לתרומה הכנסו לאתר עם אישור החזר מס 46 : www.hamikra.org
******************************
שבוע שעבר הסתיימו חודשיים של החופש הגדול בו ישבו מורים ותלמידים מבתי ספר ממלכתי עם המורים והמנחים ולמדו לקראת חידוני התנ"ך שיהיו בשנה הבאה.זה לא מובן מאלין !
זו העשייה שלנו במיזם "תנך בראש" של החברה לחקר המקרא .
*****************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא ממשיכה. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כד' אלול, תשפ"ה -17.9.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "נצבים" תשפ"ה
מרצה :הרבנית נעמה סט-קיבוץ סעד-השיעור האחרון לשנת תשפ"ה.
נושא:?
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
*****************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
7 דקות פודקאסט על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על: (מעניין מאד)
"פרשת- כי תבוא"
https://drive.google.com/file/d/1ACjph9W8weCP7wHX1KTdjFAYGVQl9fri/view?usp=sharing
ש.מ.ע.
https://drive.google.com/file/d/1ACjph9W8weCP7wHX1KTdjFAYGVQl9fri/view?usp=sharing
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
******************************
פרשת כי תבוא –"אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאל" - אחדות הניגודים של ימין ושמאל-
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן
ישראל במלחמה – 707 ימים. אנו מייחלים ומתפללים באמונה ובתקווה, להשבתם של 48 החטופים הביתה.
שיח שטחי ורדוד, המבליח מידי פעם, פרצי תיוגים וסטריאוטיפים בינאריים וניגודיים - ימין ושמאל, פרץ לחיינו בעצימות גבוהה. הנה נולדה לה שיטה - אם אתה בעד או נגד מישהו, אז אתה מתויג - ימני או שמאלני, אם אתה מביע דעה, בעד או נגד משהו, אז אתה גם מתויג - ימני או שמאלני. כך לדוגמא, הבעת דעה בעד או נגד בעניין, החטופים, המלחמה, ועדת חקירה, חוקה, רפורמה משפטית ועוד, תמריץ את המברשת הטבולה בצבע כהה וחד, לצבוע אותך, כימני או כשמאלני.
השבוע הציגה ד"ר לירז מרגלית, פסיכולוגית חברתית העוסקת בחקר ההתנהגות בעידן הדיגיטלי, מחקר עכשווי נמשך, אודות מאפייני הקצוות, בימין ובשמאל. היא מצאה במחקרה מאפייני אישיות והתנהגותיים קיצוניים דומים של אנשים, המשתייכים לקצוות בימין ובשמאל. אין זה סוד, ש- 80% מהחברה הישראלית מסכימה על 80% מהנושאים והסוגיות הרות הגורל, העומדות על סדר היום הציבורי. אבל אנו בדרך כלל שומעים את קולות הברקים והרעמים, של הקיצוניים בקצוות, מימין ומשמאל. הנה גם העיתונאי –אריאל שנבל, במאמרו- "זהירות רק לא ליפול", כותב:" כבר התרגלנו לדיונים שטחיים של שחור ולבן. מעטים הם המקומות והאפשרויות להעמיק, להחליף דעות, ללבן סוגיות באופן שלא מתמצה בכותרות, בקלישאות ובקביעת עובדות מוחלטות, שאינן מותירו מקום לצד השני אפילו לנסות לשכנע. יצרנו סביבנו קיר ברזל אטום, והפעילות האינטלקטואלית היחידה במרחב החשיבה והדיון שלנו, היא אטימה הדוקה ומהירה של כל סדק שחלילה, רחמנא ליצלן, עוד עשויה לחדור בעדו דעה שתערער את עולמנו הבטוח כל כך...אנחנו לא רוצים לראות ולהכיר בקיומו של השחור, מבחינתנו, לא רוצים אפילו לראות את קיר הברזל, זה שמזכיר לנו שמצידו השני מחכה לנו דעה אחרת, שעשויה לטרוף אותנו חיים, תנו לנו רק לבן- דעתנו הצחה, הנשגבת והנכונה על כל דבר וכשהכול לבן בעיניים, זה סימן שאנחנו עיוורים" (מקור ראשון, גיליון 1299, ב' בתמוז תשפ"ב, 1.7.22).
מה המקור למושג - ימין ושמאל ? "בחיים הפוליטיים מרבים להשתמש בכינויים "שמאל" ו"ימין". מקורם של כינויים אלה במיקום מושביהם של הנציגים באסיפה הלאומית שקמה בצרפת בתקופת המהפכה הצרפתית (סוף המאה השמונה עשרה).נציגי האצולה והכמורה הגבוהה, שהחזיקו בעמדות שמרניות, ישבו לימינו של המלך ואילו נציגי "המעמד השלישי" שתבעו שינויים - העירונים, בעלי המקצועות החופשיים, פועלים ואיכרים - ישבו לשמאלו". (המקור: הספר:-מסע אל העבר : המאה העשרים, בזכות החירות , ד"ר אביאלי-טביביאן, קציעה, בהוצאת מט"ח -המרכז לטכנולוגיה חינוכית,1999 ).
הנה בנאומו של משה הנמשך לאורך פרשות ספר דברים , מופיעות המילים - ימין ושמאל בארבעה מופעים: 1. “אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ, לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל” (דברים ב’, כז').
2.“עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל ”( דברים יז',יא'). 3. “לְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ”( דברים יז', כ’).
כך גם במופע הרביעי בנאומו של משה, מופיעים המושגים – ימין ושמאל, במיקום אסטרטגי בפרשתנו, בצומת ההנגדה, במעבר ממרחב הברכות, למרחב הקללות: “וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאל, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם” (דברים כח', יד').
דומה שלא מקרה הוא, שמשה מציג את ההנגדה בין ימין ושמאל, בצומת מרחב ההנגדה, בין הברכות, לבין הקללות. אולי יש בכך גם רמז לימינו, שכן אם אתה מסכים ושותף לדעתי, אז תתקיים ברכה בינינו ואם אינך מסכים ושותף לדעתי, אז תתקיים קללה בינינו. אבל משה בנאומו מאתגר אותנו, באתגר יצירת מרחב אחדות הניגודים ולא באחידות הניגודים. דומה שלא מקרה הוא, שמשה פותח את נאומו בפרשתנו, באירוע מקרא הביכורים: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש " (דברים, כו', א'-ב', ט').
