אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.......................................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות – בינה בתורה' (ויקרא-במדבר) לפרשות -אחרי-מות ו"קדֹשים תהיו":
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
מקדושת המשכן לקדושת העם והארץ
המעבר הגדול בספר ויקרא, מקדושת המשכן ופרשיות הטהרה והכפרה, אל קדושת העם והארץ, שקול כמו הכניסה לארץ מבחינת הקדושה, כי גילוי עריות ועבודת אלילים אסורים תמיד, אבל בארץ הקודש הם גם מטמאים אותה. הטומאות האלה הן שגרמו לכך שהארץ הקיאה את הכנענים – ובני ישראל חייבים להיזהר שלא להידמות להם, במיוחד בארץ הקודש. המגע עם קדושת הארץ יצר מייד התנגשות מול התרבות האלילית הכנענית; התרבות המצרית עם פולחני המתים ו'השמש הזורחת תמיד' על השליטים הפרעונים, עדיין הייתה קיימת ברקע ובתודעה, אך את קדמת הבמה לעיני עם ישראל בדרכו לארץ, כבר תפסו פולחני המיניות הכנעניים.
התורה איננה רוצה לתאר את התרבויות האליליות, כי גם תיאור כזה כבר יוצר השפעה שלילית – ולכן היא מסתפקת באזהרה כללית נגד "התועבֹת האלה" (י"ח, כו).
במקום לתאר את פולחני המיניות הכנעניים, התורה מפרטת רשימת איסורי תועבה של גילוי עריות; בעיקר אסור הדבר בתוך המשפחה המצומצמת (אביו ואמו, אשת אביו, בנו ובתו ואחותו), ובמשפחה המורחבת (דודים ודודות, כלה ואשת אח), מה שנחשב גם כיום לחטא חמור ומסוכן (גם מסיבות גנטיות); אולם, בתוך הרשימה מופיע גם האיסור לשכב עם אישה נשואה ('גילוי ערווה', ולא רק 'בגידה'), וגם עם אישה בטומאת נידה, עם בהמה, וזכר עם זכר, כי כל אלה הפוכים מקדושת המיניות היוצרת חיים.
איסורים אלה נוהגים בכל מקום ובכל זמן, כי קדושה זו היא מעבר לטריטוריה כלשהי, והיא הציבה מיניות מוסרית במשפחה הגרעינית, כדגם לעולם כולו; בכל זאת התורה אומרת בסיום הפרק, שארץ כנען הקיאה את הכנענים בגלל התועבות האלה, והיא עלולה להקיא גם את הישראלים אם חלילה ילכו בדרכי הכנענים (ראו רמב"ן לפסוק כה).
מה כל כך מיוחד בארץ הזאת המתנודדת בין קדושה לבין תועבה? מצרים לא הקיאה את המצרים ובבל לא הקיאה את הבבלים; ארץ כנען לבדה היא 'גשר בין יבשות' ובין תרבויות; כוחות רבים, שונים והפוכים, ניסו תמיד לשלוט בה – היא יכולה להפוך למגדלור משפיע, אך עלולה גם להיות למרמס.
הבחירה בידינו !
הוצאות להורג: האם חז"ל נגד הפשט ?!
עשרה עונשי מוות בסקילה כתובים בפרק כ'; למרבה התדהמה אנו יכולים לצפות כיום ולראות במו עינינו איך זה נראה, במעלליהם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים.
בסוף ימי בית שני הובילו צדוקים וחלק מכתות בית שני קו עקרוני של דבקות בכתוב כמות שהוא, ובפרט בעונשי גוף והוצאות להורג (על פי הפסוקים "נפש תחת נפש; עין תחת עין..."; שמות כ"א, כג-כד).א מולם התייצבו רוב החכמים, שאמרו:
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (=שבע שנים) נקראת חובלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר: אפילו] אחד לשבעים שנה! רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם; (משנה מכות א', ז)
דברים אלו משתלבים היטב עם דברי חלק מהחכמים, לפיהם מוות בסקילה של "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות", וגם מלחמת חורמה נגד "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות" (סנהדרין עא, א).
