מיזם בית מדרש ואהבת בראשות הרב משה עמיאל, "החברה לחקר המקרא" ובשותפות משרד החינוך החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי), מיועד להביא בעזרת רבני בתי הספר ורבני קהילות ברחבי הארץ את לימוד התנ"ך לילדי ישראל .
..............................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
....................................................................
פרשת ניצבים וילך – "וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ" - נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
נאומו הארוך של משה לאורך פרשות ספר דברים, מציג לעינינו את תכניו וסדר הופעתם הבא-
תחילה, הצגת אירועים טראומטיים בעלי משמעות שנחוו במהלך המסע המדברי של עם ישראל - מעבדות לחירות. ולאחר מכן, הצגת מערך מפורט של מצוות שבין אדם לאלוקיו ,ומצוות שבין אדם לחברו.
האירועים הטראומטיים המוצגים בחלקו הראשון של הנאום, מתכתבים עם היגד מרכזי שחוזר על עצמו מספר רב של פעמים בנאומו של משה לאורך הספר- וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽה, המבטא את תכלית מסע החירות- חיבורו של עם ישראל לארץ ישראל: "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ"( דברים, כו', א').
הנה כי כן, הגענו לישורת האחרונה, של נאומו המתמשך של משה, לקראת פרידתו מעמו, העומד בשערי הארץ המובטחת. הנאום בפרשותינו המחוברות- ניצבים וילך, הוא נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ. כולם נקראים להתייצב לנאום, בסימן של אחדות וערבות הדדית: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ...וּבֵרַכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ ... כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם...הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ד' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה, אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם, כָּל הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ...כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ...וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם"( דברים, כט',לא').
נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ, הוא ההשלמה והחתימה של נאום הברית המשולשת של עם ישראל - לאלוקיו, לעמו ולארצו.
הבה ניזכר בנאומו של משה אודות אירוע חטא המרגלים, שאיים על ערך המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן...וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים, א' ,כב'-כז').
משה זוכר היטב את חבורת המרגלים ששידרו תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש, הדיכאון והחידלון אחז בהם:" אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ". המרגלים, בדמותם של מנהיגים ונשיאי השבטים , מדביקים במצבם הנפשי את כל בני ישראל:"וַתִּשָּׂא, כָּל הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ד' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"( במדבר, יד').
עד כמה בלט הפער בין עשרה המרגלים, לבין שני המרגלים האחרים -יהושע בן נון וכלב בן יפונה. גם הם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני היה שונה . גישתם לארץ ישראל שונה לחלוטין: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".
כך גם ניזכר בנאומו הנסער של משה, אודות אירוע קורח ועדתו, שאיים דרמטית על משמעות שייכותו וחיבורו של עם ישראל לארצו: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים, יא', ו'). משה עדיין נתון בפוסט טראומה, נוכח תפיסתה של מצרים בעיני דתן ואבירם, כארץ זבת חלב ודבש.
משה באירוע קרח ועדתו, היה נסער כפי שלא היה מעולם, בעיקר בעקבות נאום ההסתה של דתן ואבירם בני ראובן, שותפיו של קרח לפוטש. הם ממוטטים במשפט אחד את האתוס האמוני והציוני של יסוד מסע החירות והעצמאות, ממצרים לארץ ישראל.
הם שוברים את כל הכלים וממחישים בנאומם את המשפט: " אמנם יצאנו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מאיתנו". בנאום מחאתם הם משתלחים בקב"ה, במשה ובאהרן : " הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה " (במדבר, טז' , יג'-יד' ) .
דתן ואבירם שותפיו של קרח, ממוטטים את כל הבסיס של הבית הציוני האמוני והאידאולוגי, כשהם מציגים את מצרים לארץ הנושבת והמובטחת - ארץ זבת חלב ודבש. בהשקפתם, לאדמת ארץ ישראל, אין כל משמעות ושייכות.
