רעיונות לשבת פרשת פנחס-תשפ"ב-מבית החברה לחקר המקרא. דר' זאב (ווה) פרידמן-אין יותר שלם מ-ו' המקוטעת &מייקל אייזנברג-נחלה למשתייך. & יגאל גור אריה- חינוך וענווה &חיים קופל- פתרון, פתרון יסודי&הרב עמיהוד סלומון-במסר מוקלט-כולם מדברים שלום"

הרב עמיהוד סלומון- במסר מוקלט לשבת פרשת פנחס - תשפ"ב. - "כולם מדברים על שלום"
https://youtu.be/lLysojQemtg

פרשת פנחס – "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" – אין יותר שלם מהאות ו' המקוטעת

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

בתנ"ך ישנם בקירוב: 22,864 פסוקים, 306,757 מילים, ו-1,202,972 אותיות. מתוכם בחמישה חומשי תורה: 5,845 פסוקים, 79,980 מילים, ו-304,805 אותיות.( המקור: ספירת המילים והאותיות - על פי תוכנת פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן, ועל פי ספירתו של הרב יעקב שור, במשנת רבי יעקב, פיעטרקוב ה'תר"ץ פרק ד' אות ג').

בידוע, שאות אחת בתורה שכתובה באופן משובש, כגון- הדְּיוֹ איננה מכסה את כל האות, או עיצוב האות מעוות, או חסרה אות. כל אלו נובעים כתוצאה מטעות סופר הסת"ם בכתיבתו את ספר התורה, או גם כתוצאה משחיקה של קלף ספר התורה , במהלך השנים. אות אחת משובשת או מעוותת , פוסלת את כל ספר התורה לקריאה , עד לתיקון השיבוש , על ידי סופר הסת"ם. לאורך הדורות ,ההקפדה היא על קוצו של יוד, תחת זכוכית המגדלת. ספר התורה על מילותיו ואותיותיו חייב להיות שלם. לא אחת במהלך קריאה בתורה, נתגלה שיבוש במילה או באות ואז ספר התורה פסול ויש להביא ספר תורה אחר במקומו , להמשך הקריאה.

והנה פרשתנו חושפת לנגד עינינו, אודות אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה במילה – שלום . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.

נשמע מדהים , אכן. לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שלום, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן האות- ו', היא מקוטעת.

כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו'.

אירוע מיוחד זה הנושא כאמור, את השם- ו' קטיעא, ראוי להתעמק בו בנתיב המשמעות ולאו דווקא, בנתיב הטכני עיצובי.

האות – ו', במילה- שלום, משתקפת לה בטקסט הפותח את פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם ( ראו בטקסט בחומש וגם בקלף ספר התורה, שהאות ו' היא קטועה בליווי ציון כוכבית בתחתית הדף בחומש- ו' קטיעא), וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."( (במדבר, כה', י'-טו').

מסורת נפלאה של האות ו' בפרשתנו- ו' קטועה, השתמרה אלפי שנים. כך למדנו בתלמוד במסכת קידושין דף סו' עמ' ב': " בעל מום דעבודתו פסולה ( עבודת הכהן במקדש), מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא ( התורה בפרשתנו) לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב? אמר רב נחמן- ו' דשלום קטיעא היא". דומה שכך רצה הקב"ה לכתוב בכוונת מכוון, ו' קטועה וללמד אותנו הלכה לגבי כוהנים, שהיא מגובה במסורת שעברה באופן כה מדויק, שמילה אחת בתוך ספר התורה נכתבה על ידי ו' קטועה וזה השתמר מדור לדור, עד ימינו אלה ללא שינוי.

הנה הלימוד הגדול מהאות ו' הזעירה והקטנה כשהיא נראית לעינינו במבט ראשון כבעלת מוגבלות וחיסרון- ו' קטיעא. אך למעשה שליחותה ותפקידה בתיקון עולם – הוא שלם. דווקא תבוא האות ו' הקטועה והפגומה ותלמדנו – אין יותר שלם מאות שבורה ומקוטעת. תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו, שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום. כך האות קוראת לנו- בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי.

