אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
*מצורפת התוכנית כולל התקציב,אנו זקוקים לעזרתכם
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**********
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כג' אייר תשפ"ה -21.5.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשות "בהר-ובחקתי" תשפ"ה
מרצה: הרב אלעד הלחמי-הרב הנבחר החדש של הישוב נוף איילון- ברכה והצלחה.
הנושא:?
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
**********
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
**********
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
***************************************************
פרשת אמור – "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" - קידוש השם וקדושת החיים - ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
אנו מרכינים ראשנו ומצדיעים לחיילנו ומפקדינו גיבורי התהילה, המחרפים גופם ונפשם במלחמת חרבות ברזל הנמשכת כבר 594 ימים. בגבורתם הם מקדשים שם שמים. מידי פעם נשבר ליבנו לשמוע בחדשות את המשפט המצמרר – הותר לפרסום, נפל על קידוש השם.
פרשתנו מסיימת רצף של שלוש פרשות – אחרי מות, קדושים, אמור.
הזיקה האִימָנֶנְטִית של שמות שלוש הפרשות, המרכיבות את המשפט האלמותי – אחרי מות קדושים אמור, צורבת את התודעה הקולקטיבית שלנו באתוס הלאומי של מדינתנו, המהדהד בשירו של נתן אלתרמן (1910-1970) - מגש הכסף, משנת 1947:”וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים”.
מגש הכסף מזהיר את זוהרו כזוהר הרקיע, על הנשמות הטהורות והקדושות, של ימי מלחמת המצווה. אלו ימים שבהם מתייחד עם ישראל בחיל וברעדה, בימים של אחרי מות קדושים אמור, בנתיב הזיכרון הקולקטיבי של יום השואה והגבורה>יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה > יום העצמאות ולקראת יום ירושלים שיחול ב כח' באייר.
גיבורי התהילה במותם, הותירו לנו צוואה, לשמור מכל משמר את הערך הנעלה של האחדות בחיים. כך בעיניים דומעות צפינו לפני שנה בנאום האחדות הנרגש של מנחם קלמנזון, בטקס הענקת פרס ישראל. מנחם סיפר אודות צוות אלחנן מהישוב עתניאל, שנחלצו לסייע לאחיהם בקיבוץ בארי בשבת שמחת תורה השבעה באוקטובר. מנחם סיפר, שתושבי בארי לא מיהרו לפתוח את דלתות הממ"ד, מכיוון שהמחבלים שרצו ביישוב, ניסו בדרכי עורמה לשכנע את המתבצרים לפתוח את הדלתות וכך חטפו אנשים או ירו לעברם. כשצוות אלחנן הי"ד ( בנו של הרב בני קלמנזון נשיא ישיבת עתניאל ) ביקש מהמשפחות לפתוח דלתות, סירבו בתחילה. ואז צוות אלחנו זעקו - " שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". הלבבות וגם הדלתות של הממ"ד נפתחו וכך הצילו את חייהם של אחיהם בקיבוץ בארי. קריאת שמע ישראל, נישאה על גלי הזיכרון הקולקטיבי היסטורי של עם ישראל, והדהדה בפיהם של קדושים וטהורים במעמד קידוש השם.
הנה פרשתנו מייחדת את ערך קידוש השם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ד' " ( ויקרא, כב', יז' )
הרמב"ם ( 1138-1204 ) כותב: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי"(הלכות יסודי התורה, ה', א').
הנה סוגית קידוש השם בפרשתנו: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם "( ויקרא, כב', לב').
הנה כי כן, באיגרת השמד, הנקראת גם: מאמר קידוש השם, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. האיגרת נכתבה בשנת 1165 כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם יהודים שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. באיגרת השמד מרחיב הרמב"ם את הפרקטיקה של ערך קידוש השם: "שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו, ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
הרמב"ם שלל את הגישה הבִּינָארִיּת, האוטופית והטוטלית של ייהרג ואל יעבור בכל מצב, אל מול קדושת החיים. המציאות המיוחדת שאותה גם הוא חווה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הובילו אותו להשיב ליהודי מרוקו וספרד, בדמותה של איגרת השמד אותה חיבר. הרמב"ם שהיה אדם רב תחומי- גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בחר כדרכו בשביל הזהב, בדרך האמצע ולא בדרך הקיצונית. הרמב"ם אף מנגיש ומוריד לקרקע המציאות את המשמעות האמיתית והפרקטיקה של קידוש השם, כפי שפירט באיגרת השמד.
