אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.............................................................................................
פרשת פנחס- "יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה" -אחדות איננה אחידות - ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
משה ניצב בפרשתנו בשלהי מנהיגותו ונערך להעברת המנהיגות ליורשו יהושע:"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו...וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ... וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה ". (במדבר, כז', טו'- כג' ).
בדרך כלל הדיאלוג בין משה לקב"ה,מתחיל בתבנית:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר" .בפרשתנו, משה הוא זה שפונה אל ד' לאמור:" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ד' לֵאמֹר. זאת עדות מיוחדת לכך, שיש כאן אכן סיטואציה מיוחדת ודרמטית בעולמו של משה שיש לה משמעות יתירה לעולמם של בני ישראל.
מהו הפרופיל של המנהיג היורש שאליו מייחל ומצפה משה ושאותו הוא מציג לקב"ה?
רש"י נדרש למשמעות של - " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת ":"אמר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג, שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו " .
מיהו המנהיג היורש שאת הפרופיל שלו משרטט משה ?
משה איננו מבקש לאתר מנהיג מוחצן , שכוחו בעטיפה החיצונית שלו, המעוררת כביכול רושם חיצוני, אבל מתחת למעטפת נוכח מנהיג שטחי ,רדוד, מזויף ולא אמיתי. משה מבקש מהקב"ה שהמנהיג שיחליפו, יהיה בעל מידות, אישיות ויכולת של מסוגלות, להכיל את כווולם ,על השונוּת וההבדלים שבהם, מחד גיסא, אך גם בעל יכולת מעשית לדעת כיצד מחברים את השונות של צאן מרעיתו, לאחדות ולא לאחידות, מאידך גיסא.
תכונה זאת של מנהיגות המסוגלת לחבר ולאחד ולא להפריד ולשסע , מתחברת לברכה המיוחדת של - אחדות ולא אחידות, שנקראת:" ברוך חכם הרזים " .
מה מאפיין את אותו - "חכם הרזים" ?
במדרש תנחומא לפרשתנו, נאמר:"ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונין כיצד מברך? ... אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופיהם שווין זה לזה, כך אין דעתם שווין זה לזה. אלא כל אחד ואחד, יש לו דעת בפני עצמו ".
הראי"ה קוק ( 1865-1935) ב"עולת ראיה", מעמיק בברכת " חכם הרזים": " כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני האדם , יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהיכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם כן על המראה החיצוני של הגוף....ומכל מקום, דווקא על ידי השינויים, הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבניין העולם בתעודתו הראויה לו...מתקשרים ומתייחסים כל אלה ההפכים זה לזה , עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים, יצא בנין הרמוני מתאים מאד ".
הציפייה היא, למנהיגות של "גם וגם", שהמוטו שלה הוא - "אחדות איננה אחידות" ,שהאתגר המנהיגותי הגדול הוא – אחדות הניגודים לרקמה אנושית אחת- "היחד בצד הייחוד" . מנהיגות היודעת לחבר את הפרט אל הכלל, מחד גיסא, אך גם מנהיגות פלורליסטית, היודעת לכבד ולהכיל ציבור, שמאופיין בריבוד של תרבויות, דעות, גישות והשקפות עולם, מאידך גיסא.
הראי"ה קוק , מדגיש את ההרמוניה שבין הפרט לבין הכלל : "ואילו הייתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והייתה הפרטיות מתבטלת...ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חברו, כאילו הם מיותרים בעולם, ואילו הייתה דעתו קרובה כל כך לציוריו של חברו, כמו שהוא קרוב לשל עצמו, הייתה מתחלשת התייחדותו לעצמו, והיה חיסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה הייתה תוצאה לחיסרון השלמה אל הכלל כולו " .
הראי"ה קוק ב"עין איה" בפירושו לאגדות התלמוד במסכת ברכות, מדגיש את תכונת הסבלנות בהקשר לברכת הרזים:" שראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לעניין תכונות ודעות הפכיות מתכונותיו ודעותיו הוא".