חכמים אלה קראו את הפרק שלנו (ודומיו) באופן שונה לחלוטין – מוות הוא העונש הראוי לנואפים, לנואפות ולעובדי המולך; מצד שני, ברור וידוע שכאשר מוציאים להורג יש גם טעויות, ואסור לשומרי התורה לעמוד אפילו פעם אחת מול אשמה של "נקי וצדיק אל תהרֹג" (שמות כג, ו; ורש"י שם); לכן חובה להקפיד על מצוות "ודרשת ושאלת וחקרת היטב" (דברים יג, טו; יז, ד), כי אפילו סתירה קלה בין העדים תמנע הוצאה להורג.
עם קום המדינה בוצע גזר דין מוות אחד במשפט שדה, והרב הראשי י"א הלוי הרצוג הוא שהוביל את הדרישה – שהתקבלה – לביטול עונש המוות בישראל.
בפרק כ' עצמו מפורש פתרון, אף שהוא נשמע בהחלט בלתי רצוי:
ואִם הַעלֵם יַעלימוּ עם הארץ (=בעלי הנחלות והכוח) את עיניהם מן האיש ההוא... לבלתי הָמית אֹתו – ושמתי אני ה'] את פָּנַי באיש ההוא ובמשפחתו, והִכרַתי אֹתו...; (כ', ד-ה)
הרעיון הזה נזכר כבר בפרשת משפטים, בהתנגדות לערעור על מי שיצא נקי במשפט מוות מכל סיבה שהיא, ושם בהנמקה חיובית:
"ונקי וצדיק אַל תַהֲרֹג כי לא אַצדיק רשע" (שמות כ"ג, ז) –
"מי שיצא] מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי הוכחה] ללמד עליו חובה,
אין מחזירין אותו לבית דין... כי אני לא אצדיקנו בדיני...
יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה"; (רש"י שם)
בסופו של דבר, דיני מוות נשארו ביד ה', שופט כל הארץ.
א. ראו תיאורו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ג, מהדורת שליט עמ' 100. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
שיר מזמור ליום עצמאותנו -יואל בן-נון
תקציר מתוך ספרי 'נס קיבוץ גלויות' (ידיעות-ספרים), עמ' 286-276.
מזמור ק"ז בתהילים, תוקן על ידי הרבנות הראשית לישראל בראשותם של הרב הרצוג והרב עוזיאל להיאמר בפתיחת תפילות ליל יום העצמאות. אכן הם כיוונו לאמת המופלאה של המזמור, שנכתב בתנ"ך – עלינו !
המזמור הוא שיר נבואי העוסק בקיבוץ הגלויות, נבואה שהתגשמה לראשונה בתולדות עם ישראל בתקופת העליות לקראת הקמתה של מדינת ישראל, ומגילת העצמאות נכתב: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".
בגלי העליות עד קום המדינה עלו לארץ ישראל כ-600 אלף יהודים ! מאז קום המדינה עלו לארץ כ-6 מיליון יהודים !! מעולם לא היה כדבר הזה !!!
כל מילה במזמור התקיימה מראשית המפעל הציוני ועד מדינת ישראל !
אין במזמור הזה אף מילה על מלך המשיח, ולא על בית המקדש ועל תחיית המתים !! הכל נאמר עלינו – ועלינו לשבח לאדון עולם גואל ישראל !!!
המזמור בנוי שבעה בתים – נתמקד בעיקר בפתיחה, בבית החמישי המרחיב בעלייה דרך הים, ובבית החותם.
הֹדוּ לַ-ה' כִּי־טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ;
יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה', אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד־צָר;
וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם – מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, מִצָּפוֹן וּמִיָּם;
הגאולה במזמור היא עתידית – "יאמרו גאולי ה'" – והיא מתפרשת מיד: "ומארצות קִבְּצָם" – קיבוץ גלויות המוני. בכל ימי עם ישראל ובכל תולדות העולם, מעולם לא היה קיבוץ גלויות המוני "מארבע כנפות הארץ". ממצרים ומבבל יצאו בני ישראל בראש אחד ומכיוון אחד, לא מארבע כנפות הארץ, ובוודאי לא באניות דרך הים – הכיוון "וּמִיָּם" יש בו רמז כפול, גם קיצור של 'ימין' (=דרום), וגם הדגשת העליות דרך "הים באניות", שמעולם לא היה כמוהו. רק בקיבוץ הגלויות האחרון, זה של התנועה הציונית, התגשמה הגאולה האמורה במזמור בכל עוצמתה.