אירוע מקרא הביכורים, מנכיח את מרחב אחדות הניגודים של ימין ושמאל, כפי שמתארת זאת המשנה במסכת ביכורים:"כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? מַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ... עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם...וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם נ"א: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם"( מסכת ביכורים פרק ג', משנה ב', ג').
הבה נדמיין לעצמנו היום, את חווית הכלת אחדות הניגודים ברחובה של עיר, עת אנשי ירושלים מקדמים בברכה את אחיהם מכל שבטי ישראל מרחבי הארץ, המעלים את הביכורים. הם אינם שואלים אותם, מהי השתייכותם השבטית או המגזרית. האם הם ימנים או שמאלנים, כך גם לא שוללים אותם בגלל דעתם או השקפתם. כיאה לעיר שחוברה לה יחדיו, המסמלת את אחדות הניגודים.
אכן, הכלת אחדות הניגודים היא אבן יסוד המחברת ומעצימה את המחויבות והאחריות של עמנו לארצנו.
משה בנאומו בפרשתנו מאתגר אותנו, במרשם בדוק, כיצד יוצרים בפועל את מרחב אחדות הניגודים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו�תָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם." (דברים, כז', ח'-י').
המרשם מבוסס על שני מרכיבי יסוד - שמיעה והקשבה. אך איך עושים זאת? כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל - הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב').
כך גם למדנו בפרקי אבות: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא." (מסכת אבות פרק א' משנה יז') . הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש המשנה שמדובר בהימנעות מדיבורים ומילים, שבכוחן להזיק ולא להועיל. גם אברבנאל ( 1437-1508 ) מפרש את המשנה שהיא מדברת על לימוד תורה. אברבנאל מתכוון לאותו מפגש של לימוד תורה, שבו התלמיד רוצה להוכיח לרבו כמה הוא יודע ולא מקשיב בקשב עד סוף הלימוד של רבו. ניתן גם להוסיף לפרשנותו של האברבנאל, את לימוד החברותא ובכלל השיג והשיח בליבון מחלוקות, בתוך כותלי בית המדרש היהודי לדורותיו. כלומר, המרשם שמוסר לנו משה בנאומו לאחדות הניגודים, בשיח –"הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל - הַס ואחר כך כַּתֵּת".
נאומו של משה על מרחב אחדות הניגודים בפרשתנו, קורא תיגר, כנגד העדר תרבות של שיג ושיח או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית, שלה קורא משה בנאומו בפרשתנו: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס! שתוק! כבוש את יצריך! התאזר בסבלנות, ספור עד עשר, והרגל עצמך, גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו, ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת.
קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית" במרחב אחדות הניגודים : "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי, משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
אתגר ההקשבה במרחב אחדות הניגודים בנאומו של משה בפרשתנו, מתחבר לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת, אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב ".
לא מקרה הוא שהשורש -שמ"ע מופיע בחומש דברים לאורך נאומו של משה -92 פעם. אולי יש מסר במספר – 92, שהוא בגימטרייה = צב. הנה כי כן, משה בנאומו מעביר לנו מסר, שאת תהליך השמיעה ביצירת מרחב אחדות הניגודים, יש לעשות בקצב איטי, כמו הליכתו של צב.
כך האויב של יכולת ההקשבה לאחר, השונה ממך בדעה , מופיע בדמותו של לב אטום בנאומו של משה: "יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב". זה מצב של אוטם הלב מבחינה חברתית שמעיד על אוטם הקשבה אמפתית, של העדר - לב שומע. כך מפרש רש"י:"וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב - אוטם הלב".
אטימות הלב, היא אם כל חטאת, לקעקע קיומו של שיח, הדורש הקשבה אמפתית, ולב שומע, כפי ששלמה המלך ביקש מהקב"ה: "תְּנָה לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע; כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי ד' כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"( מלכים א', ג', ט'-י'). אכן לֵב שֹׁמֵעַ מאפשר קיומה של הקשבה אמפתית במרחב אחדות הניגודים.
הסופר יהודה אטלס מציב לכולנו תמונת מראה:"כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן רַק - "יֹופִי, יֹופִי" מֵשִׁיב, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב " ("והילד הזה הוא אני", הוצאת כתר, 1977).
הנה הנביא ישעיהו מלמדנו בנבואת הנחמה: " כִּֽי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִֽׁיבוּ... כִּֽי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵֽעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּֽךְ"( ישעיהו נד', ג', ט' ). מה ענין יָמִין וּשְׂמֹאל למֵי נֹחַ? הסיפור ראשיתו בבראשית בכריתת הברית של הקב"ה עם האנושות, לאחר האפוקליפסה של המבול: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ...אֶת קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" ( בראשית, ט', יא'-טו').
הקשת היא מרחב פלורליסטי, המכיל שונות של צבעים על מאפייניהם ותכונותיהם.
הקשת מאופיינת בהצבת גבולות בין צבע לצבע. אין מהילה או ערבוב של צבע אחד במשנהו. צבעי הקשת חיים בסוג של הרמוניה, שלום, ערבות הדדית ופירגון של כל צבע לרעהו. אין חציית גבול או השגתו של צבע אחד כלפי חברו. ההרמוניה מייצרת סימפוניה של צבעים שמשרים אור ותקווה.
הקשת בצורתה כמו הפאראבולה של גאוס בסטטיסטיקה,(מתמטיקאי פיזיקאי ואסטרונום גרמני 1777-1855),מייצגת את ההתפלגות הנורמלית מתחת לפעמון הפאראבולה, שם נמצאים ה80%,שמשני צדדיהם מוצבים הגבולות של ה10% ימינה וה10% שמאלה, המייצגים מצבים חריגים וקיצוניים.
האם לא נכון בימים אלו, להתאחד בתוכנו מתחת לפעמון הפאראבולה של גאוס ? צו השעה זועק – כי רק ביחד ובאחדות הניגודים ננצח.
הקשת באותיותיה, מייצגת שלושה עוגנים: קבלה ,שותפות תקווה. אלו השלושה מבטיחים את הערבות ההדדית והסולידריות של צבעי הקשת השונים שמציבים לנו מראה, ל – קבלה, שותפות , ותקווה בתוכנו, במרחב אחדות הניגודים.
כך משה בנאומו בפרשתנו מותיר אותנו באמונה ובתקווה:"יִתֵּן ד' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ. בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים, כח', ז').
