אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
...........................................................................
פודזקס- פרק 12 , הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם הרב גיא אלאלוף, רב קהילת"דת ותבונה" בראש העין,"הדיאלוג הבין דתי על פי עולמו של הרב זקס", הרב גיא- מומחה ליחסי יהדות ונצרות,מרצה לתנ"ך ותאולוגיה יהודית במוסדות נוצריים מגוונים, כל דת, ובכלל זה היהדות מאמינה שהיא דת האמת. כיצד אפשר לנהל כך דיאלוג?,האם יהדות יכולה להיתרם מדתות אחרות?,בעקבות מבטו היחודי של הרב יונתן זקס זצ"ל, על האפשרות והחובה בדיאלוג בין דתי!.
חפשו בגוגל ובספוטיפי "פודזקס"האזינו ושתפו אחרים..
....................................................................................
פרשת משפטים - מריאקציה לאינטראקציה- מייקל איזנברג משקיע הון סיכון "אלפא"
בפרשת משפטים מופיעים דיני נזיקין מסוגים שונים. אחד המקרים היותר מאתגרים הוא דינו של שור תם: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן". מבלי להיכנס לעומק הדיון האם השור התוקף והשור הנפגע הם בשווי דומה, ומה עושים במקרים בהם השוורים אינם באותו שווי, העיקרון המוביל כאן הוא חלוקת הנזק בין שני הצדדים.
חכמים הסבירו שהיות ובאופן כללי שוורים אינם נוגחים, אין אפשרות לייחס את הנזק לפשיעה של הבעלים של השור המזיק. עם זאת, היות והתורה רצתה לחייב אנשים לשמור על השוורים שלהם, הטילו חיוב של מחצית הנזק כדי למזער את התופעה ככל הניתן.
לפי הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג קהילת יהדות גרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, החובה לשמור על השוורים חלה על הבעלים של השור המזיק אבל גם על הבעלים של השור הניזק. לכן הם שותפים בתוצאות האירוע ושניהם הופכים להיות שותפים בשני השוורים, כשגם המזיק זוכה בבעלות על חצי מנבלת השור הניזק. אולי ניתן להבין שאירוע של התנגשות ייצור חיובים כספיים הדדיים. קצת יותר קשה להבין איך המזיק והניזק הופכים להיות שותפים כל אחד בנכס של חברו.
דומני שיש פה חשיבה אחרת על בסיס החברה והכלכלה - אחריות הדדית ולא זכויות הפרט. בשעת זעמו של הניזק הוא נדרש להסתכל על רעהו בעיניים ולהבין את נסיבות האירוע מעבר לצערו האישי. שור תם פירושו שהאדם גם תם, כי לא היו לו מניעי זדון. דברים קורים. לא תמיד אנחנו מבינים למה, כמו מה גרם לשור ביום בהיר אחד לנגוח בשור אחר. קשה לנו לראות מעבר לכאב שלנו ולנזק שאירע לנו. אבל התורה קובעת עיקרון חשוב - שעולה כסף - כדי לצרוב תודעה: גם כשכואב לך, לאו דווקא הצד השני אשם. בכל מקרה לא כדאי לחפש אשמים כי זה מפורר את אחוות העם.
הרדיפה אחרי אשמים מקטבת חברה ומשלמים עליה מחיר כבד, גם אם סמוי מהעין. אפילו אם במקרה זה הניזק הפסיד מחצית משורו, במאקרו, חשוב להפנים שמלכתחילה, כולנו שותפים בפעילות הכלכלית והעושר איננו בגופם של הנכסים דווקא אלא באינטראקציה שבין השחקנים בשוק. וגם באחריות של כולנו על המרחב הציבורי ועל המשך החיים ביחד.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
אנחנו בשיאו של ספר שמות. האם קראתם כבר את "כל אחד משה רבנו"?
&
פרשת משפטים - "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם"- פְּשָׁרָה ופָּרָשָׁה
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרשתנו ניצבת לה השבוע בעין הסערה הציבורית והחברתית הפוקדת אותנו בימים אלו במדינתנו הקטנטונת, שכה חלמנו לקוממה לאחר אלפיים שנות גלות.
פרשתנו נושאת את השם שהוא כה אקטואלי בימים אלו -" וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים".
וכל העם שומע ורואה את הקולות בזירות ההתגוששות השונות- הכנסת, התקשורת וברחובה של עיר.
