השבוע עלה פרק מספר 17 על מדינה ואומה עם שלמה בן צבי. מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס.
לשלמה בן צבי, מי שהיה מו"ל ועורך עיתון מקור ראשון, וכיום מלמד את הגותו של הרב זקס, יש הצעה מעשית לפיתרון המשבר העמוק העובר על החברה הישראלית לאור משנתו הפוליטית של הרב זקס. לשיטתו, עם ישראל זקוק לבית שני, הרשות המכוננת, שתעסוק בערכים ותיתן ביטוי שווה למגוון השבטים בחברה הישראלית. ואפשר להתחיל להקים אותה כבר עכשיו, ברשויות המקומיות.לשמיעת התוכנית הכנסו כאן:
https://open.spotify.com/episode/3iEDlT00LQOsw670LVsanZ?si=ROzeymcgQ0SGeGTfCeQLLw
לתגובות הערות או הארות, לרעיונות חדשים, או המלצות למרואיינים נוספים, בבקשה כתבו לנו במייל:
............................................
לשמיעת מגוון 17 השיחות בפודזקס, כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נהנתם? שתפו בבקשה!, ההמשך בקרוב.
( מעל ל-7000 מאזינים כבר האזינו בזכותכם!,
ביחד נעבור את ה-10.000.)
...........................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתוכנית: בחודש הזה בבתי ספר תיכון ממלכתי בחולון וברעננה, יקיימו ימי שיא, בהתאם לתוכנית של החברה לחקר המקרא. (חמישה בתי ספר סיימו עד כה השנה את המיזם).
ואנו נמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
................................................................
הרב עמיהוד סלומון-במסר מוקלט- "מה אתה סופר?"
&
פרשת אמור – "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" - לא לחשיבה בִּינָארִיּת, בשלוש מערכות
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
ניגודיות בִּינָארִיּת היא מערכת הכוללת שני מצבים או מושגים המוגדרים כמנוגדים זה לזה, כך שמצד אחד לא ניתן להימצא בשניהם בעת ובעונה אחת, ומצד שני אין אפשרות שלא להיות באחד מהם. הניגודיות הבִּינָארִיּת מאפיינת ומשמשת להסבר תופעות בתחומי הטבע והמדע. הניגודיות הבינארית הבסיסית בעולם התכנות והמחשוב מתייחסת למצבי "0" או "1" של יחידות החומרה הבסיסיות, אשר המעברים ביניהם יוצרים את תוכנות המחשב השונות. ניגודיות בינאריות נוספות הן הקטבים המגנטיים, כיווני כוח המשיכה (משיכה-דחייה), סימטריה - אסימטריה ועוד.
בחשיבה בִּינָארִיּת, מתייחסים לכל כשחור ולבן, תוך התעלמות מכל מה שבאמצע, ומתייחסים לבני אדם כטובים או רעים. חשיבה בִּינָארִיּת דוחפת לפרפקציוניזם מוגזם.
ד"ר מיכה גודמן במאמרו מציג לנו ניתוח מעמיק אודות חשיבה בִּינָארִיּת בהקשר למשבר הקורונה ( ההדגשות הן שלי): "כך נלכדת חברה בכלוב של הרגלי חשיבה. היא מנהלת ויכוח ארוך, שבו כל צד מתחפר בטיעונים ממוחזרים. ככל שחולף הזמן, המשתתפים בוויכוח מתבצרים עמוק יותר באותן עמדות ותפישות, והחשיבה העצמאית קופאת ומשתתקת. אבל מידי פעם מופיע משבר שמטלטל את החברה, שובר את הרגלי החשיבה שלה ומעניק לה הזדמנות להיפתח לרעיונות חדשים. פיטר קולמן, חוקר של פסיכולוגיה קולקטיבית מאוניברסיטת קולומביה, מסביר שזאת הייתה הדינמיקה במרבית המשברים הגדולים בתולדות ארצות הברית. לפי קולמן, פעמים רבות, כשיוצאים ממשבר גדול, אנשים פתוחים יותר וחשיבתם גמישה משהייתה קודם. אחרי משבר אנשים מעזים להקשיב לטיעונים שקודם לכן דחו על הסף, ולחשוב מחשבות שקודם לכן הדפו. זה קורה משום שכשהאפקט של המשבר עז ומטלטל, הוא מחליש את הקשר הזהותי והרגשי בקרב אלה שנמצאים בו, למי שהם היו קודם, לפני המשבר. היחלשות הקשר הזה מאפשרת להם להמציא את עצמם מחדש... מה שכולם מחפשים הוא את המהלך החכם שימנע אסון אחד מבלי ליצור אסון אחר. יש מחלוקות חריפות בשאלה מהו המהלך, אבל יש הסכמה מקיפה על היעד הכפול שלו. כללו של דבר, אנחנו מתאמנים בימים אלו בצורת חשיבה שיש לה 2 מאפיינים: היא לא אוטופית והיא לא בינארית. איש לא מחפש את הנוסחה האוטופית שתבטל כאן ועכשיו את שתי הבעיות ואיש לא מציע נוסחה בינארית שתמנע אסון אחד תוך התעלמות מהאסון האחר... מגפת הקורונה מרגילה אותנו לחשוב אחרת, לשאול שאלות חדשות. במקום לשאול: "איך הבעיה תיעלם", לשאול " איך יימנע אסון", במקום לשאול " מהו הפיתרון",לשאול "מהו המהלך הנכון", במקום להתייחס בכובד ראש רק לאסון אחד, להתייחס בכובד ראש לשני האסונות במקביל....אל תחשבו בינארית, תחשבו קורונה" ( דעות-הארץ, ד' באייר תש"פ, 28.4.2020).