באמונה, בתקווה וביחד – ננצח. שבת שלום ומבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
דברים, כי תבוא בלומה דיכטוולד -תשפה - האם ניתן לצוות על שמחה?
"ובאו כל הקללות האלה ורדפוך... כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו ...תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך, בשמחה ובטוב לב מרב כל" (דברים כח, מה). קללות הבאות כתוצאה מכך שעם ישראל לא שמר מצוות וחוקים שציוום ה', ניחא. אך מה פשר "אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב"? וכי ניתן לצוות על אדם לשמוח? והלא ברגשות עסקינן.
על כך משיב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "מסילת ישרים": השמחה היא עיקר גדול בעבודה. כפי שנאמר בתהלים (ק), עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. חז"ל למדונו: (מסכת שבת, ל), אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ואומר רש"י בנושא זה: לא שמחת בעוד שהיה לך טוב. לא הבחנת בחסד האלוהי המעורר שמחה. היית כפוי טובה.
הכרת הטוב האלוהי תגרום לאדם לעבוד את ה' בשמחה. איזהו עשיר השמח בחלקו נאמר במסכת אבות. השמח בחלקו פועל מתוך מיקוד פנימי. הוא אינו משווה עצמו לאחרים. הוא מרוכז ב"יש", ולכן יכול לראות את הטוב שהרעיף עליו ה'. טוב זה כרוך בהערכת הדברים היומיומיים שלנו, שנראים לנו בטעות כמובנים מאליהם. להתעורר בבוקר זוהי מתנת א-ל. על כך אנו אומרים מידי בוקר: מודה אני לפניך מלך אל חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. אנשים בעלי מיקוד חיצוני, בודקים את ערכם ביחס לאנשים אחרים. אין להם תחושת ערך עצמי שאינה תלויה באישור חיצוני. הם עסוקים בפעולה סיזיפית שלעולם אינה נגמרת. כיצד אם כן יהיו שמחים בחלקם?
המן במגילת אסתר הוא דוגמה מצוינת לתופעה זו. איש שיש לו הכל. משפחה, עושר, וכבוד. הוא ראש שרי המלך, כולם משתחווים לו. אך יש איש אחד שאינו כורע ואינו משתחווה. איש זה מרדכי הופך לחזות הכל בעינייו. "וכל זה אינו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". ועל כן יש להשמידו , ולא זו בלבד אלא גם את כל עמו, ועשרת אלפים כיכר כסף יעברו לידי המלך, בתמורה. כך נראה אדם שכולו מיקוד חוץ. סופו ידוע.
ההיפך מהכרת הטוב היא כפיות טובה. "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ויחר אפו ויבער בהם אש ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א). הספורנו מתייחס לכף הדמיון: כמתאוננים. לא העניין הספציפי מעסיק אותם אלא הרצון להשמיע באזני ה' תלונות והצקות. הם אוהבים לקטר. ה' הוציאם ממצרים, קרע להם את ים סוף, האכילם מן ושלו, נתן להם מים וליווי של עמוד הענן ועמוד האש. שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה. הוא שאמרנו: מקטרים. הרמב"ן אומר: כמתאוננים, כי היו מדברים במר נפש כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה' שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב, והם כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. זוהי כפיות טובה.
על דוד המעלה בשנית את ארון ברית ה' לירושלים (שמואל ב, ו, יב) נאמר: "וילך דוד ויעל את ארון האלוהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה", כשהוא חגור אפוד בד מפזז ומכרכר לפני ה'. מיכל בת שאול שהשקיפה מן החלון אל המראה, בזה לו. הם חלוקים בשאלה כיצד ראוי שמלך ינהג באירוע כזה. לדעת מיכל התנהגות דוד אינה נאה למלך. בבית אביה שאול נהגו באיפוק. מלך אינו מקפץ עם העם בשמחה. דוד משיב לה בזעם: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל, ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה". (שם, פסוקים כא-כב).
ומה באשר לאומות העולם?
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם בדור עשירי לא יבוא...על אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים" (דברים כג, ד). עמון ומואב הם בני לוט אחינו של אברהם אשר הציל אותו ואת רכושו כשנשבה. לוט למד הכנסת אורחים מאברהם, וכך נהג במלאכים אשר באו להצילו בטרם יהפכו את סדום ועמורה, אך בני לוט לא נהגו כך. הם היו כפויי טובה. על כן לא יבואו בקהל לעולם. לעומת זאת נאמר: לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. הרחקתם היא לשלושה דורות בלבד. מדוע? משום שלמרות היותו המשעבד, המצרים האכילו את יעקב וביתו בשנות הרעב, הזמינום למצרים ונתנו להם את ארץ גושן, ואת יוסף מינה פרעה למשנה למלך. הטובה אינה נדחית מפני הרעה. הרב קוק ב"אורות התשובה" אומר שהצער, הרוגז, העין הרעה על העולם מקורם בחטאי האדם. וככל שמרבה האדם בתשובה, מרבה בשמחה. שמחה של מצווה היא כוח מניע לפעולה. שומרת על אופטימיות, סובלנות ועל רוח חיובית. במסכת ברכות (לא, א), נאמר: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ...אלא מתוך שמחה של מצווה. מוסיף הרב זקס ואומר בספרו "שיג ושיח", כי השמחה בתורה אינה עניינו של היחיד. שמחה חולקים עם אחרים. בפרשת ביכורים נאמר: "ושמחת לפני ה' אלוקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה (דברים, טז, יא). שמחה קשורה להווה, לזמן קצר ומוגדר. היא רגש חברתי, גאולה מן הבדידות. מה יעשה ילד השב מבית הספר לאחר שזכה בציון גבוה במבחן? ירצה לשתף מיד עוד מישהו. (בימינו בפלפון, בדרך כלל לאימא או לאבא).
יהודים לאורך כל ההיסטוריה ידעו לשמוח גם בשעות קשות, והיו רבות כאלה לצערנו. על סוכות נאמר "ושמחת בחגך והיית אך שמח". אמנם עת אסיף הוא, אך הסוכה היא דירת ארעי, ואינה דירת קבע. ויש שיורדים בה גשמים, או באים ימי שרב, ולמרות זאת ואולי בשל כך היא זמן שמחתנו. אושפיזין מוזמנים אליה, בני משפחה וחברים. השמחה מחברת אותנו זה לזה, ומתוך כך מחברת את כולנו לאבינו שבשמים.בלומה דיכטוולד.