כותרות העיתונות צבועות במשפטים הצבועים בצבעים יוקדים - " הרצוג הציג מתווה פשרה וקרא- לעצור את הליכי החקיקה....ניסיונות הפשרה ודהירה לחקיקה".
האם מקרה הוא שפרשתנו השבועית עוסקת בעולם התוכן ובחומרים המרכיבים את עולם המשפט?
ג"ן (53 בגימטריה) של מצוות מפורטות בפרשתנו, הפותחת באקטואליה הדרמטית:"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות, כא', א').
הנה נוטריקון פרשני של בעל הטורים, רבי יעקב בן אשר מהמאה ה-14, לראשי התיבות של המילה- ״המשפטים״ - "השופט מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט".
האם מקרה הוא שבשבוע כה סוער, אנו עורכים בפרשת השבוע, סיור בגן המשפטים המגוון והמרתק, שכל עץ שבו, מספר את סיפורו המשפטי שמתכתב עם עולמנו העכשווי ?
האם מקרה הוא, שבימים ההם וגם בזמן הזה, הערכאות המשפטיות, מכוונות את המתדיינים להגיע לפשרה. שכן, כבר מימי בראשית, העולם נברא על הדין וגם על הפשרה?
האם מקרה הוא, שקריאתו של נשיא המדינה מר יצחק הרצוג, לבחור את נתיב הפשרה, מתכתבת ומשתקפת לה, בקמטי הפסוק בפרשתנו- "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות, כג', ב') ?
נכון, הצורך להטות ולשנות בעולם- "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים", הוא ברור ומוסכם כמעט על רוב האומה. אבל הפער הוא- באיך, בדרך, בקצב, ובמינון.
שכן, כבר לימדנו הנסיך הקטן בסיפורו- מוכר הגלולות, אודות חשיבות התהליך אל מול מיידיות המשימה בכל מחיר – כאן ועכשיו.
האם שכחנו כה מהר את התובנה האלוקית בפרשתנו הקודמת ,שהדרך ארוכה היא הדרך הקצרה בחיים, המעוגנת בתוכנית האלוקית ביציאה ממצרים:" וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף" (שמות, יג', יז'-יח') ?
האם התרחקנו כה מהר מהאידיליה בפרשתנו הקודמת, במעמד הר סיני: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" ?
בספרו מלחמת היהודים, מספר לנו יוספוס פלביוס – יוסף בן מתתיהו , מפקד בחזית הגליל בתחילת המרד ( 66- 73 לספירה), על המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול ועל היהודים בירושלים הנצורה:"כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמים היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים), המריצו באספסינוס שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. הם אמרו: "האל בא לעזרתנו שסכסך את אויבינו זה בזה. אבל גלגל חוזר בעולם, היהודים יתעשתו מרוב עייפות או מתוך חרטה על מלחמת האזרחים". אספסינוס השיב להם שהם טועים טעות גדולה בדבר המעשה שיש לעשותו... שאם נתקיף את העיר מיד הרי יביא איחוד בין האויבים, ויפנו כנגדנו את מלוא כוחם. אבל אם הוא ימתין, ימצאו אויבינו במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם... ולפיכך, בשעה שיריביהם הושמדו בידי עצמם והתענו בגרועה שבפורענויות – מלחמת אזרחים – הרי נוח היה להם ליישב ולהסתכל מרחוק בסכנותיהם – מלהילחם באנשים המחרפים נפשם למות והמשתוללים זה כנגד זה... היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב .... לפיכך, אם עיניהם נשואות לביטחון, יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה".
כך גם הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948-2020) כותב בספרו: "כל שנותר לאספסינוס , ואחריו לטיטוס, לעשות היה, לחכות ולהניח ליהודים לכלות את עצמם לאט...היהודים בגולה התחככו עם כל העמים אך מעולם לא התמזגו בהם: אין להם עוד מנהיגים, אך עודם אומה ...זהו הפרדוקס. בארצם שלהם, במצב שבו כל אומה אחרת היא מאוחדת לפחות במידת מה, היהודים היו מפוצלים לאין מרפא. בהיותם בפזורה, מצב שבו כל אומה אחרת מתבוללת ונעלמת, הם נשארו נבדלים, ולפחות באופן מהותי גם מאוחדים. יש דבר מה מוזר ביותר בעמיות היהודית" (הספר-"בלשון עתיד חזון ליהודים וליהדות בתרבות הגלובלית" עמ' 22).
