פרק ל"ד פסוקים י"א עד כ"ו מפרטים את המצוות שעל ישראל לשמור כדי שבריתם עם הארץ תתקיים, וחתימת הדברים היא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל " (כי תשא, לד, כז).
ט"ו אדר תשפ"ג -בלומה דיכטוולד
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
בינה בתורה בראשית-שמות, לפרשת כי-תשא:
הסבר תיאולוגי ושלום פוליטי של אהרן
סימן היכר מובהק של תורת אמת הוא, שהיא לא מסתירה ולא מייפה משברים וכישלונות. בכל אופן, לחטא העגל ולאחריות של אהרן, יש גם הסבר תיאולוגי, גם הסבר פוליטי-מוסרי וייתכן גם שילוב ביניהם.
מה הביא את העם לחטא הזה?
משה הבטיח קשר ישיר עם ה' ותורה משמים, שהיא רלוונטית לאנשים החיים בארץ – אך משה 'נעלם' אי שם, ולכאורה, גם הבטחתו 'נעלמה':
"...קום עשה לנו אלֹהים אשר יֵלכוּ לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו" (ל"ב, א);
במצב הזה, אהרן נדרש למצוא פתרון חלופי למשה ולקשר עם ה'.
רבי יהודה הלוי (בספר 'הכוזרי' מאמר א', צב-צד; צז) סבר, שהעגל היה רק בסיס, שעליו אָמוּר להתייצב 'הבלתי נראה', והוא תחליף (אסור!) לכרובים הסוככים על הארון, במשכן ובמקדש. לפי זה, מי שהשתחווה לעגל, האם התכוון לעגל עצמו שראה בעיניו (וזו עבודת אלילים ממש), או שמא התכוון ל'בלתי נראה' שניצב עליו, ועל כן יכול היה אהרן לומר: "חג לה' מחר" (ל"ב, ה)? אולי לכן אהרן לא נפסל לכהונה לפני ה'?
שנים רבות היה הסבר זה קצת מוזר בעיניי, עד שראיתי פסלי אלילים ניצבים על גבי עגל או פר (פסל כזה ניצב בירכתי אולם הכניסה של מוזיאון ארצות המקרא, בירושלים). ממילא ברור, שתבנית "עגל מסכה" בלי פסל יצוק יושב עליו, איננה עבודת אלילים גסה.
על פי הסבר זה, אהרן רצה להציל את העם מלחזור לאלילות המצרית, כהסברו למשה אחר כך: "אתה ידעת את העם כי בְרָע הוא" (שם, כב); וברור מדברי פרעה למשה (י', י), ש"רעה" בעברית רומזת לראש אלילי מצרים.
אמנם רש"י ורוב המפרשים הבינו שעגל "מַסֵכָה" הוא עבודת אלילים גמורה, על פי הכתוב:
"...וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלֹהיך ישראל אשר הֶעֱלוּךָ מארץ מצרים" (ל"ב, ח);
רש"י בעקבות המדרש (ויקרא רבה פרשה י', ג), אימץ הסבר פוליטי מזעזע למה שראה אהרן:
"ראה חוּר בן אחותו (ממנהיגי שבט יהודה) שהיה מוכיחם, והרגוהו" (רש"י ל"ב, ה);
מסתבר ממדרש זה, שפרץ שם מרד אלים, שנהרגו בדיכויו "כשלֹשת אלפי איש" (ל"ב, כח). על פי הסבר זה, אהרן ("רודף שלום") ניסה למנוע מלחמת אחים בין שבטי ישראל. לכן נשאר אהרן זך ונקי לכהן לפני ה'.
לדעתי, שני הפירושים נכונים – מסתבר, שבקרב עם גדול ורב היו גם עובדי אלילים ממש שהשתחוו לעגל עצמו, אך גם רבים שהשתחוו לה' וחשבו כמו הסברו של ריה"ל, וכמובן, אהרן בראשם.
אופציה לעם 'חילוני'
ה' ניחם "על הָרָעָה אשר דִבֶּר לעשות לעמו" (ל"ב, יד) בגלל תפילת משה הראשונה, המיידית; עיקרה של התפילה הייתה החשש שמשה העלה מהרגע הראשון – המצרים יפרשו את "הָרָעָה" לישראל כניצחון הגדול של האליל המצרי הראשי ('רע' המצרי הוא תמיד "רָע" בעברית מקראית, או "רָעָה" בעברית של משה). אולם, למרות ש-ה' ניחם על "הרעה", הוא לא רצה עוד להשכין בישראל את שכינת כבודו, כנראה כדי שמצב כזה לא יחזור עוד.
