היו שותפים לעשייה הזאת שלנו:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא:
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
התרומה היא דרך האתר :
להיות יהודי הוא להיות במסע. כך החל הסיפור היהודי, כשאברהם שמע את המילים "לך לך" שקראו לו לעזוב את מקום הימצאו וללכת "אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב' א').
וכך החל הסיפור שנית, בסדר גודל לאומי, בימי משה, כאשר המשפחה הפכה לעם. עניין זה חוזר כמעט עד בלי די בפרשת מסעי: "וייסעו מ-א' ויחנו ב-ב'. וייסעו מ-ב' ויחנו ב-ג' - ארבעים ושניים שלבים במסע בן ארבעים שנה.אנחנו העם הנוסע. אנחנו העם שאיננו עומד במקום. אנחנו העם שבשבילו הזמן עצמו הוא מסע במדבר, לקראת הארץ המובטחת.
ההיסטוריה והייעוד חברו יחדיו לחדד את מודעותם של היהודים לארעיות של כל מגורים מחוץ לארץ הקודש.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מתוך "רעיונות משני-חיים, לפרשת מסעי.
....................................................................................................................
פרשת מסעי – "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" –שתי תחנות מסע - מחֲרָדָה למַקְהֵלֹת
זאב ( ווה) פרידמן
הנה הגענו בפרשתנו הנושאת את השם – מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני 42 מסעות במדבר ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות הם עשו במשך 38 שנים.
כך מתארת זאת פרשתנו : "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם".
המסע המדברי הארוך היה רצוף בציוני דרך משבריים , שבהם העם כושל ומבקש לחזור למצרים, כמו – "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.... וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת.... וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה... וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.... וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים".
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם - וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה ,כל אחד מהם קשה".
כך גם מתארת ההפטרה הראשונה בשלוש הפטרות הפורענות בימי בין המצרים שקראנו בשבת שעברה:" כֹּה אָמַר ד', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו, ב', א'-ב'). וכך גם נקרא בהפטרה לפרשתנו שהיא השנייה לפורענות:" הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', ו').
הנה לנגד עינינו הבוחנות את נתיב 42 תחנות המסעות , מזדקרות להן שתי תחנות מסע הסמוכות זו לזו –חֲרָדָה ומַקְהֵלֹת.
דומה שאנו נחשפים בתחנת המסע - חֲרָדָה , לסוג של תסמונת חרדה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת. " ( במדבר, לג', כד'-כה').
תסמונת חרדה בתנאי המסע הארוך והמייגע, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו אלפי שנים. לא פלא שיש בה - לווית חֲרָדָה , במציאות של מסע מדברי בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות שלה קוראת פרשתנו : וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. " (במדבר, לג', נג').
אך קודם הסבר קצר על – תסמונת החֲרָדָה.
חרדה ( Anxiety ): " חרדה היא שם כולל למגוון מצבים בהם האדם מתמודד עם חווית פחד אשר אינה תואמת את הסיכון הממשי בו הוא נמצא, ועשויה להוביל לפגיעה בתפקוד. רבים מאיתנו חווים חרדה בעוצמות שונות בחיי היום-יום, אך כשחרדה נחווית בעוצמה גבוהה לאורך זמן רב, היא עלולה לפגוע בתפקוד האדם ולהשפיע על איכות חייו. חרדה מוגדרת כתגובת פחד עוצמתית המבוססת על ציפייה למפגש עם איום עתידי. כלומר, התגובה הפיזיולוגית המתעוררת בעת חרדה אינה נובעת ממפגש עם סכנה ממשית. חרדה היא תגובת פחד אשר אינה מותאמת לסיטואציה הממשית." (מקור: אתר בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל).
כך תיאוריית החרדה הקולקטיבית, מתארת אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. תחושה המביאה לכדי פעולה פרו חברתית או אנטי חברתית (Wohl et al., 2010).
כך גם בדברי הנשיא האמריקאי- פרנקלין דלאנו רוזוולט ( 1882-1945 ) שכיוון לחרדה שמאפיינת את הפחד מהפחד :" "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו- פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם".