בימים ההם בזמן הזה, לא מקרה הוא, שנשיא המדינה בקריאתו השבועית למתווה הפשרה , הציב לנו תמרור אזהרה , כנגד אויבנו הרואים ושומעים את הקולות של העם בציון ומחככים ידיהם בהנאה.
הנה כי כן, הפשרה היא צורך קיומי בסיסי ותובעת מאמץ רב , בגיוס משאבי הנפש שלנו ,על מנת לקיים פשרה, שהיא אינה תכלית, אלא כלי יעיל ואפקטיבי לקיום מרחב חיים אפשרי ושפוי, בנסיבות מורכבות, הרוויות פערים, ניגודים, סכסוכים ואלימות, במישורי החיים השונים.
כך נמצא בפרשתנו במצווה אחת בתוך ג"ן המצוות: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג', ה').
רש"י משקף בפרשנותו לפסוק את המורכבות הנפשית והפסיכולוגית של הסיטואציה המיוחדת בה האדם נתון במצווה זאת:"כי- שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו- בתמיה!! , הרי זה כנגד טבע האדם ?
אלא, כאן מוצגת לנו קריאה, להתעלות על עצמנו, לטפל ביצרנו הטבעי, לשלוט על יצרינו ולהוכיח לעצמנו שאנו כן מסוגלים, לעשות פשרה עם עצמנו ולנסות להפוך, שנאה לאהבה. כמו שהסופר עגנון קרא לזה בסיפורו: "מאויב לאוהב"(1941).
זאת היא מהות הפשרה, על מנת להביא שלום בתוכנו. הבחירה היא רק בידינו. עלינו למזער את האגו המשתולל בתוכנו ולדעת שבחיים, ויתור ופשרה, אינם עדות לחולשה, אלא לחוזקה. עלינו לצאת ככל שניתן מהאגו סיסטם שאוחז בנו, ולהיכנס יותר ויותר לאקו סיסטם של החברה שאנו חלק ממנה, לטוב ולרע.
כך נמצא בפירוש התלמוד לפסוק בפרשתנו : "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו עדיף"( בבא מציעא, לב', עמ' ב'). טעינה דורשת מאמץ יתר מאשר פריקה וגם סיוע לשונא קשה יותר מסיוע לאוהב.
האם זה אפשרי ? ההכרעה היהודית בקדימות לביצוע היא, שטעינת חמורו של שונאך קודמת לפריקת חמורו של אוהבך.
יש בכך הנחיה, של עשיית כושר נפשי ותרגול פסיכולוגי שאנו אמורים לעשות על עצמנו, בשיפור ותיקון מידותינו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. יש בכך תרומה, לקיום חיים שפויים ומאוזנים, בעולם של מאבקים, סכסוכים, קנאות ושנאות. זאת הפשרה שבין נטית הלב שלנו שמשרתת רק את עצמנו, לבין האחריות שלנו לאחר, גם אם הוא כיום שונאנו. זאת האחריות התובעת פשרות מעמנו, במישורי חיינו השונים- משפחה, קהילה, עבודה, חברה ומדינה.
כל אחד מאתנו, צריך לפתוח בתוך עולמו הנפשי והפסיכולוגי, סוג של בית ספר לגישור ולפשרה. יש להטמיע זאת בתודעתנו ולדעת כיצד עושים זאת.
פשרה היא מונח הבא לתאר השגת הסכם בין צדדים, במהלך סכסוך, באמצעות תקשורת ובדרך של הבנה וקבלה הדדית של תנאים – לעיתים קרובות הסכמה זו באה תוך ויתור על מטרות או רצונות. קיצוניות היא לעיתים ההפך מפשרה.
פשרה באה לעיתים בסמיכות לאיזון וסובלנות. הפשרה היא לווית החן של הדרך האמצעית, המכונה- שביל הזהב או דרך האמצע שהם מושגים בתורת המידות ובעיקר של הרמב"ם וגם נוכחת בהגותו של אריסטו. הליכה באמצע המתון וריחוק מהקצוות ומקיצוניות, היא סוג של תכונת הנפש. שיטה זו מובאת כחלק ממכלול תפיסתו של הרמב"ם על אודות מהות הנפש בחיבורו המונומנטלי בפרק הרביעי של "שמונה פרקים".
המלך שלמה החכם באדם שביקש מהקב"ה שיעניק לו תכונה ויכולת של:" לב שומע", מתווה לנו את הסינתיזה = לפשרה במיקומה האמצעי, אל מול הקצוות: "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע".(משלי, ד', כ"ז) .