לפי דעות שונות הנשמעות בדורות האחרונים, רבים היו שמחים ואולי אף נלהבים, להצעה של ה' למשה: לעלות בלי שכינת כבודו אל ארץ האבות, שבה תתקיים השבועה לאבות; בני ישראל יירשו את הארץ ויהיו לעם ריבוני, אבל ה' לא ישכון בתוכם. מסורת אבות וארץ אבות לעם 'חילוני', בלי נוכחות ה' בקרבו, בלי תורה וקדושה, ובלי חרון אף על כל פשע – למה לכם קדושה, אם אתם מחללים אותה?
אבל בני ישראל נבהלו מאוד:
"וישמע העם את הדבר הרע הזה, וַיִתאַבָּלוּ..." (ל"ג, ד);
עם ישראל כבר שמע את דבר ה' בהר סיני, וכבר ראה את משה (שחשבו כי 'נעלם') חוזר ויורד מן ההר; בשום אופן הם לא רצו לוותר על הקשר הישיר עם ה' באמצעות משה, למרות הקשיים והסכנות הצפויות.
בני ישראל שכבר נגעו בנצח, לא היו מוכנים לוותר עליו.
מזרע אברהם היו גם בני עשו, האדומים; ממשפחת אברהם היו גם העמונים והמואבים; ככל העמים הטבעיים הם כלו ונעלמו – משום שעמים טבעיים נולדים ומתים, בדומה לאנשים. עם ישראל לא היה מוכן לוותר על הקשר עם הנצח.
אולם לנצח יש מחיר, והוא התגלה לדורות בסבל היסטורי מתמשך, ותקופות של ריחוק ו'הסתר פנים'; רמז ראשון לכך ניתן לעם ישראל כשמשה ואוהל מועד שהו "מחוץ למחנה" (ל"ג, ז-ח) והעם היה עומד וצופה מרחוק (שם, ח-י).
איך נוכל לדעת שסלחת?
את התפילה האחרונה והמכרעת לסליחה ולהחזרת השכינה, ה' בכבודו גילה למשה: מידות הרחמים והגמול – מידות אלו היו תשובת ה' להפצרות משה "הוֹדִעֵני נא את דְרָכֶךָ" (ל"ג, יג).
בלוחות הברית, בדיבור הישיר של ה' (בגוף ראשון), נכתבה רק מידת הדין, בהקשר של עבודת אלילים:
"...א-ל קַנָא, פֹּקֵד עֲוֹן אבות על בנים... לְשֹׂנאָי, וְעֹשֶׂה חסד לאלפים לְאֹהֲבַי..." (כ', ד-ה);
על פי הכתוב בלוחות, אי אפשר היה לסלוח על חטא העגל; משה נאלץ לשבור את הלוחות, כדי לא לשבור את העם. כך נשבר כתב העדות וההרשעה נגד עם ישראל (כמו שמשמידים ראיה מכריעה במשפט גורלי, כדי למנוע אסון.
בלוחות השניים ה' אמנם יכתוב "את הדברים אשר היו על הַלֻחֹת הראשֹנים אשר שִבַּרתָ" (ל"ד, א), אולם, בעל פה, בנוסח של תפילה, מסר ה' למשה את סודות דרכיו בהרחבה הכוללת גם את מידות הרחמים –
" ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת... פֹּקֵד עֲוֹן אבות על בנים..." (ל"ד, ו-ז);
במילים אלו אנו מתפללים לסליחה עד היום.
ההקבלה לדיברות ברורה בפקידת עוון אבות על בנים וצאצאים. בתפילת מידות הרחמים, לעומת הלוחות הכתובים, אין עוד שונאי ה' ואוהביו, כי גילוי מידות הרחמים לא מאפשר עוד לדעת בביטחון מי שונא ומי אוהב, מי נמחלו עוונותיו ולמי רק האריך ה' אפו וייפרע ממנו בבוא יומו.
