אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
.............................................................................
הרב עמיהוד סולומון- במסר מוקלט, בן דקה וחצי לפרשת נוח תשפ"ג.- "לא היה נוח!"
&
פרשת נח –"אֶת הָאֱלֹקים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"- כיצד מניעים אנשים למשימה ?
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
אנטואן דה סנט אכזופרי (1900 - 1944), סופר, משורר, עיתונאי וטייס צרפתי. לימד אותנו בספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן", את המתווה הנכון - כיצד בונים ספינה: "אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול, האינסופי. ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תוכניות ולבנות ספינה".
הנסיך הקטן שאף הוא עסק בבניית תיבה בדמות ספינה הנעה על פני המים, מלמדנו, שאם אתה רוצה להניע אנשים לבנות ספינה, אינך יכול לפנות אליהם מיד בהתחלה, בהנחיות ארגוניות וטכניות – מה יש לעשות, כיצד ואיך יש לעשות . אלא, ראשית, עליך להסביר לאותם האנשים את המשמעות של הקמת השירות החדש. עליך לחבר אותם לרציונל ,ליעוד ולמשמעות של המשימה המוטלת עליהם, הרי שהמוטיבציה תהא גבוהה ומכאן אפשר יהיה להציג בפניהם את ההנחיות והמפרטים השונים. אם תתחיל בָּלָמָּה ובָּלְמָה בהצגת המשמעות והייעוד ולא בְּמָה, הרי רק כך תוכל להניע אותם לשינוי , לאתגר ולמשימה.
דומה שפרשתנו מציגה מתווה דומה לזה של הנסיך הקטן, כיצד בונים תיבה.
בשלב הראשון, הקב"ה מציג את הלָמָּה - הרציונל והמשמעות: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם", ורק בשלב השני ,מציג הקב"ה לנח את מפרט ההנחיות הלוגיסטיות והטכניות: " וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ" (בראשית, ו', יג'- כב').
נח נראה כמי שמתגייס למשימה שהוטלה עליו, לרתימת אנשי דור המבול ולהנעתם לשינוי:
" וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה".
נח במבחן התוצאה אכן בנה את התיבה. אבל המשימה האמיתית שהוטלה עליו הייתה ,לא בניית תיבת הצלה ומגן למשפחתו ולחיות, אלא משימתו הייתה - להשפיע על אנשי דור המבול לתקן את מעשיהם ולהשתנות . כך מאיר זאת רש"י: " עשה לך תיבה - הרבה ריווח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ ( 120) שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם, עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו".
הנה כי כן, משימת בניית התיבה במשך 120 שנה ,הייתה רק האמצעי ולא התכלית. המשימה העיקרית הייתה, לרתום ולהניע את אנשי דור המבול, לחשב מסלול חדש באורחות חייו.
האם נח הצליח במשימה נעלה זאת ?
דומה שלא, נח נחל כישלון.
סוגיית הנעת אנשים, משתקפת בפרשתנו ובהמשך, בהשוואה בין שתי דמויות מרכזיות - נח ואברהם .
שניהם קיבלו על עצמם את אותה משימה- להשפיע, לשכנע , להניע ולרתום אנשים לשינוי ולדרך חדשה. אך הם באישיותם ,כל כך שונים האחד מהשני. אצל נח כתוב: "אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹקים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ " (בראשית, ו', ט'), ואילו אצל אברהם נאמר:״וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ד' אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים״.( בראשית, יז', א').
רש״י מבחין בין שניהם: ״נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו״. יש כאן הבדל מהותי באישיות, במידת העוצמה, בהשקעה, בהתאמצות ,בהעזה, בהשתדלות, ובפרואקטיביות של כל אחד מהם בתיקון האנושות.
נח היה אמור, להשפיע ולתקן את דור המבול ולייסד חברה אנושית חדשה מוסרית ואיכותית, שהיא האנטי תיזה לדור המבול. נח איננו יוזם ואיננו מגדיל ראש. הוא מתהלך עם האלוקים וחושש לקחת יוזמות קדימה. "וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה ".
מפרש רש"י: "אף נח מקטני אמונה. היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".
איך ניתן להניע את אנשי דור המבול לשינוי , אם אתה בעצמך- נח, אינך מאמין במשימה ובמשמעותה ? כך לא תצליח לרתום אליך את האנשים. אם אתה לא משוכנע, לא תוכל גם לשכנע אחרים.
נח מתכנס בתוך משפחתו ובתוך עצמו, "צדיק בתוך מעיל פרווה". לעומתו אברהם, גם הוא נבחר על ידי הקב"ה, לגייר האנשים בחברה פוליתאיסטית על מנת להעבירם לאמונה מונותיאיסטית באל אחד, להקים את העם העברי מעבר לנהר ולייסד חברת מופת של עם ישראל בארצו.
אברהם בניגוד לנח, מגדיל ראש, יוזם ופרואקטיבי " מתהלך לפני האלוקים" ורץ קדימה.
נח כשמו כן הוא, הכול בנוח- מינורי ופסיבי בדלת אמותיו, בהשוואה לאברהם הפרואקטיבי היוצא מגדרו לממש את שליחותו למען האנושות.
