היו שותפים לעשייה שלנו:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא:
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
התרומה היא דרך האתר :
ערב שבת שלום , אני מבקש להתנצל, במייל על פרשת השבוע של הרב זקס זצ"ל השבוע שציטטתי, כתבתי בהתחלה את המשפט הבא בטעות:
כשאנו קובלים את עצמנו במילים, אנחנו משתמשים בשפה.....
העירה לי רחל אחת המשתתפות הקבועות :
המילה קובלים היא מלשון קובלנה- תלונה .
אבל כאן הכותב התכוון למילה – כובלים בכ"ף. כלומר מתחייבים למשהו במילים - ולא מתלוננים.
רחל תודה מאחל לך אריכות שנים בבריאות ובשמחה
שבת מבורכת.
הרב עמיהוד סלומון - דקה מפרשת מטות - עם הגב לקיר
פרשת מטות -"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"- הנשק הסודי- כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
נשיא ארה"ב ג'ון יוסף ביידן בביקורו האחרון בישראל, ציטט דברים שאמרה לו ראש הממשלה גולדה מאיר, עת ביקר לראשונה בארץ כסנאטור צעיר לפני מלחמת יום הכיפורים וכך אמר : "לעולם לא אשכח את השיחה איתה במשרד, בנוכחות העוזר שלה, בחור בשם רבין. דיברנו על מלחמת ששת הימים. גולדה מאיר אמרה - 'סנאטור, אל תיראה כל כך עצוב, אל תדאג, ליהודים יש נשק סודי. שאלתי את גולדה מהו הנשק הסודי. "חשבתי שהיא תגיד לי משהו על תוכנית גרעינית , אבל גולדה הסתכלה ישר ואמרה- "אין לנו לאן ללכת, כי אין לנו ארץ אחרת".
אמרה מכוננת זו של גולדה מאיר, משתקפת במקרה של שניים וחצי השבטים , ראובן גד וחצי המנשה, שעומד במרכזה של פרשתנו.
כך כתב אהוד מנור בשירו : "אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת עַד שֶתְחַדֵש יָמֶיהָ עַד שֶתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ".
הנשק הסודי- כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת ,המשתקף במקרה של שניים וחצי השבטים, הוא טרילוגיה טרגית בשלוש מערכות, המתנהלת לה – במדרון חלקלק.
המערכה הראשונה מתרחשת בפרשתנו, בדיאלוג ובמשא ומתן שמתנהל בין משה לבין ראשי שבטים אלו.
המערכה השנייה מתרחשת בספר יהושע פרק כב', לאחר כיבוש הארץ.
המערכה השלישית מתרחשת בספר דברי הימים א' פרק ה', בהגליית שבטים אלו על ידי פול ותגלת פלנסר ( פלאסר) מלכי אשור, בגלות הראשונה.
המערכה הראשונה :
" וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִירֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"(במדבר, לב', א'-ו' ).
בני ראובן גד וחצי המנשה מחוללים לראשונה מתוך בחירה , הקמתה של תפוצה יהודית ישראלית מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל.
פרופ' נחמה ליבוביץ בפרשנותה לפרשתנו משרטטת את הפרופיל של התפוצה היהודית / הישראלית הראשונה הזאת ומעמיקה במאפייניה : "שהיו עשירים וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל. שאלת הבחירה בין קריירה לשליחות המופנית לאזרחי המדינה מיום הקמתה ועד לימינו, אלה הנקראים לשאת באחריותה, נדונה בפרשתנו. מתנהל משא ומתן בין שניים וחצי השבטים לבין משה, בין מי שעל הלחם לבדו יחיה, מי שלא לדבר ד' ולמוצא פיו ייחל, בין מי שבא לארץ המקנה ודואג למקנה ובין מי שרואה עצמו כמובא לארץ המובטחת ומוטל עליו יעוד....הם נכשלים לא בכוח הפיתוי של זיכרונות העבר, כי אם בכוח הפיתוי של מציאות סובבת אשר בהווה".
כך מתנהל לו הדיאלוג והמשא ומתן , בין משה לבין שניים וחצי השבטים בפרשתנו:
" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד' וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ד' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ד' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. ... בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ... וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ד' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"( במדבר, לב', ו'-לג').
רש"י בפרשנותו כבר מבחין בפערי תפיסת העולם, בדיאלוג המתקיים בין משה לבין שניים וחצי השבטים : " חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן ! עשו העיקר –עיקר והטפל-טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם".