הנה כי כן, חשיבה לא בִּינָארִיּת,1 או 0, או משחק סכום אפס, הכול או לא כלום, מעניקה לנו כלים להתמודד עם מציאות מורכבת ובעיות סבוכות ומעניקה מקום לגמישות מחשבתית וליצירתיות, גם בניסוי וטעייה ,ממקום של חוזקה ולא חולשה ומאפשרת מרחב גדול שמאופיין בהקשבה, בתרבות הדיון ובשיח מכבד ומכיל של איש את רעהו. בחשיבה זאת יש הסתכלות המחברת – עבר הווה ועתיד מחד ומחברת אנשים בעלי ריבוד מחשבתי על פני הספקטרום, לסוג של שותפות גורל ואחריות קולקטיבית, מאידך.
הבה נבחן את החשיבה הלא בִּינָארִיּת בשלוש מערכות , בזיקה לפרשתנו ולל"ג בעומר שיחול בשבוע הבא.
המערכה הראשונה- קידוש השם
הנה סוגית קידוש השם בפרשתנו: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם."( ויקרא, כב', לב')
באיגרת השמד ,הנקראת גם: מאמר קידוש השם, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. האיגרת נכתבה בשנת 1165 כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם יהודים שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. באיגרת השמד מרחיב הרמב"ם את הפרקטיקה של קידוש השם : "שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
הרמב"ם שלל את הגישה הבִּינָארִיּת ,האוטופית והטוטלית של ייהרג ואל יעבור בכל מצב, אל מול קדושת החיים. המציאות המיוחדת שאותה גם הוא חווה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הובילו אותו להשיב ליהודי מרוקו וספרד, בדמותה של איגרת השמד אותה חיבר. הרמב"ם שהיה אדם רב תחומי- גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בחר כדרכו בשביל הזהב , בדרך האמצע ולא בדרך הקיצונית. הרמב"ם אף מנגיש ומוריד לקרקע המציאות את המשמעות האמיתית והפרקטיקה של קידוש השם, כפי שפירט באיגרת השמד.
המערכה השנייה - מעשה הקטורת
הקטורת נוכחת בניחוחה ובאופן הכנתה, לאורך פרשות ספר ויקרא וכך גם היא נוכחת בפרשתנו : " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַד' " (ויקרא, כד', ה'-ט').
מפרש רש"י: " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת- על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה ( שני כלים מיוחדים שנקראים בזיכין, שעליהם הונחו החלות והלבונה) מלא קומץ לכל אחד והייתה הלבונה הזאת ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר."
כבר התוודענו לעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וְלָקַח (הכהן) מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.( ויקרא, טז', א'- יג' ).
אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה'.
לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
הצדוקים מחזיקים בחשיבה הבִּינָארִיּת שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. ואילו לעומתם הפרושים (החכמים) אומרים לא - לחשיבה הבִּינָארִיּת, לדעתם קיימת הִתַכְנּוּת למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסיפא , במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים.
המערכה השלישית – ל"ג בעומר
בתלמוד מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה, כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר. כעבור 12 שנה, הם יוצאים מהמערה ורואים אנשים חורשים וזורעים. אמר רשב״י:״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מה שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו ונכנסו לשנים עשר חודשים נוספים. לאחר שנה יצאה בת קול ואמרה; צאו ממערתכם ויצאו. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות"( מסכת שבת דף לג׳ ע"ב).
לפנינו מופע בינארי, של מתח בין שני מרחבי חיים, ״חיי עולם״ אל מול ״חיי שעה״.
מרחב החיים של המערה ,מסמל את ״חיי עולם״, של התנתקות מהאדמה , מחיי עבודה ויישובו, של עולם הקדושה, הרוחניות, התורה, של עולם אידיאלי ואוטופי. ואילו מרחב החיים מחוץ למערה, מסמל את ״חיי שעה״, של החיבור לאדמה, הגשמיות, הארציות, העבודה והמלאכה, והקיום היום יומי. האם שני המרחבים הללו, נפגשים? האם אפשרי, מרחב המשלב את השניים? האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בִּינָארִיּת, אוטופית וטוטלית, של זה או זה?
הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את החשיבה הלא בחשיבה בִּינָארִיּת, של מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת. במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בין הערביים, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים ,המשלב יחדיו את ״חיי עולם״ וגם את ״חיי שעה״.
רשב"י ובנו אלעזר ברחו מאימת השלטון הרומאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית מקדשנו. אגדות החורבן מספרות על קמצא ובר קמצא ,יתד של עגלה ותרנגול ותרנגולת, שהינם כשל של מנהיגות תורנית בימים ההם, שלא ידעו לאחוז בחשיבה של קורונה ודבקו בנוקשות בחשיבה בינארית ואוטופית לא מתפשרת:"דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...יקוב הדין את ההר ,שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין." (מסכת בבא מציעא ל' ע"ב).
הנה כי כן, ל"ג בעומר תשפ"ג קורא לנו, לומר - לא לבינאריות ולשנאה שבתוכנו ולומר כן - לאהבת ישראל ולאחדות הניגודים בניחוח הקטורת. היום יותר מתמיד, צו השעה הוא לא לחלל את שם השם, ולשמור מכל משמר על מדינתנו היחידה, שתבטיח לנו ולצאצאינו , חיי שעה וגם חיי עולם.
שבת שלום ול"ג בעומר שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת אמור - קללת אלוקים כפגיעה בברית החברתית
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון.
בפרשת אמור התורה הרחיבה בנוגע למצוות והאיסורים החלים על הכוהנים, ובכך מייחדים את מעמדם ומרוממים אותם. הפרשה מסתיימת בקיצוניות ההפוכה - בסיפור על מי שמתקשה למצוא את מקומו בחברה:
…וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.
אין ספק שלא קל להיות בן לאיש מצרי בתוך עם שיצא משִעבוד מצרים, וגם היום ניתן למצוא בכל קהילה מישהו שרואה את עצמו נפגע מן הסדר הקיים. אבל מדוע לא ידעו מה לעשות אחרי שהוא גידף את הא-ל? הרי בעשרת הדיברות נאמר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" הכולל לא רק את מי שעובר על הציווי, אלא אף מרחיק לכת עד לקללת הא-ל.
יתכן, שהיה מי שחשש שהענשת מקלל-ה' כמוה כהכרה בכך שיש בכוחה של הקללה לפגוע בה', חלילה. התשובה מאת ה' היתה שלא זה החשש:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ… מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (ויקרא כד, ט-כג)
כלומר, יש מספר דרכים לפגוע באדם: הריגתו, הכאתו או פגיעה ברכושו, ובהקשר זה כולם שווים בפני החוק: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה". בה' לא ניתן לפגוע, אבל קללת ה' מערערת על בסיס הקיום המשותף - השמירה על הערכים והנורמות החברתיים שמצוות ה' מעצבות.
היות שגידוף הא-ל לא פוגע בא-ל אלא בסדר החברתי, שולב שרשור המצוות בנוגע לסדר החברתי בין הציווי לרגום את המקלל לתיאור הביצוע. אלא שבניגוד למשפט שנעשה בבית דין הממוקם בלב המערכת, את המקלל רגמו מחוץ למחנה. הפגיעה היתה בשלמות המחנה ולכן אסור בכל מקרה לנהל אותו בדלתיים סגורות. אדרבה, יש לפעול בפומביות מקסימלית בפורום של "כָּל הָעֵדָה" מול מי שלא חותר לפתרון פנים-קהילתי, אלא מוציא את עצמו - "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית…" - ומקלל.
מייקל איזנברג
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה- "אל תזלזל באף אדם ותכבד כל אחד"
בפרשת ״אמור״ מופיעים דינים רבים לרבות בעניין החגים. בתווך שבין דינים אלו מופיעה מצוות פאה-לקט-שכחה וכו….
״ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם (כתוב ללא ו) אני ה׳ אלקיכם״. בחוברת ״ותן חלקנו״ מוסבר מדוע נאמר״תעזוב״ ולא נאמר״תחלק״, ללמדנו שחשוב לשמור על כבודו של העני והגר המקבל ממך עזרה וחלק מהיבול. אל תתן לו כנדבה,אלא תשאיר לו בשדה את שמוטל עליך להשאיר, והוא עצמו יקצור/ילקט בעצמו ותהיה לו תחושה של עשיה, ושפעל בעד עצמו ולא קיבל נדבה ותמיכה ללא פעולה מצידו.
יש פה מסר לכולנו שיש לעזור ולתת לזולת, ולזכור ולשמור על כבודו כדי שלא יפגע. זה נכון גם ביחסי מעביד-עובד וכן ביחסים בתוך המשפחה,כי חשוב מאד לשמור על כבוד הזולת גם באם אתה עוזר לו ונותן לו -שמור על כבודו ותקפיד לא לפגוע בו.