הקריאה לאתגר האחדות מופנית - לראש מדינה, לראש קהילה, לראש ארגון ולראש משפחה.
הנה המבחן הבראשיתי של ראש המשפחה - אברהם אבינו, במבחן המשפחה האברהמית, המפוצלת באופן פיזי, רעיוני ורוחני.
מבחן מנהיגות המשפחה מבית מדרשו של אברהם ,דורש אחריות, מחויבות, סולידריות וערבות הדדית, למשפחה הפלורליסטית והייצוגים השונים שבה: ״וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט ...וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט, אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ; כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ ״ ( בראשית, יג', ט' ).
אברהם ולוט נפרדים גאוגרפית ולמרות הפערים הגדולים ביניהם, באורח החיים, בהשקפת העולם ובאידאולוגיה. בשעת מבחן כשאחיו ולוט בן אחיו של אברהם נתונים בצרה ובמצוקה, אברהם נחלץ להצילם מידי המלכים, תוך סיכון גופו - ״וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב ״.
תפיסתו של אברהם את ערך המשפחה- האחריות, הסולידריות והערבות ההדדית, לא יודעת גבולות ופשרות. למרות הפיצול והמרחק הגאוגרפי והאידאולוגי במשפחה, אברהם איננו עושה חשבונות, איננו עוסק בתיוג בני המשפחה השונים ממנו ובהדרתם, אברהם איננו שיפוטי או מכליל ובשעת מבחן הוא מסכן את נפשו ונחלץ לעזרתם. כך למדנו שיעור מנהיגות אודות האחריות לאחדות הניגודים במשפחה הבראשיתית מבית מדרשו של אברהם.
הנה לנו מתווה של פרקטיקה, למנהיגות המקדשת אחדות ולא אחידות, בפרשנותו של הרמב"ם 1138-1204: "מכיוון שטבע האדם מצריך שבפרטיו יהיה שוני כזה ולטבעו הכרחיים החיים בחברה, לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג ...עד שהשוני הטבעי יוסתר על ידי ריבוי התיאום...ואז החברה תהיה מסודרת"( מורה נבוכים, ב', מ').
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020 ) במאמרו על מנהיגות לפרשתנו מציג זאת בדבריו החדים: "מנהיגים אמיתיים אינם שואפים לכפות אחידות. הם מכבדים את הרבגוניות...משה מתווה לנו דרך התנהגות- כבדו את כולם בשווה. הקדישו תשומת לב מיוחדת לקבוצות שזרע פורענות של מרד טמון בהן. תנו לכולם להרגיש שמעריכים אותם. העניקו לכל אחד רגע במרכז הבמה, היו מופת אישי של ענווה. הבהירו לכול שמנהיגות היא בעיניכם שירות, לא מעמד. מצאו לאנשים בעלי נהיות לב מיוחדות דרכים לבטא אותן. הבטיחו שלכל אחד תינתן הזדמנות לתרום את תרומתו הייחודית...כולנו נבראנו בצלם אלוקים וכדמותו...בסדר החברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוקים, מנהיג אינו עומד מעל לעם. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה שהיא סמל התרבות המצרית. בסיסה של המנורה צר והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה...מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת".
הנה פרשתנו חושפת לנגד עינינו, גם את סיפורה של אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה בפרשתנו במילה – שָלוֹם . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.
לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שָלוֹם, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן האות- ו', היא מקוטעת.
כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו'.
"וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" (במדבר, כה', י'-טו').
תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו, שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום. כך האות קוראת לנו- בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי.
תבוא זאת הקטנה- האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא חוזקתה ועוצמתה להביא את השלום בתוכנו.
תבוא זאת האות המנהיגה - ו' הקטועה ותישא דברה- אמנם אני קטועה ולא אחידה , אבל יש בי כן אחדות ,במחויבות שלי לממש את תפקידי כאות ו' החיבור, לחבר אלי גם את אחי ואחיותיי, יתר האותיות שהן שונות ממני, לכדי אחדות והרמוניה של שלום שיש בו סולידריות וערבות הדדית.
גם במדינתנו שעליה חלמנו 2000 שנה , התפיסה הבן גוריונית, של כור היתוך, תרבות אחת , מדורת שבט אחת גדולה ואחידה, עוברת אף היא שינויים , לעבר מדורות שבטים קטנים .ראו ערך נאום השבטים של הנשיא ריבלין. האתגר המנהיגותי הוא, כיצד לדעת להכיל ולתכלל את השונות ,לכבדה ולתת לה לגיטימציה, אך גם לחבר אותה לכדי שלמות והרמוניה – אחדות ולא אחידות.
בימים אלו של ימי בין המצרים , שקהילת הזיכרון של עם ישראל , מתאבלת על חורבנם של שני בתי המקדש ושתי הגלויות, בגלל שנאת חינם ומשבר מנהיגות, נודעת חשיבות עליונה , למנהיגות שלא רק רואה לעיניים, אלא גם רואה ללבב . בימים אלו דומה אפוא שברכת - " חכם הרזים", היא עוד יותר רלוונטית ובעלת משמעות ומציבה אתגר למנהיגים.
הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית כותב: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שד' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הנה כי כן, מצופה ממנהיגינו לנהוג ביושרה, בעוז ובענווה, ברגישות יתירה במעשיהם, אך לא פחות מכך גם בדיבורם ,אל מול מציאות מורכבת של ריבוד דעות וגם של השקפות. כי מהם מצופה לנהוג כמנהיגות משרתת שאמורה להכיל בקונטיינר המנהיגותי שבתוכה, גם את אלו השונים והחריגים בעיניהם.
אל לנו לנהוג בהכללות, בשיפוטיות, בהחרמות ובהדרה, של אלו השונים מאיתנו בדעותיהם ובהשקפת עולמם ולהרחיקם מחוץ למחנה. מצופה ממנהיגינו לדבוק בדרכם של אברהם אבינו ,משה רבנו ,הרמב"ם והראי"ה קוק - " כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ ".
משה מאפיין את המנהיג, כרועה צאן בשדה: " וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
דגם המנהיגות שאליה מייחל משה - שאחדות איננה בהכרח אחידות, מתנגנת לה בהרמוניה בשירו של רבי נחמן מברסלב (1772-1810) ובלחנה של נעמי שמר( 1930-2004 ) על ניגון הרועה, המשקף לנו את ההרמוניה בשירת העשבים, באחדותם ולא באחידותם:"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
יגאל גור אריה -פרשת "פנחס"
"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ."
ארבע מילים שהן מהאופטימיות ביותר בתורה מופיעות בפרשה" "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קרח חיים וקיימים. קורח כזכור, ניהל מחלוקת עזה נגד משה. רבים מתו באותו מאבק - יצרי וכוחני, ועד עתה חשבנו שקרח וכל משפחתו ומקוריו נספו באותו אסון, והנה, מתברר שבניו של קרח, רגע לפני מותם, התחרטו, רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם " ממש ברגע האחרון הם קלטו את *הטעות* הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת מהמאבק– לכן ניצלו ולא מתו יחד עם כולם.
המסר הוא ברור: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם שהכל נראה אבוד. גם אם טעית והסתבכת אפשר לחשב מסלול מחדש, ולומר באומץ: די, טעיתי, אני חוזר בי. גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאבא כריזמטי ואפילו כשמלחמה מסביב כבר החלה. עובדה: בני קרח לא מתו.
כאשר חולקה הארץ לשבטים, טענו בנות צלפחד- אבינו מת במדבר ולא קבלנו נחלה. הוסיפו חמש הבנות. אבינו נפטר ללא בנים זכרים, לפי ההלכה שחודשה לא תהיה להם נחלה (כי הן נשים ולא גברים)- הן ביקשו לרשת את נחלת אביהם.
בין חרסי שומרון, בין השמות מופיעים שניים המוכרים מבנות צלפחד: חגלה ונעה, דהיינו נחלות בשומרון שנקראו על שמן.
ומדוע ייגרע חלקנו?! והוסיפו "אבינו לא היה בעדת קרח" .
משה לא ענה להם בעצמו, הוא חש כי הרמז שאביהם היה מאוהדיו מהווה שוחד, ולכן הינו מנוע מלהתערב .
*ללמדנו ניקיון כפיים ,זה ערך עליון וחשוב*.
*לו יהי ומנהיגנו ילמדו ערך של ניקיון כפיים מהו, צניעות, ענווה, יושר וללא שוחד....*
*הכל עיניין של חינוך* !!!!
מתפלאים שהנוער .....
שלגיה ישנה עם שבעה גברים בהפקרות.
טרזן הסתובב עירום בג'ונגל.
פינוקיו לא מפסיק לשקר.
עמי ותמי שורפים מכשפה.
סינדרלה חוזרת הביתה אחרי חצות.
בת הים מתחילה עם גבר זר בעודה קטינה.
זהבה פורצת לבית של 3 דובים.
היפיפייה הנרדמת מתנשקת עם גבר שלא הכירה .
כיפה אדומה שמה קצוץ על האזהרות של אמא שלה .
*ואנחנו סיפרנו לילדנו את כל הסיפורים האלו?????*!
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
&
הרב עמיהוד סלומון רב קהילה-סרטון על הפרשה - כולם מדברים על שלום.
&
פרשת פנחס - ישראל ובני ישראל- מייקל אייזנברג
פרשת פנחס פותחת בשבח למעשהו הנועז של פנחס:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
התורה איננה ספר היסטוריה אולם, נראה שפרשת פנחס מדבררת לנו את הגישה בה דגל תומאס קרלייל: תיאוריית 'האיש הגדול' בהיסטוריה. קרלייל טען שאנשים אשר חוננו ביכולות ותכונות יוצאי דופן והובילו לשינויים היסטוריים מרחיקי לכת, הם גיבורי ההיסטוריה. לדבריו, ההתקדמות האנושית הכללית משתקפת בדמותם ובפועלם של המנהיגים ופורצי הדרך.
פרשתנו מלאה בדמויות אלו. בנות צלפחד שערערו על חוקי הירושה וזכו לנחלה בארץ, יהושע, המצביא שניצח את עמלק והפך ממשרתו של משה למנהיג במקומו, דתן ואבירם שערערו על מנהיגותם של משה ואהרן, ער ואונן, ושרח בת אשר מוזכרים בשמותיהם הפרטיים בפרשת חלוקת הנחלות בארץ ישראל לאחר שלטוב ולרע השפיעו על ההיסטוריה.
עם זאת, הרושם שהתורה היא סיפורם של אנשים גדולים שמשנים את ההיסטוריה נכון רק חלקית. יש אנשים כאלו, אבל פנחס הוא בן אלעזר בן אהרון הכהן. מחלה, נעה, חגלה מלכה ותרצה הן בנות צלפחד בן חפר משבט מנשה, דתן ואבירם הם בני אליאב משבט ראובן, וכן הלאה. התורה טורחת לספר את הרקע ממנו באו כדי להראות שבהתחלה הם היו אנשים מהשורה, שטרחו ויזמו. אנשים כמו פנחס שנאמר עליו: "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה" זכו לציון שמם בתורה (לטוב ולרע). התורה אינה מתכחשת לכך שצריך מובילים - אנשים שמשנים את שגרת ההיסטוריה. אבל הבחירה שלה היא לא באינדיבידואלים גיבורי-על מורמים מעם כמו פרעה מלך מצרים או עוג מלך הבשן. גיבורי התורה באים מתוך העם. הם פועלים כיחידים בשם הרוב הדומם.
בפרשה הקודמת, פרשת בלק, שתי דמויות קרלייליות ניסו להשתלט על ההיסטוריה - בלק ובלעם. בהתאם לכך, עם ישראל כונה 'ישראל' ולאורך הפרשה כולה הפעלים התייחסו אליו בלשון יחיד. לדוגמה: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי"; "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ"; "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". בראי פרשת בלק עם ישראל הוא יחידה אחת מול דיקטטורים, אלימים ומבקשי רע שמשליטים את האג׳נדה שלהם על הציבור והעולם.
לעומת זאת, בפרשת השבוע העם מכונה "בני ישראל" וההתייחסות היא בלשון רבים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם"; "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב … כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"; "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם…"
מסתבר, שליחידים יכולה להיות השפעה רבה. פנחס הציל את העם ממגפה, בנות צלפחד השפיעו על דיני הירושה לדורות, יהושע עתיד להוביל את כיבוש הארץ, והפרטים שינחלו נחלות ויקריבו קורבנות יעצבו את עתידה הכלכלי-חברתי-ערכי של המדינה. לא בונים על גיבור-על שיוביל את כולם בהתאם להשקפתו, ועל פיו יקום ויפול דבר. אזרחים שונים יקחו אחריות וביחד יבטאו ויממשו את ערכי האומה.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
אנחנו בישורת האחרונה של חומש במדבר - האם קראתם את ספרי חלב, דבש ואי-וודאות ? מייקל אייזנברג.
&
ערוך מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. מקראות – בינה בתורה, ויקרא-במדבר:
פינחס משבט לוי - מול עצת בלעם וקריסת שמעון
"בשִטים" החל עם ישראל לאבד מייחודו!
שבטי מדיָן שישבו בנחל יבוק מצאו את עצמם בשכנות קרובה למחנה ישראל בערבות מואב; "בשִטים" (כ"ה, א), שהיו הקצה הצפוני של מחנה ישראל ששכן "מִבֵּית היְשִמֹת עד אָבֵל השִטים" (ל"ג, מט), נפגשו בנות מדיָן עם בני שבט שמעון.
שבט שמעון נותר לבדו מן הדגל שלו, משום שבני ראובן ובני גד החלו להתנחל בהר, במואב הצפונית ובגלעד! שבט שמעון החל להתיישב "בשִטים" (מול קיבוץ גלגל, מעבר לירדן), ולהתערות עם השכנים ועם בנותיהן.
"המַגֵפה" שפרצה פגעה בעיקר בשבט שמעון!
במפקד 'במדבר' נמנו בשבט שמעון 59 אלף ו-300 גברים יוצאי צבא, ואילו במפקד 'פינחס' החותם את אסונות המדבר נמנו בשבט שמעון רק 22 אלף ו-200; פער נורא של 37 אלף ו-100; אין פער כזה בשום שבט אחר, והפער גדול הרבה יותר מ-24 אלף שנפלו במגפת פעור (ובהם ככל הנראה גם נשים וילדים).
"המַגֵפה" הייתה רק 'קצה הקרחון' של מערכה קשה שכללה בתוכה גם התנפלות מדיינית תוך ניצול החולשה; זה מסביר את הציווי למשה לצרור את המדיינים "בנִכלֵיהם אשר נִכְּלוּ לכם על דבר פעור", ולא להמתין לנקמתם הצפויה "על דבר כָּזבִּי בת נשיא מדיָן אֲחֹתָם הַמֻכָּה ביום המגפה על דבר פעור" (כ"ה, יח).
הרקע לכל האירועים המתוארים בפרשיות בלק-בלעם-פינחס הוא הניצחון הישראלי המדהים וקריסת ממלכת סיחון, שהשפיעו מאוד על עמי האזור!
מאז ועד היום ניצחון ישראלי מזעזע את עמי האזור ואת העולם.
