רעיונות לשבת פרשת ניצבים-תשפ"ב&וראש השנה תשפ"ג-ד"ר זאב(ווה)פרידמן-"נאום השופר של ניצול שואה"&מייקל אייזנברג-"מלח סדומית מעלה עשן"&יגאל גור אריה-"דוד בן גוריון שואל את טבנקין-האם לחלק את הארץ?"&חיים קופל-"מדרון חלקלק!"&הרב עמיהוד סלומון-מוקלט "פוסט טראומה"

החברה לחקר המקרא -המזכירות וההנהלה,מאחלת לכל עם ישראל באשר הם:

"שנה מבורכת בבריאות ובשורות טובות מתוך שמחה"

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"

ישראל קריסטל - מנכ"ל.

בס"ד אלול תשפ"ב ספטמבר 2022

נמאס לנו....

נמאס לנו לקרוא שמקצועות מדעיים זוכים לתשומת לב יותר ממקצועות התנ"ך, תולדות עם ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית.

החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון מבקשת להנגיש את לימודי התנ"ך, מורשת ישראל והעם היהודי, לכל תלמידי ישראל בחינוך הממלכתי.

להלן החוק :

מטרות החינוך הממלכתי (תיקון מספר 5) תש"ס - 2000 (תיקון מספר 17) תשע"ח - 2018 הן :

לחנך אדם להיות אוהב אדם.

ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.

ללמד את תולדות ישראל - תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית.

להלן דוגמאות למיזמים שהחברה מבצעת :

  1. קיום ימי שיא בתנ"ך ביותר מ-20 מרכזי חינוך ברחבי הארץ.
  2. קיום השתלמויות למורים בתנ"ך בחופשת הקיץ.

אנחנו מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי.

ניתן להעביר תרומות:

דרך אתר החברה www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי, או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.. שאמר...

"מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו, והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים -דוד בן גוריון"

&

הרב עמיהוד סלומון- דקה מוקלטת על "פוסט טראומה".

https://youtu.be/RTdGh-R5TzQ

פרשת נצבים – " פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה " – נאום השופר ומשמעויותיו.

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

אני זוכר דרשה עוצמתית שנשא ניצול שואה בבית הכנסת בו התפללתי בילדותי בראש השנה. הדרשן עצם את עיניו ונשאם כלפי מעלה ופיו זעק פסוק מפרשתנו הסמוכה לראש השנה : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). הדרשן זעק - רבותיי, אלה הם ראשי התיבות של האותיות שמרכיבות את השם- שופר. הנאצים יימח שמם שרפו במשרפות את כולם ללא הבחנה, כפי שפותחת פרשתנו – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", אבל היום, כך הוא אמר, דור התקומה מהשואה, עלינו לשמור על עצמנו, לשמור איש את רעהו, לשמור על קהילתנו, לשמור על חברתנו, לשמור על מדינתנו ולשמור על אחדותנו .

הנה משה בפרשתנו לקראת סיום שירת חייו ופרידתו מעם ישראל, נושא את נאומו הנשגב, כשלנגד עיניו הוא רואה את עם ישראל ניצב בפניו במיטבו, במעמד מרגש, המתרחש במעמד כריתת ברית ערבות מואב ,של הקב"ה עם עמו, לפני הכניסה לארץ ישראל : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

הנאום בפרשתנו, מחבר את משה במנהרת הזמן, לדור א'- לאחיו ואחיותיו במצרים, דור העבדות והשעבוד, עת החל את שליחות גאולת מצרים :" וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם . כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם" (דברים, כט', ט'-טו'').

דומה שמשה בנאומו הנוחל הצלחה בפרשתנו, אל בני החורין , נזכר בנאום אחר- נאומו הראשון אל בני העבדות והשעבוד, עת החל את שליחותו באדמת מצרים. אז נאומו הטראומטי, נחל כישלון צורב. באותו נאום במצרים ,משה כשליחו של הקב״ה פונה לבני ישראל, הנתונים בעבדות ושעבוד 7/24, ומנסה לחבר אותם לחזון הגאולה והיעוד ,של בנין רוחני וגשמי של עם ישראל בארץ ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד' " (שמות, ו', ו'-ח'). אז באותו נאום מצרים, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה מתגובת בני ישראל העבדים :״ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ט'). התקשורת בין משה לבין בני ישראל, נוחלת כישלון צורב.

מדוע כשלה אז התקשורת בין משה לבני ישראל ? האם בגלל פגם טכני אורגני, של כבדות הפה וערלות השפתיים של משה, או שמא היה בתקשורת פגם אחר ?