בפרקי אבות מופיעים דברי בן עזי :״אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר,שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום״.ההסבר הינו שלא תזלזל באף אדם כי אין לך אדם שאין לו שעת הצלחה.
חומר למחשבה.
שבת שלום הזיצרים
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון -חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת 'מקראות', בינה בתורה ויקרא-במדבר, לפרשת 'אמור':
חגים חקלאיים וחגים היסטוריים
עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה, מראה ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות; מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה – יום של הנפת העומר חָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים חותם את שבעת השבועות של ספירת העומר, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה" החקלאית. מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת – משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר; זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי – והנה התורה מצמידה את כפל המשמעויות, כך שחגי התורה מכוונים באותו הזמן גם אל הטבע הארצישראלי וגם אל הנס ההיסטורי של יציאת מצרים.
כפילות זו בולטת במיוחד בחלקה האחרון של פרשת המועדות:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַ-ה';
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ;
שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַ-ה',
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה' עֲצֶרֶת הִוא
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ;
...אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ
תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן;
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים;
וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם,
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ;
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת;
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם
כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם; (כ"ג, לד‑מג)
התורה מציינת כאן פעמיים את החג המתחיל "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" ונמשך שבעה ימים; בשתי הפעמים נזכר שיש לשבות ממלאכה ביום הראשון וביום השמיני – שהוא "עצרת" ו"שבתון".
אולם מבחינת תכניו של החג, נראה שהתורה מדברת על שני חגים שונים לגמרי: בפעם הראשונה מדברת התורה על "חַג הַסֻּכּוֹת", ואילו בפעם השנייה מדברת התורה על החג החָל "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", כלומר על "חַג הָאָסִיף" (חג הנזכר כבר פעמיים בספר שמות – כ"ג, טז; ל"ד, כב).
בנוסף, ההגדרה של חג הסוכות היא "מִקְרָא קֹדֶשׁ", ואילו החג השני, חג האסיף, הוא "שַׁבָּתוֹן"; בחג הסוכות ישנה מצווה לשבת בסוכות, כפי שנזכר בחזרה אל הסוכות בסוף הפרשה, ואילו בחג האסיף ישנה מצווה לקחת את ארבעת המינים ולשמוח בהם לפני ה'.
חג האסיף הוא, אם כן, חג חקלאי טבעי הקשור לארץ ישראל, וגם מצוותו המיוחדת, ארבעת המינים, קשורה לטבע החקלאי של הארץ; לעומת זאת, מצוַת הישיבה בסוכה, המיוחדת לחג הסוכות, היא זכר למאורע ההיסטורי של יציאת מצרים; כך מנמק זאת הכתוב בפירוש:
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; (כ"ג, מג)
בתודעתנו, מדובר בחג אחד עם שתי מצוות, אולם לפי פשוטם של כתובים, מדובר בשני חגים שונים החלים יחד במועד אחד, שלכל אחד מהם המצווה המיוחדת לו, והתורה מחברת אותם לדורות בזמן אחד.
התבוננות ראשונית זו כבר פותחת לנו פתח רחב להעמיק בכפל המשמעות של הרגלים בתורה באופן כללי.
המשמעות הטבעית של הרגלים בתורה קשורה לטבע של ארץ ישראל ולחקלאות שלה, כאשר עם ישראל יושב בארצו; חגים אלו באים לידי ביטוי באביב, בקציר, באסיף ובקרבנות הביכורים שהובאו לבית המקדש מתבואת הארץ; חשוב להבין, שהמקדש קשור במיוחד לארץ, לטבע ולחקלאות, ופחות קשור לנס או לרוחניות כמו שחושבים היום.1]
הרוחניות באה לידי ביטוי (למשל) בתפילה, אך למרות שהמקדש נקרא בדברי הנבואה "בֵּית תְּפִלָּה... לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז; כך גם בתפילת שלמה (מלכים-א ח', כב‑נג), בכל זאת אין זה מרכז משמעותו; ברור שהעבודות העיקריות במקדש הן הקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח, והקטרת הקטורת – עבודות המבטאות את הקשר החי בין בורא הטבע לבין ברואיו. המקדש בא לקיים את הבריאה הטבעית, ולגלות בה את כבוד ה' הצופה ומשגיח בכול.2]
לעומת זאת, המשמעות המחודשת והלא טבעית של הרגלים בתורה היא הקשורה בנס,3] כלומר ביציאת מצרים בפרט, ובהיסטוריה המיוחדת של האומה הישראלית בכלל; היסטוריה זו גרעיניה באבות, הורתה ב"כּוּר הַבַּרְזֶל" של מצרים (לשונו של משה בספר דברים ד', כ: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה"), לידתה ביציאת מצרים והשפעתה לדורות.