כך זה גם קורה בנאומו של משה אודות אירוע שניים וחצי השבטים, שמסכל כל אפשרות של השתמטות מצבא העם, במלחמתם מול האויבים בדרך לארץ הייעודה – ארץ ישראל: "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כָּל בְּנֵי-חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם, וּמִקְנֵכֶם, יָדַעְתִּי, כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לָכֶם. עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ ד' לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵם, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְשַׁבְתֶּם, אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לָכֶם" ( דברים, ג', טז'-כ').
משה זוכר היטב את האירוע המתואר בספר במדבר :" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן - הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה "( במדבר, לב', ו'-לג').
משה יוצא חוצץ כנגד כל ניסיון לקעקע את חובת גיוסם של כולם לצבא העם. חוק השתמטות במהדורת שנים וחצי השבטים – לא יקרה. ואכן, זה לא קרה.
נאומו של משה המנהיג לאורך ספר דברים איננו מנכיח את בית המקדש. הנאום מכוון להעניק עדיפות תחילה, לבניין זהותו המוסרית והערכית של עם ישראל ולבצר את חוסנו האמוני, הנפשי החברתי והלאומי, ביציקת תשתית איתנה, בברית המחברת את העם - לאלוקיו, לתורתו, לעמו ,למולדתו ולארצו. הנה משה מדגיש זאת בנאומו בפרשותינו המחוברות במצוות הקהל: "וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם"( דברים, לא', י'-יג').
זאת גם הייתה הכרעה מנהיגותית בתקופה מאוחרת יותר במאה החמישית לפני הספירה, של מנהיגי שיבת ציון, עזרא ונחמיה- קודם יש לעסוק בבניין העם ורק אחר כך בבניית בית המקדש.
בהנהגת עזרא ונחמיה, נעשה תיקון גדול לקלקול שעשה המלך ירבעם. שניסה לקעקע את יסוד הזמן והמקום של חג הסוכות:"וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', יב', לב'- לג') . בפעולה זו, העתיק ירבעם את 'החג' – חג הסוכות – לחודש אחר, לחודש השמיני. מטרת פעולה זו הייתה ברורה: ליצור חייץ בין ישראל ליהודה, לפלג ולשסע את העם לקעקע את מרכזיותו של בית המקדש בירושלים שבו חגגו את הסוכות. עזרא ונחמיה מחזירים את חג הסוכות לירושלים:"וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם . וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן הַשְּׁבִ֥י סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא" ( נחמיה, ח', טז' - יז').
הנה כי כן, עזרא ונחמיה קובעים סדר עדיפות, שקודם כל, יש לחזק את הזהות היהודית , המוסרית והחברתית של העם, לפני שבונים את בית המקדש. הם מבינים שביצירת חוויה רגשית, של אופן חגיגת חג הסוכות ברחובה של העיר ירושלים, כל זה יביא לאחדות, לערבות הדדית ולחיבור העם, לשייכות, ולמשמעות ויעצב את זהותם היהודית המתחדשת בארץ ישראל.
הנה כי כן, לאחר סדרת נאומיו של משה לאורך ספר דברים, אודות האירועים הטראומטיים המכוננים והמעצבים את זהותו האמונית והלאומית של עם ישראל, ולאחר סדרת נאומיו אודות המצוות שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו, הגיעה העת המתאימה, בישורת האחרונה לקראת הכניסה לארץ ישראל והעברת המנהיגות ממשה ליהושע, להתמקד בפרשותינו המחוברות – ניצבים וילך, בנאום המשמעות, השייכות והחיבור לאדמת ארץ ישראל .