&
דבר תורה פרשת כי תבוא תשפ״ה- מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל קרן ההון סיכון.: "אין אומתנו אומה אלא בתורתיה":
בפרשת השבוע, פרשת כי-תבוא, נראה שניתן לזהות את אימרתו הידועה של רס״ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורתיה":
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֺתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (דברים כז, ט - י)
ואכן, הרש״ר הירש קובע:
היום הזה נהיית לעם, היום הפכת לעם! אחריותכם המשותפת לתורה, שעתה מוטלת על כולכם, ללא יוצא מן הכלל; שמירתכם המשותפת על התורה, עליה הופקדתם כולכם – אלה הם הדברים העושים אתכם לעם. היום: לא ירושת הארץ הממשמשת ובאה, אלא הירושה המשותפת של התורה – היא העושה אתכם לעם.
לכאורה, הדיוק של הרש"ר הירש: היום, עוד בטרם נכנסתם לארץ, נראה משכנע. ניתן אף לחזק דבריו באמצעות סדרה של פסוקים רבים רבים לאורך ספר דברים כולו המצווים לשמור את התורה היום כחלק מזהות העם והמסורת שלו. כמו: "וּמִי גּוֹי גָדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֲקִים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ח), "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׁימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לב, מו) ועוד.
אולם עיון מדוקדק בפסוקים שמזכירים את "היום" מושך לדעתי לקריאה מורכבת יותר ולהבנה שונה. הרש"ר הירש דייק ש"היום" מתייחס רק לתורה, מכיון שלפני הכניסה לארץ "היום" לא יכול להתייחס לירושת הארץ. אבל, יש פסוקים המדברים על כניסה לארץ היום. למרות שמשה מדבר אל העם בערבות מואב הוא אומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵן לָבֹא לְרֶשֶׁת גּוֹיִם גְדֹלִים וַעֲצֵמִים מִמֶּךְ עָרִים גְדֹלֹת וּבְצֵרֹת בַּשָּׁמָיִם" (דברים ט, א) או "הַיּוֹם הַזֶּה אֶחֵל תֵּת פַּחְדְךְ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךְ" (דברים ב, כה). בנוסף, יש פסוקים המדברים על עם ישראל כעומד "היום" בפני עצמו ללא איזכור תורה ומצוות בדווקא: "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א, י), "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לִיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים כט, יא-יב). שלישית, בפסוקים רבים שמירת התורה היום היא עצמה מנוף לירושת הארץ: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֲקִיוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוּךְ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךְ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךְ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים ד, מ); "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוּךְ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירְשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ח, א), ועוד.
אם כן, עלינו להסביר את הפונקציה המורכבת שהמילה "היום", המופיעה בחלקה הראשון של פרשת השבוע בעצימות גבוהה מביאה לקדמת הבמה. כמילה מנחה, בקטע הבא היא מוזכרת שבע פעמים:
הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֺתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֺתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן… אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. (דברים כו, טז - כז, כו)
אם את הפסוק: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֺתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" קוראים בבדידותו, ניתן לפרש כרש"ר הירש. אבל, היות וגם לפני וגם אחרי מדובר באירוע עתידי שיחול בכניסתם לארץ, סביר בעיני שמדובר במה שיקרה ביום שבו הם יעמדו על הר גריזים והר עיבל במעמד הברכות והקללות שיערך בסמוך לכניסתם לארץ ישראל. כלומר לא רק המצוות שקיבלו כידע תיאורטי הופכות את העם לעם, אלא ההתחייבות המוחלטת לקיימן. התחייבות שנעשית רק בארץ.
יתכן שבכוונה מופיע פה פעמיים "היום" - גם בהתחלה וגם בסוף. "היום" הוא גם היום האחרון בחייו של משה שמתחיל כאן ויסתיים בסוף הספר. במעבר בין תורה של סיני ומדבר לזו של יהושע בארץ ישראל, משה פתאום מדבר אל ישראל בליווי הכוהנים הלויים, כי היום הוא קו התפר, והם אלו שימשיכו עם העם. כך פירושו של רש"ר הירש וגם ההקשר העתידי מתנקזים לאותו יום.
ולכן, בקריאה שונה לחלוטין אפשר לפרש את הפסוק לא כאירוע המבסס את העמיות על חוזה, כשיטת הרש"ר הירש, או אפילו על ברית, אלא על קיום מתמשך. "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" הוא בכל יום ויום שבו יקיימו את המצוות יביעו את זהותם הייחודית. משהו כמו נישואין, שמתחילים אולי ברגע החופה, אבל מתעצבים ומקבלים משמעות כל יום שחיים ביחד, מתוך איך שחיים בפועל. לשם כך, מכינים את המצבה עליה כתובה התורה שתהווה מדריך לחיים מאושרים וטובים, מכינים את המזבח, מקריבים עולות ושלמים המייצגים את השותפות, ושמחים שם לפני ה'. לא מדובר על ההווה הממשי של האמירה של משה, וגם לא על כריתת ברית עתידית המנוסחת בלשון הווה של היום ההוא בעתיד הקרוב. מדובר על כל הברכה, או חלילה הקללה, שיחולו מכאן והלאה בהתאם להתנהגותם.
כעת ניתן לראות שכל התיאור הזה הוא למעשה הדרך להביע את הפסוקים המרגשים, אולי אפילו המרגשים ביותר בתורה, שנכתבו לפני כן בצמוד. פסוקים המבטאים את ההדדיות שבין ה' לעמו. הדדיות שהיא ייחודית ואיננה רק חוזית של "אם תעשו ככה אני אתן לכם ככה וככה":
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֺתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
המילים "הֶאֱמַרְתָּ" ו-"הֶאֱמִירְךָ" הן מילים קשות לפענוח. רוב המפרשים פירשו אותן מלשון אמירה או דיבור, ואז מתבקשת השאלה מי אמר: עם ישראל (רש״ר הירש, אברבנאל ועוד) או הקב״ה (רשב״ם). ר' יהודה אבן בלעם ציטט בשם ר' האי גאון: "״אמורה הייתי להנשא לאחי אמה״, כלומר ארוסה, וכאילו הוא: ארסת וארסך". ברצוני לאמץ את פירושו של אבן-עזרא (ובעקבותיו רמב"ן ורד״ץ הופמן) שהוסיף: "האמרת – מלשון גדולה, וקרוב מגזרת: בראש אמיר (ישעיהו יז, ו)... מלת האמרת – פועל יוצא לשנים פעולים". כמו שמהמילה אמיר, שפירושה צמרת, אומרים בעברית מודרנית שהמחירים האמירו, במובן של עלו והתייקרו, כך "האמרת" ו-"האמירך" פירושן להגדיל, לייקר, להיות מכובדים, בעלי שם. להיות מעצמה. אבן-עזרא חיבר את הדברים לסוף הפסוק: ״ולתתך עליון – זה הוא שכר האמירה״ וכוונתו היא שאם הֶאֱמַרְתָּ, יהיה לך מעמד מול עמים אחרים. בעיניי, חשוב להגדיש שלא מדובר על מתן תמורה. הכוונה היא שכך יקרה. היות ועם ישראל מאמץ בלב שלם את מצוות ה' - כל הנאום שנשא משה עד כה - אז כפי שהסברתי בשבוע שעבר, ממילא יש לו את המתכון לחברת המופת שתתן עליונות לישראל. ואז בהיזון חוזר, כשעם ישראל נושא את שם ה' בעולם, ובוחר בו, הוא נהיה ייחודי ומאמיר את שמו.