הוגה הדעות מרטין בובר ( 1878-1965 )מחדד הפער בין השניים " נח עומד במקומו בטבע, ניצל ממי המבול 'איש האדמה'. אברהם הולך כראשון את דרך ההיסטוריה, כמבשר, ככרוז של מלכות ד' ". (מאמר-"שליחות אברהם", הארץ, תרצ"ט)
כך גם המדרש מאיר את דרך פעולתו של נח, אל מול אנשי דור המבול: " עמד נח ונטע ארזים והיו אומרים לו: ארזים אלה למה? אמר להם: הקב"ה מבקש להביא מבול ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאימלט בה אני וביתי והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו...והיה מתרה בהם, כיון שלא עשו תשובה".( תנחומא, נח', ה').
ראו הפער הגדול – כיצד נח מנסה לרתום ולהניע לשינוי ולמשימה את אנשי דור המבול וכיצד הנסיך הקטן רותם את האנשים לבניית הספינה. נח מצטייר בהעדר מוטיבציה, התלהבות ותנועתיות ונוקט בשיטה של הפחדה. נח איננו רותם את האנשים ביציקת משמעות, אתגר וייעוד.
תובנה חשובה - אינך יכול להניע אנשים לשינוי ולמשימה, בדרך של הפחדה, הנחיות והכתבות, מלמעלה למטה. זה לא עובד.
כך גם, איננו רואים בפרשתנו כל דיאלוג של נח עם אלוקים, או עם משפחתו וגם לא עם אנשי סביבתו. לעומת אברהם, שיוזם דיאלוג עם אלוקים , משפחתו וסביבתו. נח לא מדבר ואילו אברהם מדבר.
דומה שתיאורו של נח : "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד' "( בראשית, ו', ח'), שופך אור על דיוננו. לא די במציאת חן בעיני אלוקים בלבד. עליך נח ,גם למצוא חן בעיני אדם. כפי שמלמדנו החכם באדם: " וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם"( משלי, ג', ד'). המסר בפרשתנו בוהק ומאיר כאותה אבן מאירה של צהר התיבה :" אינך יכול להניע אנשים ולרתום אותם לשינוי ולמשימה, אם אינך יודע להנכיח את חינך בעיניהם".
כך גם סוגיית דיוננו נוכחת אצל דמות אחרת בפרשתנו- נמרוד : "וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד...הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד". אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 )מאיר לנו את דמותו כמנהיג שלילי הנוקט בשיטות של מניפולציות והפחדה : " שפירשו בו חז"ל, שהיה צד דעת הבריות בתחבולותיו. ואני חושב, שהיה צודה גדול מהחיות, מגיד הכתוב, שעשה שני אופנים מהתחבולה להשתרר על עמו: הראשון, שעשה עצמו גיבור ציד, צודה החיות וכובש אותם וכראות בני האדם שהדובים והאריות היו נכבשים לפניו עם כל חיזוקם, היו גם הם גם כן יראים ממנו ונכבשים לפניו. והאופן השני, מהתחבולה הוא שעשה בארץ מגדלים וערים בצורות חזקות למשול משם על כל הארץ, כי בהיותו יושב במגדל עוז, תיפול אימתו ופחדו על כל יושבי המישור".
ההיסטוריון ואסילי קלוצ'בסקי מגדיר מהי הנעה של עם :" עם איננו סכום של יחידים שבסך הכול גרים ביחד, אלא סכום של יחידים שפועלים ביחד".(דברי ימי רוסיה- הקיבוץ המאוחד 1960 ).
המסר ברור : " אינך יכול להניע אנשים ועם , למילוי משימה בשיטות של מניפולציות, בחוסר שקיפות ויושרה ובהשתתת פחד ואימה. זה אולי יתקיים לכאורה באופן זמני, אך לא לאורך זמן.
הנה המילה - הנעה מתכתבת עם המילה- תנועה.
ההנעה של אנשים וגרימת מוטיבציה בהם, להירתם לאתגר למשימה ולשינוי, מתחברים עם תנועתיות.
כך בפרשתנו אנו עדים לתנועתיות של שני עופות- העורב והיונה:" וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ...וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ... וַיְשַׁלַּח, אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו, עוֹד " (בראשית, ח', ו' –יב' ).
גם העורב וגם היונה , מקבלים את אותה משימת שירות ושליחות - לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם?
אך הבדל תהומי בין השניים, בכל הקשור, להנעה לאתגר השליחות והמשימה.
העורב יוצא מהתיבה ונבהל מהמים ומחכה עד יבושת המים. ואילו היונה לא מוצאת מנוח לרגלה ולנפשה. היונה יוצאת מגדרה ופועלת מעל ומעבר למצופה, למלא את משימתה ואת השירות שהוטל עליה.
החיבור למשמעות –בָּלָמָּה ובָּלְמָה , עושה את ההבדל בהנעת אנשים , לביצוע משימה.
כך כאשר בונים תיבה של נח וכך כאשר בונים ספינה של הנסיך הקטן.
הנעת אנשים מהדהדת, בהשראת שירה של חמוטל בן זאב: ״ לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל, עוד תלמד לתת, לתת״.
שבת שלום ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'בינה בתורה בראשית-שמות' –
שני טורים לפרקים בפרשת נח:
פרק ח' – שמש או ירח?
המקום היחיד בספר בראשית שיש בו לוח שנה (חלקי), הוא פרשת המבול, כי המבול החל לרדת ב-17 יום בחודש השני, והארץ יבשה כעבור שנה, ב-27 בחודש השני. מדוע כך קרה? מה זה בא ללמד אותנו? רש"י מסביר את המתבקש: התאריך בא להשלים את ימי שנת החמה, כי 12 חודשי לבנה הם 354 ימים (+-1), ועוד 11 יום הם שנת חמה (365 ימים). דרך פסוקי שנת המבול מסופר לנו על הלוח של התורה, על חודשי הירח ושנת השמש. שנת שמש שלמה היא גם שנה חקלאית, "זרע וקציר, וקֹר וחֹם, וקיץ וחֹרף...", ששבתו במבול, ואחרי המבול ה' הבטיח שלא יהיה עוד מבול, ועונות אלו "לא יִשְבֹּתוּ" (ח', כב).