לדעת המהר״ל מפראג ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל, 1520-1609),בספרו "גבורות ה'" פרק ד', כבדות הפה וערלות השפתיים של משה לא היה בה, פגם טכני אורגני של גמגום :" הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" ,אלא היא נעוצה במהות, בפער התקשורת הגדול, בין המילים הגבוהות, ההבטחות הגדולות של משה, לבין היכולת להנגיש אותן לבני ישראל. ניתוח הכישלון בתקשורת בין משה לבין בני ישראל, בנאומו הראשון במצרים, מצביע על פער תהומי בין המקום שבו נמצא משה, לבין המקום שבו נמצאים בני ישראל. משה מדבר אל העם לבניית הקומה העליונה של הבניין הרוחני והגשמי העתידי של עם ישראל בארץ ישראל, כאשר עדיין במציאות של עם העבדים, עדיין לא נבנתה הקומה הראשונה. דומה, שהתקשורת בין משה לבני ישראל בנאום מצרים הראשון , איננה תקשורת מונגשת, בגובה העיניים.משה אז נשא נאום שמימי ונשגב מעל ומעבר ליכולת ההתחברות הקוגניטיבית והנפשית של בני ישראל.

אך נאום ערבות מואב בפרשתנו, פוגש מציאות ומצב צבירה של עם ישראל, שונים לחלוטין. משה קורא לעם ישראל בנאומו בפרשתנו, לזכור ולא לשכוח את עברם במצרים, דעו מהיכן באתם – מארץ מצרים. רוצה לומר, תקופת השעבוד והגלות במצרים, הייתה עבורכם חוויה מעצבת, לגבש אתכם לעם שכולל בתוכו את כולכם, שבט ושבת אחים ואחיות גם יחד, בסולידריות ובערבות הדדית.

השפת אמת ( ר' יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השני של חסידות גור ,1847-1905), מפרש במאמר משנת תרל"ה, את התכנות החיבור בברית : " היום כולכם- כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל...ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה. כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו".

משה בנאום השופר בפרשתנו : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). מחבק גם את אלו שסטו מהדרך וירדו לשוליים, אלו הַפּוֹרִים ראש ולענה ,סוג הצמח המר והלא נעים. גם הם מוכלים בברית ערבות מואב:" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".

קולות השופר המשתקפים בנאומו של משה בפרשתנו הסמוכה לראש השנה, מייצגים את השונות וההבדלים- בתקיעה, בשברים ובתרועה. אבל כל הקולות מתחברים לברית אחת. הנה בגמרא במסכת ראש השנה מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי-גנוח גנח-גניחות ארוכות או ילולי יליל-יללות מקוטעות קצרות. בא רבי אבהו (המאה ה3) והתקין בקיסריה, שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו-שברים- גניחות ארוכות וגם תרועה- יללות מקוטעות קצרות. ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.

לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)- הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים-שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בוודאי, תוקעים את שני הסוגים.

לדעת הגאונים ( מאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון- אין, ולא היה ספק. אלא מאז ומתמיד תקעו במקומות מסוימים - קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים –של תרועה, ורבי אבהו החליט ליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.

אך מה המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת?

בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני , המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה". ספר החינוך מלמד אותנו , שתקנת רבי אבהו איננה טכנית. עד זמנו של רבי אבהו, כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי – "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" ( שבועות, לט', א'). החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק:" אין שלם יותר ,מלב שבור".

אך כיצד נייצר את הסולידריות והערבות ההדדית בתוכנו ?

הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת "ונתנה תוקף" :

" וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע" .( מלכים, א', יט')

קולות השופר קוראים לנו לקיים ערבות הדדית ואחריות כלפי זולתנו, בקול דממה דקה. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית .

בספר מלכים ,הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא באמצעות קול דממה דקה כדי להזכיר לו שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. המסר לנו הוא ,שתהיה לנו הצניעות לשמוע את קול הדממה הדקה ,כאשר הוא לוחש לנו, וכן שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו גם כשהכול סביבנו רועש. עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים. הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם, האמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שיפרצו כל גדר בקול רועם, מתלהם, מתריס ומאיים.

משה בנאום השופר בערבות מואב בפרשתנו, גם נזכר במעמד מרומם ונשגב אחר – במעמד ברית סיני. שם למדנו, שאת קולות השופר עלינו - לא רק לשמוע, אלא גם - לראות ולחוש בקרבנו: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל...וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת- הַקּוֹלֹת וְאֶת- הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת ".( שמות, כ', טו').