כאן נולדה התורה שבעל פה, שלפעמים היא מהפכת את תורה שבכתב, "כַּחֹמֶר חוֹתָם" (איוב ל"ח, יד); בלוחות כתובה מידת הדין המוחלטת, בלי סליחה ורחמים. בעל פה, גילה ה' למשה את מידות הרחמים והסליחה שלפני מידת הדין, וכך אמר לו בסיום:
"כְּתָב לך את הדברים האלה,
כי על פי הדברים האלה, כָּרַתי אִתְךָ ברית ואת ישראל" (ל"ד, כז);
וכדברי רבי יוחנן על פסוק זה:
"אמר ר' יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס, ב);
הוא ר' יוחנן, שאמר על מידות הרחמים כך:
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" (ל"ד, ו) אמר רבי יוחנן: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו – מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה; אמר לו:
כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ראש השנה יז, ב). הרב ד"ר יואל בן-נון
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 224
למה לא למעלה - חיים קופל
1) כשמשה ירד מהר סיני וראה את העגל, מיד שבר את הלוחות. "ויהי כאשר קרב אל המחנה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדוֹ אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם " (ל"ב-י"ט). השאלה: למה חיכה משה עד שירד מן ההר וראה את העגל, הרי כבר בהר אמר לו הקב"ה " לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ..סרו מהר מן הדרך..עשו להם עגל מסכה..ויאמרו: אלה א-להיך יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ל"ב..ז-ח). א"כ, היה על משה, עוד בהר, להחזיר מיד את הלוחות לנותן, לקב"ה.
2) לצורך התרוץ, נקדים משנה בפרקי אבות, שבה נאמר: בן עזאי אומר: הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה (פרק ד' משנה ב'). מדברי בן עזאי משתמע, שהסיבה שעלינו לברוח מן העבירה היא משום שעבירה גוררת עבירה, וכן לרוץ למצווה, כי מצווה גוררת מצווה.
3) השאלה מדוע זקוק בן עזאי לטעם זה? הרי אסור לעשות עבירה, כי נצטווינו על כך. וכן עלינו לקיים מצוות כי צווינו על כך, גם אם היא לא תגרור אותנו למצווה נוספת, וכנ"ל לגבי עבירה, אסור לנו לבצעה, גם אם היא לא תגרור אותנו לבצע עבירה נוספת.
4) יתירה מזאת, אם נסביר את דברי בן עזאי כפשוטם, הרי ברגע שקיים אדם מצווה אחת, שוב הוא "מתחבר" לשרשרת מצוות, אחת גוררת את השנייה וכך הלאה ולכאורה, לעולם לא יחטא?! וההיפך ח"ו בעבירות?!.
5) נראה שבן עזאי בא לחדש לנו, שלא כל מצווה גוררת מצווה, ולא כל עבירה גוררת עבירה. רק מצווה שעושים אותה בשמחה ובהתלהבות מתוך רצון והכרה פנימית, יש בה "איכות גבוהה", ובכוחה לגרור את האדם לקיום מצווה נוספת. וההיפך בעבירה. עבירה שנעשית באקראי, ללא מחשבה , או מתוך עצבות, אינה עוצמתית ואינה גוררת עבירה נוספת. רק עבירה שנעשית מתוך מחשבה, הכרה והתפעלות, עבירה שרצים בכדי לעשותה, היא הגוררת עבירה נוספת.
6) לכן מדייק בן עזאי בלשונו ואומר :"הוי רץ למצווה" בהתלהבות, אל תמתין להזדמנות אחרת, ע"י כך, גם אם היא מצווה קלה, היא תגרור אחריה מצווה נוספת. ורק עבירה שנעשית במודע ובריצה לקראתה תגרור לעבירה.
7) משה רבנו שקיבל את המידע על מעשה העגל עוד במרום, לא החזיר את הלוחות לקב"ה. הוא רצה לרדת ולבדוק אם חטאו מתוך צער וטעות, ואזי העבירה לא תגרור עבירה נוספת. אבל כשירד וראה את השמחה והריקודים בביצוע העבירה, הבין שעבירה זאת תגרום להם לעבירות נוספות, הם יכנסו לשרשרת עבירות ואינם ראויים לתורה. לכן שבר את הלוחות.(בשם רב שלמה גוטפלד).
8) תשובות מפרשת תצוה
א) פסוק אחד בפרשתנו שבו ישנם שני מקרים שאות שמסיימת מילה, פותחת במילה הבאה אחריה?