אבל הרמב"ם היה גם נחרץ בדבריו, במשמעות של קידוש השם בעת איום קיומי: "ובמלחמת מצווה, הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה תורה , ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם , פרק ז', הלכה ד'). כולם, ללא יוצא מן הכלל, נתבעים להיכנס מתחת לאלונקה בעת איום קיומי. הרי זאת הייתה קריאתו של משה רבנו באירוע שניים וחצי השבטים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"( במדבר, לב', ו')
הבה נעמיק בזיקה לפרשתנו, במעופו של הנשר הגדול - הרמב"ם ובתפיסת עולמו, כפי שמשתקפת באגרת השמד והמותאמת באופן מובחן למציאות הספציפית ומאפייניה, בפרקטיקה של קידוש השם, המתכתבת עם קדושת החיים.
חלקה השני של פרשתנו עוסק בפרשת המועדות - מועדי ישראל. נתמקד בשניים – יום כיפור ופסח.
הנה מציגה לנו פרשתנו את יום הכיפורים: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַד' " (ויקרא, כג', כו'-כז').
ביום הקדוש אנו קוראים את ספר יונה, שמציג לנו פער תפיסתי ותיאולוגי, בין יונה לבין הקב"ה.
הנביא יונה מייצג את הקונספציה הטבולה בביטחון עצמי מופרז והמקובעת, שאיננה מטילה כל ספק. יונה מאד נחרץ בדעתו ביחס לאנשי נינווה. יונה מתלבט כיצד לנהוג בדיסוננס הקוגניטיבי שמאתגר אותו נוכח השליחות המוטלת עליו על ידי הקב"ה. האם לענות – הנני? האם לנקוט טקטיקה של - עימות ?FIGHT , או בטקטיקה של קיפאון -FREEZE ? או בטקטיקה של בריחה -FLIGHT אסקפיזם , שבה הוא בוחר. יונה בורח באוניה, מפני שליחות של צו עליון שהוטלה עליו. אך הוא גם בורח לעצמו ומותיר מאחוריו את הכלל.
הים סוער ואנשי האונייה המטלטלת גם הם סוערים. האונייה על מלחיה בסכנת חיים:" וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". הם מנסים להציל את האונייה. אבל יונה בדיסוציאציה, הוא מנותק מהמציאות המטלטלת והמסוכנת שמתרחשת בספינה. יונה נרדם ואיננו שותף לפעולות ההצלה. זאת בריחה בתוך בריחה, סוג של הסתרה בתוך הסתרה: "וְיוֹנָה, יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם".
אבל בהמשך יונה מתעשת ולוקח אחריות על הסערה ומבקש מהמלחים להשליך אותו לים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם". וכך הם עושים, הים חוזר לרגיעה ויונה נבלע במעי הדג שבולעו. יונה חווה חוויה רוחנית במעי הדג, כמו עוּבּר במימי רחם אימו. הנה הדג פולט את יונה ליבשה, שנולד מחדש, כמו אותו תינוק שיוצא לאוויר העולם.
הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית, שיש כן להטיל ספק ולא להיות כה נחרץ ובטוח ביחס לאנשי נינווה. כמו במנהרת הזמן, סיפורו של יונה, מתחבר לאסון הגדול שפקד אותנו בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר תשפ"ד, ומלמדנו לקח גדול – עליכם לקדש את רגע הספק. אל תהיו כה מקובעים ונחרצים בקונספציה שאחזה בכם, אל תירדמו כמוני בשמירה. הקשיבו לקולות ההתרעה מהאנשים סביבכם, גם אם הם זוטרים בהיררכיה שאותה אתם כה מקדשים. החזירו לכם 7/24, את תפיסת הביטחון הבן גוריונית על ארצנו היחידה – הרתעה, התרעה והכרעה.