נשמע מוכר בעולמנו הבינרי כיום- ימין או שמאל ?שבו מדברים על כותרות ותיוגים באופן שטחי ורדוד ולא עוסקים במהות ובתוכן.
כך אנו מוצאים גם ב"אבות דרבי נתן" ( פרק כח' , י'): "לאיסטרטיא (דרך המלך) שהיא עוברת בין שתי דרכים: אחת של אור (אש) ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האור, הרי נכווה באור. ואם מהלך כנגד השלג, הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה? ילך בינתיים, יזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה".
הנה לנו דרך הפשרה – דרך הביניים.
כך נדרשת הפשרה בעדותה של המזוזה הקבועה באלכסון בפתח ביתנו. יש כאן מסר לדרך ניהול חיי זוגיות ומשפחה, בשימוש המושכל בפשרה, כביטוי לכך שאתה מוכן להתפשר בתצורת האלכסון. בכך שאתה מוכן גם להתכופף כשזה נדרש, למען שלומו ושלמותו של הבית.
האם הפשרה גם במחוזות אחרים?
הפשרה שהיא תורת הדרך האמצעית נמצאת בעולם מזה 2,500 שנה בתרבויות רבות אחרות בתרבות הסינית - הפילוסוף הסיני המפורסם קונפוציוס (551-479) כתב את הספר 'דרך האמצע וקיומה' .
בתרבות הבודהיסטית- גאוטמה בודהא (563-483) שהביא את הבודהיזם לעולם, בדרשתו הראשונה המקודשת ביותר לבודהיסטים, הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה", מיד אחרי שקיבל את 'הארתו', ובמשפטו הראשון אמר: "... מצאתי את דרך הביניים...".
כך פרשתנו הפותחת בעניין העבדות, מחברת אותנו למקום אחר של פשרה והיא אותה פשרת מיזורי שהיה חוק שהתקבל בקונגרס האמריקני ב-1820 כפשרה, בין מצדדי העבדות בארצות הברית ומתנגדיה, והסדיר את ההתייחסות החוקית לעבדות בטריטוריות המערביות, הטריטוריות שנוספו לארצות הברית ברכישת לואיזיאנה. פשרת מיזורי דחתה בכמה עשרות שנים את העימות הבלתי נמנע בין הצפון לבין הדרום בנושא העבדות.
תפיסת העולם לשימוש בכלי של הפשרה במציאות מורכבת, היא לכתחילה ולא בדיעבד.
הפשרה היא עדות לחוזקה ולא לחולשה.
בתלמוד נאמר : " אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא, שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, דף ל', עמ' ב').
במרוצת הדורות אנו עדים לתקנות פשרה שנעשו מפני תיקון העולם, מתוך הכרת המציאות המורכבת וחיבור אליה. כך למשל, תקנת הפרוזבול של הלל שלא תנעל דלת בפני לווין. או תקנות חרם דרבנו גרשום ועוד.
פרופ' אביעד הכהן נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, מאיר את דמותו הנעלה של פרופ' מנחם אלעזר אֵלון ( 1923-2013) משנה לנשיא בית המשפט העליון, במאמרו: "שפטת מרובה- לא שפטת" ( מקור ראשון, שבת, יט' בשבט תשפ"ג, 10.2.2023) ומצטט מפסיקותיו , ספריו ואמירותיו של פרופ' אֵלון לאורך שנים:" הקונצנזוס החברתי הוא יסוד כל ההוראות שלהן אופי חוקתי בכל מערכת משפטית, והוא יסוד היסודות למגילת זכויות בחברתנו, שבעיותיה מיוחדות ושונות מאלה של דמוקרטיות אחרות. מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ירושלים תשנ"ט, 17]...מערכת המשפט, מעצם טבעה ומהותה, מנתבת היא את דרכה בניגודים שבין דין לצדק, שבין חוק למוסר, שבין אמת משפטית לאמת עובדתית, ועל המערכת השיפוטית לעשות שלום בין כל אלה לפי פסיקת דין אמת לאמתו. עיון משפטי אקדמי יכול וישאף לשלמות גם אם אינו מגיע אליה. מערכת משפטית מעשית צריך ותשאף לשלום ולא לשלמות. צריכה היא לענות לצרכי המציאות החברתית - לדין, לאמת ולשלום... מצווים אנו על רדיפת הצדק, רדיפה שבאה לכלל ביטוי מאלף בפסוק 'צדק צדק תרדוף' (דברים טז', כ'). על הופעת המונח 'צדק' פעמיים בפסוק נאמר בתלמוד (סנהדרין לב, ע"ב) "צדק צדק תרדוף - אחד לדין ואחד לפשרה". יש והשילוב בין דין לצדק מביא לעומק הדין - כביטויו של אחד מגדולי הפרשנים במאה הקודמת - אך לא לשלום. במקרה כגון זה יש צורך בצדק נוסף, כפול, והיא הפשרה. הקו המנחה לרדיפת הצדק הראוי והנכון הוא - רדיפת השלום. וכה דברי משורר התהלים (לד, טו) 'בקש שלום ורדפהו' ("אמנות המשפט - שלום לעומת שלמות", שערי משפט א' (אייר תשנ"ז), 14).