הנה כי כן, תבוא זאת הקטנה- האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא חוזקתה ועוצמתה.

הבה נציג לימוד זה, בשלושה מופעים בפרשתנו.

המופע הראשון- ו' קטיעא- של אירוע שבין פרשה לפרשה.

כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב...הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל...וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף." (במדבר, כה', א'-ט' ).

אירוע כה דרמטי שמחבר את שתי הפרשות ב 15 פסוקים, המשתרע משני עברי שתי הפרשות (בלק ופנחס) בפרק אחד. האם לא היה ניתן לכלוא הכול בפרשה אחת ולא שתים? מדוע היה צורך לקטוע את האירוע הדרמטי , לשתי פרשות?

דומה שקטיעת האירוע לשתי פרשות, היה מחויב המציאות.

היה צורך לעשות פסק זמן, לקחת נשימה ולהכיל את עוצמת הדרמה שכותרתה: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". יש כאן שבר עמוק שמטלטל אותנו נפשית ומוסרית מאופוריה של : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים", שרש"י מתאר זאת:" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה". מוסר ,צניעות והתנהלות בין אדם לחברו, במלוא תפארתן.

לעבר התדרדרות דרמטית לזנות, לתחתית ושפל המוסריות המנהיגותית של נשיא שבט שמעון: "הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית". כך מתרחשת גם מגפה ובתוך כל הכאוס, מזדקרת מנהיגותו של פנחס ומעשה קנאותו ואז נעצרת המגפה,המסיימת את הפרשה הקודמת. כנראה שגם לקב"ה ולא רק לבשר ודם, היה צורך להירגע, להכיל ולעכל את עוצמת האירועים, הדרמה והמעבר החד - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בנקודה זאת עוצרים ולוקחים פסק זמן. חותכים את פרק כה' לשתי מערכות עם הפסקה ביניהן ולאחר שמעט נרגעים, מתחילים בפרשה חדשה - פרשתנו, פרשת פנחס. בפרשה הקודמת איננו יודעים פרטים אישיים מיהו המנהיג שסרח ומיהי בת המלוכה המדינית. כל זה מתברר בפרשתנו בפתיחתה : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם .כך אנו מתוודעים לראשונה לפרטים האישיים של "גיבורי" האירוע:" וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."( (במדבר, כה', י'-טו').

הנה כי כן, קטיעת האירוע בין שתי הפרשות, הוא סוג של – ו' קטיעא, שמעיד על שלמות ולא על חיסרון. המעיד על חוזקה ולא על חולשה. על מנת להמשיך הלאה, יש לא אחת, לקחת פסק זמן והפסקה, על מנת להפנים ולהטמיע האירוע הדרמטי והשלכותיו, ללמוד ולהפיק לקחים, לאסוף כוחות, להתחדש ולנוע קדימה, תוך ראיית העתיד באופן חיובי ואופטימי – שלם ושלום.

המופע השני – ו' קטיעא שבין קַנָּאוּת לקַנָּאוּת

הנה ו' קטיעא, היודעת לקטוע קַנָּאוּת כאורח חיים ןיודעת גם לקטוע קִנְאָה שאף היא עלולה להיות הרסנית. כאזהרתו של רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר :הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם ( אבות,ד',כא').

האות ו' במילה-שלום של פנחס לכאורה לא שלמה. מדוע? בגלל שהקב"ה איננו אוהב קנאים. אבל באירוע המיוחד שלפנינו, הקנאות שהיא חיסרון, קיבלה מהעליונים, באופן חריג וחד פעמי, מעמד של – שלם. שאכן, הייתה כאן ללא ספק קנאות חיובית וטהורה- לשמה , שאיננה נגועה בשיקולים זרים ואישיים, אלא כל תכליתה היה להוכיח- שגם הקנאי מסוגל בנסיבות מיוחדות, בחסות האל, להביא את השלום. מי היה מאמין שדווקא הקנאי, שאיננו אהובו של הקב"ה, דווקא הוא, זה שיזכה למעמד אלוקי , של מבשר השלום והבאתו. מי היה מאמין שדווקא מנחם בגין ( 1913-1992 )ראש ממשלתה של ישראל בימים ההם, שהצטייר בעיני לא מעטים כקיצוני וכקנאי, הוא זה שיביא את השלום עם מצרים.

כך הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ), מאיר את ו' הקטיעה בברכת השלום לפנחס הקנאי בפרשתנו- "שהיא כרפואה למחלת הקנאה- ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש העז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא העניין לפוקת לב "( העמק דבר,כה',יב')

המופע השלישי – ו' קטיעא שבין צביעות לצניעות , שבין צדיקות לישרות.

האירוע הדרמטי שהחל בסופה של פרשת בלק וזוכה להעצמה בפתחה של פרשתנו, שימש "מקרה מבחן" לדורות הבאים בנתיבי דברי הימים של עמנו.

בימיו האחרונים, הבין המלך והכוהן אלכסנדר ינאי( 127-76 לפנה"ס) כי שגה וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: "אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי סוטה כב' עמ' א').

תופעת הצביעות כבר נולדה לה בפרשתנו ומוטמעת במעשה הקנאות של פנחס . הקב"ה שונא אנשים צבועים ובפרט מנהיגים צבועים. מעשהו של פנחס קורא תיגר כנגד אלו העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.

פעם אתה פרסונה מסוגו של ד"ר ג'ייקל ופעם אחרת אתה פרסונה מסוגו של מיסטר הייד.

הצביעות עוטה על פניה מגוון של מסכות, הכול בהתאם לנסיבות ולצורך האישי.

הנה ו' קטיעא ,שבין צביעות לצניעות, שתפגיש אותנו עם צניעותו של משה המנהיג, במקרה של בנות צלופחד בפרשתנו: " וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר.....וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ... תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'". משה המנהיג הגדול, יודע להגיד לבנות צלופחד בצניעות: "לא יודע. אני לא המחליט, המנווט והמנחה הבלעדי. גם אני לא מושלם. אינני מתבייש לומר לכן: "אינני יודע. אפנה לקב"ה ואשאל אותו" -וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'."

שבת פרשתנו סמוכה לימי בין המצרים, שראוי ללמוד וללמד, את לקחי הזיכרון מימי ערב חורבן הבית השני. וכך פירש גם הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים ...ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שה' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".

הנה כי כן, ו' קטיעא יודעת לקטוע בין צביעות לצניעות, כפי שהיא יודעת גם לקטוע, בין צדיקות שאולי עומדת במבחן משפטי פורמלי, לבין העדר יושרה שאיננה עומדת במבחן הישרות המוסרית והדוגמא האישית והציבורית.

אכן, אין יותר שלם, מחובר ואמיתי, מו' קטועה וחסרה.

שבת שלום ומבורכת

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות

zeev@melabev.org https://www.melabev.o rg.il/articles-2/parashat-shavua/

&

פרשת פנחס - תשפ"ב - נחלה למשתייך-מייקל אייזנברג- מנהל קרן הון סיכון אלפא.

בפרשת פנחס, לקראת סוף המסע אל ארץ ישראל, נערך מפקד אוכלוסין ונסגרת רשימת מקבלי הנחלות:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל… אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

למרות שהמפקד מתחיל בספירה של אנשים ומסתיים במניין הפרטים המדוייק 601,730 ההוראה בסוף קובעת: "לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ". היות שלאורך ארבעים הפסוקים של תיאור המפקד הוזכרה המילה 'משפחה' למעלה משמונים פעמים (!) נראה שלפנינו מודל מורכב ששם לו למטרה חלוקה שוויונית בין הפרטים ומצד שני נוגע במעגלי שייכות - משפחה' שבט ועם. אם לא די בכך פקטור נוסף שצריך לשקלל הוא הגרלת 'נחלה למשתכן'. הגורל - איזה שבט יקבל איזה אזור - מדגיש פעם נוספת את חשיבות המסגרת השבטית.