כך מציב לנו תמרור אזהרה פרופ' שלום רוזנברג( 1935- 2023 ) במאמרו, אודות אלו שמנתקים יהדות מטריטוריה, שהובטחה לנו בברית בין הבתרים:" אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו, מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים וזקנים...כוונתי לאותם הוגים ואינטלקטואלים, שמציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה, לאותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים טועים בהם. אלו הם עניינים לגויים. זה לחלוטין לא מוזר שגם כאן הקצוות מתאחדים. בקצה אחד מופיעים דברים אלה בעולם האולטרה חרדי, כשהיהדות מצטמצמת בד' אמות של בית המדרש. אבל גם בקצה השני, שומעים אנו את הטענה שהאנושיות מתבטאת לא בגווילים הנשרפים, אלא באותיות , שהן האדמה והלאומיות האמיתיות שלנו. גם אצלם הניכור הופך להיות אידיאל, והספר לטריטוריה האמיתית של העם היהודי. ציונות פירושה, חיבור הספר אל האדמה, ציונות פירושה, חזרה לחיים הגשמיים, של שמים ,אך גם של פיסת אדמה".(פרופ' שלום רוזנברג , משל הקת והגרזן, מקור ראשון, ערש'ק "אמור", טז' אייר תשע'ג,26.4.13 ).
שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי( 1875-1943) שאותו כתב ב1938 בעקבות מאורעות דמים באותה עת, כשמיטב בנינו הקריבו עצמם על מזבח הארץ, מתכתב עם נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ של משה. אפשר גם להציג קריאה נוספת של השיר, שרלוונטית לימינו אנו , בפנייתה של אדמת ארץ ישראל למנהיגינו- אנא אל תבוזו אחד כלפי השני, אל תשחקו לידי אויבנו שמביטים בנו במאבק הפנימי המתחולל בינינו, ועלולים חלילה לנצל זאת כנגדנו. זועקת אדמת ארץ ישראל למנהיגינו , המשתקפת בנאומו של משה בפרשתנו- בידיכם למנוע בזבוז חיי אדם.
נאום המשמעות והשייכות לארץ ישראל של משה בפרשותינו המחוברות, מהדהד באוזנינו בנבואתו של הנביא ישעיהו, בהפטרת הנחמה השביעית והאחרונה, לפרשתנו: "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ ... לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".
שבת שלום ומבורכת , שנה טובה כתיבה וחתימה טובה
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר.
&
דבר תורה - ניצבים וילך - לא בשמים היא
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון אלפא
בפרשת השבוע ניצבים-וילך הפסוקים מהתלים בקורא, כשהם יוצרים מצג מסויים שהתורה זקוקה לתיווך, אבל מגיעים דווקא למסקנה אחרת שביד כל אחד להשיגה:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. (דברים ל, יא-יג)
לפי הפסוקים, היות שהתורה לא בשמים ולא מעבר לים, ניתן למצוא מי שישמיע לנו אותה. האסוציאציה הברורה היא למשה שהוריד את התורה מהר סיני כפי שאכן פירש ר' בחיי:
כי מפני שהתורה הזאת היתה בשמים, יאמר מעתה לא בשמים היא, שכבר הורדתיה לכם משם...
אבל, כאמור, הפסוקים ממשיכים לכיוון שונה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". כלומר, התורה איננה בשמים אלא בידיו של כל אחד ואחד. על טוויסט זה כבר עמד ר' אליהו מזרחי:
…שאילו היתה בשמים לא היה נמצא שום איש לעלות שם להביא לכם, תלמוד לומר שעכשיו שאינה בשמים תוכלו למצוא אנשים להביאה לכם. ואין הדבר כן שהרי אחר זה סיים כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואינו אומר: ונמצאו אנשים להביאה לכם.
דברים אלו משתלבים היטב עם פתיחת הפרשה הדורשת אחריות מלאה מכולם:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. (דברים כט, ט-י)
אלא שלאורך ההיסטוריה המודל שדוגל בביזור הסמכות התורנית לא כל כך פעל. לאורך התנ"ך אנחנו חוזרים שוב ושוב לדמויות של יחידי סגולה שמובילות את העם. בהתחלה אלו השופטים והנביאים ואחר כך, המלכים, הכוהנים וחכמים. הפסוקים שהפכו לשיטה המחייבת הם:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט …דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ… לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
חכמים בתלמוד הבבלי דרשו את המילים ״לא תסור״ שמצוה לשמוע לחכמים ולא לסור מדבריהם אפילו אם אומרים דבר שמנוגד להיגיון ולתורה.