מהי המשמעות? מהו המסר ?

יש כאן דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל הגנטית של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי ,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה, לראות ולא רק לשמוע את קולות השופר . זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה, של בין האדם למקום- לקב"ה . אבל יש כאן גם ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית, של בין אדם לחברו . של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של האנשים השקופים שעומדים על ידך. המעבר הוא דרמטי , מחושך לאור ,ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו , באותם ימים קשים של חושך , של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו , לעבר שינוי ומעבר מהותי לקולקטיב ולקהילה ,למעמד הר סיני המואר, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" . השינוי הוא מאני ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו, הרואים את הקולות של זולתנו, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית ,של- "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה ".

יבואו אלו קולות השופר ויתבעו מכל אחת ואחד מעמנו , סוג של אחריות ומחויבות שירותית כלפי זולתנו. הנה כי כן, סדר התקיעות- תשר"ת- מלשון תְּשָׁרֵת. הבה נפנים ונטמיע, אחריות שירותית שלנו, כלפי זולתנו.

קולות השופר המהדהדים בנאומו של משה בפרשתנו, מלווים אותנו לקראת השנה החדשה- תשפ"ג, כשאנו נושאים על כתפינו, את משא ברית היעוד בערבות מואב והזהות הרוחנית ,במימוש המחויבות שלנו לדורות הקודמים ולדורות הבאים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".(דברים, ל', יא' –יד') .

תכלה שנה וקללותיה, תחול שנה וברכותיה

שבת שלום, שנה טובה ,כתיבה וחתימה טובה.

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות

zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/

&

פרשת ניצבים - תשפ"ב"- מלח סדומית מעלה עשן - מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון "אלפא"

הפסוקים בשיאה של הפרשה משווים במפורש בין גורלה העתידי העגום של ארץ ישראל לזה של סדום:

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ

לצד פסוקים אלו, שזרה התורה כבר מתחילת הפרשה ביטויים שמכניסים אותנו לאוירה כמו "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" המזכיר את אשת לוט שהפכה לנציב מלח, ואת החוטא ש"אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא" המזכיר את הגופרית ואש שהומטרו על סדום מן השמים ושבעקבותם "וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן".

הרמב"ן הסביר שאנשי סדום היו מאוחדים בינם לבין עצמם ומתוך כך הרחיקו אורחים וגרים: "כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים והם היו מואסי הצדקה". לטעמי המלח מבטא דווקא את התפרקות הסולידריות החברתית.

במשך אלפי שנים המלח היה סחורה חשובה. בעולם ללא קירור, המלח אפשר לשמר את הבשר, מה שאפשר פעילות מסחר ענפה כי ניתן לצאת למסעות ארוכים ואפילו להפלגות ממושכות. אבל, המצאה זו פירקה את החברה. לפני 'המצאת המלח' (או יותר נכון המצאת השימור באמצעות מלח) כל מי שצד, או שחט מעדרו, היה צריך לחסל את הבשר בזמן קצוב לפני שהוא יתקלקל. סביר, שלשם כך אנשים הזמינו מכרים ואורחים רבים כדי שכולם ביחד יתגברו על כמות בשר של בהמה אחת, בטרם הבשר יסריח. האינטראקציה החברתית-כלכלית היתה עוצמתית עד שהמלח חולל מהפכה. האפשרות לשמר מזון לטווח ארוך מאפשרת לכל אחד לשמור את הצלחותיו "קרוב לצלחת" או להקים שוק למכירת מנות בשר שאין להן תאריך תפוגה קצר המוריד את שווי הסחורה לאפס כמעט באופן מיידי. בבת אחת מעגלי השיתופיות התפוגגו, והכנסת האורחים, שהיתה המעשה היומיומי ההגיוני והמקובל, הפכה להיות צורת התנהגות פרימיטיבית ובזבזנית לחינם. בלשון המשנה במסכת אבות: "האמור שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית. ויש אומרים זו מידת סדום". טכנולוגיית המלח ששימרה את המזון שינתה את החברה. בתקופות של שינוי, הערכים הבסיסיים שלנו הם אלו ששומרים ומעצבים כראוי את ההתנהגות האנושית שמשתנה בהתאם להתפתחות הטכנולוגית. בסדום, שגם זכתה לעושר וגם החברה והכלכלה שלה לא היו מבוססות על ערכים, הפירוק היה חזק במיוחד.