יונה שהיה נתון במעי הדג כמו עוּבּר במימי רחמה של אימו, מדגים לנו כיצד אפשר להיוולד מחדש. כך הוא מנחיל לנו את הצורך לאִתְחוּל מחדש וללידה חדשה, כתוצאה מהשבר הגדול שפקד אותנו. עליכם להאמין בעצמכם – בעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה, שמהטראומה תבוא הצמיחה. אין ייאוש. עליכם לזקוף קומתכם ולגרש את החושך, באור של תקווה ואמונה.
כך גם פרשתנו מציגה לנו את חג הפסח : "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח, לַד' " ( ויקרא כג', ד'-ה').
הנה מזדקרת לה השאלה – מדוע נבחר הזמן -בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח, לַד' ?
ובכן, הזמן הספציפי הזה, משתקף בהשקפתו של הרמב"ם באגרת השמד שאותה הזכרנו ומתכתבת עם סוגיית העלאת הספק באירוע של יונה הנביא בהקשר ליום הכיפורים , המטלטלת את זיכרוננו מיום הכיפורים תשל"ד 1973 ושבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר.
"בֵּין הָעַרְבָּיִם" , הוא זמן הספק – לא יום ולא לילה. כן, המסר מאד ברור, קורבן הפסח מכוון אותנו לרגע הספק, בעוז ובענווה. מלחמת המצווה קוראת לכולם להתייצב סביב מזבח התקומה , שלצערנו תובע קורבנות על קידוש השם. אבל, אם היינו מקדשים את רגע הספק - בֵּין הָעַרְבָּיִם, בשעה 6.28, אולי היה נמנע האסון הנורא של טבח שעה 6.29, בבוקרו של חג שמחת תורה בשבעה באוקטובר.
אגרת השמד של הרמב"ם מתכתבת גם עם ל"ג בעומר אותו אנו מציינים היום.
בתלמוד מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה, כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר. כעבור 13 שנה, הם יוצאים מהמערה. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,- אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות"( מסכת שבת דף לג׳ ע"ב).
הנה לנו שני מרחבי חיים – עולם המערה וההסתגרות בה , אל מול העולם מחוץ למערה.
האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בִּינָארִיּת, אוטופית וטוטלית, של זה או זה?
הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של זמן - בֵּין הָעַרְבָּיִם , המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת. במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בֵּין הָעַרְבָּיִם, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים ,המשלב יחדיו את הקודש והחול, את הספרא ואת הסייפא, את קידוש השם ואת קדושת החיים.
ראויה פרשנותו של ר' יונתן אייבשיץ ( 1694 – 1764 ),לצרוב את זהותנו, כקהילת –"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ": "שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים...והיו נזירים מכול ענייני העולם. אבל הפרושים ( החכמים) לא נחה דעתם בהם כלל וכלל. כי עובד ד' צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לד' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים כאלה, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האומה"( תפארת יונתן, על התורה, אוסטרהא תקפ"ה .פרשת קדושים).
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
ב"ה הרב ד"ר יואל בן נון חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
ל"ג בעומר ותלמידי רבי עקיבא א.-דרישה אל המתים ושחיטה בחוץ – אסורים!
המקור נכתב בל"ג בעומר התשע"ד, 1879 שנה לחורבן ביתר. עודכן בל"ג בעומר התשפ"א לאחר האסון במירון.