כך מאיר לנו רש"י את נתיב הפשרה : "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ" ( דברים, ו', יח') ." 'הישר והטוב' - זו פשרה. לפנים משורת הדין".
פרשתנו מלמדתנו, שהמושגים - פְּשָׁרָה ופָּרָשָׁה, הם אותן אותיות מתחלפות , שההתמודדות שלנו במישורי חיינו השונים, איננה בהצמדות לקצוות ולקיצוניות של שחור או לבן, אלא דורשת מכולנו, התמודדות אמיתית ואמיצה, במרחב המציאות המורכבת והאפורה של החיים ,שיש בו לא מעט אי ודאות ,ניהול סיכונים ואיומים.
דומה שפרשתנו מכוונת אותנו לכך ,שהפשרה היא הזדמנות ולא איום. הפשרה איננה ברירת מחדל ואיננה חולשה. יש בפשרה סוג של ויתור מעודן, שיש בו עוצמה ותועלת.
כך בסערות הימים הללו, בהן אין לנו ענין, במנצחים או במנוצחים, באויבים או בשונאים, בצודקים או בלא צודקים, תהדהדנה באוזנינו מילות השיר: "לתת את הנשמה ואת הלב", של חמוטל בן זאב : "אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים, לחיות עם כל השינויים, לרקום איתם סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים, תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר".
שבת שלום וחודש מבורך
משנכנס אדר מרבין בשמחה
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
נביאים מול מעצמות, פרק כב:
מסע סנחריב (בשנתו ה-5, 701 לפנה"ס)
תיאור המסע1]
את דרכו החל סנחריב בכיבוש הערים הפניקיות השולטות על קו החוף. במסעו דרומה עצר סנחריב בכמה תחנות להשלטת סדר. כך חנה בעכו, כבש את יפו, בית דגון, בני ברק ואָזוּר, שהיו נתונות לחסותו של צִדקָא מלך אשקלון, גורם חשוב במרד נגד אשור. משם הגיע סנחריב לאשדוד. שם התייצב לראשונה מול חיילי מצרים שחיכו לו. באזור יבנה (שדות אֶלְתְּקֵה, על פי כתובת סנחריב) התרחש הקרב הראשון:
ויקראו בעלי הברית למלכי מצרים ולקשתי מלך כוש ומרכבותיו וסוסיו, חיל אין ספור, ויבואו לעזרתם. בשדה אֶלְתְּקֵה ערכו מערכה נגדי ...] נלחמתי בהם והנחלתי להם תבוסה. בתוך הקרב תפסו ידי חיים את בעלי הרכב המצריים עם בני מלכיהם ואת בעלי הרכב של מלך כוש.2]
מניצחון זה המשיך סנחריב לערי פלשת שהיו בשלטון יהודה. הוא כבש את עקרון (זו שמסרה לחזקיהו את המלך פָּדִי כ"מתנת ידידות"). את שרי עקרון שמרדו בו תלה על עמודים מסביב לעיר. משם המשיך למחוזות המערביים של מלכות יהודה, אל שפלת יהודה.
המבצר הראשון אותו פגש בשפלת יהודה היה העיר עזֵקה היושבת על רכס הגבעות, וסוגרת את פתחו של עמק האֵלה, על הדרך לבית לחם ולירושלים. בתעודה אשורית נוספת תיאר סנחריב את עזקה כעיר שחומותיה 'מתנשאות לשמים' כמו 'קן נשר', ואת עוצמת צבאו שהצליח לעלות על הרכס, להסתער על החומה בסוללות ובאילי מצור וללכוד אותה.3] במקביל לכד את העיר גת, הגדולה בערי פלשת, החריב אותה ושרף אותה, ואסף בה שלל ושבויים.