בפרשה שלנו מסתבר שכמו המלח, עלול להיות גורם נוסף שמפורר את החברה. לכינון הברית מתייצבים כולם כולל כולם:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ… וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

בהתאם לכך, מי שבוגד ומפר את הברית עם ה' מתואר בצורה ייחודית: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" וכפי שהסביר ר' אברהם בן עזרא: "כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא". כשיחידים, או ציבורים קטנים, רוכבים על גבי הצלחתה של החברה הכללית תוך שהם אינם שותפים לקוד הערכי שמאחד אותה ומכווין את פעולתה, מתעורר כעס רב: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא" והתגובה אף היא חמורה מידה כנגד מידה: "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל…".

אלא שהחטא ועונשו אינם סוף פסוק. הפסוק הבא מדלג ללא כל הסבר לבעיה רחבה הרבה יותר:

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח… וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

המפרשים שאלו איך זה קרה? והתשובה המסתברת לטעמי היא שמעשיו המרגיזים של היחיד מפרקים את החברה ואת הברית. כשזה קורה המידה כנגד מידה היא פיזור בגלויות רבות. התנאים הסביבתיים בגלות לא יועילו לשמירה על מצוות ה' או למניעת עבודה-זרה אדרבה התורה מנבאת: "ווַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן…". לעומת זאת, הפיזור בגלות כן יועיל לבנייה מחודשת של המסגרת הקהילתית וחידוש ההתגבשות סביב ערכי העם היהודי.

זה גם מה שהתלמוד הירושלמי אומר: "דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטורין (מלשינים) היו יורדים למלחמה ונוצחין" (פאה א א). במצב שלכל הדור יש קוד פעולה משותף, אפילו אם שגוי ומעוות, זה ניצחון. כשיש מי שמנסה לנצל לטובתו את העובדה שלכל השאר יש קוד משותף, המצב איננו בר-קיימא. כמובן שבטווח הארוך קוד משותף של עבודת אלילים לא יחזיק מעמד. כשהאדם בוחר לעצמו אלילים הוא בוחר את מי שאמור לעזור לו לממש את שאיפותיו הוא, מחזק את האגואיזם ומשיל מעליו כל עוגן ערכי-מוסרי. אבל כל זה שייך לפרשיות רבות אחרות שעוסקות בחטאי העבודה הזרה, תוצאותיהם ועונשם.

הפרשייה פה עוסקת בניצול ציני של הקוד הנוהג, וחשוב להבהיר: התורה בעד שונות. עם ישראל בנוי משבטים שבעוד שלש פרשיות נקרא את ברכותיהם השונות המביאות לגיוון מחשבתי ויזמי. התנאי הוא לפעול בשקיפות, מתוך קשר עין, תחושת שותפות אמיתית, ולשם הצלחת הכלל. זה בדיוק מה שאומר הפסוק הבא בלשון הצהרה משותפת של הרבים: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". יהי רצון שנזכה להיות ברכה -- שותפים מועילים -- כבר בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה.

אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר בראשית בפתח: האם כבר קראתם את ״עץ החיים והכסף״ על ספר בראשית?

&

פרשת "ניצבים "-תשפ"ב- יגאל גור אריה.

באחד הדיונים הבין-לאומיים על חלוקת הארץ, שאל בין גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: עלי להתייעץ. למחרת אמר לבן-גוריון: לא, אל תסכים להצעה הבין-לאומית הזאת. בן גוריון שאל אותו עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "*התייעצתי עם סבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד*". כלומר התייעצתי עם העבר ועם העתיד שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.

פרשת "ניצבים" מספרת לנו כבר בתחילתה שהברית המשותפת היא של כל חלקי העם, מהאליטה ועד חוטבי העצים. אבל בהמשך הפרשה מגלה שהברית היא לא לרוחב, אלא גם לעומק. היא גם עם כל הדורות שהיו וכל הדורות שיהיו: " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם ". נאמר בפרשתנו. הברית נכרתה עם כל הדורות העתידיים. עם הסב שכבר נפטר, ועם הנכד שעוד לא נולד.

כשחיפשתי את המקור לסיפור על טבנקין ועל בן-גוריון, ולא מצאתי, נתקלתי בציטוט יפה אחר של טבנקין על הקשר בין הדורות: "אם קיימת בי הרגשת נס בחיי, הרי זה בשעה שאני רואה את נכדיי ואת שתי הנינות שלי, עולמות חדשים נולדים בתוכנו, והם משרים את הרגשת הנצח על כל מאמצינו החולפים".