אבל זה קורה, אם עם ישראל מצליח. ולכן הדבר שזור בברכות ובקללות שתופסות נפח משמעותי בפרשה - הן במעמד הר גריזים והר עיבל, והן בכמעט שמונים פסוקים של תוכחה, בתיאור הנרחב שמתפרס על כל חציה השני של פרשת השבוע.
במעמד הר סיני, כשניתנה התורה לכשעצמה, לא היו ברכות וקללות. ברכות, שהן צמיחה ועוצמה כלכלית, וקללות, שהן חלילה ההיעדר של אלו, אפשריות רק באומה שמתפקדת, חיה ופועלת בארצה. הן רלוונטיות כשרואים תוצאות בשטח לבחירות שהיא עושה. הברכה הובטחה לאברהם רק לכשיגיע לארץ וכשיגיעו בניו לארץ ויקימו מולדת של עם בארצו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א - ג). היכולת להיות ברכה, ושכל משפחות האדמה יתברכו ממנו, היא רק במסגרת אומה ריבונית.
לכן, בניגוד לדעתו של רש״ר הירש, הסיפור של הפרשה הוא אינטראקציה בין השלמת קבלת המצוות לבין מימושן בארץ. זה מה שמגדיר ומייחד את עם ישראל. אין ערוץ אחד לקשר. אפילו כשעבדו עבודה זרה, הפרת החוזה לא הפקיעה את העמיות של ישראל. גם לא עזיבת הארץ והחיים בגלות. הזהות היהודית בנויה על מכלול של זכות אבות, קבלת המצוות, קיום המצוות, שמירה על מסורת, תקווה, ייעוד, ממלכתיות ועוד. יש לנו גם היסטוריה משותפת. אולם הברכה, והמעמד של מעצמה בעלת השפעה, יכול לקרות רק בארץ ישראל.
אנחנו כל הזמן בתהליך שאנו עוברים. כשאנו מסתכלים היום, ובכל יום ויום, על איך הגענו עד הלום, לא נותר לנו אלא להתפעל, להודות, ולהתפלל לעתיד. אנו לא עם ככל העמים. יש לנו קוד משלנו. חשוב לפעול, להאמיר, לשגשג מתוך השונות הישראלית, כדי להקים פה מעצמה של ברכה.
נכתב לפני תקיפת חיל האוויר בדוחא שמתכתבת עם הנאמר כאן.
מייקל אייזנברג.
&
ב"ה, לפרשת כי תבוא תשפ"ה -שירת ההתחדשות -
אריה דיכטוולד
נושא מרכזי בפרשתנו מוקדש למצוות ביכורים. המצווה מופיעה לראשונה בספר שמות (כג טז - יט): "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה ...רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ ..."
שתי מילות מפתח מצינו כאן: ראשית וביכורים. המילה ראשית והמילה בִּכורים (מלשון בְּכוֹר) הם צֶמד תאומים (לא זהים). וכך אומרים חז"ל (במדרשים) על הכתוב 'בראשית ברא אלהים':
" בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה ובזכות מעשר ובזכות בכורים שנאמר "בראשית ברא אלהים" (א, א)1. ואין ראשית אלא חלה שנאמר, "ראשית עריסותיכם חלה". ואין ראשית אלא מעשר שנאמר "ראשית דגנך". ואין ראשית אלא בכורים שנאמר, "ראשית בכורי אדמתך" (ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז ב) ".
המשותף לשלוש המצוות הוא הראשית. פרשיית הביכורים מופיעה שוב באריכות בפרשתנו( כ, ב-יא):
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא ...
תפילה
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה ... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ ... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה ... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' ...
בהמשך מביאה התורה את מצוות ווידוי מעשרות.
הבאת הביכורים היא חלק מקבוצה רחבה של מתנות כהונה. אין היא קורבן. מייחדת אותה התפילה הנאמרת על ידי המביא. זהו מופע ייחודי ויחיד.
ידועה המחלוקת למקורן של ברכות: האם אבות תיקנום או שהם כנגד קורבנות התמיד (ברכות כ"ו, עמוד ב).ישנו מדרש פחות מצוטט. המקשר בין המצוות תפילה לבין אבדן מצוות הביכורים לאחר החורבן.
מדרש
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּה"ּ (דברים כ"ו א), "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ": (דברים כ"ו, טז) זהו שנאמר, (תהלים צ, ו) ב"ֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" , ומה תלמוד לומר נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה? אלא צפה משה שבית המקדש עתיד להיחרב, וביכורים עתידים להִפסק, עמד והתקין להם לישראל שֶׁהִיּוּ מתפללים שלש פעמים בכל יום, שחביבה תפילה לפני הקדוש ברוך הוא ממאה מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא להיכנס לארץ, התחיל להתפלל, ואמר אֶעְבְּרָה נָּא (דברים ג כה) ... לכך נאמר כאן (בסוף פרשת ביכורים) ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וגו'. (תנחומא כי תבוא סימן א )
ומפרש רש"י : היום הזה ה' אלהיך מצווך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטווית עליהם": ביכורים מייצגים את החדש.