וכך, למרות שמדובר במקרה ספציפי של "דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ", מקרה בו אנו זקוקים למנגנון שיחייב גם את הצד המפסיד, פסוקים אלו הפכו לשיטה הבלעדית. התפתחות הידע התורני, והתרחבותו, דחפו חזק לטובת השיטה שמחפשת הכרעה של גדולי הדור על כל צעד ושעל . לא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו להשקיע זמן ומאמץ בלימוד התורה, אפילו אם "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא". כתיאורו הפנטסטי של ר' יוחנן בן זכאי:
אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמוסין וכל הימים דיו אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבותי. ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו. (מסכת סופרים טז, ח)
אלא, שבעידן שלנו, עידן הבינה המלאכותית, יתכן ונוכל לחזור לאידיאל של פרשת השבוע. אני משער שבקרוב היכולות של הבינה המלאכותית ישתדרגו, בעיקר כי המון משאבים כספיים, מחשוביים ואינטלקטואלים מושקעים בתחום. זה אומר שמקצועות ותפקידים שונים ישנו את עורם, כולל אנשי הממסד הרבני. הבינה המלאכותית עשויה להיות כלי בידיו של כל אחד, באמצעותו יוכל לבדוק ולבסס פסיקות עצמאיות, שרלוונטיות למציאות חייו, וגם למצוא ״חברותא״ בכל עת. הבינה המלאכותית עוזרת לסגור את הפער בין חוטבי עצים ושואבי מים לבין רבנים. החזון איננו שבוט יפסוק, כי לא בשמים ולא בענן היא. אלא שכל אחד ירגיש בקצות האצבעות: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מייקל אייזנברג.
&
פרשת ניצבים מסרים חינוכיים - בועז חדד חבר הנהלה ורכז תנ"ך באורט מעלות
1. אל לנו להתייאש,גם אם אנו עוברים משברים קשים מאוד ,עם רצון, ועבודה קשה ,תמיד יש פתח של תקווה, לעתיד טוב יותר.
2. סוד קיום העם היהודי לדורותיו,הוא אחדות ,יחד עם האמונה, שלכל אחד מאיתנו יש את המיוחדות, שבו הוא יכול לתרום לכלל ישראל .
3. עלינו להפנים שהערובה להצלחתנו,היא לא רק בדיבורים ,אלא גם במעשים ,אבל לפני המעשה צריך להיות תכנון מדוקדק של המהלכים הנכונים, שיובילו אותנו בהצלחה להשגת המטרה .
1. ראשית ברצוני להתחיל עם משמעות תקיעות השופר ,ישנן שלושה סוגי תקיעות ,שמהן ניתן להשליך על הרעיון החינוכי ,שאותו הצגתי בנקודה הראשונה ,והוא שאל לנו להתייאש מכשלונות ותמיד צריך בדרך של עבודה קשה להגיע למטרה שאליה אנו מייחלים .
בהתחלה 'תקיעה' ארוכה ,שמסמלת יציבות ,צדק ,טוהר, לאחר מכן יש את 'השברים ',שלוש פעמים ,שמסמלת התחלת התדרדרות , משהו לא טוב קורה לנו באופן התנהגותנו כלפי עצמנו ,כלפי הזולת וכלפי בורא עולם ,לאחר השברים יש את 'התרועה' שמסמלת התדרדרות עמוקה כלפי מטה ,אבל מיד לאחר מכן יש שוב את 'התקיעה' שמסמלת את הטוהר היציבות ,קרי בורא עולם מקבל אותך חזרה הביתה ,נותן לך את האפשרות לחזור ולתקן את דרכיך ,דרך אמונה עבודה קשה ובדרך ישרה .
גם אם קשה לך ,מעביר לנו בורא עולם.מסר ,אל תתייאש תמיד תוכל בסופו של דבר לתקן את מה שצריך לתקן ותגשים בסופו של דבר את כל חלומותיך ולגבינו המורים ההורים והמחנכים תנו הזדמנות לילדיכם, תלמידיכם פקודיכם ,לתקן ,כדי להיות טובים יותר .