בבחירות האחרונות היו גם בחירות ב... גן ברלה. קלפי עם פתקי הצבעה.

ברגע הראשון נבהלתי. מה לילדים בני חמש – שש ולבחירות. אבל אז הבחנתי שפתקי הבחירות שונים מאלה שהיו בקלפי בה הצבעתי. על אחד היה כתוב *אמ* השני: *אח* השלישי: *ס* הרביעי: *כ* השישי: *ה* השביעי *ח* והאחרון: *פ*

הסקרנות הובילה אותי לעיין בפתקים: אמ =*אמפתיה*; אח= *אחריות*; ס=*סבלנות*; כ= *כבוד*; ה= *הקשבה*; ח= *חברות*; פ= *פירגון*.

הבנתם את זה? הנה, גננת קסומה, מבקשת לחנך את הילדים לעוצמה שמאחורי המידות שמהם נבנה האדם השלם. ילדים קטנים בגן ברלה, ילדים בני חמש למדים שהבסיס לחיים תלוי במידה שבה *יש לך אמפטיה לאחר, סבלנות לשונה, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, הקשבה לזולת, הקשבה לעצמך ולזולתך*, ההבנה שחברות היא ערך מרכזי בחיינו, ואי אפשר לחיות ללא חברות

לו יהי !

שבת של שלום !

שבת שלווה וענוגה!!

יגאל גור אריה

וְשׁוּב אֲנַחְנוּ נִצָּבִים

בְּצוֹמֶת הַדְּרָכִים

תְּמֵהִים וְנִפְעָמִים

אֵיךְ נָרוֹצוּ הָעִתִּים

הַשְּׁבִיל בּוֹ צָעַדְנוּ תָּם

תָּם אַךְ לֹא נִשְׁלַם

הַשְּׁבִיל בּוֹ נִצְעַד מִמָּחָר

לְאֵי שָׁם

נִשְׁאַר נִסְתָּר

עָלוּם וְנֶעֱלָם

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקַלְקְלוֹתֶיהָ

תַּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

יגאל גור אריה

&

פרשת נצבים תשפ"ב

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 198 - חיים קופל

מדרון חלקלק

1) בפרשתנו: "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים...ותראו את שקוציהם ואת גִּלֻּלֵיהֶם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" (כ"ט..ט"ו-ט"ז). רש"י על אתר: "ותראו את שקוציהם": על שם שהם מאוסים כשקצים. "גִּלֻּלֵיהֶם": שמוסרחים ומאוסין כגלל. שאלתנו: איך בני ישראל, שראו ניסים מהקב"ה במצרים, במדבר ובים ילכו לעבוד א-להים אחרים ועוד משוקצים, ומאוסים כגלל? האם בכלל יש צורך להתריע על כך?

2) מסביר רב שלום שבדרון זצ"ל, המגיד הירושלמי הידוע, שאין זו הפתעה, אכן אדם עלול להתדרדר, עמוק מאד ברוחניות, מבלי שייתן אל לבו, אם כי ההתדרדרות מתבצעת בהדרגה ונראה את התופעה בפסוקים הנ"ל.

3) תחילה נאמר:" ותראו את "שקוציהם": העבודה זרה נראית לו כשיקוץ, מאוס. בהמשך: "ואת גִּלֻּלֵיהֶם", מדיף ריח רע, כמו גלל, אין סיכוי שיתקרב אליהם. אבל במשך הזמן הוא מתרגל לריח, אדם יכול להתרגל לכל דבר. הוא מסביר לעצמו שהגללים עשויים לשמש לזיבול השדות, יש בהם תועלת.

4) אחרי שהוא התרגל והתגבר על האלמנטים הדוחים, הע"ז כבר נראית לו "כעץ ואבן", לפחות אינה דוחה. אבל מה כבר עושים איתם? במשך הזמן הוא מסביר לעצמו שניתן לעשות מהם כלי עץ שונים או לבנות בתים מאבן, בהחלט שימושיים!

5) בשלב הבא, הוא "בשל" להעלות בדרגה. הע"ז לא דוחה, יש בה אף שימוש והוא נקשר אליה יותר. עתה היא כבר "נוצצת", נראית לו ככסף, או אף כזהב. הוא הרי מחפש תחליף לעבודת ה' שנראית לו כקשה.