יציאת מצרים היא הנס המעצב את ההיסטוריה הישראלית לדורותיה; הכניסה לארץ ישראל, לעומת זאת, היא יצירת מציאות חיים של האומה הישראלית בטבעיות הארץ ישראלית, באדמה, בחקלאות ובשורשים, שבהם מופיע גם הקודש והמקדש; הנס איננו סתם שבירה של חוקי הטבע, אלא הארה של ההיסטוריה – ה' מתגלה בהיסטוריה באופן ששולל מן הטבע את הבלעדיות ואת הטוטליות שלו כמבטא היחיד או העיקרי של רצון בוראו; הבורא מתגלה בדרך זו גם כמושל בהיסטוריה, באופן שאיננו מציית בהכרח לחוקי הטבע, ובעיקר מנתץ את חוקי האדם ואת הנורמות המקובלות בחברה.
כך, חוקי העבדות נחשבו 'חוקים טבעיים' בחברה האנושית, והוכחה לכך נמצאת בחוקים העתיקים, שחייבו הסגרה של עבד בורח, ואף הטילו עונש מוות על מי שלא יסגיר אותו!4] שרידים לכך עדיין אפשר לראות בתופעות הניצול בכל חברה מודרנית, למרות כל המגבלות שבחוק; לכן הפכה שבירת עול העבדות לסימן היכר היסטורי של יציאת מצרים לחירות עולם, בכל מובן שהוא.
ב. עם ישראל בטבעו ובגלותו
עם טבעי נולד ומתגבש בארץ מולדתו,5] חוגג חגים טבעיים ולאומיים, חקלאיים ופולחניים; אולם כאשר הוא גולה מארצו או נטמע בכובשיו בתוך ארצו, הוא חדל מלהתקיים! עם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו, התגבש ונולד בנס היציאה מגלות מצרים; ארץ ישראל עבורו איננה רק מולדת טבעית, אלא מסורת אבות, שאיפה ומטרה, תפילה וייעוד, כיסופים וחזון – לחבר שמיים וארץ, נס וטבע, וגם היסטוריה וחקלאות! גם אם עם ישראל (חלילה) גולה מארצו או נשלט לאורך זמן בארצו או בגלותו על ידי כובשיו, עדיין הוא חי, מתקיים, שורד וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות.
מייחודו זה של עם ישראל נובע כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה; כפל משמעות זה מתפרש בהדרגה מספר שמות, דרך ספרי ויקרא ובמדבר, עד ספר דברים (כפי שנראה להלן); אילו היה עם ישראל עם טבעי-טריטוריאלי בלבד, היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס ההיסטורי, מפני שבטבע העולם ובטבע האמונה הדתית בבורא עולם ומנהיגו6] צריכים להיות קודמים, כי החקלאות והפולחן קדמו לנס ההיסטורי בזמן ובסדר הטבעי; אולם, עם ישראל איננו עם טבעי, שאילו היה כן לא היה מתקיים לאורך ימים, כשם שלא שרדו המואבים והאדומים, הכנענים והאמורים, וגם לא המצרים הקדומים והבבלים!
לכן פותחת התורה את פרשות המועדים ביציאת מצרים של הנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי-החקלאי שנמצא ברקע.
דווקא בגלותו, חגג עם ישראל את חגי הנס שבהיסטוריה, מעצבי האומה הישראלית לדורותיה: את פסח של יציאת מצרים, את שבועות של מתן תורה, ואת סוכות של עם הנודד במדבר סיני וגם ב"מדבר העמים" (כביטויו של יחזקאל כ', לה); לעומת זאת, את חגי הטבע והמקדש לא היה באפשרותו לחגוג, לא את יום הנפת העומר בחודש האביב, לא את חג הקציר הוא יום הביכורים שבשבועות, ולא את חג האסיף בעלייה הגדולה לרגל; רק "זֵכר" נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים: ספירת העומר (שהתאפיינה בגלות במנהגי אבלות), מגילת רות בשבועות, וארבעת המינים בסוכות.7]
1]. הנטייה לראות 'רוחניות' בכל עניין דתי היא בעיה רוחנית של הדור הזה, שסיבותיה המדעיות והפסיכולוגיות חורגות מתחום ענייננו כאן, אך נזכור שבורא עולם אחד יצר גם את החומר וגם את הרוח.
2]. אנשי מעמד של בית המקדש היו קוראים בתורה בכל יום את פסוקי הבריאה של אותו יום ושל מחרתו (משנה תענית ד', ג).
3]. המשמעות המקורית של המילה "נֵס" היא 'דגל מתנוסס', סימן מורה דרך לעם, ממש כמו המילה 'אות', השכיחה יותר בלשון התורה: "כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה" (ישעיהו ל', יז);
המשמעות של נס כ'פלא' נולדה מן המילה "מופת", שפירושה בתורה 'פלא', אבל 'אות' איננו זהה עם 'מופת'; בדרך כלל "מופת" היה מכוון אל פרעה (שמות ד', כא; ז', ט), ואילו "אות" מכוון לבני ישראל (שם ג', יב; ד', ח‑ט, כח‑ל); יש מצוות שיש בהן "אות", וכולן קדמו למעמד הר סיני (מילה, פסח, סיפור מכות מצרים, תפילין של יד, שבת), אולם אין שום מצווה שיש בה 'מופת'.