בפרק כ''ט פסוקים י''ז -י''ח כתוב ''פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם יהוה אלהינו ,ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם ,פן יש,בכם שורש פורה ראש ולענה .והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה''
המסר שניתן לדלות מפסוקים אלה ,שמתחבר עם הנקודה שעליה אנו מדברים ,הוא, שאל לנו לפחד לבצע משימות גדולות וקשות גם אם על פניו הן נראות בלתי אפשריות ולא להתייאש מהנפילות ,אם אנו נעשה את הצעד הראשון מתוך אמונה ורצון,בורא עולם יסייע לנו לסיים את המשימה בהצלחה .
בפסוקים שלנו מדובר על אנשים המדומים ''לשורש פורה ולענה'',שהם צמחים מרים ואפילו רעילים ,מדומה לאותם אנשים, שמטרתם להרעיל את הסביבה שבה הם נמצאים ,ללכת נגד מחויבויות,אחריות , שאמורה להיות , לטובתם ולטובת החברה כולה . אותם אנשים אומרים ''בשרירות לב'' בביטחון גמור ,בצורה עיקשת ,''גם אם יש קללות הן לא תבאנה עלי ולכן אני יכול לעשות מה שבא לי ''והתברך בלבבו' ',כלומר אותו אדם חושב שאם הוא יברך את עצמו ,אז הוא פתור מכל המחויבות שלו, כלפי החברה ומכל הכישלונות שלו, שהיו ושיהיו בעתיד ,הוא חושב שאם כל החברה תבורך אז גם הוא יבורך, גם אם לא עשה דבר, לטובת החברה כולה , שפעלה והתאמצה ולקחה אחריות לפעול לטובת הכלל .
החשיבה שלו היא ''למען ספות הרוה את הצמאה'' ,כלומר, אני ''הצמאה'' שמחשבותי ,פי וליבי לא כמו הכלל, קרי ''הרוה'' ,כלומר, כמו אותם האנשים הישרים שכן העזו והתחייבו לקיים באומץ וביושר את הברית ,החוזה ,עם בורא בדרך התיקון של, גם בפה וגם בלב , אותו אדם חושב , מספיק שהצטרפתי באופן טכני לכלל אז אני מוגן,גם אם בליבי ובמחשבתי אני לא רואה את עצמי שייך , על כך אומר בורא עולם ,שהוא בוחן כליות ולב ושונא את הצביעות, זה לא ילך ,אני בורא עולם ''ספות הרוה את הצמאה'' כלומר אותו אדם יענש, גם על עברות שעשה במזיד וגם על עברות שעשה בשגגה. וכפי שכתוב גם בפסוק י''ט ''לא יאבה יהוה סלח לו '' .
גם אנו צריכים לחנך את ילדינו ,תלמידינו , להיות ישרים עם עצמנו ,עם האנשים שאנו בקשר איתם יום יומי ועם החברה כולה לטובתנו ולטובת החברה כולה ולא לחשוש לפעול לטובת החברה כולה גם אם הדבר דורש מאיתנו הקרבה לא מעטה, במידה ולחברה יהיה טוב, גם לנו יהיה טוב.
2.סוד קיומנו הוא אחדותינו ולכל אחד יש את המיוחדות שבו ותרומתו לחברה לפי כישוריו.
בפרק כ''ט פסוק ט' כתוב ''אתם נצבים היום כולכם לפני יהוה אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפיכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימך ''.
נשאלת השאלה ,אם אומרים ''אתם נצבים כולכם'' מדוע התורה מפרטת ? שהרי לכאורה זה מיותר ,שהרי כתוב כולכם !
מה המסר החינוכי שתורתנו הקדושה באה להעביר לנו ? לדעתי התורה באה להעביר לנו מסר חינוכי ראשון במעלה והוא ,שכל עם ישראל הוא כמו גוף אחד ולכל חלק בגוף יש תפקיד חשוב והכרחי לשלמות הגוף ולתפקודו התקין ,זה לא חשוב אם מדובר בזקניכם או בחוטב עציך ,כל אחד יש לו תפקיד חשוב ביותר בעוצמתו ובקיומו של עם ישראל לאורך כל הדורות ולכל דור ודור יש תפקיד משמעותי ואחריות גדולה גם על הדורות הבאים .