מעולם לא חגגתי בל"ג בעומר (חוץ מהשגחה על ילדים ועל חניכים, ולפעמים שיחות קצרות במדורות), בעיקר מפני שהדרישה אל המתים בקברים קרובה היא לפי דעתי לאיסור תורה שקשור לעבודת אלילים –
"לא יִמָצֵא בך ... קֹסֵם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף; ... ודֹרש אל המתים" (דברים י"ח, י-יא); אם מתפללים בקברים גם אל נשמות הצדיקים שגם הם כביכול 'ישמרו עלינו מן השמים', זו פגיעה חמורה ביסוד האמונה בה' "אחד ושמו אחד", ו"אין עוד מלבדו"; מותר ונכון וראוי להתפלל רק לה' לבדו, ואסור לשתף עמו חלילה, לא כוכב ולא מלאך, ולא נשמה של שום צדיק –
אבל אם מתפללים בקברים רק לה' לבדו, וקבר הצדיק רק נותן למתפללים תחושת התעלות עמוקה כשהם מתפללים אל ה', אז אין בתפילתם דרישה אל המתים. ועדיין חובה לזכור את טומאת הקברים החמורה, מן התורה.
בנוסף, מי שאומר או חושב שהוא שוחט בהמה "לזכרו של רבי שמעון", הרי הבהמה הזאת בכלל 'זבחי מתים', ואם שוחטים בהמה לשם ה', הרי זה כעין קורבן המוקרב מחוץ למקום המקדש, והוא אסור באיסור תורה, כ'שחוטי חוץ'. הנשחטים היום במירון הם לרוב או 'זבחי מתים' ('כבש לר' שמעון', חלילה), או 'שחוטי חוץ' אם מתכוון להקריב לה', או שניהם גם יחד, אם מתכוונים גם לתשלום נדר לה', וגם ל'ר' שמעון'.
מזעזע אותי לראות כל שנה את המודעות של המחלקה למקומות הקדושים במשרד לענייני דת על 'העלייה לרגל' למירון כאילו שם המקדש, ועל השחיטה המותרת רק במקומות המסומנים, שהוקדשו לכך – האם מישהו הסביר להם פעם, ששחיטה בבמות מחוץ לירושלים אסורה מן התורה (דברים יב), וכבר אין לה שום היתר (רמב"ם הלכות בית הבחירה א, ג)?
אין לי ספק, שאילו קם רשב"י מקברו, ולו לרגע קט, היה נוטל מקל גדול ומגרש את כל החוגגים על קברו בקול רעש גדול, צועק עליהם שהם נטמאים בטומאת מתים, ועוד שוחטים שם ואוכלים מה שנראה בעליל כקודשים בחוץ, ואומר להם בחריפות – 'לכו מכאן, ותשובו ללמוד תורה, ובכללה דברי תורה שאמרתי, כי רק לזה יש ערך בכל העולמות'.
אחרי האסון הנורא במירון בל"ג בעומר התשפ"א, הרגשתי עצבות עמוקה ואבל כבד גם על המתים, שמעולם לא שמעו דברים כאלה ולא העלו אותם על קצה דעתם, וגם על התורה החוגרת שק ואומרת 'אוי לחכמי התורה ואוי לתלמידיהם'!
תלמידי רבי עקיבא
אולם לצד ההיסטורי-הלכתי של ל"ג בעומר, חשוב לעיין מחדש בסוגיות השונות הקשורות בו.
מנהיג המרד, שמעון בן כוזיבא, ששמו על שם מקומו, בא מן היישוב 'כוזיבא' שבהר חברון (מדרום למעיין הגדול של 'אל-ערוב', היא 'קרית ערביה' שנזכרה במכתבים ממדבר יהודה); היו לו רבבות לוחמים, וביניהם 24 אלף תלמידי רבי עקיבא (יבמות סב, ב).
עליו אמר רבי עקיבא: "דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב" (ירושלמי תענית ד, ו); 'כוזבא' כאמור, על שם מקומו (באיגרות שלו הוא חתם 'שמעון בר כוסבא'), והכוכב על שם הצלחתו המדהימה בתחילת המרד ברומאים.
יש כמה עדויות מן המטבעות ומן הממצאים והתעודות, שהלוחמים ומנהיגיהם הלכו בשיטתו ההלכתית של רבי עקיבא –
א. במטבע מזמן המרד רואים אתרוג ולולב, הדס אחד וערבה אחת, כשיטת רבי עקיבא (משנה סוכה ג, ד), בשונה מרבי ישמעאל, שלושה בדי הדס ושתי ערבות, כמנהגנו.