מקריאה מדויקת מסתבר ש"זקני מדיָן" (כ"ב, ד; ז) הם המפתח – באזור נחל יבוק (ממזרח לירדן) ישבו שבטי מדיָן (הצפונית) עוד מימי אברהם (בראשית כ"ה, א-ו); משם הם פשטו על עמק יזרעאל והגליל התחתון בימי גדעון (שופטים ו'-ז'); לפני הופעת בני ישראל הם היו הבסיס התומך לשלטון הכיבוש של סיחון "מלך האֱמֹרי", כנרמז בספר יהושע (י"ג, כא: "נסיכי סיחון"); עם קריסתו הם ניסו ליצור קואליציה עם מואב לגירוש הישראלים הפולשים.
בלק מלך מואב ו"זקני מדיָן" חשבו שהמדיָנים מצפון, ומואב מדרום, יוכלו להכות את ישראל בכוחות משותפים, אם רק יקבלו את ברכתו של 'בלעם בר בעֹר', החוזה הידוע במיוחד בקרב המדיָנים, וקללתו לפולשים תביא לחיסולם.
אבל לבלעם היה ספק גדול ביחס לפתרון צבאי נגד הישראלים עם עוצמתם המדהימה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כ"ג, כד).
הרקע המלא התברר יותר עם מציאת 'כתובת בלעם'1] בכתב עברי עתיק, במוצא נחל יבוק (מול מושב ארגמן, בבקעת הירדן המזרחית), בתוך מקדש מדיָני (מימי המלוכה); וכך נאמר בפתיחת הכתובת:
ס]פר בלע]ם בר בער] אִש חֹזה אֱלָהִן .] הֻא... בליל...
בהמשך הכתובת מתואר שבלעם קם 'מן מחר', צם ובכה בגלל אסון צפוי, סיפר לבאים אליו וחיפש דרך פיתוי למניעת האסון; הפתרון של 'בלעם בר בעֹר' לאסון הצפוי (שלא התפרש בכתובת), היה ב'משכבי עלמיך' (=זנות של צעירים וצעירות).
עצת בלעם, פיתוי הבנות המַגֵפה בשִטים
מכל זה ברור, שבלעם פנה לדרך הפיתוי והזנות הפולחנית הנפוצה בתרבות הכנענית. מכל רעיונות המלחמה של בלק בקואליציה לוחמת של מואב מדרום ומדיָן מצפון, הוא העדיף את בנות מדיָן כלוחמות פיתוי: "הן הֵנה היו לבני ישראל בדבר בלעם... על דבר פעור" (ל"א, טז); לכן יהרגו לוחמי ישראל את בלעם בסוף המערכה (ל"א, ח).
משה וזקני ישראל ידעו לפעול רק בדרך המשפט (כ"ה, ד-ה), ולכן היו חסרי אונים: "והֵמה בֹכים" (כ"ה, ו) מול ההתרסה של "זִמרי בן סָלוּא נשיא בית אב לשִמעֹני"! (כ"ה, יד); רק קנאת פינחס שעשה דין בלי משפט, היא שעצרה את "המַגֵפה", והיא שהביאה לו "ברית כְּהֻנַת עולם" (כ"ה, יג).
פינחס משבט לוי הוא שקם מול מחוללי "המַגֵפה" משבט שמעון!
אולם יש סכנה עצומה בדרך זו –
פינחס עצמו כמעט הוביל למלחמת אחים עם בני ראובן ובני גד בגלל המזבח שבנו "אל גלילות הירדן" מחוץ למשכן (יהושע כ"ב, י-כ); רק חכמתם ויושר אמונתם של שבטי עבר הירדן (שם, כא-לד) מנעה אסון!