בימי הבית השני פרץ ויכוח קשה מאוד בין הכיתות השונות. אנשי 'ספר היובלים' טענו, שלוח השמש לבדו הוא הלוח הנכון (בשבועות שלמים, 364 יום בשנה), בניגוד למסורת ובניגוד לנוסח התורה, על פי המסורה. אנשי ספר היובלים היו צריכים להתמודד מול הפסוקים בפרשת נח.
והנה נמצאו שני טקסטים 'מתקני נוסח'. בטקסט אחד שנמצא בקומראן נכתב שהארץ גם יבשה ב-17 יום לחודש השני בשנה השנית. בטקסט אחר, בתרגום השבעים, נמצא שהמבול התחיל ב-27 לחודש השני, והארץ גם יבשה ב-27 לחודש השני, כעבור שנה. במילים אחרות, שני כותבים יהודים מימי בית שני שינו את פסוקי התורה כדי להתאים את הלוח של המבול ללוח השמש, הלוח 'הנכון' לפי השקפתם, אבל הם עשו זאת לשני כיוונים הפוכים: אחד קבע 'שנת מבול' מ-17 עד 17 לחודש השני, ואחד קבע 'שנת מבול' מ-27 עד 27 לחודש השני.
כך נמצאו שני עדי שקר, מעידים על המסורה ועל הלוח היהודי שהם אמת.
לוח השנה בתורה הוא כפול – חודשי ירח ושנות שמש, ממש כמו הסיפור הכפול של הבריאה והמבול.
פרק ט' – הקשת והקורבן: ברית שמים וארץ
סיפור המבול הכפול מסתיים בתיאור כפול. מצד אחד ברית הקשת בענן בשם א-לוהים, ומצד שני קרבנות על המזבח בשם ה'. שני הסיומים מבטאים אמת אחת, ברית אחת: "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (ט', יא) – המבול הזה הוא האחרון!
סיפור המבול מבחינת שם א-לוהים הוא סיפור טבעי: "שנים שנים מכל הבשר" (ז', טו). הקשת בענן היא תופעה בטבע, והיא קיבלה מעתה את המשמעות של "אות ברית": "...זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (ט', י"ב-י"ג). כלומר, לא יהיה עוד גשם שלא נפסק.
רב סעדיה גאון בתרגומו והרמב"ן בפירושו, כבר עמדו על דיוק הכתוב בתורה "את קשתי נתתי בענן" (ט', יג), שמשמעו 'נתתי' בעבר – "כבר נתתיה בענן", כתב רב סעדיה גאון, והוסיף הרמב"ן "מיום הבריאה" – "והיתה", דהיינו, תהיה מכאן ואילך, "לאות ברית ביני ובין אנשי] הארץ" (ט', יד).
הקורבן הוא מושג אחר, השייך לעולם הדתי של עבודת ה'. שם יש מושגים שאינם בטבע, כגון 'טהור' ו'לא טהור', ורק מן הבהמה הטהורה יכול להיות קורבן לה'.
המשותף לסיום הכפול הוא המצוות שבהן נצטווה נח, ו'זאת התורה' שניתנה לכל בני האדם אחר המבול. מתוך מצוות אלו, ישנה מצווה בולטת, שהיא העיקר שבעיקרים: "שֹפֵך דם האדם, באדם דמו יִשָפֵך, כי בצלם א-להים עשה את האדם" (ט', ו).
בהתאם למשמעות זו של 'צלם א-להים' שבאדם, "ספר תולדֹת אדם" (ה', א), שהתחיל בפרק ה', מסתיים רק אחרי הצלת תולדות האדם מן המבול, בסיכום ימי נֹח, סיכום שאין כמוהו בשום ספר 'תולדות' אחר – "ויחי נֹח אחר המבול, שלש מאות שנה וחמשים שנה; ויהיו (כנוסח תימן ונוסח 'הכתר'; בשאר ספרי התורה, ויהי) כל ימי נח, תשע מאות שנה וחמשים שנה, וימֹת" (ט', כח-כט).
הרב ד"ר יואל בן-נון - חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
&
פרשת נח - מגדל בבל וצמיחה שמית
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"
פרקים י' ו-י"א בספר בראשית הוקדשו לתיאור הִתְרַבּוּת האנושות לאחר המבול. בפרק י מתוארים הילדים והצאצאים של יפת, חם ושם וכיצד כל ענף התפצל "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם". הפרק מסתיים בישיבתם של צאצאי שם בהר הקדם: "וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם" ולכן נראה שפרק י"א המתחיל במילים: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" הוא המשך הסיפור.
אלא שקריאה זו מעלה שני קשיים עיקריים:
בתחילת פרק יא נאמר: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", ובהמשך הסיפור ה' משבש את שפתם האחת לשפות רבות, ומפזר אותם. הפסוק "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" מספר על ההפרדה הראשונה לאומות ושפות. הבעיה היא שבפרק הקודם כבר תוארה בהרחבה התפצלות האנושות לאומות ומשפחות, הדוברות לשונות מגוונות, ומתיישבות כל אחת בארצות שונות ובאזורים שונים.