6) אומנם ישנם אנשים שמקפידים על חלק מהמצוות, אבל מרגישים "תלושים" ועדיין מחפשים "אלוה" להאחז בו. לכן הם עלולים להחשיב אף "עץ ואבן" ל"כסף וזהב", זה נותן להם הרגשה יותר טובה. כשאדם מתרגל לדבר מה, במשך הזמן הוא "מתייפה" בעיניו ומגיע אף לדרגת "זהב" שהכל רצים להשיגו.

7) מספרים על רב חשוב, שנסע לארה"ב לצורך גיוס כספים. הוא התארח אצל משפחה יהודית. המארח מאד השתדל לכבדו ולהנעים לו את השהות אצלו והציע לו לאכול תבשיל מסוים. הרב הודה לו, אך סירב באדיבות והסביר לו שהוא לא נוהג לאכול תבשיל זה מסיבות הלכתיות. המארח קיבל זאת בהבנה והציע לו לאכול תבשיל אחר. כעבור כמה ימים שוב הציע לו המארח לאכול את אותו התבשיל. הרב התפלא ושאלו: וכי לא אמרתי לך שאיני אוכל תבשיל זה מסיבות הלכתיות? השיב לו המארח: אכן לא מעט יהודים ששהו כאן בביתי, סרבו תחילה לאכול "תבשיל" זה. אך חלק מהם לאחר כמה ימים "התרגלו" לאווירה, ויתרו על עקרונותיהם והחליטו כן לאכול את אותו התבשיל.

8) הרב אליהו דסלר, בספרו "מכתב מאליהו" מסביר את עניין "הבחירה החופשית" באופן הבא: לכל אדם יש בחירה, היינו נקודת המפגש בין האמת שלו (יצר הטוב), עם האמת המדומה, תולדות השקר (יצר הרע). רוב מעשי האדם אינם "בנקודת המפגש" בין האמת והשקר, אלא, או באזור האמת שלו: מעשים טובים שהוא הורגל לעשותם ולא עולה בדעתו שלא לעשותם. או באזור השקר , מעשים "רעים" שהוא הורגל בהם והוא כבר אינו מבחין שהם שליליים. וככל שימצא אדם בסביבה טובה ויתמיד במעשיו הטובים, כך ירחיב את אזור "האמת שלו" ויקטין את אזור "האמת המדומה". הדינמיקה בין הקצוות יכולה להיות מהירה. (קונטרס הבחירה עמוד 112).

9) לכן בני ישראל שהיו במצרים מאתים ועשר שנים. שהו באזור שעבדו בו ע"ז, ראו הרבה עובדי ע"ז ומכאן האזהרה של התורה להם לבל "יסחפו" לכוון הרע. המציאות מוכיחה שזה אפשרי.

10) תשובות לפרשת כי תבוא

א) שמות הארבה המופיעים בתנ"ך: המקור המרכזי בספר ביואל " יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל (יואל א-ד). להלן התשובה: 1)"ארבה": לפי שהוא הרב שבמינים (רד"ק). 2) "ילק": לוקק ולוחך את העשב (רד"ק). 3)"חסיל" :כורת את הכל, מה שנש אר(רד"ק). 4)"גזם" : כמו גוזם (אבן עזרא). 5)"חגב": (ויקרא י"א-כ"ב). מגביה עוף (רס"ג). 6)"חרגל": (ויקרא י"א-כ"ב). מנתר בעגבותיו ובכרעיו (חזקוני). 7)"צלצל": (דברים כ"ח-מ"ב): יעשה הארבה רש מן הפרי (רש"י). 8) "גובאי" (רש"י תענית י"ט:).

ב) "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה"(כ"ח-י"ג).מה ממעטת כאן המילה "רק"? תשובה: בדרך כלל מי שמגיע למעלה לשיא ("שפיץ") מעורר קנאה ותחרות נגדו וסופו שנופל. לכן הברכה כאן שנגיע למעלה ,אך לא בשיא ולא נעורר קנאה והתנגדות. ("אור החיים" במקום).

11) שאלות מפרשת נצבים

א) איזה אירוע מספר בראשית מוזכר בפרשתנו?

ב) "והותירך ה' א-להיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך, ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך"(ל-ט). בפרשת כי תבוא נאמר פסוק דומה " והותרך ה' לטובה, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך"(כ"ח-י"א). למה הושמטו המילים בכל מעשה ידך"? רמז: שם המתרץ בראשי תיבות מ.ש.ה. נפטר בחודש אלול תרפ"ו (1926).

שבת שלום

מחיים ק. - מעדנים 198 פרשת נצבים תשפ"ב

תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל