אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.........................................................
מצורף פנייה לשרה למשימות לאומיות, ח"כ אורית סטרוק בו הצגנו לבקשתה מיזם בפני אנשי הלשכה לקדם מסע הרצאות שנתי ב-נ"ך ברחבי הארץ,עם מיטב המרצים. מלבד הרבה "מחמאות" וחשיבות המיזם יצאנו בלי כלום. נשמח לעזרתכם.
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
.......................................................................
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-"ווארט" על הפרשה - הכתובת על הקיר : https://youtu.be/Rtvzze_Aumw
&
פרשת כי תצא : "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ ", נאום המעבר - משֵׁבֶט,לשֵׁבֶת אַחִים וַאֲחָיוֹת - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
משה בנאומו בפרשתנו קורא לעם ישראל, להעניק חשיבות עליונה ותשומת לב , לשמירת איתנות מערכת היחסים בין שבטי האחים ובין איש לרעהו הנקרא – אָחִיךָ. גם אם הוא לא אחיך הביולוגי. שהרי- "כל ישראל ערבים זה בזה". משה מכוון בנאומו למנוע מלחמת אחים ושבטים בעם ישראל.
דומה שהיצירה המוזיקלית הנפלאה - שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת , מתנגנת כלווית חן בנאומו של משה: "אבי חלם והתפלל לחיות בארץ ישראל היום ילדי אותי שואל מה הסיפור של ישראל...אני מכאן, אני שייך וְכָל חבר שלי כמו אח ,את הפועמת בִּלְבָבִי אני מזרח-מערבי. כאן זה בית כאן זה לב ואותך אני לא עוזב, אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ". (מילים: דורון מדלי, לחן: עידן רייכל ).
הנה כי כן, משה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומציין 12 פעם, את השם- אָחִיךָ:
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ,לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ...כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה...לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא...לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל...וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ...כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ...לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ " (דברים, כב',כג',כד').
אָחִיךָ - הוא לא רק האח שאותו אתה אוהב, אלא הוא גם אָחִיךָ, שאותו אתה שונא.
כך מוצגת לנו הדילמה:" כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". (שמות, כג', ה').
התלמוד מציג הדילמה שאליה נקלע האדם: " אוהב לפרוק ושונא לטעון". אדם עומד מול שני חמורים, הראשון של אוהבו במצב שזקוק לפריקה, השני של שונאו במצב שזקוק להקימו. הרי ידוע שעדיפות ראשונה, היא קודם לסייע בפריקת החמור. אבל כאן העדיפות ניתנה דווקא לחמור של השונא.
מדוע? עונה התלמוד: " כדי לכוף את יצרו" ( מסכת בבא מציעא לב' עמ' ב').
הכלל, כדברי הרמב"ם ( 1138-1204), הוא לעשות למען אדם במצוקה את מה שהיינו עושים למען עצמנו לו נקלענו למצבו - "כל שאילו הייתה שלו, היה טוען ופורק – הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו". אבל, ממשיך הרמב"ם, טוב אף יותר לזנוח שיקולים של כבוד, לנהוג מידת חסידות ולעשות - "לפנים משורת הדין: אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו"(הלכות רוצח ושמירת הנפש יג', סעיף ד').
אז איך מתגברים על שנאה לאח או אחות – מקרב עמך ?
משה מציב לנו אתגר טיפולי. עלינו לכוף את יצרנו, להתעלות על עצמנו, לפעול כנגד הנטייה הטבעית והאנושית שלנו. בואו נתחיל בסוג של התערבות מעשית בסיוע לאחינו אותו אנו שונאים, בכך שיוכל להטעין את חמורו. אולי גם כאן ההשפעה תהא, כדברי ספר החינוך ( רבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה ה13 ) :" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
משה מכוון לצעדים לא פשוטים של פיוס בין אחים השונאים והמסוכסכים זה את זה, בהנמכת להבות האיבה והשנאה. זה לא פשוט, אבל תתחיל בצעד הראשון, בחמור שונאך- "עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". לא פשוט, אבל אפשרי.
משה בנאומו בפרשתנו מציג לנו אתגר טיפולי נוסף , בדמותו של - מודל המעקה : "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ " (דברים, כב', ח').
הנה לפנינו מנגנון הגנה , המסייע לשליטה עצמית ,לכבישת התאוות ולהצבת גבולות.
אנו ניצבים מידי פעם אל מול ניסיונות ואתגרים, האם המעקה הפנימי שלנו, שעל גג ראשנו, יסייע בידינו, או שהמעקה איננו בתוכנו ואנו עלולים להתדרדר במדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.
כך משה קורא בנאומו בפרשתנו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא היטב, ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים- יעקב ועשו.
מדוע אדום הוא אחיך? כדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.
משה מציג לנו אתגר טיפולי נוסף לצמצום השנאה והסכסוך בין אחים ועקירתם.
משה מכוון בנאומו למנגנון הזיכרון:" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ד' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם...וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת הַדָּבָר, הַזֶּה" (דברים, כד', ח'-ט', כב').
משה חש על בשרו ניסיון של אחותו להדיר את ציפורה אשתו. לשון הרע שדיברה מרים בגנות גיסתה, הביאה עליה את הצרעת, מקורה בהוצאת שם רע. אנו מכירים היטב את הארס וההרס שבלשון הרע.
משה מכוון בנאומו גם לזיכרון המר של העבדות שבה כל עבד לעצמו ולא לזולתו. מציאות של חוסר זהות ואחריות של מרקם משפחתי וחברתי. אך זהות בן החורין של דור ב' אליו פונה משה בנאומו, היא האנטי תיזה לזהות העבד בארץ מצרים. הזהות החדשה לקראת הכניסה לארץ, מחייבת שמירת אחריות וערבות הדדית בין אחים לאחיות. זה התבלין הייחודי שכל ישראל ערבים זה בזה – כאיש אחד בלב אחד.
כל זה מתחבר להגדרה של הסוציולוגים - "הון חברתי", הון שאינו כסף וזהב, כי אם משאבים של אמון בתוך החברה. בעל הון חברתי הוא זה היודע כי הוא מוקף באנשים שאכפת להם ממנו. שישיבו לו אבדות, שיזעיקו עזרה אם הם מזהים פריצה לביתו או למכוניתו, שישימו עין על ילדיו ויזהירו במקרה סכנה, ושיתרמו, באופן כללי, לשכנות הטובה – שהיא ממרכיביה העיקריים של חברה טובה.
כך השיר המפורסם של להקת הרוק ההוליס (באנגלית: The Hollies) מהעיר מנצ'סטר שפעלה בתחילת שנות ה-60, קורא לאחריות האחאית : "והעומס לא מכביד אותי בכלל, הוא לא כבד, הוא אחי הוא אחי" He Ain't Heavy He's My Brother"".
אנו עדים בימים סוערים וגועשים הפוקדים אותנו במדינתנו, לחלוקה דיכוטומית שהיא האנטי תיזה של השיר- שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת. שתי קבוצות דיכוטומיות מתויגות במנעד של כינויים, כמו למשל- ימין ושמאל. נח מאד לייצר שיח חברתי וציבורי רדוד ושטחי שעוסק במיתוגיות ובאריזה, מבלי לנסות לייצר שיג ושיח תרבותי ומכבד, לגופו של נושא. קל מאד לייצר סוג של "מלחמת אזרחים" וירטואלית במדיה החברתית ולהעמיק את הפער, במקום לנסות לצמצמו.
לצערנו החלוקה הבינרית הלא בריאה בין שֵׁבֶט ( שבטים) אַחִים וַאֲחָיוֹת, גלשה אף למחוזות של שנאה רווית השמצות מימין ומשמאל כאחד, תוך התעלמות מצו מפורש:"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא " (ויקרא, יט', יז' ).
האם גזירת גורל היא שימין ושמאל אינם יכולים להיפגש לכוס קפה ולדון לעומקן של סוגיות סדר היום הציבורי ואולי להיווכח שלאחר קיום דיאלוג תרבותי של הקשבה של איש לרעהו, יתברר שלמעשה הבדלי התוכן אינם כה גדולים כפי שהם מצטיירים בתודעה התקשורתית והפוליטית?
הנה כי כן, נאומו של משה בפרשתנו, מתחבר לנבואת הנחמה של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו:" כִּֽי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִֽׁיבוּ ... כִּֽי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵֽעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּֽךְ"( (ישעיהו נד',ג',ט' ).
מה ענין יָמִין וּשְׂמֹאול למֵי נֹחַ?
הסיפור ראשיתו בבראשית בכריתת הברית של הקב"ה עם האנושות, לאחר האפוקליפסה של המבול:"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ...אֶת קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" ( בראשית,ט',יא'-טו').
הקשת היא מרחב פלורליסטי, המכיל שונוּת של צבעים על מאפייניהם ותכונותיהם. הקשת מאופיינת בהצבת גבולות בין צבע לצבע. אין מהילה או ערבוב של צבע אחד במשנהו. צבעי הקשת חיים בסוג של הרמוניה, שלום, כבוד וערבות הדדיים. אין חציית גבול או התרסתו של צבע אחד כלפי חברו. ההרמוניה בין צבעי הקשת מייצרת סימפוניה של צבעים שמשרים אור ותקווה – אחדות ולא אחידות, היחד בצד הייחודיות.
הקשת בצורתה היא כמו הפאראבולה של גאוס בסטטיסטיקה,(מתמטיקאי פיזיקאי ואסטרונום גרמני 1777-1855). אם נבחן ביושר ולעומק את הפאראבולה הפוליטית. ניווכח שמתקיים עיקרון ה80:80. שפירושו – 80% מהעם מסכימים על 80% מהנושאים על סדר היום הלאומי.
הקשת בראשי התיבות של אותיותיה, קוראת לנו לקיים בינינו את אלו השלושה: קבלה ,שותפות תקווה. אלו השלושה מבטיחים את הערבות ההדדית והסולידריות של צבעי הקשת השונים, לייצר מרחבים של קבלת האחד את השני, של שותפות ותקווה. שלושה יסודות אלו, הם אבן השתייה לקיומה של ברית הקשת בענן- משֵׁבֶט, לשֵׁבֶת אַחִים וַאֲחָיוֹת.
כך גם לימדנו המשורר יהודה עמיחי (1924-2000) בשירו: " פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד. את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון: "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים ?קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. אבל הוא זז, הוא זז. אמרתי בליבי, הגאולה תבוא רק אם יגידו להם, אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית, לא חשוב, אבל לידה קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".
אז בינינו, מה החשיבות של ימין או שמאל, אל מול הצורך הקיומי שלנו לשמור על מדינתנו האחת והיחידה, המחבר את כולנו לרקמה אנושית אחת - לקנות פירות וירקות לביתנו ?
נאומו של משה בפרשתנו מתחבר גם לנאומו של מנחם בגין ( 1913-1992 ) באלטלנה: "לא תהא מלחמת אחים, אל תרימו יד על אח, גם היום לא. אסור שיהודי יילחם ביהודי, ואסור כי נשק עברי יפעל נגד לוחמים עברים...תחי המולדת העברית, יחיו גיבורי ישראל, חיילי ישראל, לעדי עד ...לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער".
הנה האתגר הלאומי המונח לפתחנו בימי מבחן אלו – "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ ", רק שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת, גם אם אחיך לא קרוב אליך.
אין לנו ברירה, אלא לתבוע ממנהיגינו מימין ומשמאל, הנה צו השעה -עליכם לכוף את יצרכם ולהגיע שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת, לדיבור משותף ולהסכמה רחבה של - שֵׁבֶת אחים ואחיות.
כן, לשבת ולדבר רק ביחד ועכשיו.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
'מקראות', בינה בתורה, ספר דברים, לפרשת "כי תצא":
חובות הדאגה לחיים בימינו, בדרכים – ובחיי נישואין
איך נבין את "לא תוכל להתעלם" מהשבת אבֵדה, ומפריקה וטעינה בשור וחמור שנפלו בדרך (כ"ב, ג-ד), ב'תרגום' ללשון ישראלית מתחדשת? 'שור' הוא משאית ו'חמור' הוא רכב קטן; לפי זה, חובה לסייע בדרך לנהג של כל רכב תקוע! (ראו הלכות דרכים סימן י, בספרי החדש 'מחביון תורתך', כרך ב').
חובה לא רק להזעיק מד"א, משטרה, מכבי-אש או גרר, אלא אם אפשר גם לעזור לו להניע, להחליף גלגל ולאסוף מטען חיוני שנפל והתפזר. כמובן, חובה להישמר מסכנת רכב חולף, לרדת מהכביש, להציב תמרורי אזהרה ואור.
"מעקה לגגך" (כ"ב, ח) זו דוגמה להסרת מכשולים בבית ובדרכים, כגון התקנת מעקות בטיחות בחוצות ובדרכים; החובה מוטלת במיוחד על מנהיגי הציבור, וכך נאמר בגמרא (מועד-קטן ה, א) וברמב"ם (ספר המצוות קפ"ד; רצ"ח).
נעבור מחיי אדם לחיי משפחה.
מנהג החברה בימים ההם היה לְאָרֵשׂ נערה לאיש עוד בבית אביה, בקידושין גמורים (שלא יוכלו להתחרט); לאחר מכן היא כבר אסורה לכל אדם כמו אישה נשואה, בעודה יושבת בבית אביה, מכינה מצעים לבית החדש שהחתן המיועד בונה להם באותו הזמן. בין הקידושין לנישואין היו חולפים בדרך כלל 12 חודש (משנה כתובות פרק חמישי), והמתנה זו נחשבה הכרחית בתרבות החיים העתיקה.
רוב הצרות המתוארות בדיני הפרק צמחו מתקופת המתנה זו, מלאת ציפיות וחשדות.
ברוך השם שחלק מחכמתו לגאוני תורה מלפני כ-1300 שנה, שניצלו את השינויים באורחות החיים של המשפחות, וביטלו את ההמתנה הזאת; הם איחדו את הקידושין עם החופה והנישואין לטקס כפול, מוכר ויפה, וחסכו להם ולנו צרות צרורות. אין אצלנו "נערה מאורשה" מקודשת לאיש ועודנה יושבת בבית אביה, ברוך השם. ממילא אין עוד 'טענת בתולים' נגד כלה אחרי הנישואין, אין חשדות ניאוף ולא דיני סקילה.
בדרכים כאלה של חוכמת ההלכה, אני מייחל ליום, שלא תהיינה עוד עגונות ומסורבות גט, אפילו לא אחת, כאשר חכמי ההלכה יפעלו בדרכים יצירתיות ומוכרות, ש-ה' נטע בחוכמת התורה.
חוקים חברתיים של עם ישראל
אחרי חיי אדם וחיי משפחה, מתגלים בחוקים גם ערכים חברתיים לעם ישראל, קהל ה':
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ; (כ"ג, ח)
פסוק מפתיע זה מוכיח, שאיסורי החיתון של "עמוני ומואבי" בתורה אינם 'גזעניים', וסיבתם המוסרית היא הקובעת; לכן יכלו חז"ל (יבמות עז, א ועוד – בעקבות זקני בית לחם, ובעקבות הנביאים שמואל ונתן) להוציא 'עמונית ומואבית' מכלל האיסור, ולקבל את רות המואביה ואת בית דוד.
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו; עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ; (כ"ג, טז-יז)
לא קיים איסור הסגרת עבד בשום מקום בעולם העתיק או המאוחר! בכל מערכות 'החוק' הייתה דרישה החלטית להסגיר עבדים שברחו. אולם יש עדות עקיפה על קבוצות דומות ל"אברם העברי", שהיו נותנות מקלט לעבד בורח.
הביטוי "במקום אשר יבחר" מופיע לרוב בספר דברים על "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו", ורק פעם אחת על העבד הפליט, ועל המקום "אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו"; אכן, התורה מעבר אחד, וכל העולם מעבר אחר.
במחצית הספר המופלא 'אוהל הדוד תום' מתוארת הבריחה הנואשת של השפחה עם הילד מפני החוק האמריקאי דאז, שעיקרו היה חובת ההסגרה ממדינות הצפון (שלא היו בהן עבדים), למדינות העבדות בדרום. רק בקנדה שרר חופש מאימת ההסגרה.
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל, נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ; לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ...
(כ"ג, כ-כא)
ריבית ונשך ששני הצדדים מסכימים להם, אינם גזל, גם אם הריבית 'נושכת' ומציקה מאד; על כן הם מותרים בכל העולם; נכרי יכול לקחת ריבית מיהודי, ולכן התירה התורה גם ליהודי לקחת ריבית מנכרי. האיסור בתורה חל על "אחיך" מכוח שותפות הגורל בעבדות מצרים! (כך הסביר הרמב"ן בפירושו לתורה בספר שמות כ"ב, כד); בין שני יהודים לא מועיל שום 'היתֵר עִסקה', וכל הלוואה בריבית היא עבֵרה חמורה. 'היתֵר עִסקה' נועד לבנקים ולחברות אשראי, שאינם נחשבים "אחיך".
מעלת "ספר כריתֻת"
החידוש הגדול בחיי המשפחה בישראל הוא החובה של כתיבת "ספר כְּריתֻת" לשילוחה (=גט כתוב לגירושיה) של אישה נשואה (כ"ד, א; ג); חידוש זה מופיע כבדרך אגב, תוך כדי סיפור כואב של עלילה מוסרית-משפטית, שעיקרו בסופו – האיסור על הבעל הראשון לחזור ולקחת את האישה שנישאה לאיש אחר אחרי שילוחה. מטרת האיסור הזה היא כפי שפירש הרמב"ן:
שלא יחליפו נשותיהן זה לזה, הבעל] יכתוב לה גט בערב, ובבוקר היא שבה אליו, וזה טעם הנימוק] 'ולא תחטיא את הארץ' (כ"ד, ד), כי זה סיבה לחטאים גדולים (=ניאוף בחסות של גט לזמן קצר). (רמב"ן כ"ד, ד)
את החידוש הראשון בפרשה זו יש להסביר בדומה לדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק א', א) על מה שהיה מקובל לפני מתן תורה (ואצל בני נח עד עכשיו) – שאפשר היה לחיות יחד איש ואישה על פי הסכמה ביניהם והיא נחשבה 'פילגש'; הם יכלו לפרוש זה מזו בכל עת על פי רצון כל אחד מהם, לרוב על פי רצון הגבר; יש אנשים ונשים הרואים בזה 'אידיאל של חופש', ואילו התורה רואה בזה אסון למשפחה, ובייחוד לילדים! אחת ההפתעות הגדולות שזכיתי לגלות בתורת משה הוא היעדר מוחלט של 'פילגש' מספר שמות ועד סוף דברים! בספר בראשית נזכרו פילגשים, אבל תורת משה מנעה זאת בתוקף – גם אמה עבריה, וגם שבויה יפת תואר – המקרים המועדים ביותר לסחר בנשים, יקבלו מעמד מלא של אישה עם כל הזכויות! גבר שלא ירצה בהן חייב לשלחן לחופשי, ולא לסחור בהן כשפחות או כפילגשות.
מכל הזוגות שזכיתי לסדר להם 'חופה וקידושין' במדינת ישראל (ב"ה) היטיבה להסביר זאת כלה ('לא-דתית'). לשאלתי 'מדוע להינשא 'כדת משה וישראל'?', ענתה הכלה: 'אינני רוצָה לגדל ילדים בבית שכל אחד מההורים יכול לקום בכל יום וללכת'; זו הגדרה מדויקת של תפיסת הנישואין בתורה, ושל חובת הגט בגירושין.
יש לזה גם השלכה עקרונית על 'מעמד האישה' בתורה ובהלכת חז"ל, "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות פב, ב); כלומר, שלא יוכל איש לשלח אישה בכך, שיאמר לה שלוש פעמים 'לכי', כמו בעולם המוסלמי.
יש צורך דחוף כיום, להתמודד ביושר ובאומץ עם בעיות חמורות של נשים מעוכבות ומסורבות גט, אבל חלילה לנו לערער את הבית הגדול והקדוש של המשפחה היהודית, שמצוות התורה בנו אותו ומגוננות עליו. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
פרשת "כי תצא"-יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של *שחף– בננו היקר*- ברכות!!
פרשת בר מצווה של מיכה עמר- ברכות
"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' "....
בפוליטיקה הישראלית נפוץ הביטוי המפורסם "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" בחו"ל אנחנו מכירים את ההקדמה Read my lips " "כאילו בלי שלושת המילים הנחרצות האלה– אין ערך למה שנאמר ולפעמים גם הן לא עוזרות.
בפרשתנו, תוך כדי דיון בנושא הנדרים, שלוש מילים נוקבות אחרות "מוצא שפתיך תשמר", כלומר שמור על המילים אחרי שהן יוצאות לחלל האוויר, והתייחסות בכבוד למילה שלך למה שהצהרתה בקול רם. זה מהות כוח הדיבור. יש לשמור על היוצא מהפה – לא רק אחרי שיצא אלא גם לפני שיצא. כלומר חשוב לפני שאתה מדבר. את מה שיצא מהפה לא ניתן להשיב.
כל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא על ידי מוצאות הפה, על כן צריך שמירת יתר. כאשר אדם שומר על הבל פיו זה שורש לכל המעשים, שכל המעשים תלויים בשמירת הפה. "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"
בחודש זה, חודש אלול, על האדם לערוך לעצמו חשבון נפש, לתקן את עצמו וזה" כי תבנה בית חדש", שמוטל על האדם "לבנות בית חדש"- לתקן את עצמו. אך למרות שהאדם משתדל לתקן את עצמו, עליו לעשות "מעקה" לגגו. על האדם לחזק את ביתו על ידי "מעקה" שהם הגדרות והסייגים שיקבל האדם על עצמו, לא להיסחף לחומריות, על מנת שישאר בערכיו. *אדם אשר אינו שומר על עצמו, איננו גודר עצמו בסייגים ומסייגים ברורים ימצא את עצמו נופל*.
ננסה לתחום את עצמנו גם במוצא שפתנו וגם במעקה- בסייגים לעזור אחד לרעיהו.
*העיפרון המחודד בקלמר*
נגר אחד פנה אל העיפרון שזה עתה הכין ואמר לו: "אני חייב להדריך אותך בחמישה דברים, על מנת שתסתדר בחיים בתור עיפרון".
אז דע לך...
4.בחיים אתה תעבור הרבה הרבה חידודים שיכאיבו לך מאוד. אבל תזכור שדווקא חידודים אלו יהפכו אותך לעיפרון טוב בהרבה משהיית. חד יותר וברור יותר.
אז...להיות העיפרון המחודד בקלמר, זה בידנו.
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
&
פרשת כי תצא – שימו לב אל הנשמה- אורי סובוביץ-מנכ"ל קרן הון סיכון
מחיר האדישות
בצד הכביש, ליד אחד מהיישובים השכנים למקום שבו גדלתי, עמדה במשך שנים ארוכות אנדרטה שעליה כתוב "מחיר האדישות". השלט ביטא זעקה מרה וכואבת על חוסר האכפתיות והדאגה לזולת, שכן פעולה פשוטה וקלה יכלה למנוע אסון כבד. במשך מספר ימים שכב על הכביש לצד האנדרטה פגר של חמור, וכל העוברים והשבים עקפו אותו בזהירות והמשיכו בנסיעתם מבלי לדווח על כך ולבקש לפנותו. כעבוד כמה ימים איתרע מזלה של אישה שתוך כדי עקיפת הפגר התנגשה חזיתית ברכב ממול ונהרגה. אילו רק אדם אחד היה משקיע כמה שניות בדיווח לרשויות בבקשה לפנות את המפגע הבטיחותי, חייה של הנהגת היו ככל הנראה ניצלים.
תסמונת המופע של טרומן
בשנת 1998, עוד לפני שפרצו לחיינו תוכניות הריאליטי, יצא לאקרנים הסרט המופע של טרומן. טרומן, גיבור הסרט, מגלה בבגרותו שלמעשה כל חייו מצולמים בכל רגע נתון ומשודרים בשידור חי למיליוני צופים מסביב לעולם. כל הדמויות המוכרות לטרומן, לרבות משפחתו, שכניו וחבריו, הם למעשה שחקנים או ניצבים בסרט חייו. הסרט, שזכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, עורר דיונים רבים על ענייני מוסר, התמודדות עם מציאות דטרמיניסטית וכד', אך עורר גם תסמונת פסיכיאטרית שנקראה "תסמונת המופע של טרומן". אנשים שסבלו מהתופעה הרגישו שכל מציאות חייהם מבוימת, ואף הסובבים אותם הם בסך הכול שחקנים הפועלים על פי תסריט ומשננים טקסט שנכתב עבורם מראש. לא כדאי או נעים לסבול מהפרעה פסיכיאטרית, אך יש מסר חשוב שניתן ללמוד מהסובלים מהתופעה. גם אם הסובבים אותנו הם אנשים נורמטיביים שמגיבים בספונטניות למתרחש ואינם מדקלמים טקסט שנכתב עבורם מראש, כל אחד מאיתנו חי במעין סרט, אלא שבכוחו לכתוב את "סרט חייו".
תסמונת המופע של טרומן חלפה בראשי בכל פעם שהתעלמתי מקבצן או כשפטרתי את מצפוני כשהגשתי לו מטבע בלבד. הרי ידעתי שבתרומתי הדלה לא סייעתי לקבצן באמת, אם כן מדוע לא טרחתי לתת לו סיוע כספי משמעותי יותר או לשאול בכנות לשלומו? המחשבה הראשונה שתמיד חלפה בראשי היא "כי כולם ככה". מעולם לא נתקלתי באדם שנעצר ליד קבצן ובירר איתו לעומק כיצד ניתן לסייע לו באמת ולא הסתפק בתרומה סמלית שתשקיט את מצפונו. המחשבה הבאה שחלפה לי בראש, היא שאולי כולנו נוהגים בבחירה מלאה לחיות כמו טרומן, ולנהל את חיינו כמו ה"שחקנים לצידנו" כי כך כולם נוהגים...
התיקון לכך הוא לדמיין את כל העוברים ושבים ליד הקבצן כשחקנים-ניצבים בסרט שלנו, שאלמלא היו שחקנים, ודאי היו הופכים עולמות כדי לסייע לקבצן והיו שואלים אותנו בפליאה כיצד ייתכן שאנו לא עושים דבר כדי לסייע לו בצורה משמעותית יותר. הרי אלמלא הם עצמם היו "ניצבים" בסרט, הם ודאי היו עוטפים אותו בתשומת לב ומנסים להשלים לו את כל מחסורו. מיותר לציין שאין פה קריאה לחיות לפי תסמונת טרומן או להשתעבדות טוטלית לכל קבצן או נצרך, רק להתבונן סביבנו ולשים קצת יותר לב לאלו הזקוקים לכך.
לא תוכל להתעלם
הן בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, והן בפרשתנו, פרשת כי תצא, ישנה קריאה מהדהדת לערנות חברתית ולאזהרה נגד האדישות וההתעלמות. הפרשה הקודמת, פרשת שופטים, מסתיימת בפרשיית עגלה ערופה, שבה מתואר מקרה שבו גופת אדם נמצאה בשטח פתוח בין שני יישובים. בשל העובדה ש"לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא, א), ואין מי שייתן דין וחשבון על האירוע, יוצאים שופטי העם, הסנהדרין, זקני העיר הקרובה לאירוע, והכוהנים, ועורכים במקום שבו נמצאה הגופה טקס שבו מביאים עגלה, עורפים אותה ואומרים "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּּ" (שם, ז). וכי מישהו היה מעלה על הדעת ששופטי העם רצחו את האדם? רש"י שם הסביר, על פי הגמרא, שהם אומרים ש"לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". ייתכן שאם היו רואים אותו, נותנים לו לאכול ודואגים שלא יצא לבד בשעת לילה מאוחרת, האירוע לא היה קורה. על כך הם מקבלים אחריות בשם הקהילה כולה.
בפרשתנו, פרשת כי תצא, מופיעה כמה פעמים ברצף הקריאה שלא להתעלם מצרותיו ובעיותיו של הזולת, ואף לפעול אקטיבית כדי לתת לו מענה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (שם כב, א-ד).