בנוסף, המילים בתחילת פרק יא "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" מותירות את הרושם שבני שם נעו ממקום מושבם בהר הקדם ומצאו בקעה ריקה להתגדר בה. אולם, בפרק הקודם תואר בהרחבה שבני חם ישבו בארץ שנער, כולל בבָּבֶל: "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן. וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר".
לכן נראה שיש להפוך את סדר העניינים: כל בני נח, שהיתה להם שפה אחת, נעו לארץ שנער והחלו להתרבות שם. אשור, מבניו של שם החל לבנות ערים בקדחתנות: "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה". אולם נראה היה שקצב הילודה גובר על היכולת לגייס משאבים. מתוך דאגה לשמירה על רמת החיים, ומתוך שאיפה להגדיל את התוצר לנפש, החלו לצמצם את הילודה. וכך בפרק י לשם היו חמישה ילדים, בדור הבא לבניו יש ארבעה ילדים ואז עוברים למודל של בן אחד עד שבדור החמישי - הדור בו ארע הפיצול הגדול - טורחת התורה לספר שבמזל טוב נולדו שני בנים: "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן".
כך נבלם הגידול באוכלוסיה, הקבוצה נשארת יחסית קטנה והומוגנית, והיא נהנית מרמת חיים גבוהה. בשלב זה, המתיישבים בארץ שנער הפורייה מחליטים להגן על נכסיהם ולשמור במרוכז את עושרם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".
תחת הכותרת: "ילדים זה צמיחה - קצב הילודה הגבוה בישראל מעיד על אופטימיות, צמיחה וחדשנות. חשיבה כלכלית מפוכחת צריכה להיות הבסיס למדיניות בתחום" פרסמתי ביוני 2021 מאמר ב"השילוח" (https://hashiloach.org.il/issue-25-kkrz-me/). במאמר, חלקתי על פרופסור עומר מואב ואחרים החושבים שצריך לצמצם את הילודה בישראל על מנת לשמור על רמת החיים:
"בעיני פרופסור מואב, צמצום הילודה הוא קריטי לצמיחה כלכלית משום שהמדינה איננה מסוגלת לעמוד בקצב הנדרש להשקעה בתשתיות. בתרחיש הנוכחי, המדד לאיכות החיים של 'תשתיות לנפש' יורד באופן מתמשך והכלכלה נפגעת בהתאם. מואב הציע לבטל קצבאות ילדים ולהשקיע בתשתיות את הכסף שיחסך.
אלא שילדים הם לא רק שמחה, הם גם צמיחה. למעשה, גידול האוכלוסייה הכרחי לצמיחה כלכלית כפי שהוכיח פרופ' צ'רלס ג'ונס מסטנפורד במאמרו "סופה של הצמיחה הכלכלית? ההשלכות הלא מכוונות של קיטון האוכלוסייה". על פי ג'ונס, הצעירים לא רק מגדילים את כוח העבודה והצריכה, אלא בעיקר נמצאים בחזית העשייה בכל הקשור להמצאות וחידושים המשפרים את איכות החיים שלנו. העתיד שייך לצעירים שעודם רעבים להצלחות וממילא, הצערת גיל האוכלוסייה תביא להגדלת הצמיחה, מעבר לקצב הסטנדרטי…"
ובתורה? מעקב אחר השושלת של בני חם בפרק י מראה שהם, בניגוד לבני שם, לא הקטינו את הילודה. כך, לאחר שה' התערב, בלל את השפות והפיץ את האנושות, עלה כוחם של בני חם הרבים. כפי שציטטתי למעלה, נמרוד, שהיה גיבור, השתלט על ארץ שנער - על המקום שנקרא כעת בבל ואולי גם על שלל הערים שבנה אשור בנו של שם. בשלב הזה, נדחקו בני שם חזרה להר הקדם ואף הסיקו את המסקנה המתבקשת - יוקטן, אחיו של פלג שבימיו נפלגה הארץ, הוליד בדור החמישי לשושלת שת שלושה-עשר (!) ילדים.
שבת מבורכת- מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת "נח" ... וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה:(בראשית פרק ז פסוק כג) "...יגאל גור אריה
תיבת נח היא לא "*תיבת הצלה*" כי אם "*תיבת מבחן*" מבחן לחיים משותפים לנח ומשפחתו ולחיות אשר אתו, פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח - חיים משותפים. בכורח המציאות, נקלטו מחדש מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו. תוך התנסות מתמדת למדו יום יום, כי חיים משותפים ייתכנו רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה "אגו" הפרטי היה גורם להם להתפוצצות מידית. אז הבינו ולמדו על בשרם ,מה הביא את החורבן על בני דורם. משפחה-זה מה שנברא אחרי הסערה הגדולה. התיבה מגיעה אל החוף, וממנה יוצא הסטארט-אפ הראשון שעמו תצעד האנושות מעתה והלאה. על העיקרון החשוב הזה תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד. בכך הפך נח ליוצר האנושות השנייה.
התחשבות בזולת, ערכים ויתורים הדדים ללא אגו כלל..
בהקשר הזה, של חיים בתוך תא משפחתי, שמעתי פעם מאדם חכם את המשפט הבא: "*ההגבלה של הרצונות שלי מפני הרצונות של אחרים- היא הדרך היחידה להיבנות*"
השבוע חגגנו את תחילת חודש חשוון בתקוה לגשמי ברכה!!