רבי יהודה אריה אלתר מגור (המאה הי"ט) בעל ספר "שפת אמת", בדרשותיו=תורותיו על התורה מרחיב את הקשר בין מצוות ביכורים לבין מצוות התפילה. על מנת שלא להכביד על הקורא, אביא תמצית מתורותיו בשנים תרל"א-תרמ"ד. המוטיב המרכזי המופיע בתורותיו נעוץ ברעיון של "חדש ימינו כקדם" (סיום מגילת איכה), היינו: שאיפתו של היהודי אל מקורותיו אל הקדום, אל הראשית. התחדשות משמעותה שיבה אל המקור, אל מקור הנשמה=לאלוקים שהוא הראשית. בעוד אנו רואים בהתחדשות התקדמות (progress) לפי הרב, התחדשות היא הַקֶּדֶם. יש כאן פרדוקס -קידמה אינה העתיד אלא חזרה לעבר ((restoration.
כפי שהביכורים הם ראשית כך התפילה מטרתה להתקרב אל ה' שהוא הראשית. המשפט "היום הזה" משמעותו לראות במציאות היומיומית, בשגרה התחדשות מתמדת, בחינת "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" (זוהר-פרשת פקודי אות תשצב). תמיד=בכל רגע זהו אתגר עצום לגלות התחדשות בלתי פוסקת בחיי המעשה, כי הדרך למצוא התחדשות מתמדת בחיי המעשה היא על ידי קיום המצוות שהם פעולות בחיי היום יום, כי "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר ... בתורה משנת תרל"ב מסביר הרב מדוע בתפילת הביכורים מזכירים את גלות מצרים והגאולה ממנה ,כי התחדשות היא תמיד חזרה אל השורש-אל העבר =כפי שמסתיימת מגילת איכה פרק, כא: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם "].
עמלק נקרא בפי בלעם רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק (במדבר כד, כ) ומטרתו בעולם מלחמה מתמדת בה' שהוא הראשית. לכן קובע הרב, נסמכה מצוות ביכורים למחיית עמלק בפרשתנו. והתפילה שהיא ביכורי היהודי מטרתה להתקרב אל אלוקים ולסלק את תופעת העמלקיות במציאות חיי המעשה. "וכל עבודת בני ישראל רק לבטל זה ולברר כי כל הראשית היא של השם יתברך בלבד".
=ישראל שואפים אל הראשית-המקורי ואילו "עמלק" שואף אל התכליתי–האחריתי=במצות ביכורים אתה מכיר את הראשית ואינך שם ליבך לתכלית הפרי ועבודת השדה] "ראשית מול ראשית".
בתורה דרשה] משנת תרמ"ד מביא הרב את מוטיב חוזר בכל דרשותיו, אפשר לקרוא לה "שמחת ההתחדשות". בכל מקום שבו אנו נמצא בתורה שמחה שם תמצא התחדשות. בבפרשת ביכורים "ושמחת בכל הטוב", נישואים (פרשת כי תצא) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה ... נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ ... וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", בחג הסוכות (פרשת ראה) "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". התחדשות היא שמחה לכן, אומר הרב: " ומצוות הביכורים היה מביא ברכה לכל הפירות ככתוב "ושמחת בכל הטוב" ( בפרשתנו כו יא)).שע"י המצווה היו מקבלים בני ישראל הטוב השופע להם מהשם יתברך בשמחה. כי כל הדבוק אל השורש =המקור/היסוד/המָהות] מביא שמחה".
# צא ולמד: למדנו מהמדרש את הסיבה לתפילה באין לנו בית מקדש. 'צפה משה שבית המקדש עתיד להיחרב, וביכורים עתידים להִפסק, עמד והתקין להם לישראל שֶׁהִיּוּ מתפללים שלש פעמים בכל יום, שחביבה תפילה לפני הקדוש ברוך הוא ממאה מעשים טובים...' במצוות ביכורים המוטיב המרכזי היא תפילת מביא הביכורים. תפילה המתחילה באִזכור ההיסטוריה הישראלית מאז ירידת האבות למצריים והיציאה ממנה, מייסוד האומה ועד לתָּכלית=המקום.
חז"ל במסכת ערכין( דף יא עמוד א) דנים בהרחבה במעמדה של השירה בפולחן המקדש וממשיכה בחשיבותה בחיי הישראלי בתרגום קל]:
" רב מתְנה אמר, (דברים כ"ח) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב', איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוֵי אומר: זו שירה. ... ואולי נלמד שירה מבכורים, שנאמר, (דברים כ"ו) ושמחת בכל הטוב!... ". שירה במקרא היא טקסט הנאמר כהודיה או תפילה.
המוטיב המרכזי המופיע ברבות בתורותיו של הרבי "שפת אמת" נעוץ ברעיון של "חדש ימינו כקדם", היינו: שאיפתו של היהודי אל מקורותיו אל הקדֶם, אל הראשית. התחדשות היא שיבה אל המקור, אל מקור נשמתו ,לאלוקיו, אל הראשית. זהו גם הקשר בין מצוות ביכורים לבין ליציאת מצרים. "שפת אמת" עומד גם על הסמיכות שבין הביכורים לסיפא של הפרשה הקודמת-מצוות מחיית עמלק. עמלק מייצג אף הוא ראשית, אבל ראשית ללא אחרית. שאיפתו היא התכליתי-הגשמי–ביטול הקדושה. לא כן ישראל, ששירת ההתחדשות בפיהם שלש פעמים ביום. באין מקדש התפילות הם שירת ההתחדשות של היהודי. אין ישן ,יש חדש מתחדש וצומח בכל רגע.
לאריה דיכטוולד, רעננה, י"ז אלול, תשפ"ה.
&
פרשת כי תבוא-דובי פריצקי-קק"ל-הברית.
לאחר סיום מצוות הביכורים והמעשר, מתארת התורה את המעמד שבו העם מקבל על עצמו את הברית עם אלוקיו. זהו יסוד היסודות בעולם האמונה הישראלית – היחס שבין ישראל לאלוקים, והיחס שבין אלוקים לעמו.
שני פסוקים משמעותיים בפרשה עוסקים בכך:
1. “את ה’ האמרת היום להיות לך לאלוקים, וללכת בדרכיו, ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו, ולשמוע בקולו.”
2. “וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך, ולשמור כל מצוותיו.”
אין זו הפעם הראשונה שנכרתת ברית בין ישראל לאלוקים. הברית הראשונה היא “ברית חורב” בהר סיני.
אבל מהי בעצם ברית?
בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים: “זוכר הברית”, וביום הכיפורים: “לברית הבט ואל תפן ליצר”. האדם מטבעו נתון לתנודות ולחוסר יציבות. מנגד, ישנה ברית המילה, שהיא יציבה וקבועה – נכרתת כבר בלידתו של זכר, ומעידה שהקשר בין עם ישראל לבין אלוקיו אינו רק רוחני אלא גם פיזי, טבוע בבשר ובצאצאים, עדות לברית נצחית.