אין זה מספיק למצוא את המיוחד שבי ולעשות רק למען עצמי ,אלא ,כל אחד מאיתנו ינצל את החוזקות שלו ואת כישוריו ,גם כדי לתרום לכלל ישראל .
במידה והמסר החינוכי הזה יחלחל לחברה כולה ,רק אז נשאר ''נצבים'' קרי,תהיה יציבות בחברה ,נהיה חזקים ואיתנים ,כאשר כולנו יחד ,זה כמו חבילה של קנים מאוחדת שקשה מאוד ועד בלתי אפשרי לשבור אותה . האמירה מיוחסת גם לגברים שבינינו וגם לנשים שבינינו ,יש לכולם באופן שווה תפקיד משמעותי להצלחת החברה ולקיומו של העם היהודי בארצו ,שהרי כתוב ''מחוטב עציך ועד שואב מימך '' , חוטב עציך מיוחס לגברים שבינינו ,שואב מימך ,מיוחס לנשים שבקרבנו .
כך גם במערכת החינוך ,כל תפקיד הוא חשוב מתפקיד המנהלה ועד תפקיד מנהל בית הספר ,כדי שבית הספר יתפקד כראוי כל המערכות חייבות מאוחדות לשתף פעולה ,מתוך רצון ואחריות .
3.המסר החינוכי הנוסף הוא ,שעלינו להפנים, שסוד הצלחתינו,הוא לא רק בדיבורים בלבד ,אלא גם במעשים ויחד עם זאת לא להסתמך שאחרים יעשו עבורנו ,אנו צריכים לעשות מעשים לטובת עצמנו ולטובת החברה כולה יחד עם זאת לא לשכוח את היהלומים שנמצאים בביתך ,קרי בני משפחתך ,התייחס אליהם ,באהבה רבה ותשומת לב מירבית, שזה חשוב ביותר לקיום הקן המשפחתי .
לעיתים , תוך כדי הלחץ שבפרנסה , אנו נוטים להזניח את התא המשפחתי, במודע או ,שלא במודע .
לכן אומרת לנו תורתנו הקדושה ''לא רחוקה היא ממך'',קרי היחס לתא המשפחתי הוא הבסיס לחיים.שיש בהם סיפוק ואושר ורצון לאחר מכן להעניק לחברה כולה את הטוב שיש לך ובך.
בפסוקים י''א -י''ד כתוב ''כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא .לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה.כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו ''.
אנו מורים והורים צריכים לחנך את תלמידינו ,ילדינו ,לא לחכות למישהו שיעשה את העבודה בשבילנו כדי שנצליח במשימתנו , ילדינו ותלמידנו צריכים לדעת לקחת את האחריות על עצמם בעצמם
ראשית לחשוב מה הם אומרים ''בפיך ובלבבך'' ורק לאחר מכן לבצע ,יש לזכור ולהזכיר, לנו לתלמידנו ולילדינו, שלמחשבה ולדיבור יש כוח עצום לגבי המעשים שלנו בהמשך הדרך ויש להם השפעה גדולה מאוד על הסובבים אותנו : ההורים ,המורים וכל אחד שאנו בקשר חברתי איתו כפי שכתוב בספר משלי פרק י''ח פסוק כ''א " מות וחיים ביד הלשון ואהבה יאכל פריה''
'' לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו ''.
בפרק ל' פסוק י''ד כתוב '' בפיך ובלבבך לעשותו'' ',קרי אם תתכנן היטב את מהלכיך בחיים ,יהיה לך יותר קל לבצע את המשימה שהצבת לעצמך גם אם היא לא קלה ,צעד צעד, בהדרגתיות ,שלב שלב, כמו המעבר בין מים קרים מאוד למים חמים מאוד ,אסור שזה יעשה בבת אחת ,כי אחרת זה יהיה מתכון לכישלון , כמו באהבה שצריכה להיות מובנת לאורך זמן ,עמוקה ואמיתית ,ללמוד את החוזקות ואת החולשות של כל אחד מבני הזוג ואז בסוף התהליך יהיה חיבור מושלם .