כמה קל ומתבקש היה בימי קדם להסיט את המבט מכבשת השכן שנגלית לעינינו מרוחקת מביתה כך שלא נצטרך להשיבה אל השכן. על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בשכן, והבעלים של הכבשה אינו מוכר לנו, מה יגרום לאדם לאסוף את הכבשה ולטפל בה עד שיגיע הבעלים ועל פי סימנים יבקש לקבלה חזרה? ומה בנוגע לסיוע בהקמת החמור שכרע תחת עומס הציוד שהשכן העמיס עליו באמצע יום שרבי? ובמונחי ימינו: האם אנו עוצרים בצד הכביש לסייע לחבר או אף לאדם לא מוכר בהחלפת צמיג הרכב? נוכל תמיד לתרץ לעצמו ברוח המופע של טרומן: הרי חלפו פה עשרות מכוניות לפנינו ולא עצרו, ומכאן שהמעשה הנורמטיבי הוא לא לעצור, אם כן מדוע שנהיה שונים? אך התורה קוראת לנו בקול: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!".
"מהות הנשמה העצמית"
במחשבה מעמיקה יותר, כאשר אדם אדיש למצוקות סובביו, הוא למעשה אדיש לנשמתו. ככל שאדם קשוב יותר לנשמתו, ומחובר יותר לנקודה הפנימית והטהורה שבו, כך הוא רגיש יותר למציאות סביבו ומתעלם פחות מקשיי הדרך של המתהלכים לצידו. הרב קוק כתב על כך שכשהאדם, או אפילו עם, שוכח את "מהות נשמתו", ממילא הכול נעשה "מעורבב ומסופק". אין אמת ברורה, אין טוב ורע, אין ערכים מחייבים, הכול יחסי ומסופק, כי "ככה כולם נוהגים". ממילא, נורמות חברתיות לא יכולות לחייב, והסטנדרטים המוסריים והסולידריות החברתית הולכים ונעשים רופפים יותר ויותר. התיקון לכך הוא תהליך ה"תשובה", חזרתו של האדם (והעם) אל עצמו, אל המקום והרצון היותר פנימיים ואותנטיים שבו. במקום התעלמות, האדם חוזר לשים לב לנשמתו.
וכך כתב הרב קוק (אורות התשובה, טו, י):
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות. וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה...".
לסיכום
יש משהו מיוחד בלוח השנה ובמסורת היהודית המאפשרים ומזמנים בין סוף שנה לתחילת השנה העוקבת זמן להתעוררות פנימית, לתשומת לב ולמחשבה על כל הדברים שמהם התעלמנו ולהם היינו אדישים בשנה שחלפה. היופי הוא שהפנים והחוץ אינם וקטורים וכיווני פעולה מנוגדים. כשהאדם שב אל עצמו, אל שורש נשמתו, ממילא הוא שב ממקום טוב יותר גם אל הסביבה. "שימו לב אל הנשמה" אין יקר ממנה.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
פיוט לתפילות הימים הנוראים שכתב רבי שמעיה קוסון במאה ה-16 בצפון אפריקה.
&
פרשת כי תצא - אמביציות ופרופורציות
מייקל אייזנברג
פרשת כי תצא פותחת בתיאור מלחמה, שלפי המפרשים מוגדרת כ'מלחמת רשות':
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה... וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. (דברים כא, י-יד)
מהי 'מלחמת מצוה' ומהי 'מלחמת רשות'? מבלי להיכנס לדעות השונות, באופן כללי מלחמת מצוה היא המלחמה למיגור עמי כנען וכיבוש המולדת שלנו. בעידן המודרני, הדבר דומה למלחמת העצמאות וכל מלחמה להגנת המדינה ותושביה. מלחמת רשות היא מלחמה להרחבת גבולות ישראל ולחיזוק הכלכלה כדברי התלמוד הבבלי (סוטה מד, ב): "מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות", וכפי שפירש רש"י: "ומלחמת בית דוד - שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד". דהיינו, עוד הון פיזי והון אנושי, מסחר ומסים למלך.
אם כן, התורה מקדשת את האמביציה הכלכלית והתירה לסכן חיי חיילים לשם הרחבת הכלכלה, התירה לקחת אשה 'יפת תואר', ואפילו אשת-איש לפי התלמוד הבבלי (קידושין כא, ב), ואף התירה ללוחמים לאכול נבלות וטרפות, חזיר ויין נסך, במהלך המלחמה. לפי התוספתא (עירובין ג, ו), הותר גם חילול שבת לצורך מלחמת רשות:
מחנה היוצאת למלחמת הרשות אין צרין על עיר של נכרים פחות מג' ימים קודם שבת. ואם התחילו אפילו בשבת, אין מפסיקין. וכן היה שמאי הזקן דורש "עד רדתה" (דברים כ) ואפילו בשבת.
אבל אחרי כל ההיתרים, לתורה היה חשוב גם לשים גבול: "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". כלומר, למרות שהמלחמה מלכתחילה נועדה להגדלת ההון של ישראל, אסור שהאמביציה תצא מפרופורציה.
לאחר תיחום האמביציה הכלכלית, עוברת התורה ליישם עיקרון זה, גם בנוגע לאמביציה המשפחתית ולאמביציה השיפוטית.
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. (דברים כא, טו-יז)
התורה אפשרה לאדם אמביציה בתחום הגדלת המשפחה. אבל, רק עד מאה-ועשרים. האמביציה לפעול ולהנהיג את המשפחה מוגבלת באמצעות חוקי הירושה להם כולם חייבים לציית.