היה מלך שרצה לדוג. הוא קרא לחזאי של הארמון וביקש ממנו את תחזית מזג האוויר לשעות הקרובות. זה הבטיח לו שאין בימים הקרובים סיכוי לגשם. אז יצא לו המלך לדוג. בדרך הוא פגש איכר על חמורו, וכשראה את המלך אמר, "הוד מלכותך, מוטב שתחזור לארמון, כי עוד מעט זמן ירד כאן והרבה גשם." המלך שהיה מנומס ומתחשב, השיב :"אני מחזיק בארמון מטאורולוג, בשכר מאוד גבוה, שנתן לי תחזית אחרת. אני סומך עליו ואמשיך בדרכי.- וכך הוא עשה.
ואז ירד מהשמים גשם זלעפות. המלך ועמו המלכה, נרטבו וכל הפמליה צחקקו עליהם בראותם במצב מביש שכזה. עצבני, המלך חזר לארמון ונתן הוראה לפטר מיד את החזאי.
לאחר מכן זימן את האיכר והציע לו להיות חזאי המלכות. האיכר אמר, "אדוני המלך, אני לא יודע כלום על חיזוי ומה שאני יודע שאוב מהחמור שלי. אם אני רואה שהאוזניים של החמור שלי נפולות, זה אומר בוודאות שירד גשם."
אז המלך שכר את החמור.
וכך החל המנהג לשכור חמורים לעבוד עם השלטון.
זאת הסיבה שבגללה החמורים כובשים את העמדות הגבוהות ביותר בממשלה ומקבלים את השכר הגבוה ביותר בכל ממשלה.(אולי אנו לפני שינוי??)
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!
יגאל גור אריה
&
פרשת נוח מסרים חינוכיים :
בועז חדד- רכז תנ"ך אורט מעלות-חבר הנהלת החברה לחקר המקרא
1. ביתינו הוא מבצרינו ולכן יש לשמור עליו מכל משמר.
2. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו ואת כל שבחו שלא בפניו.
3. יש לשבח את האדם בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לעודד אותו להצליח במשימתו.
4. לא תמיד אנו מצליחים במשימתנו בפעם הראשונה ,עלינו לא להתייאש ולנסות יותר מפעם אחת,לדעת לסבול , כדי להגיע להצלחה בהמשך הדרך.
5. עלינו להשתמש במילים עדינות ולא פוגעניות ,גם אם יש לנו ביקורת על אדם זה או אחר .
6.עלינו לשמש דוגמה ולמצוא את שביל הזהב בחינוך ילדינו , תלמידנו ,מצד אחד הצבת גבולות ,אבל מצד שני להיות עדינים ומכילים.
7. המשימות שאנו מטילים על תלמידינו ,ילדינו ,פקודינו צריכות להיות ברורות ומלוות בדרכי נועם אהבה ושיתוף .( סיפור העורב והיונה).
1. נוח בונה תיבה ,בחוץ יש מבול והוא ומשפחתו מוגנים ושמורים בתוך התיבה .אם נקרא את המילה תיבה מהסוף להתחלה אז יוצאת לנו המילה הבית ,אומנם תיבה משמעותה קופסה ,אבל תיבה היא גם מקטע מוסיקלי שמסמל דיבור באמצעות שירה.
יש לשים לב לדבר נוסף ,קומתה של התיבה היה 30 אמה = האות ל , אורך התיבה 300 אמות = האות ש ,רוחב התיבה 50 אמה = האות נ , יחד נוצרת לנו המילה לשון ( עם חולם חסר )
לנוח נאמר צוהר תעשה לתיבה ,צוהר מלשון צהרים ,אור .
המסר החינוכי הוא שיש לזכור שביתינו הוא מבצרינו ,כמו תיבת נוח שהגנה על משפחת נוח ,כדי לקיים משפחה בריאה ומאושרת , יש לשמור ולהגן על המשפחה מהאלימות שבחוץ ,אנו צריכים לדעת באיזה טון אנו מדברים בבית ולהזהר מאוד בלשוננו בשיחה עם ילדינו ועם בנות הזוג שלנו וכך כמובן עם תלמידינו היקרים ,יש לזכור שצורת הדיבור שלנו בבית תקרין לא רק על התנהלותינו בבית, אלא לאחר מכן על התנהלותינו בחברה בה אנו חיים ,אם זה בבית הספר ,בשכונה בצבא ובכלל בחברה כולה ,אם נדע להתנהל נכון ,אז בסופו של דבר כולנו נהיה מאושרים.
2. על נוח נאמר בפרק ו פסוק ט ''אלה תולדות נוח ,נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו '' אבל השם אומר לנוח בפרק ז פסוק א ''כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ''.נשאלת' השאלה מדוע השם הוריד את המילה ''תמים'' ומדוע הוא אמר ''בדור הזה '' במקום ''בדורותיו''? המסר החינוכי הוא שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו ואת כל שבחו אומרים שלא בפניו ויש לכך מספר סיבות : א. שזה לא יראה כחנופה ,גם בעיניו של האדם שאליו אנו מדברים וגם לא בעיני האחרים ששומעים דברי שבח שכאלה .
ב. ישנה סכנה שאנו עלולים לגרום לאותו אדם לחטוא בחטא ההתנשאות .
ג. ישנה סכנה שאותו אדם ירגיש שהגיע לשיא העשייה ולכן יפסיק להיות יצירתי בחייו ,שהרי הוא קבל כבר את כל השבחים האפשריים .
המסקנה היא ,צריך למצוא את שביל האמצע קרי שביל הזהב ,כפי שמרמזת לנו המילה ''איש'' א= אמצע ,י= ימין ,ש= שמאל , אל לנו ללכת לקיצוניות לא לשמאל ולא לימין ,לא לחיוב ולא לשלילה ,אלא למצוא את המרכז ,האמצע ,לדעת למצוא את שביל הזהב במתן מחמאות לאדם זה או אחר .
3. יש לשבח את האדם בזמן הנכון ובמקום הנכון, כדי לעודד אותו להצליח בהמשך הדרך .
כבר בפרשה הקודמת סופר לנו על נוח פרק ו פסוק ח ''ונוח מצא חן בעיני יהוה '' ,מדוע לא סיפרו על שבחו של נוח בפרשה זו ? התשובה לכך היא ששיבחו של אדם צריכים להאמר בזמן הנכון ובמקום הנכון . בפרשתינו מסופר על נוח שעומד במשימה לא פשוטה ,הוא מבשר על הגעת המבול ,כאשר אף אחד מתושבי המקום.לא מאמין לו וישנם כאלה שאפילו לועגים עליו . נוח הולך נגד הרוח וזה ממש לא פשוט ,לכן זה הזמן לשבח את נוח שאף מנהיג לא זכה לקבל ,אפילו משה רבינו עליו השלום .
כך זה עם ילדינו ותלמידנו היקרים ,אנו צריכים לדעת מתי הזמן והמקום הנכון לשבח את תלמידינו וילדינו,כדי לעודדם להמשיך בדרך הנכונה ,למרות כל המשברים שיש בהמשך הדרך . עידוד באופן קבוע שאין לו תכלית הופך להיות לאחר מכן לדבר שגרתי שאין לו שום ערך ואפילו גורם לנזק ולא לתועלת .
4. אסור לנו להתייאש גם אם לא הצלחנו במשימתינו בפעם הראשונה . בפרשה הקודמת, בפרק ו פסוקים ה-ז נאמר שהשם רוצה להשמיד את בני האדם מכוון שהוא ראה שיצר מחשבות האדם רע כל היום וכי רבת רעת האדם בארץ ,אבל בפרשתינו ,בפרשת נוח ,פתאום מופיע לנו צדיק בשם נוח ועליו נאמר בפרק ו פסוק ט ''נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו '' ולכן השם נותן הזדמנות שניה ולא משמיד את כל היקום ,השם נותן מועד ב' להצלת האנושות בזכות נוח , בורא עולם נותן הזדמנות של מאה ועשרים שנה לאנשים לחזור בתשובה ,עד לסיום בניית התיבה , המסקנה המתבקשת היא ,שהתורה באה לספר שגם כאשר יש לנו נפילות בעסק ,בבית בחיי המשפחה ,השם נותן הזדמנות לאדם לחזור בו מדרכו הרעה ומשם הוא יוכל לקום על ''רגליו'' מחדש ,מדבר אחד טוב שיעשה , מנקודת אור אחת ואז שוב לצמוח ואסור לך להתייאש ,כפי שקרא עם נוח שהיה ''צדיק בדורותיו'' כלומר יחסית לדורו היה צדיק ,אבל זה הספיק לו ולבני משפחתו להנצל .
על נוח כתוב בפרק ו פסוק ח ''ונוח מצא חן בעיני יהוה ''.
מה פירוש מצא חן ? נראה טוב ? ממש זו לא הכוונה ! בספר משלי פרק ג פסוק ל''ד כותב שלמה המלך ,החכם שבאדם ''ולענוים יתן חן '' אומר מצודת דוד ''ולענוים אשר הם שפלי הרוח ומכבדים כל אדם ,יתן חינם בעיני הכל ויכבדו להם ''. לכן לפי נקודת מבט זאת נוח ניצל בזכות צניעותו ,יודע לסבול בשקט ,גם אם מציקים לו ולא הולכים בדרכיו ,למרות שצחקו עליו בני דור המבול .
גם אנו בחיינו הציבוריים והפרטיים יכולים להגיע למצבים כאלה ,הילדים ,האשה השכנים,התלמידים שלא הולכים בדרכי ולא חושבים כפי שאני חושב ,בשום פנים לאופן אין להשתמש בכוח ובכפייה אלא להוביל תהליך ,לעיתים מייגע ואולי לא בטוח שיצליח, דרך זו עדיפה על פני דרך הכפייה וההתנשאות
5. יש להשתמש במילים עדינות לתיוג מגזר זה או אחר וגם ביקורת זה דבר מקובל ואפילו רצוי ,אבל בדרך נעימה ולא בדרך אלימה וגסה .
יש לשים לב שהכתוב מבחין בין בהמה טהורה לבהמה שאיננה טהורה פרק ז פסוק ב ,לא נאמר בהמה טמאה ,מכוון שזה נשמע פוגעני מידי.
למה הדבר דומה ,נאמר שיש לנו כיתת חינוך מיוחד ,אם נקרא לה בשם זה ,ייתכן וזה יפגע בתלמידים ,לכן יש לומר כיתה מקדמת ,שזה נשמע פחות פוגעני ויתר מכיל . לגבי ביקורות כלפי אלה שלא חושבים כמונו ,גם כאן אנו צריכים להזהר מביקורת גסה ,צעקנית ופוגענית ,בקורת יכולה להיות לא פחות משמעותית וברורה ,גם היא בדרכי נועם כמו שאמר שלמה המלך בספר קהלת פרק ט' פסוק י''ז ''דברי חכמים בנחת נשמעים ''.
6. עלינו לשמש דוגמה ולמצוא את שביל הזהב בחינוך ילדינו ותלמידנו .