מסתבר שבדיוק בשאלת היחס בין הפרמטרים השונים פנו בנות צלפחד למשה בתביעה הבאה:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.

מצד אחד, בנות צלפחד, או אביהן שמת, אינן חלק מרשימת אנשי הצבא שעתידים להלחם על הארץ, לכבוש אותה ולהיות זכאים אישית לנחלה בה. מצד שני, אביהן משתייך למשפחה ולשבט והן הממשיכות שלו. נוכח המתח שבין הזכויות השונות, משה פנה בשאלה לה'. התשובה שקיבל היתה חדה וברורה - אכן אסור לגרוע אנשים ומשפחות מתוך החברה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". בהתאם לכך, הזכות לנכס והמיקום של הנכס, חשובים לא רק כהון ששווה כסף. הענקת הנחלה משרתת את ערך החיבור שבין הפרטים, את השייכות, את שותפות הגורל והקהילה שנבנית. (לכן, בהמשך בנות צלפחד נענו לדרישה להתחתן עם בחורים מתוך שבט מנשה, על מנת שהנחלה לא תעבור לשבט אחר.)

אם רוצים לבנות קהילה מאוחדת חשוב לשמור על גם על שוויון ועל צדק. בשנים האחרונות במסגרת מחיר למשתכן הופעלו טריקים שונים על מנת להעניק נכס בר-השגה בהגרלות והנחות מסוגים שונים לזכאים ולאו דווקא בשיוויון הזדמנויות או בשיטתיות מערכתית. הפרמטר של השייכות אומנם נכלל בתוכנית, וניתנת עדיפות לבני המקום, אבל זה רק אם במקרה מוקם פרוייקט של מחיר למשתכן באזור בו גרתם בשנים האחרונות. כל זה במקום לפתור את מצוקת הדיור בצורה שיטתית - קביעת חוקים ברורים לכולם כמו מסלולי הירושה המוחלטים והאחידים שנחקקו בעקבות פנייתן של בנות צלפחד: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. י וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

בתרגום לימנו, במקום שיטת ההזדמנויות - שכל פעם מאשרים פרויקט אבל אף אחד לא יודע מתי זה יקרה או אם יהיו ברי מזל - מומלץ לקבוע מראש כמות של היתרי בניה שינתנו כל שנה וזמן צפוי וקצוב שהרשויות חייבות לנפק אותן, ושיכסו את כל האזורים. יש לחייב את כל הרשויות לעמוד בצפי בקצב הנדרש למתן היתרים. הדבר ירגיע את השוק וימתן עליות מחירים שנובעות מביקושים של 'רצים לדירה' הצופים מחסור גם בעתיד וגורמים לסחרור.

במקביל, נכס בארץ עשוי לקשור יהודים מכל העולם ולחברם לעם ולארץ. אינני בעד דירות רפאים ואני כן בעד שייכות. ולכן חשובה הכוונה לבוא ולהתיישב וגם המעשה - מי שבא מחו"ל וקונה פה נכס שגם יהיה חלק ויתרום. אם מישהו קונה דירה ומבטא רק ככה שייכות, שישלם כאן יותר מיסים, או יתנדב בשירות לאומי שלושים יום בשנה (כן, גם אם הוא או היא מבוגרים). השייכות והשיטה הם המהות. הטריקים להנחות או סתם נכס נדלני הם אמצעים. בלי המהות, האמצעי הוא יתום.

אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
וגם תזכורת קטנה שניתן לרכוש ספרי החדש על ספר במדבר ״חלב דבש ואי וודאות״ בלינק הזה.

מייקל אייזנברג.

&

פרשת "פנחס"-תשפ"ב - יגאל גור אריה.

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ."

ארבע מילים שהן מהאופטימיות ביותר בתורה מופיעות בפרשה" "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קרח חיים וקיימים. קורח כזכור, ניהל מחלוקת עזה נגד משה. רבים מתו באותו מאבק יצרי וכוחני, ועד עתה חשבנו שקרח וכל משפחתו ומקוריו נספו באותו אסון, והנה, מתברר שבניו של קרח, רגע לפני מותם, התחרטו, רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם " ממש ברגע האחרון הם קלטו את *הטעות* הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת מהמאבק– לכן ניצלו ולא מתו יחד עם כולם.

המסר הוא ברור: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם שהכל נראה אבוד. גם אם טעית והסתבכת אפשר לחשב מסלול מחדש, ולומר באומץ: די, טעיתי, אני חוזר בי. גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאבא כריזמטי ואפילו כשמלחמה מסביב כבר החלה. עובדה: בני קרח לא מתו.

כאשר חולקה הארץ לשבטים, טענו בנות צלפחד- אבינו מת במדבר ולא קבלנו נחלה. הוסיפו חמשת הבנות. אבינו נפטר ללא בנים זכרים, לפי ההלכה שחודשה לא תהיה להם נחלה (כי הן נשים ולא גברים)- הן ביקשו לרשת את נחלת אביהם.

ומדוע ייגרע חלקנו?! והוסיפו 'אבינו לא היה בעדת קרח' .

משה לא ענה להם בעצמו, הוא חש כי הרמז שאביהם היה מאוהדיו מהווה שוחד, ולכן הינו מנוע מלהתערב .

*ללמדנו ניקיון כפיים ,זה ערך עליון וחשוב*.

*לו יהי ומנהיגנו ילמדו ערך של ניקיון כפיים מהו, צניעות, ענווה, יושר וללא שוחד....*

*הכל עיניין של חינוך* !!!!

מתפלאים שהנוער .....

שלגיה ישנה עם שבעה גברים בהפקרות.

טרזן הסתובב עירום בג'ונגל.

פינוקיו לא מפסיק לשקר.

עמי ותמי שורפים מכשפה .

סינדרלה חוזרת הביתה אחרי חצות .

בת הים מתחילה עם גבר זר בעודה קטינה .

זהבה פורצת לבית של 3 דובים.

היפיפייה הנרדמת מתנשקת עם גבר שלא הכירה .

כיפה אדומה שמה קצוץ על האזהרות של אמא שלה .

*ואנחנו סיפרנו לילדנו את כל הסיפורים האלו?????*!!!!!

שבת שלום!

שבת שלווה וענוגה !!

יגאל גור אריה

&

פתרון ופתרון יסודי -פרשת פנחס תשפ"ב חיים קופל

1) פרשתנו פותחת בציון מעשהו של פינחס, בפרשה הקודמת והפרס אותו הוא קיבל. "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם..לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (כ"ה..י"א-י"ב). התורה מציינת לשבח את מעשה הקנאות שעשה פנחס, פעולה לא פשוטה, מסוכנת לכשעצמה מה עוד שהוא לא פילג את העם, אלא פעל בתוך בני ישראל, בכדי שכל העם יחדל ממעשי הזנות וישוב אל ה'.

2) בדרך כלל מעניקים את הפרס באותה מסגרת בה בוצע המעשה. לפי זה היה מתאים לתת לפינחס את "אות הקנאי" או "אות המלחמה", אבל "אות השלום" זה לכאורה דבר והיפוכו?!.

3) שאלה נוספת: הרי גם משה "עמד בפרץ" והציל את בני ישראל כמה פעמים: "בחטא העגל " כשהקב"ה אומר: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב-י) משה מתפלל לה' ואף מוכן למסור את נפשו למענם: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (ל"ב-ל"ב) וה' סולח.