האם בכך הסתיימה המחויבות של משה כלפי התפוצה הקמה לה בחו"ל?
מסתבר שלא, דומה שהסוגיות של שמירת הזהות היהודית, החינוך היהודי והמלחמה בהתבוללות ובנישואי התערובת המעסיקות את סדר היום של התפוצות היהודיות והישראליות בעולם, כבר העסיקו את משה במקרה של שנים וחצי השבטים. משה הגדיל לעשות מעבר למחויבותו בהסכם.
עדות לכך בדברי הנצי"ב מוולוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893): " דבשביל שראה משה רבינו שבעבר הירדן כוח התורה מעט...על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ...והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן ומשום זה הרבה להם נחלה עד שיתרצו".( "העמק דבר", דברים , ג', טז').
משה רבנו היטיב להבין את חשיבות השמירה של הזהות היהודית והאידישקייט בגולה. עד כאן המערכה הראשונה בטרילוגיה.
המערכה השנייה:
מתרחשת בספר יהושע לאחר כיבוש הארץ: " וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִשִּׁלה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם... וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם, מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדול לְמַרְאֶה... וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכּהֵן, וַעֲשָרָה נְשִאִים עִמּו, נָשִיא אֶחָד נָשִיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכל מַטּות יִשְרָאֵל... וַיָּבאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן, וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד, וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמר: כּה אָמְרוּ כּל עֲדַת ד': מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלהֵי יִשְרָאֵל, לָשׁוּב הַיּום מֵאַחֲרֵי ד'.... וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ד', אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ד' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוכֵנוּ. וּבַד' אַל תִּמְרדוּ, וְאתָנוּ אֶל תִּמְרדוּ, בִּבְנתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ד' אֱלהֵינוּ... וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה: אֵל אֱלהִים ד', אֵל אֱלהִים ד' הוּא ידֵעַ, וְיִשְרָאֵל הוּא יֵדָע, אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּד', אַל תּושִׁיעֵנוּ הַיּום הַזֶּה, לִבְנות לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ד' וְאִם לְהַעֲלות עָלָיו עולָה וּמִנְחָה, וְאִם לַעֲשׁות עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ד' הוּא יְבַקֵּש. וְאִם לא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִינוּ אֶת זאת לֵאמר: מָחָר יאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמר , מַה לָּכֶם וְלַד' אֱלהֵי יִשְרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן ד' בֵּנֵינוּ וּבֵנֵיכֶם, בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אֶת הַיַּרְדֵּן, אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּד'. וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרא אֶת ד'. וַנּאמֶר נַעֲשֶה נָּא לָנוּ לִבְנות אֶת הַמִּזְבֵּחַ, לא לְעולָה וְלא לְזָבַח, כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין דּורותֵינוּ אַחֲרֵינוּ, לַעֲבד אֶת עֲבדַת ד' לְפָנָיו בְּעלותֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ. וְלא יאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ, אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּד' " (יהושע, כב', א'- לא').
יהושע ממשיך דרכו של משה ,מקיים רציפות שלטונית ומכבד את ההסכם שבין משה לשניים וחצי השבטים ואיננו נסחף לרגשות ולשמועות לכאורה, אלא יודע שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. יהושע שולח ועדה ממלכתית המייצגת את כל השבטים לבדוק בשטח את העובדות לאמיתן. האם אכן שניים וחצי השבטים איבדו את זהותם היהודית או לא. האם הם מקריבים על מזבח של עבודה זרה כחוקות הגויים, או על מזבח המקדש את שמו של הקב"ה. אכן הבדיקה מתנהלת ותוצאותיה החיוביות באות לידי ביטוי בדברי פנחס ראש המשלחת: " הַיּום יָדַעְנוּ כִּי בְתוכֵנוּ ד', אֲשֶׁר לא מְעַלְתֶּם בַּד' הַמַּעַל הַזֶּה, אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִיַּד ד' " (יהושע, כב', לא') .
הנה מסתיימת לה הדרמה של המערכה השנייה בטרילוגיה , באפי אנד. כולם מרוצים.
המערכה השלישית :
עתה אנו מגיעים למערכה השלישית בטרילוגיה של שנים וחצי השבטים. מערכה זאת מתרחשת לה בגלות שומרון, בתקופה מאוחרת כפי שמתוארת בספר דברי הימים : " וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא, וּנְהַר גּוֹזָן, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (דברי הימים א' פרק ה', כו').
המערכה השלישית בטרילוגיה מסתיימת בטרגדיה של גלות, באובדן חיי תפוצה וקהילה ובאובדן חבל ארץ. שניים וחצי השבטים הם הראשונים בגלות שומרון, שהמעצמה האשורית כופה עליהם הגליה ופיזור לכל קצוות העולם. קהילתם ותפוצתם מתפרקים לרסיסים קטנים לכל עבר. התפוצה הגדולה השמנה והשבעה של שנים וחצי השבטים, מגורשת וגולה ומתפרקת לכל עבר- לרסיסי תפוצות. הנה לו – היהודי הנודד בגלויות העולם.
מלמדנו המדרש: "וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם?- על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם. מניין?-ממה שכתוב בתורה( במדבר, לב', א')- וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד ".( במדבר רבה, ב', ז'-ח').
כך פותחת פרשתנו הנושאת את השם- מטות : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (במדבר , ל', ב').
שורש המילה מטות, הוא – מטה , אותו פגשנו בפרשת קרח : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת ... וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח ...וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר, יז', טז'-כד').
כך המטה פורח לו בדמותו של השקד, כריפוי לשבר הגדול והאידאולוגי, שהוצג על ידי חבורת דתן ואבירם, שהעדיפו אֶרֶץ אַחֶרֶת - את גולת מצרים על פני גאולתה וקוממיותה של ארץ ישראל: "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר... אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ ...לֹא נַעֲלֶה " (במדבר, טז' , יג'-יד' ) .
הנה כי כן, הנשק הסודי של מדינת ישראל- כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת, נוכח גם במעמד הקדשתו של ירמיהו לנביא, על ידי הקב"ה, בהפטרה לפרשתנו שהיא הראשונה בשלוש הפטרות הפורענות של ימי בין המצרים : וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ.( ירמיהו, א',יא'-יב')
הנה מתחבר המטה (המקל) לשקד הפורח.
מה כה מיוחד בשקד ?
השָׁקֵד כמו הנשק הסודי של מדינת ישראל הקטנה - כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת, הוא עץ קטן, קומתו אינה עולה בדרך כלל על ארבעה מטרים. לעומת זאת יש לו שורשים עמוקים, ולפיכך הוא יכול לגדול היטב גם באזורים שהגשמים מעטים בהם. כל מיני השָׁקֵד הם צמחים מוגנים בישראל למעט מטעים נטועים. השקד הוא סמלה של ארץ ישראל היפה , הטובה והחולמת, של הנשק הסודי של מדינת ישראל – כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת.
השקד הפורח המקדים בפריחתו את עצי הפרי האחרים. לא מקרה הוא ששיא פריחתו של השקד בטו' בשבט, החג שיותר מסמל את חיבורנו לאדמת הארץ, הרוויה בדם יזע ודמעות.
כך גם טו' בשבט שהוא יום הולדתה של כנסת ישראל, המסמלת את עצמאותנו וקוממיותנו במדינתו שגאלה אותנו מגלות בת 2000 שנה.
אכן, הנשק הסודי של מדינת ישראל- כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת, מהדהד באוזננו בשירו של אהוד מנור: "אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת, עַד שֶתְחַדֵש יָמֶיהָ, עַד שֶתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.orghttps://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת מטות - לצופף את השורות
מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון-מקבוצת אלפא.
אחת השאלות המרתקות בכל השקעה היא מתי לממש. מסתבר, שכמו היום, גם ערב הכניסה לארץ השאלה עמדה על הפרק:
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה…
שבטי ראובן, גד וחצי המנשה שבחרו להתיישב מחוץ לארץ ישראל המערבית קיבלו בסופו של דבר שטחים שמתאימים להון שבידם ולהכשרה המקצועית שלהם, בתמורה להבטחתם להשתתף במלחמה לכיבוש ארץ ישראל המערבית. כתוצאה מכך, שאר השבטים יזכו לנחלות גדולות יותר, היות ששטחה המערבי של ארץ ישראל יתחלק למספר קטן יותר של שבטים ואנשים. מזווית הראייה של הכלכלה הישנה, בה יש חשיבות גדולה להון פיזי - שטחי מרעה עבור רועי הצאן ושדות לעובדי האדמה - נראה שכולם הרוויחו מהמהלך. כך, לאחר שהושגה ההסכמה על השתתפות במלחמה כולם מרוצים והכל טוב. לכאורה.
שבטי עבר הירדן המזרחי בחרו לממש את ההצלחה בשלב מוקדם יחסית של תהליך בניית המולדת. הם נצמדו להווה, לעדרים שברשותם כעת, ולא באמת הבינו את מלוא הפוטנציאל העתידי. בעבר הירדן המערבי לעומת זאת, ניתן למצוא את הדרך לגדל עדרים טובים ומוצלחים, לסחור בהם בהיקפים גדולים יותר, כולל ניצול של דרכי המסחר הבין־לאומיות שחוצות את הארץ והגישה לים. שלא לדבר על כך שניתן לעסוק במשהו אחר בכלל שמכניס הרבה יותר. במבט צופה פני עתיד של כלכלה הבנויה על רוח יזמית, המצאות, חידושים, שיפורים טכנולוגיים, שיתופי פעולה ומסחר, שניים וחצי השבטים שילמו יש מחיר לא מבוטל על בחירתם לממש מוקדם.
מבחינת עם ישראל כולו, שהוא עם קטן יחסית, היה עדיף לרכז את הכוחות בתא שטח פחות נרחב. העמים הפולשים שפגעו בישראל (כפי שספר שופטים חוזר ומתאר) ואפילו אימפריות גדולות, יירתעו אולי מכניסה לאזור צפוף, שעומדים להגנתו מספיק לוחמים המכירים את השטח ככף ידם. אם כן, בראי הביטחון הכולל ובראי ההיסטוריה, נראה שהפיזור הגיאוגרפי גבה מחירים. בנוסף, כידוע, עם ישראל לא כבש את כל השטחים שנועדו לו, וכך נשארו איים לא מבוטלים שנתפסו על ידי עמי כנען. כפי שצפו הפסוקים בתורה: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ", בספרי הנביאים מתואר שהדבר אכן גרם לנזקים בדמות חטאי עבודה זרה במשך הדורות. ההשפעות הזרות פירקו את הסולידריות החברתית של עם ישראל והחלישו אותו. אולי אם בצד המערבי של הירדן היו עוד שנים וחצי שבטים, רצף ההתיישבות הישראלית היה מעובה, ונוכח הצפיפות היו ממלאים את כל ה"חורים" שננטשו.
אם כן, למרות הרווחים בטווח הקצר, ניתן לומר שהאינטואיציה הראשונית של משה להתנגד לבקשת שניים וחצי השבטים הייתה נכונה. כינוס עַם ישראל לשטח מצומצם מגדילה את העוגה, למרות שהיא מקטינה את השטח לנפש. התשתיות לנפש קטנות יותר, אבל האינטראקציה האנושית מחפה ואף יוצרת מוגנות יתר, רעיונות חדשים ומסחר ער. לעומת זאת, ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי הפחיתה את הביטחון של כולם, כולל של שניים וחצי השבטים עצמם, שהוגלו ראשונים מנחלתם. החיבוריות של ישראל נחלשה, וממילא נפגע ה-upside הכלכלי של המדינה.
רבים עוסקים בהשוואות בין ישראל למדינות ה-OECD, וכפי שכבר כתבתי במספר מקומות, ההשוואות למדינות אירופה הענקיות והקפואות באמצעות מדדים מסורתיים איננה תקפה עבור מדינת ישראל והכלכלה הישראלית. מדדים כמו 'תשתיות לנפש', שאמורים לייצג את איכות החיים, ולפיהם אנחנו בפיגור מול מדינות ה-OECD, כמעט ואינם פקטור משמעותי עבור מדינת ישראל. הצפיפות וריבוי האינטרקציות מהווים מצע ליצירתיות. על עיקרון זה הוקם ופעל בהצלחה פנומנלית המוסד היהודי הייחודי 'בית המדרש', שהעשיר את ארון הספרים היהודי ללא אח ורע בעולם. ההיסטוריה הרחוקה של ימות שניים וחצי השבטים, וגם זו הקרובה, מלמדת אותנו שעודף 'תשתיות לנפש' שמרחיקות, ואפילו מבודדות את האנשים והלבבות, אינן בהכרח ברכה. אחרי אלפיים שנות גלות באנו מארבע כנפות תבל, והצפנו בהמוני אנשים את הארץ שעמדה שוממה. בזכות בסיס ערכי משותף, שפה משותפת, וחיכוך מתמיד בין פלחי אוכלוסיה בארץ קטנה, נוצרה חיבוריוּת גבוהה. ההתכנסות וציפוף השורות עזרו להפריח את השממה ולבנות מגדלים. יש להמשיך ולהשתמש במשאב החיבוריוּת גם בשבעים וחמש השנים הבאות. לפחות.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
וגם תזכורת קטנה שניתן לרכוש ספרי החדש על ספר במדבר ״חלב דבש ואי וודאות״ בלינק הזה.