את המילה נוח אפשר להסביר בשתי נקודות מבט שונות :
א. בראשית פרק ה' פסוק כ''ט ''ויקרא שמו נוח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו '' ,כלומר נוח קרוי בשמו ,על הנחמה והמנוחה שהביא השם לאחר לאחר המבול , מדובר בשם שיש לו משמעות חיוביות .
ב. בספר ישעיה, המבול נקרא '' מי נוח '' כאילו ,נוח בעצמו היה אחראי על הבאת המבול .
נשאלת השאלה מה הקשר בין נוח לחורבן המבול ? התשובה לכך שנוח לא ניסה לשכנע את בני האדם ואת השם למנוע את המבול.
המסר החינוכי הוא שאסור תמיד להסתתר ולהיות תמיד נוח עם כולם ,זה יכול לגרום להרס החברה ,יש לקחת אחריות על עצמכם ועל כל מה שמסביבכם ,כל אחד מאיתנו יכול וצריך לשנות את העולם .
אל תברחו מהמבול, תנסו לעצור אותו וזה מתחיל מהדברים הבסיסים כמו עוול שאתם רואים במקום שבו אתם נמצאים ,אם זה בבית הספר ,כלפי תלמיד זה או אחר ואם זה בשכונה והחברה בה אנו נמצאים .
בפרק זה פסוק ט נאמר ''נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו'' ,המילה ''נוח'- והמילה ''איש '' מופיעות לפני המילה צדיק . מהו המסר החינוכי הנובע מכך ? תשובה היא שלפני היותך צדיק היה נוח עם הבריות ,תהיה גמיש ,אל תהיה עקשן בלתי נסבל כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי פרק ד פסוק כ''ד''הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך'', כמו כן עליך להיות ''איש'' כלומר תהיה קודם כל בן אדם ותמיד תזכור שדרך ארץ קדמה לתורה ,אבל יחד עם זאת כאשר אתה רואה שישנם דברים שלא תקינים בחברה ואתה יכול לסייע כדי להתמודד עם אותם קשיים ,אל תעמוד מהצד ,כפי שכתוב בפרק ו פסוק ט' ''את האלוהים התהלך נוח'', קרי נוח ממשיך בשיגרה ולא מנסה להציב גבולות ולהתערב כאשר הוא מזהה בעיות קשות בחברה ,מזכיר מאוד את כעסו של השם על עלי הכהן בספר שמואל א פרק ג פסוק י''ג ''שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם'' ,כלומר עלי העדיף להיות בשלום עם בניו ולא להסתכסך איתם ולכן לא העיר להם כפי שצריך להעיר במקרה זה ,כך נהג נוח ,רצה להיות טוב ונוח עם כולם ,רק כדי לא להיכנס לעימותים עם אנשי המקום .
נוח לא ידע לצערנו,לשים גבולות למרות היותו נוח לבריות ולכן לא הצליח לשכנע את דור המבול בזמן רב שניתן לו ,מאה עשרים שנה ,לחזור מדרכם הרעה ,נוח אומנם היה איש צדיק ושלם באמונות ,אבל בתור מורה לחיים הוא נכשל .
כך קורה גם במקרים של מורים המחנכים את ילדינו ,ייתכן והמורה בחור טוב ,יודע את החומר בצורה מעולה ,אדם נוח לתלמידיו ,אבל זה בהחלט זה לא מספיק ,המורה צריך גם לדעת לשים גבולות ולא לחשוש מה יגידו ההורים ,מה תגיד הנהלת בית הספר על תפקודו בתור מורה מבחינת המשמעת בכיתה . על המורה לעשות את עבודתו נאמנה באמונה בעקביות ולא לחשוש מעימותים ,שעלולים להיות בדרך ,בעקבות זאת ,גם בחיי המשפחה שלנו ,עם ההתמודדות עם ילדינו הפרטיים ויש לזכור אל לנו ''לברוח מהמבול ''.
7. המשימות שאנו מטילים על ילדינו ,תלמידינו צריכות להיות ברורות ומתוך אהבה ושיתוף .
בפרשתינו מסופר שנוח שולח את העורב בתחילה ! נשאלת השאלה ,האם העורב קבל הוראות ברורות טרם עזיבתו את התיבה ? שאלה שניה האם העורב השחור , הוא בעל חיים לא אמין שלא ממלא את המשימות המוטלות עליו ודואג רק לעצמו ,בניגוד ליונה הצחורה שמבצעת את תפקידה כהלכה ?
לדעתי התשובה. הראשונה היא שהעורב לא קיבל הוראות ברורות מה עליו לעשות ,שהרי כתוב בפרק ח פסוק ז '' וישלח את העורב ויצא יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ ''. קרי,לא נאמר לעורב , באופן מדוייק וברור מה המשימה המוטלת עליו .
מתי מטרת המשימה היתה כן ברורה ,כאשר היונה נשלחה ,שם כתוב בפרק ח' פסוק ח ''וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה ''. לכן אין להאשים את העורב באי ביצוע המשימה .
הדבר דומה למורה ,מפקד ,מנהל שלא מגדיר באופן מדויק לתלמידיו,לפקודיו מהי המשימה המוטלת עליו ולא יודע להנחות את התלמיד ולתת לו כלים כיצד לגשת ולהתמודד עם אותה משימה,במקרה זה המשימה נועדה לכשלון .