4] ראו בספרי 'מקראות' לפרשת משפטים (אלון שבות התשע"ח), עמ' 89-86; 97-96; 107-106.
5]. גם במשפחת אברהם, הסגולה והבחירה נשמרו לבני ישראל! בעוד מואב, עמון ואדום הקימו עמים טבעיים במרחבי ארץ ישראל, וגיבשו ממלכות "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ו, לא), כלומר לפני שבני ישראל יצאו ממצרים; כמו רוב העמים הטבעיים, נטמעו ונעלמו גם מואב, עמון ואדום, ומוצאם מן האבות לא מנע זאת; היו גם עמים שנותרו על אדמתם אלפי שנים, פשטו צורה ודת ולבשו צורות חדשות. חלקם נטמעו בכובשים, כמו המצרים, וחלקם עודם קיימים, כמו הסינים, אבל אין עם שגלה מארצו ונשאר קיים אלא עם ישראל.
6]. כפי שהיטיב לנסח רבי יהודה הלוי, בדברים ששם בפי מלך כוזר (ספר הכוזרי מאמר ראשון, יב).
7]. ארבעת המינים קשורים דווקא לחג האסיף החקלאי שבארץ ישראל ובמקדש, ואחרי החורבן הפכו 'זכר למקדש' (ראש השנה ל, א).
הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- פרשת אמור- חומש ויקרא.
אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד -היחס לבעלי חיים, בא ללמדנו ענוה,
" וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.... וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: " (אמור, כח, לב).
לפני המבול הותר לאדם לאכל רק מן הצומח כפי שנאמר, " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: " (בראשית, א, כט).
לאחר המבול הותר לאדם לאכל גם בשר " כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל " (פרשת נח, ט, ג-ד). כיוון שהתיר ה' לאדם לאכל מן החי, הוא תחם לכך גבולות. השחיטה תתבצע במינימום סבל לבעל החיים, אין לנחרו ואסור לחתוך אבר מן החי, ואל לנו לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.
הכתוב מלמד אותנו שכל היתר שאין לו מסגרת עלול להידרדר לאכזריות. לכן אנו מצווים לא לבשל גדי בחלב אימו, ולרחם על האם במצוות שילוח הקן. "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים ". הגמול על קיום מצוות שילוח הקן זהה לגמול על קיום מצוות כיבוד אב ואם.
צער בעלי חיים, שגם הם ברואי ה', מזכיר לנו שנבראנו בצלם אלוקים ואנו חייבים להיות ראויים לו. על כן בשבת ינוח גם החמור והשור ולא רק אתה וביתך. עלינו להיות אנשים רחמנים וחומלים המתבוננים על סביבתם וערים לסבל של האחר. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עימו". החמור הרובץ מתייסר, ועלינו לעזור לו בלי קשר לזהות בעליו.
לדעת הרמב"ן איסור שחיטת "אותו ואת בנו ", וכן מצוות שילוח הקן אינם מטעמי צער בעלי חיים, שהרי ה' התיר שחיטה: " אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ... והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות". (רמב"ן פרשת ויצא)
החמלה על בעלי החיים מטרתה אם כן לחנכנו למידות טובות, אך גם ללמדנו ענווה, שלא נתגאה על שאנו בדרגת התפתחות גבוהה יותר מן הצומח ומן החי. על כן אנו מצווים שלא להשחית צומח וחי אם אין רצוננו לאוכלם או לעשות בהם שימוש מועיל.
חשוב לציין כי המשך הפסוק "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", הוא "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". כלומר "ולא תחללו ונקדשתי" רלבנטי לכל תחומי החיים, כולל ליחסנו אל בעלי החיים. התפקיד שהוטל עלינו כעם שנבחר על ידי ה' הוא להיות ראויים להיות עֵדָיו. כשאנו נוהגים שלא כהלכה שם שמים מתחלל על ידינו.
"ספר החינוך" מסביר מדוע נאמר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". "ענין של צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה..." (פרשת כי תצא, מצווה תק"נ).
ולראיה למה שנאמר, הנה סיפורו של רבי יהודה הנשיא והעגל.
"פעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. והיה רבי (רבי יהודה הנשיא) יושב ועוסק בתורה לפני בית המדרש של הבבלים בציפורי, ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכייה, כמי שאומר הצילני! אמר לו רבי: "לך כי לכך נוצרת!" אמרו: הואיל ואינו מרחם – יבואו עליו ייסורים.