חכמה כזאת לא נמצאה בקרב שבטי ישראל מול בני בנימין בפרשת הפילגש בגבעה (שופטים י"ט עד כ"א), שהרי שם נאמר:
וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּ-ה', וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם;
וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר:
הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל... (שופטים כ', כז-כח)
שאלתו של פינחס שם לא הייתה אם נכון לצאת למלחמת אחים כזאת, שהרי השאלה העקרונית לא נזכרה כלל בתחילת המערכה (כ', יח; שם שאלו רק "מי יעלה לנו בתחלה?"); השאלה של פינחס הייתה רק האם יצליחו להכות את בנימין ביום השלישי, אחרי שמתו ארבעים אלף מלוחמי ישראל בשני הימים הראשונים. על זה אמר ה': "עלו כי מחר אתננו בידך"וכמעט "נגדע" שבט בנימין (כ"א, ו).
התוצאה הייתה הרחקת בני אלעזר מן הכהונה, ובשילֹה כבר היה עֵלי, מבני איתמר לכהן גדול. רק אצל דוד ושלמה חזר צדוק מבני אלעזר אל הכהונה הגדולה.
מתתיהו אבי החשמונאים הציג את פינחס כדוגמת מופת בהריגת היהודי שהסכים לזבוח לאליל היווני במודיעין, ועימו נהרג גם נציג הממלכה הסלווקית, שכפה את צו המלך (מקבים א פרק ב' כו), וכך פתח גם צוואתו לבניו (שם נ-נג); אולם הפיכת הקנאות של מתתיהו בשעתה, לשיטה מול השלטון הרומי, הובילה למלחמת אחים ולחורבן בית המקדש השני.
דרכו של פינחס הפכה דגם לקַנָּאים בכל הדורות, אך על זה היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק אומר: "קַנָּאוּת כהתפרצות חד פעמית, יכולה להיות הצלה – קַנָּאוּת כשיטה, בשום אופן לא!"
מתוך א' רופא, ספר בלעם (ירושלים תש"מ), עמ' 63-61 – בסוגריים השלמות ברורות], הניקוד שלי.
ברור מן הפרשה, שתשובות באורים ותומים קיבלו רק לפי השאלה בניסוחה, וכך אמרו חז"ל (שבועות לה, ב), שבני ישראל 'לא ביחנו', כלומר לא דייקו בשאלה (ביומיים הראשונים), ולכן נכשלו בקרבות אף שקיבלו מענה לעלות.
עלי הכהן לא נזכר ביחס של בני "פינחס בן אלעזר" עד "הַגלוֹת ה' את יהודה וירושלִַם ביד נבוכדנאצר" (דברי הימים א ה', ל-מא); וראו על אביתר (מצאצאי עלי) בשמואל-א (כ"ב), בשמואל-ב (ח'; ט"ו) ובמלכים-א (ב', כו-כז). הרב ד"ר יואל בן-נון
&
רו"ח יעקב זיצר -חיפה
בפרשתנו״פנחס״נושאים רבים כאשר שנים מהם עוסקים בהעברה שבין הדורות: העברת הפקוד וההנהגה ממשה ליהושע , והעברת/ הורשת נכסים(אחוזת נחלה) מהאב שנפטר(צלופחד)לבנותיו. שני הנושאים נאמרו ובוצעו בפומבי לפני המנהיגים ולפני כל העדה,קרי לעיני כל,ולא עוד אלא ניתנו הנחיות והוראות שהינן הלכות לדורי דורות הן לענין הורשה והן לענין תכונות המנהיג. הדבר מלמדנו שנדע כולנו שאנחנו ״תיירים בעולם הזה״ כולל מנהיגנו ולכל אחד מאתנו תפקיד בעולם הזה וזאת לתקופה מוגבלת בלבד.
לכן עלינו להדריך ולהורות את הדורות הבאים אחרינו שידעו כיצד להנהל ולנהוג. לכולנו אני מאחל שמנהיגי עמנו יהיו עם התכונה שבקש משה״איש אשר רוח בו״ כלומר מנהיג שידע מה טוב לעם וידע ללכת נגד הזרם מחד ומאידך יקיים את שכתוב:״אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם״ ובמילים אחרות יקיים את שחקוק בצהל ״אחרי״, ויתן לכולם את הדוגמא האמיתיתי.
שבת שלום הזיצרים