המושג “כריתת ברית” מעורר שאלה: מדוע אומרים כורתים ברית, ולא “בונים” או “נוטעים” ברית? נראה שהרעיון הוא שכדי להיקשר בברית יש לכרות ולנתק קשרים אחרים – כפי שחתן וכלה תחת החופה מצהירים: “וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין.” כדי להיות נאמנים זה לזה, עליהם לכרות כל קשר עם אחרים.
כך גם כריתת ברית עם אלוקים מחייבת ניתוק מכל מה שאינו יונק ממנו. יש נקודת שורש טבועה בנפש ישראל עוד מיום לידתו – ללא ששואלים את התינוק לרצונו – ולכן הברית תישאר לעד, בין אם ירצה ובין אם לא. עם זאת, כמו בכל קשר ברית, נדרש מהאדם לעמול ולהשקיע כדי לתחזק אותה.
ולמי שאוהב גימטריות – המילה “ברית” שווה בגימטריה 612. מצווה אחת חסרה כדי להשלים את תרי”ג, והיא האמונה, ידיעת אלוקים, שהיא יסוד כל הברית בין ישראל לאלוקיו.
שבת שלום מירושלים️-דובי פריצקי=קק"ל.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 359 -וִדּוּי שֶׁל שִׂמְחָה -חיים קופל.
1) בְּפָרָשָׁתֵנוּ מֻזְכֶּרֶת מִצְוַת וִדּוּי מַעַשְׂרוֹת, שֶׁיֵּשׁ לְאָמְרָהּ בְּפֶסַח שֶׁל שָׁנָה רביעית וּשְׁבִיעִית, לְאַחַר שֶׁנִּתַּן הַמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי, ומעשר העָנִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם, וְלָאַלְמָנָה. התורה מדגישה לנו, שיש לתת בעין יפה בכדי שהעניים ישבעו מכך, והחקלאי הנותן מסכם ואומר " שמעתי בקול ה' א-להי עשיתי ככל אשר צויתני" (כו,יד).
2) אך אם אכן המדובר בחקלאי שקיים את המצווה בצורה מושלמת, למה קוראים לאירוע "וידוי מעשרות" , ביטוי שמופיע גם במשנה ( מעשר שני פרק ה' משנה י'), הרי בדרך כלל וידוי מתקשר עם הודאה על חטאים והבעת חרטה עליהם, ואילו כאן נעשה הכל , בצורה מושלמת, כאשר ציווה ה' "עשיתי ככל אשר צויתני", ורש"י, על אתר, מוסיף: שָׂמַחְתִּי בּוֹ (לְבַדִּי), וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ (אֲחֵרִים)?
3) מסביר הרב יוסף דינר זצ"ל, שהפרשה נקראת "וידוי", מכיוון שטמונה בה תזכורת לַעֲווֹן חֵטְא הָעֵגֶל. שהרי אלמלא חטאו ישראל בחטא העגל היו הבכורים ממשיכים לתפקד ככוהנים, והיו מקבלים את המתנות, שמקבל היום הכהן, והן היו נשארות אצל הבכור שבין בני הבית. נמצא שכל פרשת המעשר, וכל ספיחיה, מזכירה לנו את השינוי שהתחולל בעקבות החטא הנורא, ואנו , כביכול, מִתְוַדִּים עַל כָּךְ, ומכאן השם " וידוי מעשרות".
4) אך, ניתן גם לומר הסבר רעיוני למילה וידוי, הסבר שמתחבר גם עם הפעולה אותה עושה החקלאי. הוידוי, במקרה זה, אינו וידוי על חטא ופירוט של מעשים רעים, אֶלָּא הַכְרָזָה עַל עֲשִׂיַּת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקִיּוּם מִצְוָה, כלומר, במקרה שלנו, הצהרה פומבית שהאדם מקיים את מצוות מתן מעשרות כנדרש. והיות שהנוסח מופיע במקורות מקראיים, הרי שאמירתו נחשבת כמצווה.
5) לְצֹרֶךְ הַעֲמָקָה בַּנּוֹשֵׂא, נביא מדברי הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה , ברכות ב.). נתנה לנו התורה, דֶּרֶךְ לְהֶעָרָה (לְהַעֲרִיךְ וּלְהַכִּיר) שצריך האדם שישמח גם כן, אף בביטוי שפתיים, על המעשה הטוב שעשה...דהיינו כשם שאדם מתוודה על חטאיו, כך צריך לעתים להתוודות לפני ה' על מעשיו הטובים, לשמוח בעצמו ובפעולותיו החיוביות, וע"י כך ישמח בהן בלבבו, והדבר יעודדו להמשך התנהגות חיובית, ויחזק אורחות חייו בדרך ה'. כך שהתורה אינה רק מערכת חוקים, אלא גם מספקת מסגרת לחיים שמחים, והתנהגות מוסרית וחיובית.
6) יש גם יִחוּדִיּוּת בְּמִצְווֹת מַעַשְׂרוֹת שבה ציותה התורה לומר "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". בנוסף, במצוות המעשר יש ציווי מיוחד של התורה, על השמחה וחז"ל דורשים את לשון הוידוי "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ. לָכֵן רָאוּי שֶׁיֹּאמַר בָּהּ הַוִּדּוּי.
7) תשובות לפרשת כי תצא
א) איזו צעקה מצילה חיים? תשובה: "וסקלתם באבנים ומתו, את הנערה, על דבר אשר לא צעקה בעיר" (כב,כד).מַשְׁמָע שֶׁלּוּ צָעֲקָהלא היו סוקלים אותה למיתה.