כאמור, עיקרון מניעת ההיסחפות בשל עודף אמביציה רלוונטי גם לפעילותו של בית הדין. אפילו למי, שיצא חייב במשפט, יש זכויות אדם שאסור לחללן. ולכן:
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי… (דברים כא, כב-כג)
במקרה קיצון, בו אדם נידון למות על עבירה חמורה במיוחד, עלולה להיות אמביציית-יתר לזעזע את הציבור ולהשאיר את נבלתו על העץ למען יראו וייראו. אבל, למרות הרווח שבגישה זו, לתורה חשוב יותר להמחיש לדיינים את מגבלות כוחם. הם חייבים להתייחס לעובדה שפסקו דין מוות, על אדם שנברא בצלם הא-ל, כקללה עבורם, שהרי "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" ו'אלהים' אלו הדיינים (כפירושם של רשב"ם ושד"ל).מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- לפרשת כי תצא מעמדו של הבכור במקרא
" כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה " (כא, טו-יז).
הבכור הביולוגי, יורש פי שניים מאחיו, ומדובר בבכורו של האב, "ראשית אונו". לכאורה מי היא אימו של הבכור, האם היא אהובה או שנואה, אינו רלבנטי לזכויות הבכור. מדוע אם כן מתעכב הכתוב על נושא זה? אלא שהתורה יודעת שרגשות הם מרכיב חשוב בפעולות האדם. ייתכן כי האב ישליך את רגשותיו כלפי האם על בנה. לכן מדגיש הכתוב כי גם אם הבכור הוא בן השנואה, אסור שהאהבה או השנאה יקלקלו את השורה. לפנינו רגש מול צדק, ויש לפעול לפי הצדק. הא-ל הוא הקובע מי יהיה הבכור.
חז"ל שהתקשו בעניין שנראה על פניו פשוט, אמרו שהאהובה היא האישה המותרת והרצויה הלכתית, ואילו השנואה היא אישה שיש פגם בנישואיה.
רב פפא אומר (קידושין סח, עמוד א). .... "וכי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום? אלא אהובה - אהובה בנישואיה, שנואה - שנואה בנישואיה, ...".
מכאן, שאין כאן תיאור רגשי אלא ביטוי למעמד הלכתי. גם אם יש פגם בנישואי השנואה, עדיין הבכור יורש כפליים מאחיו. מה שקובע הוא הדין לא רגש האהבה. אם הבן ממזר, או שאימו גרושה או חלוצה, אסור לפגוע בזכויותיו כבכור (הלכות, נחלות ב יג). הסיבה נעוצה בעובדה שחטאי אבות אינם פוגעים בזכויות הבנים.
הַבְּכוֹרִים היו מיועדים בתחילה להיות עובדי עבודה הקודש. הבכור הוא ממשיכו של האב, נושא את זכרונו ואת מורשתו. הבכורים היו זכאים לנחלה כי עבודתם היא עבודת ה'. כשהועבר התפקיד לשבט לוי ושבט זה לא זכה בנחלה, קיבל הבכור פי שניים. חלק אחד הראוי לו וחלק שני הראוי ללוי.
סוגיה זו הייתה סבוכה בעיקר בתקופות שבהם מותר היה לשאת יותר מאישה אחת. ספר בראשית מעלה סוגיות קשות המצביעות על סכסוכי משפחה קשים סביב נושא זה.
לדוגמה, שילוחי הגר וישמעאל בנה, שהיה בכור לאברהם אך בן השפחה ולא הגבירה. שרה אומרת: " וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: " (בראשית, כא ,י). ישמעאל אינו מוצג כבנו של אברהם אלא כבן השפחה, לכן אין לו זכויות ירושה כבכור. הדבר רע בעיני אברהם " וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: " (שם, יב). עבור אברהם זהו בנו. הוא גם בכורו. הגירוש מתבצע לאחר שה' אומר לו: " אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: ", ומבטיח: " וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא ", גם ה' מסכים עם שרה באומרו בן האמה.
במשפחת יצחק יש לנו רק אישה אחת. אף על פי כן המאבק בין התאומים יעקב ועשו, קשור אף הוא לרגש האהבה. עֵשָׂו הבכור אהוב על יצחק, ואילו רבקה אוהבת את יעקב. יעקב נשלח במרמה על ידי אימו ליטול את ברכת הבכור המיועדת לעשו. יעקב נאלץ לברוח לחרן מפני זעמו של אחיו האומר בליבו: " יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי " : (בראשית כז, מא).
משפחת יעקב היא דוגמה טובה למתח משפחתי על רקע נושא הבכורה הקשור לשאלת האישה האהובה והאישה השנואה, כאשר הבכור הוא בן השנואה, בדיוק כפי שמופיע בפסוק בפרשתנו. האם יעקב יקיים את הדין שהבכור יורש כפליים?
רחל היא האישה האהובה ככתוב "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל " (בראשית, כט, יח). לָבָן משיא לו את לאה במרמה, כעבור שבוע הוא נושא את רחל ועובד עוד שבע שנים עבורה, שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
לאה היא האישה השנואה. " וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: " (שם, כט, לא), גם לאה אומרת כך " כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי " (שם, לג), לכן קראה לבנה השני שמעון.
בנה של רחל האישה האהובה אהוב ביותר על אביו. " וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים " (שם, לז ,ג). גם לאחר שנולד בנימין בן הזקונים, נשאר יוסף הבן האהוב ביותר שגם זכה לכתונת פסים.
בברכת יעקב לבניו הוא נוזף בבכורו ראובן ומדיח אותו מן הבכורה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז", עד כאן מקומו של ראובן כבכור. אך בהמשך הפסוק, "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה " (מג, ג-ד)". ראובן מודח ממעמדו כבכור ביולוגי עקב פרשת בלהה.
יוסף מתואר כבן פורת. יעקב מתייחס לשנאת האחים כלפיו. הברכה שהוא נותן ליוסף דומה לברכה שהייתה שמורה לבכורו של יצחק. ומסיים יעקב ברכתו ואומר: " בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו " (שם מט, כו).