4) וכן "בחטא המרגלים" כשהקב"ה אומר:" אכנו בדבר ואורשנו"(במדבר י"ד-י"ב), מעלה משה טיעונים שונים עד שהקב"ה סולח: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (י"ד-כ). בכל זאת לא קיבל משה כל פרס על מעשיו להצלת עם ישראל, ודאי לא פרס לדורות, כמו שקיבל פנחס.

5) בתשובה לשאלתנו הראשונה נראה שקנאי אמיתי, לא שש אלי קרב ומטרת פעולתו היא להשיב את העם למסלול הנכון ולהשיב את השלום על כנו. לכן אם קנאותו הצליחה והשלום חזר למחנה, אין יותר מתאים ממנו מלקבל את "אות השלום". שלום ניתן להשגה גם לאחר ניצחון ועמדת כח. (ראה בהרחבה רש"ר הירש בתחילת פרשת פינחס).

6) על שאלתנו השנייה עונה "המגיד מדובנא" כדרכו במשל. מעשה ביהודי שניקלע לקשיים כספיים ולא היה מסוגל לפרוע חובותיו לספקים. אחד מידידיו השתדל אצל הספקים והם הסכימו לדחות את פירעון החוב בכמה חודשים. ידיד אחר השקיע יותר מחשבה וזמן, ניתח את המצב הפיננסי והציע לספקים לוותר על חלק מהחוב ולקבל את היתרה בתשלומים. ואומנם הספקים הסכימו לקבל את הצעתו. ברור שהידיד השני עשה עבודה מועילה יותר. כי הראשון רק דחה את פתרון הבעיה והחוב נשאר כמו שהיה. אך השני פתר את הבעיה מהיסוד והחוב נפרע.

7) כך בהבדל בין משה לפנחס. משה רבינו מנע אסון מיידי על כלל ישראל, אך לא ניקה את החטא מיסודו ושֹׁרֶשׁ הכעס לא עבר. ואומנם על חטא העגל נאמר:" וביום פָּקְדִי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב-ל"ד) והגמרא אומרת שאין פורענות שבאה לעולם שאין בה חלק מחטא העגל (סנהדרין ק"ב.). וכן לגבי חטא המרגלים גם לאחר הסליחה הוסיף הקב"ה:" חי אני אם יראו האנשים האלה את הארץ" (במדבר י"ד-כ"ג). משמע שהעונש רק נדחה, אבל כעס הבורא נשאר "כמוס ושמור".

8) אבל פנחס, מלבד זה שעצר את המגיפה, שיכך לגמרי את כעס הקב"ה, כמו עקר אותו מִשָּׁרְשׁוֹ. לכן זכאי הוא לפרס משמעותי, כולל לדורותיו אחריו. (מתוך "תוספת ברכה").

9) תשובות מפרשת בלק

א) ארבעה שמות שבהן מכונה ארץ ישראל בפרשה:"ישראל" (כ"ב-ב). "העם", "בני ישראל" (כ"ב-ג) "הקהל" (כ"ב-ד). מובא "בכלי יקר".

ב) בעלי חיים שמוזכרים בפרשה: "ציפור" (כ"ב-ב). "שור" (כ"ב-ד). "אתון" (כ"ב-כ"א). "בקר" (כ"ב-מ").

"צאן" (כ"ב-מ). "פרים" (כ"ג-א). "אילים" (כ"ג-א). "נחש" (כ"ג-כ"ג). "ראם" (כ"ג-כ"א).

10) שאלות מפרשת פינחס

א) "פינחס בן אלעזר" רש"י: לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון. השאלה: רש"י רצה לומר שאבי אמו עבד ע"ז, אבל למה הוא מביא את הדוגמא של "פיטום עגלים לע"ז" וכי זו פעולה אופיינית לע"ז?

ב) אלו שני פסוקים בפרשה מתחילים ומסתיימים באות "מ"?

שבת שלום

מחיים ק. מעדנים 188 פרשת פינחס תשפ"ב

תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com