התוצאה של חורבן הערים בשפֵלת יהודה אינה מתוארת בהרחבה בספר מלכים, אלא בנבואת מיכה המורשתי. כפי שכבר צויין לעיל (פרק יב), מיכה הוא הנביא היחיד (הידוע לנו), שחי בשפֵלת יהודה (ב'מוֹרֶשֶׁת') – רק נביא שחי באזור יכול היה לתאר את האסון כמו שיטפון של מים ואש, כמו התפרצות הר געש, שבאה מאזור ההרים אל השפֵלה – וחשוב לציין, שמיכה מתאר אסון שיבוא מאת ה', "מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ", ולא "מִצָּפוֹן", משם באו צבאות אשור, שהרי אשור אינה אלא 'שבט אפו של ה'' כדברי ישעיהו (י', ה), אך בלשון מיכה:
שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ;
וִיהִי ה' בָּכֶם לְעֵד, אֲ-דֹ-נָ-י מֵהֵיכַל קָדְשׁו;
כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ; וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ;
וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו, וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ,
כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ, כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד;
בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת, וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל;
מִי פֶשַׁע יַעֲקֹב, הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן?!
וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה, הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם?!
(מיכה א', ב-ו).
הנביא ספד לערי יהודה בפלשת, שכולן היו ידועות לו, ואנו מכירים רק חלק מהן:
עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם;
אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה;
כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ;
כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה, נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי, עַד יְרוּשָׁלִָם;
בְּגַת, אַל תַּגִּידוּ! בָּכוֹ, אַל תִּבְכּוּ!
בְּבֵית לְעַפְרָה, עָפָר התפלשתי (קְרֵי: הִתְפַּלָּשִׁי);
עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר, עֶרְיָה בֹשֶׁת; לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן;
מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל, יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ;
כִּי חָלָה לְטוֹב, יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת: כִּי יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם;
רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ (=בירת האזור);
רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת צִיּוֹן, כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל;
לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים, עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת;
בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב, לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל;
עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה;
עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא =ישקע] כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל;
קָרְחִי וָגֹזִּי באבלות] עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ;
הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי גָלוּ מִמֵּך בָּנַיִךְ];
(מיכה א', ח-טז).
תחנתו הבאה של סנחריב הייתה לכיש, העיר החשובה ביותר בשפלת יהודה, שאף נחשבה שנייה לירושלים.4] סנחריב הטיל מצור על עיר המבצר החזקה, ולאחר זמן כבש אותה והפכהּ למפקדתו הקדמית בדרך העולה לחברון, לבהּ של יהודה המורדת. גדודי אשור המשיכו דרומה עד אזור באר שבע. את ירושלים השאיר סנחריב ל'מנה אחרונה'.
פרטים רבים על המצור, על המלחמה הקשה ועל לכידתה של לכיש, אנו לומדים מתבליטי סנחריב שנתגלו בנינוה. לכיש תופסת בהם מקום מרכזי, כאילו הייתה בירת יהודה. קשה לראות את תמונות השבויים המעונים והמושפלים בתהלוכות הניצחון של אשור. תיאוריו של ישעיהו (כ', ממרד אשדוד) על הובלת שבויים ערומים ויחפים, מומחשים לנגד עינינו בתבליטים אלה (והפעם ביהודה), לצד תמונות הקרב, בהן מתואר איך השתמשו הלוחמים היהודים בכלי הנשק ובביצורים שהכין עוזיהו בדור הקודם.
בכתובות האשוריות המתארות את המסע, סיכם סנחריב את השלב המוצלח הזה במסעו:
ואשר לחזקיהו היהודי, אשר לא הביא את צוארו בעולי, על 46 עריו הבצורות, ערי החומה, ועל ערי השדה אשר בסביבתן, שמתי מצור וכבשתי אותן על ידי סוללות עפר כבוש ששפכתי עליהן, בהגשת כרים, בהסתערות חיל רגלים, במחתרות בפרצים ובמנהרות. 200,150 נפש, קטן וגדול, איש ואישה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, צאן ובקר עד אין מספר הוצאתי מתוכן ויהיו לי לשלל. ואותו סגרתי בתוך ירושלים, עיר ממלכתו, כמו ציפור בכלוב. שפכתי עליו סוללות, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה.5]
קשה לדעת כמה מתוך 200,000 נפש היו אנשים, וכמה סוסים וחמורים וגמלים, אבל ברור שאלפים רבים מתושבי שפלת יהודה וערים אחרות גלו, ממש כאחיהם משומרון. על החורבן הזה בכה וקונן הנביא מיכה המורשתי שראה את הכול בעיניו.