ב. במערת האיגרות שבנחל חבר נמצאו סלי קבורה משנית מתחת לאבנים, ובהם שני מתים בסל, אחד הונח כשראשו לצד אחד של הסל, והשני לצד השני; בדיוק כדברי רבי עקיבא במסכת שמחות (פרק יב), ובניגוד לדברי רבי יוחנן בן נורי.
נפילת החיילים, תלמידי רבי עקיבא
הצבא היהודי הזה הובס בידי הרומאים בתחילת הקיץ, 65 שנים אחרי חורבן טיטוס (135 לס') – ובתשעה באב "נלכדה ביתר" (משנה תענית ד, ו).
מהממצאים סביב תל ביתר עם המחנות וסוללת המצור הרומי, ברור ששארית הצבא היהודי נסוגה לביתר והתבצרה שם עד לסוף, בעוד רבים אחרים ברחו למדבר יהודה, יחד עם אנשי הרודיון (הבירה המנהלית של המרד), ותעודות רבות אכן נמצאו במערות מדבר יהודה.
בנוסף, שרידי מחנה צבאי רומי, נוסף למצור ביתר, נמצאו גם ליד בריכות שלמה, מצפון.
מכל זה עולה שקרבות ההכרעה עד ניצחון סוורוס הרומי התנהלו באזור בית לחם בתחילת הקיץ (135 לס') במאמץ להבקיע את המעוז הגדול של המרד, בהר חברון; מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות, ולמצור.
לכן, אין באמת שום קושי בדברי הגמרא (יבמות סב, ב, ובמקבילה בבראשית-רבה פרשה סא, ג) על 'תלמידי רבי עקיבא', הם הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו "בפרק אחד" עוד בחייו, "מפסח ועד עצרת", בימי ספירת העומר.
בשחזור זהיר ברור לי, שקרב ההכרעה התנהל בין פסח לעצרת, בעמק הפתוח שמדרום לבית לחם (דהיישה), והצבא הרומי עלה בסופו להר חברון, והפריד בין מדבר יהודה והרודיון, ובין ביתר.
בכל נסיעה מגוש עציון לירושלים וחזרה אני רואה בעיניים, היכן נפלו תלמידי רבי עקיבא במגפת המלחמה ההיא.
אחד הסיפורים המדהימים בעיניי מופיע בדברי רבינו ירוחם (נתיב ה, ח"ד) בשם רב האי גאון, ובו מתוארות נשים שהיו יוצאות עם שקיעת החמה להתעסק בקבורתם של תלמידי רבי עקיבא. להבנתי, גברים לא היו כי רבים רבים מתו, ואלו שנותרו חששו לחייהם אם יזוהו בשטח בידי הרומאים, וייחשבו ללוחמים. מכאן נרשם בספרי ההלכה מנהג הזיכרון המזעזע: "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך" (טור ושולחן ערוך אורח-חיים תצג, ד). בעל ערוך השולחן דייק ופרט: "זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם", כלומר, בהבאתם לקבורה על ידי נשות ישראל.
ההסבר לאסון בגמרא ובמדרש, "שלא נהגו כבוד זה בזה", בא כנראה לתאר הסתייגות מהאווירה הצבאית הקשה ששררה בין הלוחמים תלמידי רבי עקיבא; כך גם ההסתייגות המפורשת בדברי חז"ל ממבחני האומץ של שמעון בן כוזיבא לחייליו ("מטיפי אצבע... בעלי מומין", ירושלמי תענית ד, ו); ניתן להוסיף גם את זו להסתייגות מהמשיחיות בדברי רבי עקיבא ("יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא", שם), ומדרכו הרעיונית-תורנית בכלל, בגלל האסון שגרם המרד האחרון.
לדעתי, תחת השלטון הרומי, שנקם ברבי עקיבא ובחבריו הרוגי המלכות, קשה היה לומר דברים מפורשים יותר מן הדברים הקצרים האלה, ואי אפשר היה לדון בבהירות במנהגי האבלות ובסיבותיהם. בדורות הבאים כבר נותרו רק אגדות עמומות. לכן, אין להתפלא על אזכור מנהגי האבלות לראשונה, רק בתשובות הגאונים (שערי תשובה רעח), וברבינו ירוחם (נתיב כב) בשם רב האי גאון.