,השבוע בפרשת ניצבים אנו נמצאים בשלב של עצירה ''נצבים '' לעמוד יחד ולחשוב מה עשינו נכון לטובת עצמנו ולטובת החברה כולה ,לעשות חשבון נפש עמוק ,במיוחד בימים טרופים אלה ורק לאחר מכן אפשר להמשיך לצעוד לכיוון פרשת וילך.
אסיים בדבריו של אלברט איינשטיין מגדולי המדענים בכל הזמנים שאמר, ''עיקר מהותו וערכו של היחיד אינו בזכות היותו יצור מובדל ,אלא בזכות היותו חלק מציבור אנושי גדול''
שבת שלום לכולם , שנמשיך להיות מאוחדים אבל לא אחידים ,באהבה גדולה חג שמח רק בריאות ואושר ממני חדד בועז.
&
הרב אבי רזניקוב רב המרכז הרפואי איכילוב תל אביב
פרשות "נצבים - וילך" נקראות יחד במרבית השנים, ויש הרואים בהם פרשה אחת, שלפעמים מחולקת לשנים.
פרשת ניצבים פותחת במילים "אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' א-לוקיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל…לעברך בברית ד' א-לוקיך… ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ד' א-לקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כ"ט ט'). החשיבה הפשוטה, הנפוצה בקרב האנשים אומרת שכל אחד צריך להיות אחראי על מעשיו הוא, ואין קשר בין תוצאות מעשיו לבין טובת הציבור/
הפילוסופיה המדינית הקלאסית ראתה באדם יצור חברתי-מדיני מטבעו. לעומתה, ראשון הפילוסופים המדיניים המודרניים, תומס הובס (1679-1588) ראה בכינון המדינה את החלצותו של האדם מן הטבע – חברה, כך טען, היא יצירה אנושית מלאכותית. על פי הובס, המוטיבציה להקמת חברה מדינית מונעת מהתודעה של האדם שב"מצב הטבע" "כָּל דִּאַלִים גָּבַר", או בלשונו של הובס "מצב אומלל של מלחמה" כלומר מתוך הפחד ממוות אלים.
זוהי התמצית של המהפכה התודעתית העומדת בבסיס תפיסת העולם המודרנית – האינדיבידואל הוא היחידה ממנה בנויה החברה והוא קודם לה בחשיבות, כלומר הוא מקורה ואבן היסוד שלה.
התורה מציבה מבקשת ערבות הדדית, אחריות לא רק על עצמך. פרופ' מישיבה אוניברסיטה בניו יורק הבחין בין מלכות טוטליטארית ומלכות דמוקרטית. לדבריו, העובדה שאדם גר במדינה דמוקרטית, בה כל אזרח הוא גורם משמעותי במערכת המדינית, הופכת אותו למעין "בעל דבר" ביחס למה שמתרחש במדינה, אם כן, ייתכן שהמערכת הדמוקרטית מגבירה את הערבות ההדדית הקיימת בין האזרחים. כללו של דבר, עולה מדברינו, שמאז קום המדינה התעצמה והשתכללה הערבות ההדדית של העם היושב בציון. הדבר מטיל עלינו אחריות כבדה והמשימה איננה פשוטה,
אנחנו בסיומה של שנה מאתגרת, הסולידיות והערבות ההדדית שעמדו בעיקר למבחן אל מול אויב חיצוני, מופנים כעת פנימה. בל נשכח חריף ככל שיהיה המאבק לא מדובר במאבק עם אויבים.
אני מקווה שבשנה הבאה עלינו לטובה נגיש כתף חמה לא רק כדי להתחסן אלא הגם כדי לגלות חוסן
הרב אבי רזניקוב.
החברה לחקר המקרא מאחלת ומברכת את כל בית ישראל בברכת שבת שלום ובשנת שלום שלווה ואחווה