ב) היכן מרומז רבי יואל סירקיס בפרשה? מי התפרסם על שתבע אותו לדין תורה? מדוע תבע אותו? ומה היו תוצאות הדיון? תשובה: רבי יוֹאֵל סִירְקִיס חיבר פירוש על כל חלקי הטור שו"ע, בשם "בית חדש" ובפרשתנו " כי תבנה בית חדש" ( כב,ח). חתנו רבי דוד סגל (הט"ז), נשא לאשה את רבקה בתו, לימים תבע את חותנו, הב"ח, לדין תורה. הסיבה היא, שהב"ח הבטיח לו בעת החתונה שבכדי שיוכל להתרכז בלימוד, הוא יהיה סמוך על שולחנו, ויספק לו כל יום בשר. לימים ירד הב"ח מנכסיו, ולא יכל לספק לו בשר, אלא ריאה במקום. הט"ז תבע אותו לדין תורה בְּטַעֲנָה שֶׁרֵאָה אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִקָּרֵא בָּשָׂר, ואכן זה מחליש אותו בלימודו, יחסית לאכילת בשר ממש. הב"ד פסק לטובת הב"ח, שגם ריאה קרויה בשר. הט"ז לא הופתע מהפסק והסביר שהוא ידע זאת, אך רצה שהב"ד של מטה יפסוק בעניין. וכידוע מה שנפסק כאן בעוה"ז, מקובל על הב"ד בשמים, ממילא לא יבואו בטענות אל הב"ח, כעבור מאה ועשרים שנה, למה לא סיפק לט"ז בשר כפי שהבטיח. (מתוך "שָׂרֵי הָאֶלֶף" לרבי עמנואל בר ז"ל, וכן בְּפוֹרְטָל הַדַּף הַיּוֹמִי, הרב דב קדרון, בדף ע"ב.).
8) שאלות לפרשת כי תבוא
א) מילה בפרשה בעלת הגימטרייה הגבוהה ביותר?
ב) "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב" (כח,יג). לכאורה, אם נאמר ראש, מובן שלא זנב, ולמה לציין זאת?
שבת שלום-מחיים קופל-
מעדנים 359 פרשת כי תבוא תשפ"ה-תגובות/ הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
מפארק הלאומי ילוסטון במדינת ויומינג- ארה״ב -יגאל גור אריה.
רעיונות לפרשת -כי תבוא
ברכות לעדינה שר לשבת בת מצווה!
לעיתים אנו לא מודעים עד כמה חיוך ברגע הנכון יכול לשנות, מה רב כוחה של מילה טובה קטנה ועד כמה צעקה עשויה לחולל שינוי. הדברים הקטנים הללו, שברגע התרחשותם נראו שוליים, מתגלים לאחר זמן כמחוללי מציאות. דוגמא לכך יש בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים.
כל אדם מישראל מחויב להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש וכך להעניק משמעות רחבה ועמוקה להצלחתו הכלכלית. מעבר להעלאת הפירות למקדש, ישנה חובה גם לומר טקסט המכונה "מקרא ביכורים" . הבחירה במקרא ביכורים נובעת מכך שבספר שמות התורה מנסחת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של מי שחי בזמן השעבוד במצרים, בעוד מקרא ביכורים מביא את הסיפור מנוקדת מבט של מי שחי בארץ ומפרספקטיבה אחרת לגמרי.
שלושה מכתבים של המשוררת זלדה ,שנמצאו לאחרונה. יש שם כמה שורות יקרות ערך שאפשר לצטט. זלדה הייתה משוררת דתייה ,ירושלמית , מורתו של עמוס עוז, ידידתה של יונה ולך.
שירה המפורסם ביותר הוא "לכל איש יש שם" אבל הוא רק פנינה אחת מתוך כלל יצירתה. במכתבים שנחשפו רק לאחרונה ,זלדה כותבת ככל הנראה לקרוב משפחתה שמתחתן. "...לא כתבתי לך כל הזמן אבל בליבי התפללתי לאושרך, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ולקבל אהבה קדושה כשרה ..."
היא כותבת לו ,"..שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצונים שאינם בשורש, ותחשוב אחרת על עצמך..."
במכתב אחר היא מוסיפה :..החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים..."
בסיום אחד המכתבים היא נותנת לו עצה נוקבת לחיים, לא לחיות לפי "מה יאמרו " ולא לשקוע בביקורת עצמית. הנה הדברים בלשונה היפה: "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמי 'בעני השכנים' ולא בעיני האין סוף ).ואין בזה ענווה כלל –כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות .אהב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך..."
כשם שזעקת בני ישראל עלתה אל הקב"ה והוא שמע בה יותר ממה שעם ישראל השמיע בה במודע, כך ראוי לכל מנהיג לקלוט את צעקותיהם של אלו שבעקבות סבלם לא מסוגלים לבטא באופן ברור ומודע את מצוקתם ולהיענות להם.
תשלום טיפ
מעשה בילד בן 9 שנכנס לבית קפה והתיישב ליד שולחן ריק.
המלצרית ניגשה אליו והוא שאל אותה: "בבקשה, כמה עולה
גלידה רגילה עם תוספת סירופ שוקולד ואגוזים? "עשרה שקלים"
השיבה המלצרית. הילד הוציא את כספו מהכיס, ספר את המטבעות ושאל: "כמה בבקשה עולה גלידה רגילה ללא סירופ שוקולד ואגוזים? המלצרית השיבה ברגזנות ובחוסר סבלנות: היא כבר שפטה אותו בליבה שהוא ילד נודניק, ואמרה לו. חמישה שקלים... הילד הביט במטבעות שבידו ואמר:
"אז אקח גלידה רגילה בבקשה... המלצרית הביאה לו בחוסר חשק את הזמנתו, זרקה בברוטליות את החשבון על שולחנו והלכה. הילד אכל את הגלידה באטיות והביט מבעד לחלון. כשהגלידה נגמרה, שילם הילד את
החשבון והלך. לאחר זמן מה, הגיעה המלצרית לנקות את שולחנו ודמעות חנקו את גרונה והיו בעיניה, כאשר היא ראתה 10 שקל על השולחן.
חמישה מהן היו מיועדות לתשלום הגלידה והחמישה האחרים לטיפ בשבילה
״אל תתלהבו מאדם שיש לו הרבה ונותן לכם מעט, תעריכו אדם שאין לו כלום, ומנסה לתת לכם הכל!״. כמה פעמים אנחנו שופטים וקופצים מסקנות לגבי אדם כלשהו, כאשר אנו לא יודעים את הסיבה האמיתית למעשיו. לעולם, אבל לעולם אל לנו לשפוט כל אדם באשר הוא. תדונו תמיד כל אדם לכף זכות, ממני איש פשוט.
עוד שבוע חלף
ללא ניד עפעף
אף דמע לא זלף
חיוך מרושע נוסף
מי שלחיות נכסף
לא יזכה לתוסף
כי עדיין לא נחשף
מצפונו המשופשף
ומחיינו טרם עף
שתהא השבת,
שקטה שלווה וענוגה!
יגאל גור אריה