במצוקתו נאלץ חזקיהו להיכנע למלך אשור. מתעודות סנחריב אנו לומדים כי חזקיהו שלח למלך אשור מס כבד, שכלל 30 כיכרות זהב ו־800 כיכר כסף (במקרא מסופר 'רק' על 300 כיכר כסף), אבנים יקרות, פּוּך, רהיטים מצופים פיתוחי שן ועץ יקר, וכן מבנותיו ומפילגשיו, שׁרים ושׁרות. כתובות סנחריב מספרות על כניעתו של חזקיהו ועל המס הכבד שהוטל עליו לשלוח לנינוה. בתנאי הכניעה של חזקיהו נכללו כמובן שחרורו של פָּדִי מלך עקרון מן המאסר והשבתו למלכותו בעקרון.
ספר מלכים מתאר בקיצור את החלק הזה של הַשְפָּלַת יהודה:
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה6] לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה,
עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת, וַיִּתְפְּשֵׂם;
וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה, לֵאמֹר:
חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי, אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא –
וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה,
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב;
וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ;
בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה',
וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה,
וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר;
(מלכים־ב י"ח, יג-טז).
במקורות האשוריים זהו אקורד הסיום של המלחמה. קרוב לוודאי שלסנחריב לא היה עניין לספר על ירושלים, אותה לא כבש, והוא העדיף להבליט את כיבוש לכיש, שם הוא נראה יושב על כסאו, ותהלוכת השבויים עוברת לפניו. תבליט לכיש נמצא בנינוה על ארמון ניצחון מיוחד שהקים סנחריב. יש מקום למחשבה, שמאמץ כביר זה להציג את כיבוש לכיש והובלת השבויים לגלות, בא כדי לטשטש מה שקרה בירושלים.
הצלת ירושלים כמו פסח מצרים (ישעיהו כ"ה-כ"ו-כ"ז; ל'-ל"א)
בקובץ הנבואות העמומות (כ"ד-כ"ז)7] תיאר ישעיהו את ירושלים הנצורה, כמו עם ישראל מסוגר בחדריו בפסח מצרים, מחכה לנס, להכאת המצרים וליציאת מצרים:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ קרי) בַּעֲדֶךָ,
חֲבִי =תתחבא] כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זָעַם;
כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,
וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ, וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ;
ביום ההוא יִפקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה
עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ =המעצמה האשורית]
וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן =המעצמה הבבלית],
וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם =המעצמה המצרית];
(ישעיהו כ"ו, כ-כא).
את המכה הגדולה על צבאות העמים הצרים על ירושלים תיאר ישעיהו כמשתה שמן ודשן ובו גם הרבה יין ישן ומשומר, מעין ליל פסח ענק, שבו יפקוד ה' על כל הצוררים המביאים מוות לעולם, יכרית אותם לחלוטין, ויסיר את חרפת עמו במכה אחת:
וְעָשָׂה ה' צְ-בָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה
מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים =בשר שמן] מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים =יין],
שְׁמָנִים מְמֻחָיִם =ממֵח עצם] שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים =מיין ישן];
וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט =המַסוֶה]
הַלּוֹט =המסתיר] עַל כָּל הָעַמִּים,
וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם;
בִּלַּע =השמיד] את גורמי] הַמָּוֶת לָנֶצַח,
וּמָחָה א-ד-נ-י ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים,
וְחֶרְפַּת עַמּוֹ הנָצוּר] יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ,
כִּי ה' דִּבֵּר;
(ישעיהו כ"ה, ו-ח).
את ההצלה הפלאית של ירושלים תיאר ישעיהו כפתיחת שערים בשיר גדול עם הסרת המצור, וגם תיאור זה מתקשר לתיאורי הפסח, שהרי בני ישראל יצאו ממצרים הישר מתוך החדרים הסגורים, שנפתחו בבת אחת:
בַּיּוֹם הַהוּא, יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה,
עִיר עָז לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית ה' לעיר הנצורה] חוֹמוֹת וָחֵל;
ואז יתקיים] פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים;
(ישעיהו כ"ו א-ב).