מי שזוכה לקבל פי שניים בירושה אינו ראובן הבכור אלא יוסף שזוכה בנחלות לשני שבטים אפרים ומנשה. " וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: " (שם, מח, ה), אומר יעקב.
לפנינו דוגמה לשתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה (היחס ללאה אינו שנאה אלא אדישות). בן השנואה שהוא הבכור מודח משום מעשה בלהה. ראובן לחם על מקומה של אימו בבית. לאחר מות רחל, מצופה היה שעיקר דירתו של יעקב תהיה אצל לאה, ויעקב העדיף את בלהה שפחת רחל שגם גידלה את ילדיה של רחל לאחר מותה. מעשה זה של ראובן עלה לו בבכורה. האם לולא מעשה בלהה היה יעקב מעניק את ברכת הבכורה לראובן, ולא נותן שני שבטים בתוך שבטי ישראל ליוסף?
ד' אלול תשפ"ג בלומה דיכטוולד
&
יום רביעי לפרשת כי תצא תשפ"ג- חיים קופל- מעדנים לשולחן שבת תשפ"ג ד"ת מספר 249
יש קונה לב תלמידו בשעה אחת
1) לקראת הימים הנוראים, נראה לי שמתאים לספר אירוע זה.
הביטוי "יש קונה עולמו בשעה אחת", מופיע כמה פעמים בתלמוד. למשל, במסכת ע"ז "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" (ע"ז דף י"ז. בהקשר לְאֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדְּיָּא). נראה שבפרפראזה, ניתן גם לומר "יש קונה לב תלמידו בשעה אחת", ואכן, שמעתי על מקרה אחד שמתאים להגדרה זו.
2) מעשה במלמד שהלך ברחוב, והנה מולו ניצב אברך, כבן ארבעים, ושואל אותו: הרב מכיר אותי? לא, השיב המלמד, ספר לי עליך. ובכן שמי משה לוי, אתה היית המלמד שלי לפני 30 שנה, ובזכותך גם אני מלמד בחדר, הכל בזכות התנהגותך כלפי באירוע שהתרחש בחדר. אינני זוכר, נו ספר, אמר המלמד.
3) ומשה סיפר: הייתי ילד בן עשר בכתה שלך. יום אחד הביא אחד התלמידים שעון יקר, ובהפסקה הניח אותו על שולחנו ויצא לשחק . כשחזר למקומו, בסיום ההפסקה, לא מצא את השעון. מיד הוא רץ ודווח
לך על כך. כינסת את התלמידים, סיפרת להם על האירוע וביקשת שכל אחד ייקח שקית ויניח על שולחנך, ומי שהשעון אצלו ישים בתוך השקית את השעון, כך שלא ייוודע מי לקח את השעון. הדבר נעשה, אך השעון לא נמצא בתוך השקיות.
4) ואז הורת, שכל התלמידים יעמדו בשורה, כשפניהם אל הקיר, ואתה תעבור ותבדוק בכיסיהם, היכן
נמצא השעון. בדקת ומצאת את השעון אצלי אכן, אני לקחתי אותו, לא אמרת מילה, והמשכת בחיפוש עד אחרון התלמידים.
5) בסיום, ציפיתי שתפרסם את קלוני בפני כולם, אך לא אמרת מילה בעניין, מלבד הדווח שהשעון נמצא
והמשכת ללמד כרגיל בנושא שנקבע מראש. רק כמה דקות לפני סיום השיעור, התייחסת לפרשה ואמרת: דעו לכם ילדים שזה שלקח את השעון הוא לא גנב, הוא נכשל ומעד באופן חד פעמי. יש לקבלו בחברה ולאפשר לו לתקן את מעשיו. הוא לא ילד גנב, ולא ילד רע, הוא פשוט ילד שכשל.
6) מאד התפעלתי, מהדרך בה מצאת את השעון, ולא פרסמת את שמי גם אחרי שמצאת אותו בכיס מכנסי. חשבתי שלמחרת תקרא לי לשיחה אישית, ותנזוף בי על מעשי, אך לא עשית זאת. מה שבעיקר הפתיע אותי היא העובדה שיחסך אלי לא השתנה לרעה בהמשך, שום טינה, או בוז למעשי לא ניכרו
בך, ובזכות התנהגותך המופתית כלפי, החלטתי שגם אני רוצה להיות מלמד ולהתנהג כמוך בסלחנות וסובלנות לתלמידיי.
7) מעניין אותי במיוחד, ואולי תספר לי עכשיו, איך הצלחת אתה, שלא לשנות את יחסך אלי, למרות שגילית שאני הוא הגנב?
אומר לך את האמת, אמר המלמד: עד היום שסיפרת לי ,לא ידעתי מי גנב את השעון, וכשחיפשתי בכיסי התלמידים, עשיתי זאת בעיניים עצומות. היום נודע לי הדבר ממך לראשונה, ואני שמח שבזכות התנהגותי צמח עוד מלמד טוב.
אכן יש קונה לב תלמידו בשעה אחת.
8) תשובות מפרשת שופטים
א) "וילך ויעבד א-להים אחרים (י"ז-ג) לכאורה המילה "וילך" מיותרת? תשובה: מתרץ הרב רפאל זיסקינד כץ זצ"ל שהכתוב בא להדגיש לנו את העובדה שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה חוץ מע"ז שחייב גם על מחשבה בלבד. לכן כתוב "וילך ויעבד" לפני שהוא עבד ע"ז הוא הלך בכיוון, ממילא הוא חשב בדרך לעבוד ע"ז ולכן הוא מתחייב אף על מחשבה בלבד.
ב) בַּפָּרָשָׁה - מְבִיאִים לְכֹהֲנִים,
וּבַחַיִּים - לַתְּאוּצָה נוֹתְנִים.