לשם השוואה – גם צומות החורבן לא נזכרו כלל בספר ירמיהו, ורק בתחילת הבנייה של בית שני (בשנת 4 לדריוש; זכריה ז, א-ה), כאשר באו לשאול אם לבטלם, נזכר בפירוש, שכבר צמו 70 שנה. לולי השאלה על ביטולם, ספק אם היה זכר כתוב לצומות אלה, עד למשנה.
רשב"י והמערה
מערות המסתור הרבות שנתגלו בשנים האחרונות היו בסיסי ההכנה למרד, וחלקן הפכו למערות מפלט בסופו; לכן הרומאים צרו בסוף המרד על כל מערה שזיהו במדבר יהודה (המחנות הרומיים זוהו בשטח), עד מות האחרונים.
מהממצא העשיר של מערות המסתור והמפלט סביב הר חברון, וגם במערב שומרון ובגליל, עולה הסבר טוב גם לסיפור המערה של רשב"י ובנו (שבת לג, ב) – תחילה הסתתרו רשב"י ובנו בבית המדרש ונשותיהם הביאו להם אוכל; כשהתחזקה הגזירה היה ברור להם שהמשטרה הרומאית תעקוב אחרי הנשים, תתפוס אותן ובעינויים קשים יוציאו מהן את מקום המחבוא; לכן ברחו למערה, שתהיה מנותקת מכל קשר ואספקת מזון, ונס ההצלה שלהם היה עץ החרוב והמעיין במערה, וכך אי אפשר היה לגלות אותם.
סיפור המערה המנותקת הפך לסיפור ההישרדות של התורה החופשית, שאיננה נתונה תחת עול הרומאים גם לא בלחם שמגדליו משלמים מיסים לשלטון הצוררים הרומאים, ומכסף זה בונים הרומאים את השווקים עם הזונות (כדברי רשב"י שם).
מהמערה המנותקת צמח הכוח לשרוד, והתקווה לצאת ממערות הגלות, ולהרים מחדש את קרן התורה העצמאית.
מקורו של ל"ג בעומר
רק מקורו של ל"ג בעומר נראה תמוה.
ל"ג בעומר נזכר לראשונה רק בדברי ראשונים, שאז פסקו מלמות (ראב"ן בספר המנהיג בשם ר' זרחיה מגירונדא, מצוטט באבודרהם עד טור ושולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב). מכל ההסברים נראה הסברו של רבינו ירוחם בשם התוספות, ש-33 ימים הם ימי ספירת העומר כולם, פחות ימי שבת וחג וראש חודש, שאסורים באבלות (49 פחות 7 ימי הפסח ועוד 6 שבתות, ו-3 ימי ראש חודש).
ואולם, ל"ג בעומר הפך ליום הזיכרון ההיסטורי-הלכתי לתלמידי רבי עקיבא, וגם להישרדות רשב"י ותורתו, במערה, בלי שום קשר לגשרים ולמרחצאות של התרבות הרומית השלטת.
ראוי הוא הזיכרון הזה לתלמידי רבי עקיבא הלוחמים, למקום כבוד במנהגינו, אף שהכרזת המרד הייתה טעות נוראה אשר גרמה לחורבן שממה של ארץ יהודה, ולאובדן שרידי הסיכוי לעצמאות היהודית ל-1813 שנה (עד שנת התש"ח).
כשהביא דוד בן גוריון את 'חוק השבות' לכנסת של מדינת ישראל (בשנת התש"י), אמר בדבריו: "מדינת ישראל איננה מדינה חדשה לחופו המזרחי של הים התיכון – היא מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא שקמה מחדש 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר"!
והלב פועם: לו זכו רבי עקיבא ותלמידיו עם מנהיגיהם לשמוע דברים אלה...
קבורתם של הרוגי ביתר
בכל פעם שמברכים ברכת המזון, נכון לחשוב על ברכת "הטוב והמיטיב" שנתקנה על הבאת העצמות של הרוגי ביתר לקבורה אחרי שנים רבות (ברכות מח, ב).