בפרקי הנבואות העמומות לא נאמר במפורש מיהו האויב, שיתאסף "בָּהָר הַזֶּה", ויָצוּר על "אֶרֶץ יְהוּדָה", אולם בפרקים הבאים (ל'-ל"א), הנבואה מתפרשת מתוכה כהצלה מצבאות אשור על ידי מכות הדומות למכות מצרים. ישועת ירושלים ביד ה' מיד אשור, כמו נס פסח, וכשיר "בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חָג", שרומז בבֵרור לשיר הישועה וההלל של ליל הפסח:
הִנֵּה שֵׁם ה' בָּא מִמֶּרְחָק,
בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה =עמוד עשן כבד],
שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת; ...
הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג,
וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל.
וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה
בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה, נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד;
כִּי מִקּוֹל ה' יֵחַת =יִשָבֵר] אַשּׁוּר, בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה ה' אותו];
(ישעיהו ל', כז-לא).
ובתיאור החד שבספר מלכים:
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה'
וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף,
וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים;
(מלכים־ב י"ט, לה; וראו ברד"ק).
אכן כך הבינו חז"ל, שהשיר בלילה הוא המקור לשירת ההלל בליל הפסח, גם] בזמן האכילה, והיו אף שהסיקו מרמזי הנביא, שהמכה בצבא סנחריב התרחשה "בַּלַּיְלָה הַהוּא", בליל הפסח:
הפסח בחודש] הראשון טעון הלל באכילתו... מנא הני מילי (=מנין נלמדים דברים אלו)?
אמר ר' יוחנן משום (=בשם) ר' שמעון בן יהוצדק, אמר קרא (=הפסוק במקרא):
"הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" – לילה המקודש לחג טעון הלל; (בבלי פסחים צה ע"ב).
בלשון הנבואית דימה ישעיהו את הצלת ירושלים, ואת נפילת אשור "בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ", ממש כמו במכות מצרים:
כְּצִפֳּרִים עָפוֹת לחופש] כֵּן יָגֵן ה' צְ-בָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם
גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט (=בפסח הציל); ...
וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ
וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ ...
נְאֻם ה',
אֲשֶׁר אוּר =אש] לוֹ בְּצִיּוֹן,
וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם;
(ל"א, ה-ט).
1] ראו: ב' מזר, 'מסע סנחריב לארץ יהודה', בתוך: י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל, תל אביב תשכ"ד, עמ' 295-286 ; נ' נאמן, 'מסעות מלכי אשור ליהודה לאור תעודה אשורית חדשה' , שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום ב, תשל"ז, עמ' 166-165.
2] מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל, ירושלים תשס"ד, עמ' 79.
3] את שני חלקי התעודה הזאת גילה נאמן בשני מוזיאונים שונים. ראו: נאמן (לעיל הערה 1), עמ' 180-164.
4] יש חוקרים שסברו כי הדגשת לכיש בתבליטי סנחריב בנינוה באה לחפות על כישלונו בירושלים – חיים תדמור קבע שלא היה בתקופת האימפריה האשורית שום מקרה נוסף שבו לא נכבשה עיר בירה מורדת, ולכן הציג סנחריב את לכיש כתחליף לירושלים ראו: ח' תדמור, 'מלחמת סנחריב ביהודה: בחינות היסטוריוגראפיות והיסטוריות', ציון נ, תשמ"ה, עמ' 80-65.
5] מ' כוגן, לעיל הערה 2.
6] כנראה 14 שנה להמלכה השנייה של חזקיהו (715 לפנה"ס) בפסח שאליו הגיעו גם שרידי שבטי ישראל מהצפון, אחרי חורבן שומרון.
7] אין בנבואות אלה כותרת, ולא התייחסות מפורשת לשמות ולאירועים היסטוריים, חוץ מתיאור גויים המקיפים את ירושלים.
הרב ד"ר יואל בן-נון.
שבת מבורכת, שבת: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם &שבת פרשת שקלים. שתהיינה לאחדות בעם ישראל, ובשורות טובות.
מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
ישראל קריסטל- מנכ"ל.