לדעתי אין לומר שהעורב איננו בעל חיים אמין ,בניגוד ליונה ,את זה ניתן להוכיח בסיפור אליהו הנביא שברח מפני איזבל אשת אחאב ,ספר מלכים א פרק י''ז פסוק ו ''והערבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב'' ,קרי ,כאשר ההוראות ברורות ,הערב מבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר ואמינותו והצלחתו למלא את המשימה איננה מוטלת בספק .
לכן ההנחיה שלנו, בתור מובילי דרך, מאוד חשובה ,גם בבית עם משפחתנו הקרובה וגם במקום עבודתינו ,הנחייה נכונה יכולה להוביל את האדם החלש ביותר ביותר להצלחה מזהירה והנחיה לא נכונה יכולה להוביל גם את האדם המוכשר ביותר לכשלון חרוץ .
אסיים בדברי נלסון מנדלה שאמר ''חינוך הוא הנשק החזק ביותר שניתן להשתמש בו כדי לשנות עולם ''
בהצלחה לכולנו כמובילי דרך בריאות ושפע ממני באהבה חדד בועז
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 205
אורו של עולם- חיים קופל
1)בתחילת הפרשה: "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו"(ו-ט). רש"י, על אתר, מביא את המדרש: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. יש להבין, למה לדרוש לגנאי אחרי שהתורה מעידה עליו שהיה "צדיק תמים" ? והמדרש מביא משל, לצלוחית של אפרסמון, מונחת בין הקברים והיה ריחה נודף. אילו היה חוץ לקברים, על אחת כמה וכמה.(ב"ר פרשה ל-ט).
2)נראה להסביר, לפי המשך הפרשה: בין ההנחיות שקיבל נח בבניית התיבה היה: "צהר תעשה לתבה "(ו-ט"ז).
מפרש המדרש: רב אבא בר כהנא אמר: חלון. רבי לוי אמר: מרגליות. במשך שהותו בתיבה, נח לא היה זקוק, לא לאור החמה ביום, ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית הייתה לו והיה תולה אותה. בשעה שהיא כהה, היה יודע שהוא יום(כי אור החמה גדול מכל אור לכן כל מאורות כהים כאשר אור החמה בעולם), ובשעה שהייתה מבהקת, ידע שהוא לילה.(ב"ר פרשה ל"א-י"א). כנראה שהם מפרשים את המילה "צהר" מלשון "זהר", (אותיות "צ" ו-"ז"
מתחלפות) לכן גם נקרא חצות היום "צהרים" בחלוף "זהרים".
3)ההבדל בין "מרגליות" ובין "חלון"(זכוכית) הוא, שבחלון יש פעולה כפולה. אור מבחוץ חודר פנימה ומאיר בתיבה,
וגם ניתן להביט ולראות דרכו החוצה. בעוד שב"מרגליות", רק תוך התיבה מואר, ואין רואים מה מתרחש בחוץ.
4)נח היה זקוק להאיר את פנים התיבה, ואכן "המרגליות" סיפקו לו זאת, מבלי שייקח בחשבון את הנעשה בחוץ. 5)אבל לפי הפירוש "חלון", נח פתר לעצמו את הבעיה, תוך שהוא לוקח בחשבון ומביט גם מעבר לד' אמותיו.
6)נחזור לשאלתנו הנ"ל: נראה שהמפרשים שהכוונה "לחלון" דורשים את נח לשבח וטוענים שאם היה "צדיק תמים" בדור פרוץ בגזל ועריות ולא למד ממעשיהם, כל שכן שאם היה בדורו של אברהם הייתה צדקתו מתבטאת יותר. הוא אף הביט החוצה, התעניין בסביבה, ואולי היה מצליח את דור אברהם להחזיר בתשובה.
7)ואילו המפרשים שהכוונה ל-"מרגליות", סבורים שנח הסתגר בתוך התיבה. בחברה סגורה זו הוא נחשב צדיק. אך בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום, מאחר שאברהם דאג גם לציבור הכללי וגייר את האנשים, בעוד שנח נחשב "לצדיק עם פרווה" כשקר בחדר, במקום להדליק תנור ולחמם לכולם הוא לובש מעיל פרווה שמחמם רק אותו, ולשאר האנשים ממשיך להיות קר. נח נכנס לתיבה , רק עם בני ביתו. הוא לא דאג לציבור האנשים בני דורו, להחזירם בתשובה ולזכות אותם להיכנס לתיבה. לכן יחסית לדורו של אברהם "לא נחשב לכלום".(מתוך "תוספת ברכה" לברוך הלוי עפשטיין).
8)תשובות מפרשת בראשית
א)מה ההבדל בין לעזוב ובין לנטוש? תשובה: עוזב: עוזב דבר והולך לעיסוקו, אך אינו מוציא הדבר מרשותו והוא אמור לחזור אליו. אדם עוזב את הבית, אך אמור לחזור אליו. נוטש: מסתלק מן הדבר, ולא יחזור אליו. טייס נוטש את המטוס. "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב"(תהילים צ"ד-י"ד). את נחלתו לא יעזוב, אף לא לזמן קצר.
ב)אדם וחוה למדו מהעורב שקוברים גופה באדמה. תחילה לא ידעו מה לעשות עם הגופה. בהמשך ראו עורב שחופר באדמה וקובר את חברו שמת, למדו ממנו וקברו את הבל.
9)שאלות מפרשת נח
א)שם איש בפרשה שהוא גם אבן יקרה?
ב)קרא בעיון את הפרשה ומצא זוג שמופיע בפרשה למרות שלא נכנסו לתיבה?
שבת שלום
מחיים ק. מעדנים 205 פרשת נח תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
...