הנה כי כן, אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חרדה במסע המדברי של שמים עוטי ערפל. כפי שלימדנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ:" עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד".
אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה-מַקְהֵלֹת .
האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?
דומה שכן, ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת – החֲרָדָה.
המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, מתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת – חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות , הרי תחנת- מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של-גאולה , חירות ועצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי , של מַקְהֵלֹת , שרק ביחד – בערבות הדדית , בסולידריות, באחווה וברעות , נוכל לעמוד באתגר של – גאולת המשילות – "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה- אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו- וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחרדה, להחליט ולהיות-" שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו". הנה כי כן, תחנת המסע –מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי , כמו במעמד הר סיני- " וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר " (שמות ,יט, א־ב). פירש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
כך מתכתבים דבריו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, עם דברי הפילוסוף הדני ,סרן קירקגור 1813 – 1855 : "מצוקה היא סחרחורת הנובעת מן החרות".
כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה שיש בה מצוקה של סחרחורת.
תיאוריית החוסן כוללת שני ממדים עיקריים, חוסן אישי וחוסן קהילתי. חוסן אישי מתאר את היכולת לשמירת היציבות, בתפקוד הרגשי, החברתי והמשפחתי, אל מול דרישות המציאות המשתנה והיכולת לשאת אי ודאות. חוסן קהילתי מתאר את היכולת של קהילה לעמוד ולצאת ממצב משבר. (Vernberg et al., 2008) (Eshel & Kimhi, 2016)).
כך נפגוש את החוסן האישי והקהילתי באפילוג בפרשתנו ובספר במדבר, בדמותן של בנות צלופחד : "וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. " (במדבר, לו',ח'-יב' ).
במה זכו בנות צלופחד, שדווקא סיפורן , הוא זה שיקשט את סיומו של ספר במדבר, טרם קריאת- חזק חזק ונתחזק?
דומה שלא במקרה, נבחרו בנות צלופחד לחתום את ברכת – חזק חזק ונתחזק בסיומו של ספר במדבר. טבועה כאן כוונת מכוון שיש בו מסר – מעשה נשות ישראל , סימן לבנים, בימים ההם – בזמן הזה.
בנות צלופחד הן הדוגמא המובהקת , כיצד על תחנת הגאולה - ַמקְהֵלֹת, לטפל בתחנת הגלות – חֲרָדָה.
על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ." , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( מסכת סוטה, י'א, עמ' ב').
כך בנות צלופחד, שלוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל. הן הנשים המייצגות נאמנה את –ַבמקְהֵלֹת, המנהיגות, פורצות הדרך שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן הקהילתי- במקְהֵלֹת : ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון של תחנת חֲרָדָה: ״ ניתנה ראש ונשובה מצרימה״, ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית.
בנות צלופחד הנושאות את דגל במקְהֵלֹת, הן צאצאיות של יוסף :" וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף".
חוט של מקְהֵלֹת משוך מבנות צלופחד לסבא רבא – יוסף .
כך למדנו מיוסף המנהל את מצב החירום במצרים , בהבנת –מקְהֵלֹת , למנוע –חֲרָדָה, במציאות של מסע הגירה ממקום למקום : ״ וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ" (בראשית, מז', כא' ). מפרש הנצי"ב ( 1816-1893 ) בעל ״העמק דבר״: העביר (יוסף) לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״.
דומה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מיוסף במצרים ומבנות צלופחד בפרשתנו . ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב בשבח -מקְהֵלֹת: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף , בנות צלופחד והרצל ,הבינו את חשיבות הלכידות הקהילתית והמשפחתית, כחיסון משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של משבר וסערות שנכפים על אנשים וקהילות, במצבי הגירה כפויים.
תחנת מקְהֵלֹת בפרשתנו מתחברת לשיר השיירה של עלי מוהר ( 1948- 2006), אודות מסעו של היהודי הנודד: "ומקומות רבים מאוד עזבנו .... ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה ".
כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות העם היהודי, הקהילות והקבוצות השונות של היהודים הנודדים - במקְהֵלֹת .
בנות צלופחד באקורד הסיום לפרשתנו ולספר במדבר ,תובעות ממשה , נחלה בארץ ישראל, ומציגות לנו את המשמעות האמיתית של תחנת -מקְהֵלֹת , שמייצגת את מהות החירות והגאולה בארץ ישראל, כפי שמתארת זאת פרשתנו:" וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. "( במדבר, לג', נג').
על גשר האמונה, התקווה והחוסן, ניצבות בנות צלופחד, וקוראות לכולנו –כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה .
חזק חזק ונתחזק שבת שלום וחודש טוב ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
&
פרשת מסעי - מנהיגות שיתופית-מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון -אלפא
לקראת הכניסה לארץ, ולקראת הסתלקותו של משה, מוסדר מבנה המנהיגות העתידי:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ. (במדבר לד, טז-יח)
אומנם לפני כמה פרקים משה ביקש: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" אבל ה' מחדש מודל הנהגה שונה - לא איש אחד שיחליף את משה, אלא מספר מנהיגים שיעבדו במשותף.
לאורך הדרך יהושע צבר ניסיון עשיר בקרב גורמים משמעותיים במחנה: במלחמת עמלק הוא הנהיג את הצבא, בחטא העגל הוא התנתק מהמנהיגות הרוחנית בשטח (אהרון הכוהן), במהלך שליחות המרגלים הוא התעמת עם מנהיגי השבטים, ובפרשיית אלדד ומידד התמודד גם עם הנביאים. כעת, מתברר שהעבודה מול האינסטנציות השונות לא נועדה להכשיר אותו לניהולן, אלא ללמד אותו את כל הדרוש לשם שיתוף פעולה פורה עם העומדים בראשן.
כפי שהסברתי בספרי 'חלב דבש ואי-וודאות' הבחירה במנהיגות צריכה להיעשות בראש ובראשונה על פי צרכי העתיד. אם עד כה התרכזו כולם במחנה מצומצם אחד, בארץ ישראל הם עתידים להתפרס על פני שטח גדול. האתגרים החדשים קראו למודל מנהיגות מבוזר, המתאפיין בחלוקת תפקידים ובהפרדת רשויות: אלעזר הוא הסמכות הרוחנית, יהושע הוא הסמכות הצבאית והממשלתית, ונשיאי השבטים מתפקדים כמושלים אזוריים הנמצאים בקשר יומיומי עם האנשים בשטח. כך גם אפיין המדרש בילקוט שמעוני:
אמר רב גידל אמר רב: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס… תלמוד לומר: "נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה"
בספר יהושע מתברר שהמנהיגות המשולבת היא המודל הזוכה להישגים, ומנגד, ההכרעות המתקבלות ללא שיתוף פעולה בין כלל המרכיבים, מובילות לכישלון. לדוגמה, בספר יהושע פרק ט אנו קוראים על מעשה הרמייה של אנשי גבעון, שנמנו על אויבי ישראל אך הציגו את עצמם כמי שהגיעו מארץ רחוקה כדי לחיות לצידם. יהושע והנשיאים המופקדים על הכיבוש והעם "קנו" את התרגיל וכרתו עימם ברית:
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ. וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה… ויִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים…
המילים "וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ" רומזות שאם היו מתייעצים עם אלעזר הכוהן, דרך שאלה באורים ותומים, התרמית היתה מתגלה מבעוד מועד והתסבוכת הייתה נמנעת.
במקרה אחר, הוביל שיתוף פעולה חלקי, שכלל את הסמכות הרוחנית ואת נשיאי השבטים, אך לא את יהושע, להבנה שגויה של יחסי הפנים בין השבטים. יהושע, כמתואר בפרק כב, שיבח את לוחמי ראובן, גד וחצי המנשה, ועם תום הכיבוש שלח אותם להתיישב בנחלתם אשר בעבר הירדן המזרחי. בדרכם הביתה הקימו שבטים אלו מזבח גדול על הגבול, ובכך עוררו את חמתם של נשיאי שאר השבטים, כמו גם של הכוהן הגדול, שפירשו מעשה זה כהקמת מקום פולחן אלטרנטיבי. האירוע כמעט התדרדר לכדי מלחמת אחים, בטרם התבררה האמת: שבטי עבר הירדן המזרחי לא בנו מזבח, אלא אנדרטה שנועדה להזכיר לדורות הבאים שגם השבטים היושבים בעבר הירדן המזרחי הם חלק בלתי־נפרד מעם ישראל.
ספר יהושע מסתיים באקורד פסימי שמכין את הקרקע למשברים של ספר שופטים:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים... וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל... וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם.
מסתבר, שבניגוד למשה שהיה אחראי להכתיר ממשיך שיוביל אחרי הסתלקותו, המנהיגות המשולשת לא השכילה להעמיד מנהיגים אחרים תחתיהם לטובת העתיד, במודל שלהם או בכל מודל אחר. הדבר הוביל לצערנו להידרדרות לאומית וערכית, ובעצם לכרוניקה הבעייתית של ספר שופטים כולו – היעדר מנהיגות ואובדן דרך.
למעשה לאורך ספר שופטים ה' ממנה פעם אחר פעם מנהיגים, אבל הם לא ממנים מישהו תחתיהם שישמר ואת ההצלחה שלהם, ויפתח אותה. מדוע? השאלה מתחדדת נוכח מורשתו של משה שביקש מה' למנות מנהיג תחתיו.
לאור דברי ה' לשמואל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" יש מי שפירש שמשה ביקש מה' רק מנהיג לדור אחד נוסף - דור הכניסה לארץ שמשימותיו כבדות במיוחד - כיבוש והתנחלות. בהמשך, החזון הוא שה' ימלוך וינהיג את עם ישראל. יתכן שכך הבינו גם יהושע, אלעזר והזקנים ולכן לא דאגו להמשכיות המנהיגות. אולם זה יכול להסביר את התנהלותם של מנהיגי הדור הראשון בלבד. אחרי ששוב ושוב בספר שופטים עם ישראל מתדרדר ופעם אחר פעם נזקק למנהיגות, מדוע השופטים לא הבינו את הטעות. (שמואל מינה את בניו לשפוט תחתיו אבל הם לא הלכו בדרכיו והעם מאס בהם).
לכן נראה שעדיף להסביר את הטעות באופן אחר. כאמור משה ביקש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה…". באמירה זו ניתן לשים את הדגש על שני מוקדים שונים. אנחנו היינו מצפים שילמדו ממשה וכמו שהוא דאג להמשכיות המנהיגות גם הם יעשו כך. אולם, הם הבינו שהעיקר זה מינוי מאת ה' ולכן כל פעם חיכו לראות את מי ה' ימנה. זה לא הצליח להם.
כשעם ישראל ביקש מלך הוא למעשה ביטא בפעם הראשונה את הצורך בהמשכיות המנהיגות. יתכן שהאמירה "כְּכָל הַגּוֹיִם" היתה שלא במקום, כי בתורה יש לנו מודל ישראלי של מלך, וכן פירשו הרמב"ן ובעל העקדה (בניואנס שונה). אבל בסופו של דבר השטח ביטא את מה שנכתב כבר בספר שופטים (כא, כה): "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".]
מייקל אייזנברג.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
וגם תזכורת קטנה שניתן לרכוש ספרי החדש על ספר במדבר ״חלב דבש ואי וודאות״
&
פרשת "מסעי "-יגאל גור אריה
התורה מונה 42 חניות של ישראל בדרכם לארץ, אך קוראת להם מסעות ולא חניות, מדוע?
כל חניה בחיינו היא תחילתו של מסע חדש. העצירה היא אפשרות לאגור כח להמשך ולכן היא המסע בעצמו.
כתב הבעל שם טוב: ״כל המסעות של בני ישראל במדבר הם מסעות שעובר כל אדם בימי חייו, ויש אומרים אף בכל יום. כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה-עליו להיות כל הזמן במסע ,בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות״.
יעקב קבע תור לרופא על מנת להשתיל כתר באחת משיניו...
הרופא הכין את הכתר להשתלה, פתח את פיו של יעקב כדי 'להלבישו' על השן, אך הכתר החליק היישר אל תוך גרונו של יעקב.
הסכנה הייתה גדולה, צידו האחד של הכתר חד מאד והוא עלול לקרוע את הוושט.
מיד נלקח יעקב לבית החולים היישר אל צילום הרנטגן.
בינתיים הגיעה משפחתו של יעקב שקבלה את הבשורה.
תוך כדי תפילות לבשורות טובות אחד מהם אמר: "רק יסתיים הטיפול ואני אתבע את הרופא למשפט על רשלנות איומה!"
לאחר כמה שעות יצא הרופא ואמר: "עשינו ליקירכם צילום בגרון- הכתר לא נפל בצד המסוכן, אך עם זאת בעקבות הצילום גילינו ממצא מדאיג - יש לו בגרון גידול!
הגידול נמצא בשלביו הראשונים ולכן יהיה קל להוציאו ללא סכנה.
אלמלא הצילום לא היה שום סיכוי לגלותו". יעקב עבר כמה טיפולים והגידול הוסר...
פנה אחד מחבריו של יעקב אל קרוב המשפחה שאיים לתבוע את רופא השיניים ושאל: "האם כבודו מתכוון עכשיו לתבוע את רופא השיניים או להביא לו זר פרחים...?
אין ספק בכך שרופא השיניים מעד ומעל בתפקידו.
אך רק בורא עולם ידע שהטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות ליעקב היא נפילת הכתר לגרונו... ('לחנך בשמחה')
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" (במדבר לא', יד')
משה רבינו כעס על שרי החיל שהחיו את הנשים שהחטיאו את בני ישראל.
בעקבות כעסו לא נאמרה לו פרשת הכשרת הכלים מפי הקב"ה אלא נאמרה לאלעזר הכהן.
כמה פעמים אנו 'רצים' להסיק מסקנות נמהרות ודנים את חברנו לחובה, לא ממתינים לברר וישר קופצים לחייב את חברנו...
לא רק את חברנו אלא גם את דרך התנהגותנו.
לא פעם עוברים עלינו אירועים שלא מבשרים טובות, אירועים בהם הנזק נראה לעין.
אנו צריכים לרואות צעד קדימה, ולהבין שהרעה הניראה לנו בעין הוא בעצם ההצלה שלנו...
יש בכוחנו להישאר רגוע ושלו גם בשיא האירוע הכואב.
אם אחרת לעבודה כי היו פקקים, אם נפלת ונגרם לך נזק, אם החנות נסגרה בדיוק שהגעת אליה... הכל לטובה.
חנך את עצמך ואת ילדך למידת אמונה, ענווה הערכה עצמית, התחל בדברים הקטנים ותצבור אמונה גם חלילה לאירועים גדולים יותר.
... הכל לטובה.
שבת שלום ובשורות טובות!
שבת שלווה וענוגה !
יגאל גור אריה
&
מסרים חינוכיים פרשת מטות- מסעי בועז חדד -מורה באורט מעלות -חבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
1. מסר לכל מנהיג , הבטחות חייב לקיים מנהיג יכול להיות הורה , מורה , או כל אדם שאמור להוביל ולשמש דוגמה לאחרים.
2. יש להעריך מנהיג, שלא דואג רק לטובתו האישית , אלא לטובת העם ולהבדיל בין בקורת בונה - שהיא מתוך אהבה , לבין בקורת הורסת שנעשת מתוך צרות עיין.
3. " ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם " משלי פרק ג פסוק ד . כלומר אדם צריך להתנהג באופן ראוי גם בעיני בני האדם קרי החברה שבה הוא חי וגם בעיני אלוהים.
4. בחיינו אנו עוברים מסעות שונים , יש עליות ויש מורדות , החוכמה היא , תמיד להמשיך קדימה אל המטרה שהצבנו עד לכיבוש היעד תוך כדי למידה מההצלחות וגם מהכישלונות ולא לשכוח מהיכן באנו .
1. התורה מדגישה את פנייתה בהתחלה בנושא השבועות והנדרים לראשי המטות ( ראשי השבטים ) פרק ל פסוק ב " וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר , זה הדבר אשר ציווה יהוה " והשאלה היא מדוע דווקא אליהם מופנים הדברים ? התשובה לכך היא שאנו רואים חדשות לבקרים , לפני שמנהיג נכנס לתפקידו המכובד , הוא מבטיח הבטחות ונודר כל מיני נדרים לגבי מעשיו בעתיד , אך לאחר שמתמנה לתפקידו - הבטחות לחוד ומעשים לחוד , וחלק גדול מאותם אנשים לא יקיימו כלל את הבטחותיהם . ובכך המנהיגים לא משמשים דוגמה חיובית לעם כמו שנאמר בתלמוד הבבלי " אם בארזים נפלה השלהבת מה יגידו אזובי הקיר " אם המנהיג אינו משמש דוגמא חיובית לעמו - כיצד נצפה מהעם להתנהג? בפרק ל פסוק ג נאמר על המנהיג " לא יחל דברו " , " יחל" מלשון לחלל, כלומר לא לומר סתם דברים שאינך מתכוון לקיימם, אלא למלא את הבטחותיך.
כנ"ל אנו בתור הורים מובילים את ילדינו , מורים מובילים את תלמידינו , אנו מודל חיקוי עבורם ולכן האחריות שלנו גדולה מאוד, אנו משמשים דוגמא כלפי ילדינו ותלמידינו בכל הקשור ליושרה ולקיום הבטחותינו לכל הסובבים אותנו . אמינות הינה תכונה חשובה ביותר במהלך כל חיינו ולסוד הצלחתנו בכל תחום שנבחר.
2. בתחילת פרשת מטות אומר אלוהים למשה להילחם במדיינים- מלחמה שמיד אחריה אמור מסע חייו של משה להסתיים. משה יודע שלאחר המלחמה חייו אמורים להסתיים , אבל משה לא מתכוון לחשוב על טובתו האישית ולעכב את המלחמה נגד המדיניים, כדי לשרוד עוד זמן מה בחיי העולם הזה . משה בלי היסוס מארגן במהירות את העם למלחמה פרק ל"א פסוקים א- ג " וידבר יהוה אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאיתכם אנשים לצבא " . משה לא חושב על טובתו האישית, אלא על טובת העם - לקדם את העניין הלאומי , אפילו אם זה במחיר זירוז מותו .
תגובת העם הייתה מאוד מפתיעה , הם מסרבים להילחם נגד המדיינים כדי לא לזרז את מותו של משה, שהרי הם ידעו שלאחר המלחמה תם עידן מנהיגותו של משה והוא צריך להאסף אל עמו, קרי ללכת מן העולם וכל זאת למרות בקורת נוקבת שהייתה לעם על משה בעבר , העם התלונן על משה ארבעים שנה במדבר ויש כאלה שאיימו אפילו לסקול אותו באבנים .
יש להסביר את בקורת העם על משה שנעשתה מתוך בקורת בונה - מתוך אהבה ולא מתוך בקורת הורסת קרי רק כדי להכשיל . ההוכחה לכך היא שברגע האמת , כאשר העם ידע שלאחר המלחמה נגד מדיין משה צריך ללכת לעולמו ובכך לסיים את תפקידו בעולם הזה , הם סרבו לשתף פעולה ולסיים את המלחמה נגד מדיין והשאירו את הנשים של מדיין בניגוד להוראת משה , רק מכוון שהם לא רצו שהמלחמה תסתיים פרק ל"א פסוקים י"ד - ט"ו " ויקצוף משה על פקודי החיל .. ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה ? " יש לשים לב שבפסוק ג כתוב " ויהיו על מדין " ואין כוונתו שהם יצאו ממש למלחמה כמו כן כתוב בפסוק ז " ויצבאו על מדיין " וגם זה לא מונח צבאי טהור מי שיצטרך לנקום זה אלוהים כפי שכתוב בפרק ל"א פסוק ג " לתת נקמת יהוה במדיין " יוצא מכך שלהשתתפותם במלחמה תהיה משמעות משנית בלבד .
הדבר דומה להורים שמבקרים את בנם/ בתם , דווקא משום שהם אוהבים את ילדם ורוצים בשבילו את הטוב ביותר , כפי שכתוב בספר משלי פרק י"ג פסוק כ"ד " חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר ".
נסו לזכור זאת כאשר תלמידיכם או ילדיכם מתלוננים עליכם לא תמיד התלונות נעשות מתוך מטרה להכשיל או להשפיל סתם מתוך רוע או צרות עיין , פעמים רבות מדובר בבקורת בונה , שגם אם לא נעים לנו לשמוע אותה , הרי מטרתה היא לייצור מערכת יחסיים בריאה יותר , טובה יותר , מקרבת יותר תוך כדי תאום ציפיות שיוביל לשיתוף פעולה צמוד יותר ופרקטי יותר שבסופו של תהליך הם יעריכו אתכם מאוד , למרות הביקורות שייתכן מאוד שיהיו כלפיכם .
3. מסופר על שבט ראובן וגד,שרצו להתנחל בעבר הירדן המזרחי , מסיבות כלכליות , מטעמי נוחות , אבל משה מעיר את תשומת ליבם שאם יעשו כן ולא יצאו למלחמה יחד עם כל השבטים , זה יעורר ספקות בקרב יתר השבטים בכל הקשור ברצונם וביכולתם לכבוש את הארץ ,ושאל לנו לשכוח את האירוע שהיה בעבר עם המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה ושבגלל זה בני ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה , כעונש על דבריהם. אנו רואים ששבט גד וראובן לא התווכחו בכלל ואמרו בפרק ל"ב פסוק י"ז-י"ח ללא היסוס " ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל ..לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו " . מעשה זה הוא מעשה רצוי וחיובי גם בעיני אלוהים וגם בעיני יתר השבטים כפי שכתוב בפרק ל"ב פסוק כ"ב " והייתם נקיים מיהוה ומישראל " גם היום אנו מחויבים מצד אחד לעבוד את השם לקיים את כל החוקים והמצוות תוך כדי לימוד מעמיק עם כל הלב והנשמה , אבל יחד עם זאת לסייע לעם ישראל היושב בארצו גם באופן מעשי , קרי השתתפות מלאה בהגנה על ארצנו ומולדתינו האהובה .
4. פרשת מטות מסעי מדברת על שני חלקים שמשלימים זה את זה . המילה מטות פירושה שבט - שיכות להנהגה ספציפית שאליה אני שייך , לעומת זאת מסעי , מתקשר למסע האישי של כל אחד מאיתנו בחיים . המסע יכול להיות מלווה בדברים חיוביים שקורים בדרך כמו מעמד הר סיני , כמו בנות צלופחד שלא ויתרו על נחלת אביהם וניצחו , אבל כל אחד מהמסעות יכול להיות מלווה גם באירועים לא נעימים כמו קברות התאווה , כמו אדם שרצח בשגגה , והמחיר שצריך לשלם על המעשים שנעשו. החיים הם מטלטלים ושברירים , אנו נמצאים בתקופה של בין המצרים ואף פעם אסור לנו להשבר ותמיד לשאוף ולהגיע ליעד שאליו ייחלנו -קרי , כיבוש היעדים שהצבנו לעצמנו , תוך כדי הזכרון שאסור שנשכח לאיזה שבט , קרי לאיזו משפחה, לאיזו קהילה ולאיזה עם, אנו שיכים ואל לנו לשכוח מהיכן באנו ולעזוב את כור מחצבתנו , כקהילה וכעם הקיים בזכות הזיכרון והקשר העמוק למדינת ישראל ולעם ישראל ולזכור לנצח נצחים את דברי חז"ל " כל ישראל ערבים זה בזה"
שבת שלום לכולם ורק בריאות ממני חדד בועז.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 190
"איכות הסביבה"-חיים קופל
1) התורה נותנת כותרת ומגדירה את כל ארבעים ושנים מסעות בני ישראל במדבר :" ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" (ל"ג-ב). דהיינו: כל מוצא (נקודת היציאה) וכל מסע (הדרך לתחנה הבאה) היה על פי ה'. משמעות הדבר שבני ישראל ראו את עמוד הענן השומר ומנחה אותם ביום, ואת עמוד האש שמראה להם את הדרך בלילה ככתוב" על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט..כ-כ"ג).