מייקל אייזנברג
&
פרשת השבוע "מטות "- יגאל גור אריה
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה ...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
מה ההבדל בין נדר לבין שבועה?
הדבר דומה להבדל בין רישוי לבין רישיון-הרישוי חל על המכונית, הרישיון הוא חובה שחלה על הנהג, האדם במקביל לכך, הנדר היא מחויבות שאנו קובעים על חפץ או דבר מסוים, בעוד השבועה היא מחויבות שאנו לוקחים על עצמנו. השיר כל נדרי של לאה לופנפלד ..."כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר, כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר...." כלומר מותר להתיר נדר. אך השבועה לא ניתנת לביטול.
"מוצא שפתיך תשמור"
נכתב:"מות וחיים ביד הלשון " סודות הדיבור הנכון ככוח יוצר מציאות ומושך גורל טוב ברמת הזוגיות מקצוע ויחסים בכלל"
*מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה*, למעשה בוראות ומחריבות עולמות. לדיבור כח אדיר!
מלחמות פורצות בגלל מילים...
הבה נשתמש בדיבור כראוי ובמשמעות ובכך נאדיר את האדם כבעל כושר דיבור, נחזק את זיכתו לדרך חיים ערכית ומוסרית. כמה אהבה אפשר לטעת במילה טובה, ומה רב כוחן של מילות *סליחה, אהבה ופירגון*. עוצמתה של המילה בחיינו ירדה פלאים. מילים נעשו בזויות כשהאחריות למה שיוצא מהפה, כבר כמעט ואינה קיימת. (הוציאו את הדברים מהקשרם ) דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה הם אלו שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות לפרשנות מיטשטשת והאמינות מתקעקעת .פיחות זה משפיע גם על רמת הנאמנות וההתחייבויות של אנשים. שעה היא לא שעה, בקביעת פגישה מאחרים למרות שזהו ״גזל זמן״. התנשאות וקביעת נורמות חיים מגונות.
לדעתי החזרה *לקדושת ה ״מילה״* הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה, מבשרת בהכרח חזרה אל הוד ייעודו של האדם. כך ייחודו של האדם כבעל כושר דיבור ומחזק את הנאמנות לכוחותיו.
תרבות חיים/דיבור זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות, ערכיות רגשות, אחריות ואהבת הבריות.
*נישא תפילה שהמלים שיוצאות מפינו יהיו עוצמתיות אמיתיות רגישות אחראיות מחבקות ואוהבות*.
שבת שלום!
שבת שלווה ענוגה וקרירה !!!
יגאל גור אריה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 189
חיים קופל- פרשת מטות -רוח הדברים
1) פרשתנו פותחת בנושא נדרים: "וידבר משה אל ראשי המטות..איש כי ידר נדר לה', או השבע שבעה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל..ב-ג). ר' זלמן סורוצקין מסביר בספרו "אזנים לתורה" למה דווקא בנושא שבועות ונדרים, מייחדת התורה את הציווי אל "ראשי המטות" ולא אל כלל ישראל כמו בשאר המצוות? ומסביר, שראשי המטות הם ראשי הציבור. בדרך כלל כשאדם רוצה שהציבור יבחר בו, לקבל תפקיד בהנהגה הוא מבטיח הבטחות רבות לציבורים שונים. עתים אף הבטחות סותרות לציבורים שונים, או הבטחות שנראה בעליל שאי אפשר לקיימן. לכן פונה אליהם התורה ואומרת שעליהם להקדיש תשומת לב לכל ההתחייבויות היוצאות מפיהם ולהקפיד לממשן ולקיימן: "לא יחל דברו" אל תהפכו את דבריכם "לחול" או "לחולין" חסרי משמעות, המילים הן חשובות, יש להן ערך פנימי, הקב"ה ברא את העולם בדיבור, לכן: "ככל היצא מפיו יעשה".