תשובה: "ונתת אל חשן...והיו על לב אהרן...בני ישראל עללבו לפני ה' תמיד" (כ"ח-ל). (וישנן תשובות נוספות)
ב) כלי מכלי המשכן שעבר שינוי במרכיביו בכל חניה? תשובה: מזבח הנחשת(העולה). למזבח הנחשת לא היה גג, ובכל חניה מלאו את חללו בעפר המקום, במקום העפר הקודם (רש"י ל-ג).
9) שאלות מפרשת השבוע
א) מקור אפשרי לביטוי :עקשן כמו פר?
ב) כיצד הציל פרעה את בני ישראל מכלייה? (רמז: ההצלה הייתה פאסיבית, אף מבלי שהתכוון לכך וקשור גם לנאמר בפרשת בא).
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 224 פרשת כי תשא תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ וכן בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה -העמל והמשקיע לבדו-יודע לשמור על עמלו והשקעתו
השבת הינה שבת פרה ואנו קוראים את פרשת ״כי תשא״ שבה מתואר חטא העגל שחטאו בני ישראל במדבר.
כאשר משה יורד מהר סיני ולוחות הברית הראשונים בידו והוא רואה את המחולות והריקודים סביב עגל הזהב הוא משבר את לוחות הברית שהביא מהר סיני. לאחר שמשה מבקש ומתחנן לפני בורא עולם שיסלח לבני ישראל,והקב״ה אכן נענה לתפילותיו של משה למען בני ישראל, נאמר למשה ״ויאמר ה׳ אל משה פסל לך שני לוחות (ללא ו) אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות (לוחות כתוב ללא ו) הראשונים אשר שברת(חיריק מתחת ה׳ש). (שיברת -בנין פיעל).
הרב צוקרמן זצ״ל בספרו ״לוחות אבן״מסביר שהקב״ה ביקש שמשה עצמו יעשה את לוחות הברית השניים כדי ללמד אותנו להעריך את שיש בידינו, כי כאשר אדם בונה בעצמו חפץ מסוים או משהו מסוים והוא משקיע בכך מאמצים ואנרגיה אזי לא בקלות הוא ישבור אותו כפי שעלול לעשות מישהו למוצר או חפץ שלא עמל עבורו.
המסר הוא שבכל דבר ועניין ,מוחשי ומופשט, יש עניין להשקיע מאמצים ואנרגיה ואז תהיה לנו הערכה לאותו מוצר או לאותו עניין ולא במהרה ניתן ולא נאפשר שחפץ זה או עניין זה ילך לאובדן.
שבת שלום. הזיצרים
&
פרשת ״כי תשא״-יגאל גור אריה
״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל״
למה מחצית השקל??
ההשתייכות חייבת לעלות משהו. הסכום הוא לא חשוב כאן אלא *השותפות*.
בניגוד לכל מגבית אחרת לא חיפשו את התורמים הגדולים, לא רצו פילנתרופ
שרוצה להתבלט בתרומתו הנדיבה- נדרש בדיוק מחצית השקל, מחצית ולא יותר. על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה. הכוונה הייתה לאמת את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה- במעשה מוחשי-את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום *כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת*. כולם נוכחו לדעת שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה-כולם שווים.
סיבה נוספת מפקד אוכלוסין מושלם. היו צריכים לדעת כמה אנשים מונה העם.
למה מחצית השקל ולא שקל שלם?
*תחושת החצי חשובה מאד אתה הפרט כפרט, זקוק לרעך כדי להגיע לשלמותך*.
לעולם לא תוכל להיות שלם לבדך, כל אחד ואחד הוא חצי בלבד.
אנו זקוקים לחצי השני לשלמות-שלם. זו רק מחצית, לא מעשה שלם. את המחצית השנייה יש להוכיח במעשים היומיומיים בקשב, בסובלנות, בקבלת האחר, בחיבוק ...
בתקופה מורכבת זו כולנו חשים חצאים. חסרי ידע והבנה אל מול המתרחש במדינתנו ובעולם. הבה נשכיל לנצל את תחושת ה'חצי' כדי להתאחד יחד. נביט בענווה אל החלקים החסרים והבלתי מושלמים שלנו ונראה את החלקים המלאים שבזולתינו, גם אם הוא איננו בדיוק מהמגזר שלנו. וכך, *רק כך - נהיה באמת עם אחד. עם מושלם*!