2) כאן מתעוררת השאלה: הרי כל המסעות בוצעו על פי ה' כנ"ל, אז איך בכל זאת חטאו במדבר: חטא העגל, חטא קברות התאווה ועוד. כמו שאומר הכתוב "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" ( דברים ט-כ"ד). הרי כל הדרך ראו וחשו את יד ה' ובכל זאת כשהגיעו לרפידים שאלו:" היש ה' בקרבנו אם אין"?(שמות י"ז-ז). מדובר באנשים מבוגרים עם דעת, שראו נסים יום יומיים ברמות גבוהות: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה. (ילק"ש בשלח רמז רמ"ד ד"ה עזי וזמרת). אז איך אפשר להסביר את "הנפילות" הגדולות שלהם עד כדי עבודה זרה, כשאמרו על העגל "אלה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב-ד). היתכן?
3) משה רבנו מוצא את התשובה לכך ודבריו מצויים בסיומת של פסוק ב' בפרשתנו "ואלה מסעיהם למוצאיהם" פרוש: "מסעיהם": כל המסעות האלה וכל הניסיונות בדרך והכשלים בהם "למוצאיהם" פרוש: הכל נובע מנקודת המוצא שלהם! היכן הם נולדו? במצרים. היכן הם גדלו? במצרים. היכן קבלו את החינוך ? במצרים.
4) משמעות הדבר שראו כל הזמן עבודה זרה. איך המצרים סוגדים לנילוס שהוא אלילם הגדול, בנוסף לפרעה שנחשב ג"כ כאלוה לגביהם. לכן אין פלא שגם כשהם מתנתקים ממצרים (מבחינה פיסית) וצועדים במדבר הם מחפשים משהו דומה למה שראו במצרים. ועגל הזהב הוא דוגמא לאחד התחליפים שמצאו במדבר.
5) משה רבנו מלמד זכות על עם ישראל ואומר:" ואלה מסעיהם למוצאיהם" פרוש: כל "הנפילות" במסעיהם נובעות "ממוצאיהם" שם היו להם אותם הדברים. ואכן זה גם הטיעון שמעלה משה רבנו לסנגר עליהם כששמע מפי הקב"ה שאמר לו " הרף ממני ואשמידם" (דברים ט-י"ד). "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו...ויאמרו אלה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"(שמות ל"ב-ח). ומשה משיב "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" (שמות ל"ב-י"א). הרי הכל נובע מנקודת המוצא, היכן שנולדו, גדלו, והתחנכו: ארץ מצרים, שם היה רק עבודה זרה ולכן המשיכו זאת במדבר.
6) כך שהכל מוסבר בפסוק אחד:" ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם"(ל"ג-ב). משה כתב על הדרך מנקודה לנקודה("מוצאיהם למסעיהם")וכן רמז על הרקע הראשוני שדבק בהם והשפיע על מעשיהם בדרך( מסעיהם למוצאיהם").(שמעתי מהרב ישראל מאיר לאו שליט"א).
7) תשובות מפרשת מטות
א) מה אומר לך ראשי תיבות "מנצפך" בהקשר לפרשה? תשובה אלו המקרים שמשה כעס ולכן נתעלמה ממנו הלכה מסוימת כדלקמן: מקושש. נוקב=מקלל. צלופחד, בנותיו. פסח שני. כזבי בת צור. (הגאון מווילנה).
ב) פסוק בפרשה שיש בו שמות של תשע ערים? תשובה: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. ( ל"ב-ג).
8) שאלות מפרשת מסעי
א) איזה מאביזרי הסוס מופיע בפרשה בגלל לשון הרע?
ב) מן הפרשה: "למטה"-הולכים. "למעלה"- נשארים במקום. היכן מתקיים כדבר הזה?(רמז: נמצא בשישי)
שבת שלום מחיים ק.
מעדנים 190 פרשת מסעי תשפ"ב
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
בברכת שבת שלום
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
למעוניינים לקבל במתנה את הספר של פרופסור אהרון נמדר - המרצה משבוע שעבר: המשפט היהודי, (צילום מצורף),נא לשלוח אלי במייל info@hamikra.org את הפרטים האישים של המבקש ולהיכן לשלוח או לקבל את הספר, ונשתדל למלא כל בקשה
ישראל קריסטל