2) "הבן איש חי" (רבי יוסף חיים) ממחיש יפה את העוצמה שיש למילים שאדם מוציא מפיו, ע"י הסברו את הפסוק בספר עמוס: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ ... ה' א-להי צבאות שמו" (ד-י"ג). הקב"ה יָצַר הָרִים וּבָרָא רוּחַ, בבריאת העולם ויכול לומר לאדם אף שיחה קלה שהייתה בינו לבין אשתו (ויקרא רבה פרשה כ"ו-ז). יש להבין מה הקשר בין פעולות ה' בבריאה, ובין יכולתו לומר שיחה קלה שהייתה בין איש לאשתו?
3) מסביר"הבן איש חי": הקב"ה יצר הרים ולמה? הרי לכאורה עדיף שטח מישורי, אלא שההרים בולמים את הרוחות . ואומנם יש בעולם סופות רוח חזקות, שגורמות נזקים כבדים ורק ההרים עוצרים אותן.
4) אך אם כן, שלא יברא הרים ולא רוח? התשובה: ":ומגיד לאדם מה שיחו" עתים מדבר אדם דיבורים אסורים, לשון הרע וכד' וחושב שאין בכך רע: אלו רק מילים! אומרים לו מילים זה "רוח" . על הפסוק "וייצר ה' א-להים את האדם" (בראשית ב-ז) מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא" (כח הדיבור) ורוח יכולה להרוס את כל העולם והכל מוסבר: הקב"ה יוצר הרים, למה?: כי ברא רוח. למה ברא רוח? שאדם יבין מה עוצמת דיבורו ויברור מילותיו.
5) בציווי התורה יש לכאורה לשון מיותרת אם כתוב "לא יחל דברו" אין צורך להוסיף "ככל היוצא מפיו יעשה"?
ניתן לומר שהתורה מצווה לנודר "שלא יחל דברו": לא יהפוך את דברו לחלל, לֶחָלוּל, אלא "ככל היוצא מפיו "יעשה גם אם זה לא היה בדיוק נדר, אלא אמירה סתמית, או התחייבות בלבד.
6) הסבר נוסף, רעיוני, מתאים למציאות החיים בימינו ניתן לומר: בדרך כלל אדם נודר כשהוא עומד בפני משימה חשובה ורוצה להבטיח את קיומה. הוא נודר ומבטיח לקב"ה שייתן כסף לצדקה לאחר שיצליח במשימה. בשלב זה ישנה בו התרוממות רוח, הוא רק מצפה שיזכה לתת את הצדקה, לאחר שבקשתו תמולא. אבל, בפועל, לאחר שבקשתו מולאה, הוא כבר "מתקרר", הוא את שלו קיבל, ואת הבטחתו לצדקה הוא "גורר". גם אם ייתן בהמשך את הצדקה שהבטיח, זה יהיה בלי התלהבות ובחוסר חשק. לכן מדגישה התורה: "ככל היוצא מפיו יעשה" באותה התלהבות, באותו רצון שהיה עת יצאו הדברים מפיו, כשדאג שבקשתו לא תמולא, באותו רצון גם ימלא את הבטחתו.
7) תשובות מפרשת פינחס
א) למה רש"י מביא דוגמא של "פיטום עגלים" לצורת ע"ז, שלדעת האחים עבד אלעזר אביו של פינחס?
תשובה: האחים טענו שפינחס הוא "כעסן " קנאי בדם, שמגיב מהר באלימות לכל תופעה חריגה. נאמר: כל הכועס כאילו עובד ע"ז (אוצר המדרשים פרק חמשה עשר). וממילא גם כל העובד ע"ז הוא כעסן. לכן אלעזר היה קנאי, כעסן ופינחס בנו ירש ממנו את התכונה הזו. ממילא זה שפינחס קינא , היה בלתי נשלט על ידו ולא מגיע לו על כך פרס. לכן גם הביאו כדוגמא את "פיטום עגלים" כצורת העבודה שעבד אלעזר. והרי פעולה זו היא אכזרית במיוחד והיא מאמתת את טענתם כלפי פינחס.
ב) שני פסוקים בפרשה שמתחילים ומסתיימים באות "מ"? תשובה: "מבן עשרים שנה...מצרים" (כ"ו-ד).
"מלבד עלת התמיד..ונסכיהם" (כ"ח-ל"א).
8)שאלות מפרשת מטות
א) מה אומר לך ראשי תיבות "מנצפך" בהקשר לפרשה?
ב) פסוק בפרשה שיש בו שמות של תשע ערים?
שבת שלום
מחיים ק.
מעדנים 189 פרשת מטות תשפ"ב
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