פעם אחת הייתה שפחה של רבי מטאטאה את הבית, והיו בני חולדה נמצאים שם, וטאטאה אותם. אמר לה רבי: הניחי להם שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" . אמרו: הואיל ומרחם, נרחם עליו" (בבא מציעא, פה, עמ' א, תרגום).
היחס לבעלי חיים אם כן, בא ללמדנו ענוה, לומר לנו שגם מה שמותר, תָּחוּם בתוך גבולות ואינו הפקר. לטעת בנו את חשיבות היציאה מד' אמותינו ואת הרגישות והחמלה כלפי הסובבים אותנו, שהרי מי שלבו גס בבעלי חיים ינהג כך גם בבני אדם. כשאמר המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה (1797-1856), " במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (מתוך מחזהו של היינה אלמנסור, 1821). הוא ניבא אירוע שיתרחש ב-1933, שריפת הספרים בגרמניה הנאצית בכיכר האופרה בברלין לקול מצהלות קהל רב. אירוע זה היה הקדימון לרצח בני אדם באופן שיטתי ומכוון תחת מעטה של אידאולוגיה. נפש האדם אחת היא ואינה ניתנת לחלוקה. עלינו לעדן אותה. מתן כבוד לספרים, לבעלי חיים ולאדם נמצא באותה קטגוריה.
י"ב אייר תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 232
טוב שם משמן טוב - חיים קופל.
1) בתחילת הפרשה"...אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (כ"א-א). לכאורה המילים "בני אהרן" מיותרות, שהרי כל כהן הוא "בן אהרן"?
2) אביא הסבר רעיוני לשאלה (מלבד תרוץ רש"י על אתר). אך לפני כן אקדים שאלה נוספת. הגמרא אומרת על הפסוק: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא" (מלאכי ב-ז). ומפרטת הגמרא: אם דומה הרב למלאך ה', יבקשו תורה מפיהו ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו (מועד קטן י"ז.).
צריך להבין, איך יתכן, שהתורה מבקשת מרב שידמה למלאך, רף כל כך גבוה, ורק אז יבקשו תורה מפיהו?
ובכלל, איך הציבור יזהה אותו כמלאך, מי מאתנו ראה מלאך?
3) קהלת אומר: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (ז-א). יש להבין, מה הקשר ומה ההשוואה בין שֶׁמֶן לשם טוב?
מסביר "השפת אמת" מגור, ששמן, מזכיר לנו, את "שמן המשחה" שעליו מדברת התורה. כידוע, בשמן המשחה משכו את הכהן גדול ואת המלך. המשותף לכהן ומלך הוא, ששניהם בעלי ייחוס-"בנים של": מלך מוריש את המלוכה לבנו, וכן כהן. (אח"כ יש לו כבר בסיס להתמנות לתפקיד כ"ג).
4) אבל ישנה גם אפשרות נוספת לזכות בתפקיד. אדם שיש לו "שם טוב", אותו רכש בכוחות עצמו, לאחר עמל ויגיעה. ואומר קהלת: אני אומנם הגעתי למלוכה בזכות "הַשֶּׁמֶן": ייחוס אבות. קבלתי את המלוכה מדוד אבי, אבל מניסיוני, אני יכול לומר, שעדיף לזכות בתפקיד, על בסיס שם טוב. אומנם, הן אדם בעל שם טוב, והן שֶׁמֶן, נמצאים למעלה ובולטים. אבל שֶׁמֶן רק צף למעלה, אין לו אחיזה בקרקע ואין לו יציבות. אבל מי שקנה לעצמו שם, לאחר שעמל על כך, הוא יציב, מושרש ונטוע בקרקע, כולם כבר מכירים ומעריכים אותו שנים.
5) עתה, נחזור ונבין את דברי הגמרא במסכת מו"ק: "אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה מפיהו". אין הכוונה למלאך ממש, זה הרי לא מציאותי, אלא הכוונה, לתכונות של מלאך והנהגותיו. למלאך אין הורים, ממילא אין לו ייחוס אבות והוא מבצע תמיד, בדיוק, את השליחות שנמסרה לו ע"י הקב"ה. כך הוא קונה לעצמו שם טוב, כתוצאה מעבודה עצמית ויכולת מוכחת. גם לרב צריכות להיות תכונות של מלאך, הוא צריך להגיע לתפקיד בכוחות עצמו, תוך יכולת מוכחת, ולא רק מכוח זכות אבות. אם השיג זאת יבקשו תורה מפיו.
6) עתה נוכל לענות על שאלתנו הראשונה. התורה גם מַתְוָה לנו דרך בחיים, כיצד לבחור נושא משרה ציבורית, באמצעות הוראותיה לכהן. ואומרת התורה: "אֱמֹר אל הכהנים ": אלה שזכו בתפקיד ציבורי בזכות עצמם, עבדו ולמדו את התפקיד. אבל ישנם גם נושאי משרה ציבורית שהם רק "בני אהרן": הם זכו בתפקיד בירושה ויש להם רק זכות אבות. בעבודת המקדש חייב להיות כהן בן כהן, אך גם הוא עדיף שירכוש את התפקיד, באופן עצמאי, תוך למידת הנושא. על ידי כך, יכירו אותו ויעריכו את פעילותו בחינת "טוב שם משמן טוב". שיהיה בחינת "כהן" ולא רק "בן אהרן".