ברוך השם, זכיתי אני, בעזרתו של תלמיד-חבר, פרופ' חנן אשל (ז"ל), להביא לקבורה במו ידיי שרידי עצמות מפוזרות של שישה מתים שנחבאו ומתו במערת 'כתף יריחו', אליה לא הגיעו לא הרומאים ולא הקוברים מאז חורבן ביתר. העצמות היו מפוזרות בכל המערה.
חנן אשל מצא במערה ההיא שרידי שתי תעודות וסנדל מסומר, ועוד. הכל מהמאה השנייה לס', כלומר מתקופת המרד האחרון.
קברנו את העצמות בירכתי המערה שבה מתו, באחד הכוכים – כי "מת מצוה קונה מקומו" (ירושלמי נזיר ז, א; מסכת שמחות פרק ד; וכך פירשו בתוספות בבלי כתובות יז, א, ד"ה מבטלין), כפי שלימדו חכמים את רבי עקיבא בתחילת דרכו. לכן, לא הוצאנו את העצמות מהמערה שבה מתו ובה היו מפוזרות כ-1850 שנה.
ברוך השם הטוב והמטיב.-הרב ד"ר יואל בן-נון
ב"ה, הזיכרון ההיסטורי-הלכתי נפגש בממצאים, ומאפשר לצאת מהנסתר אל הנגלה, ומהמערות לאור עולם, במדינת ישראל העצמאית.
א. המקור נכתב בל"ג בעומר התשע"ד, 1879 שנה לחורבן ביתר. עודכן בל"ג בעומר התשפ"א לאחר האסון במירון.
&
פרשת אמור – זמן, תנועה ומשמעות -דובי פריצקי-קק"ל.
פרשת אמור מתמקדת במושג הזמן ובתנועה לחיים של משמעות במרחב של קדושה. הפרשה כוללת ציוויים מפורטים על זמני השבת והחגים, המעצבים את לוח השנה העברי. היא מלמדת אותנו על החשיבות של קביעת זמנים להתמקדות בדברים שמעניקים לחיינו משמעות.
הזמנים החשובים עבורנו כיצורים חברתיים הם אלה שאנו חולקים עם אחרים – השבת והמועדים. כולנו זקוקים לזהות, וכל זהות נבנית מסיפור. המועדים היהודיים מספרים את סיפורו של עם ישראל, כל חג והמסר הייחודי שלו:
• פסח – מסמל את לידתו של עם ישראל ואת היציאה מעבדות לחירות.
• ספירת העומר – מהווה מערכת ניווט רוחנית, תהליך שבו אנו סופרים שבעה שבועות, מעבר לששת ממדי המציאות הגשמית: קדימה, אחורה, ימין, שמאל, מעלה ומטה.
במהלך תקופה זו אנו עוברים תהליך של תיקון עצמי, מתקנים את כל צדדי המציאות ומתקדמים שלב אחר שלב עד לקבלת התורה בשבועות – הזמן הרוחני.
• ראש השנה – זמן של חשבון נפש ותזכורת על קוצר החיים, בו אנו עומדים למשפט ומעריכים את מעשינו.
• יום כיפור – מועד להתעמת עם הכישלונות, לבקש סליחה ולתקן את דרכינו.
• סוכות – תזכורת למסע הארוך והקשה של 40 שנות נדודים במדבר, מסע של אי ודאות שהתנהל בתנאים קשים ובלתי צפויים. החג מזכיר לנו שגם כאשר החיים נראים שבריריים, האמונה מאפשרת לנו להתמודד ולהתחזק – אז וגם היום.
הפרשה מלמדת אותנו שבאמצעות קביעת זמנים של קדושה, אנו יוצרים נקודות עוגן של משמעות בחיינו. כך, במקום שהזמן יחלוף על פנינו, אנו מתקדמים בו לעבר מטרה רוחנית ומוסרית.
שבת שלום מהיידן איילנד פורטלנד אורגן ארה״ב. דובי פריצקי.