7) תשובות מפרשת אחרי מות קדושים
א) איסור כִּלְאַיִם נאמר בנפרד על חי (בהמתך), צומח (שדך, זריעה) ודומם (בגד). (ויקרא י"ט-י"ט)
ב) מנין למדים שֶׁפְּרִיעַת בעל חוב מצוה? תשובה: הגמרא לומדת זאת מהפסוק בפרשתנו "מאזני צדק, אבני צדק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם " (י"ט-ל"ו) ואומר רש"י: "הין" מלשון "הן" שיהא הן (כן) שלך צדק, ולאו שלך צדק. (רש"י כתובות פ"ו.).
8) תשובות מיום העצמאות
א) שם המבצע להעלאת יהודי מרוקו, הוא: מבצע יכין.
מצא ישובים בארץ שהם ההפך מהשמות הבאים: ב) "רגל המן" = יד מרדכי ג) "עמק התלמיד" = גבעת המורה
ד) "כניסה תחתית" = מוצא עילית. ה) "בן יבשה" = בת ים.
9) שאלות מפרשת השבוע
א) איזה הר אוכלים אותו?
ב) מילה שמוזכרת שלוש פעמים בפסוק אחד, גימטרייה 808?
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 232 פרשת אמר תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופח בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
יגאל גור אריה -״חנוך לנער על פי דרכו-גם כי יזקין לא יסור ממנה.״
פרשת ״אמור״ *מליסבון בירת פורטוגל*
פרשת בר מצווה שלי!!
ברכות לחתני בר המצווה: דב נרדימון ,אילן זוסמן ובת מצווה של מירה גינסבורג(הס) !!
״ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם...״
למה הכפילות -אמור ואמרת.
*להזהיר גדולים וקטנים*, באותה מידה כלומר חינוך עם הרבה דוגמא אישית.
״חנוך לנער על פי דרכו-גם כי יזקין לא יסור ממנה.״..
עץ שרוצים שיגדל ישר-בעודו קטן ורך מצמידים לו מקל וקושרים אותו סביבו כך גידולו טוב, ישר ויפה ,כלפי השמש שהיא מקור האנרגיה של הצמח. יבוא אחר ויאמר מסכן עץ זה עוד בקושי עומד, ניתן לו זמן ואז ניישר אותו, בוודאות שיגדל אז בצורה עקומה ליישרו יצטרכו עבודה רבה וספק אם יצליחו .כך בדברים אמורים גם על ילדנו שבעודם רכים ונשמתם זכה ונקייה ובקלות אפשר לסגל אותם לדרך הישרה אולם כשיגדלו העבודה אז רבה וקשה יותר אם בכלל .
כך אנחנו נהווה תמיכה ועמוד שידרה לילדנו. ניתן דוגמא אישית ,נציב אתגרים יעדים שישאפו
כלפי מעלה ,אך נדע גם לשחרר ולתת עצמאות .
"להזהיר" זה לא רק להגיד "אל תעשה את זה"! או "נו נו נו !".אפשר לחשוב אחרת על המילה להזהיר מלשון *זוהר ואור*. להזהיר ,כלומר להאיר, לזהור. כולנו צריכים להשפיע לחנך בכך שנזהיר-נאיר נזהר דרך הארת הפנים ואהבה.
בפרשתנו מצוות ספירת העומר.
תוכנה/אפליקציה של הספירה הינה הכנתנו למתן תורה: אנו סופרים 49 יום שבהם אנו מתקנים את מדותינו. לכל אחד יש בנפשו 7 מידות/תכונות, בכל שבוע מתקנים מידה אחת.
1. נתינה.
2.ביקורת.
3.פשרנות/פרשנות.
4.התמדה.
5.ענווה.
6.קשר אמיתי.
7.שאיפה לשלמות.
נאחל לכולנו להיות המקל התומך ,ישר יפה וזקוף .
אני מרגיש צורך להוסיף:
*תפילה לשלום המדינה*
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,
בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.
הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ,
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ,
וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם,
וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*.
שבת מבורכת בבשורות טובות-החברה לחקר המקרא.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת info@hamikra.org מהכתובת info@hamikra.org
שולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
כתובת השולח: ת.ד.3343 רמת גן מיקוד 5213601
הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשה
רב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
...
[ההודעה נחתכה] הצגת ההודעה כולה
אזור קבצים מצורפים
תצוגה מקדימה של סרטון ה-YouTube הרב עמיהוד סלומון - דקה מפרשת אמור - מה אתה סופר?
הרב עמיהוד סלומון - דקה מפרשת אמור - מה אתה סופר?