ארבעת הבתים במרכזו של המזמור מתארים ארבעה סוגים שונים של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צָר" – התועים במדבר בדרך – הניצולים מ"יֹשבֵי חֹשך וצַלמָוֶת", ומאלה שהגיעו "עד שערי מות" – ולבסוף, "יורדי הים באניות". כל הבתים האלה מכוונים להולכים בדרך הגאולים, מתקבצי הגלויות.
יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים;
הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה', וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה;
וַיֹּאמֶר, וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו;
יַעֲלוּ שָׁמַיִם, יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת, נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג;
יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר, וְכָל־חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע;
וַיִּצְעֲקוּ אֶל־ה' בַּצַּר לָהֶם, וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם;
יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה, וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם;
וַיִּשְׂמְחוּ כִי־יִשְׁתֹּקוּ, וַיַּנְחֵם אֶל־מְחוֹז חֶפְצָם;
יוֹדוּ לַ-ה' חַסְדּוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם;
וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָם, וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ;
בבית זה מתאר משורר תהילים את גאולי ה' העולים לארץ ישראל, אבל בשונה מכל תולדות ישראל, הפעם עולים דרך הים "באניות", עם סערות קשות בדרך, והצלה מופלאה. תיאורי הצרה וההצלה בבית זה כפולים מהבתים הקודמים, ומתפרסים על פסוקים רבים. המסורה הוסיפה בין פסוקי בית זה נו"נים הפוכות, ולפי חז"ל הן מציינות "פרשה שאינה במקומה". אכן נראה שהמשורר השתמש במזמור קדום, שתיאר את הצלתם של יורדי ים, וערך ועיבד אותו לצורך מזמור הגאולים. המאפיינים המיוחדים של בית זה מלמדים על החשיבות שייחס משורר תהילים לגאולה בדרך הים. קיבוץ גלויות עם עליות בדרך הים לא התרחש מעולם, והוא ייחודי לגאולה שבדורות האחרונים, המתוארת במזמור.
בקריאת בית זה, נראה כאילו שמות של אניות מעפילים מתרוצצים בין פסוקי הבית (ואכן במוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב כתובים פסוקים אלה ליד התמונות של אניות המעפילים). גם ניצולי המחנות, ששרדו את אימתם של הבתים הקודמים ויצאו מ"שערי מות", מילאו את אניות הגאולים. אלו אניות שנבנו למשימות אחרות, והן מולאו פי עשרה או עשרים מקיבולתן המוכרת, ועלו לארץ ישראל בדרך ההעפלה – שלטון המנדט הבריטי ניסה לעצור אותן, ובסופו של דבר גזר בכך את קיצו.
מופלאים לא פחות הם שני הבתים החותמים – מה ימצאו מתקבצי הגלויות המובילים, ב"מחוז חפצם"?
יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר, וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן;
אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה, מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ;
הבית פותח בתיאור שפע של נהרות ומוצאי מים שהפכו לשממה, למדבר צימאון. השיממון המתואר במזמור מזכיר את תיאור שממת הארץ בספרו של מארק טווין 'מסע תענוגות לארץ הקודש' (שנכתב מאה שנה לפני ששת הימים, ולפני המושבות הראשונות; קטעים בספרי 'נס קיבוץ גלויות, עמ' 222-219).
העולים הראשונים לארץ ישראל מצאו בה מדבר, טרשים וביצות קדחת. הם הפריחו את הארץ, תיקנו את מקורות המים, בנו מושבים ומושבות, נטעו כרמים, זרעו שדות והקימו משקי בהמות.
יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם;
וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים, וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב;
וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים, וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה;
וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט;
מדהים ומרגש עד עומק הנפש לקרוא בתנ"ך, במזמור תהילים, תיאור נבואי כל כך מדויק של מהפכת החקלאות העברית בארץ ישראל עם ראשיתו של קיבוץ הגלויות – וזו גם המהפכה החקלאית של "הקץ המגוּלה", המפורש בגמרא (סנהדרין צח א).
הבית החותם במזמור קיבוץ הגלויות פותח במשבר חמור וקשה – בארץ – והמשבר מתואר רק ברמז:
וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ =הושפלו], מֵעֹצֶר =שלטון] רָעָה וְיָגוֹן;
שֹׁפֵך בּוּז עַל-נְדִיבִים =מנהיגים], וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ;
התמעטות היישוב בארץ אחרי שהתחיל קיבוץ הגלויות, השפלה קשה, ואובדן דרך של מנהיגים !!
זה קרה במלחמות העולם הנוראות, ובמידה מצומצמת זה עדיין קורה, לעיניים נדהמות של מתקבצי הגלויות – אבל ממלחמת העולם הראשונה צמחה הצהרת בלפור וראשית התקומה המדינית אחרי אלפי שנים – ולמרבה הכאב, מתוך השמדת יהודי הגולה, קמה מדינת קיבוץ הגלויות:
וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי, וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת;
יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ, וְכָל-עַוְלָה קָפְצָה =חסמה] פִּיהָ;
מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.
כולנו מכירים משפחות רבות "כצאן אדם", שכל כינוס משפחתי ממלא אולם, אולם יסודם באיש בודד או באישה, פליט או פליטה, שהגיעו לבדם מ"שערי מות" בשואה, לאחר שהותירו שמה את כל משפחתם.
כנגד אובדן הדרך של המנהיגים מתאר המזמור את תגובתם של יחידי סגולה, היודעים להודות לה' על חסדו, וקורא להם "ישרים" דווקא – יחידי הסגולה שעליהם דיבר המזמור הם אלה היודעים להודות לה' על חסדו, גם כאשר רבים מתלוננים, אפילו צדיקים, ורק "ישרים" יודעים להתבונן ולהבין: "יראו ישרים וישמחו ... ויתבוננו חסדי ה׳"* * *
בשנים בהן למדתי בישיבת ׳מרכז הרב׳ היה ראש הישיבה, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, פותח את שיחתו בליל העצמאות תמיד בשני הפסוקים האחרונים של המזמור. את כוונתו המלאה הבנתי רק כאשר לימדתי לראשונה את המזמור, לקראת יום העצמאות הראשון בישיבת 'הר עציון' באלון שבות.
הרצי"ה היה אחד מ"ישרים" אלו. בערב מלחמת ששת הימים, הוא השמיע, באמצעות הזעקה המפורסמת שלו על 'שכם, חברון ויריחו – שלנו'! ב'מזמור יט' (19 שנה למדינת ישראל), את הקרע בנשמתו לאחר ששמע את הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ עם כינון מדינה יהודית. אולם אף שהיה בכל גופו ונשמתו איש ארץ ישראל על כל מרחביה ועל כל רגב מאדמתה, הבין כי "מאת ה' היתה זאת", וידע להודות לה' על חסדיו בהקמת המדינה! בהספדו על הרצי"ה בישיבת ׳הר עציון׳ אמר הרב יהודה עמיטל, שלארץ ישראל יש עוד הרבה דואגים, אבל לקדושת מדינת ישראל היה רק דואג אחד – הרב צבי יהודה!
כדי להתגבר על הרהורים קשים ומייאשים כדאי להביט על העיתונים של פעם, ולא רק על העיתונים של היום. העיתונים של פעם היו מלאים באווירה קודרת ובדברי ייאוש ותסכול. הייאוש – ימיו כימי הציונות וכימי העם היהודי. הייאוש הוא הצל של האמונה. אפשר לקרוא אותו בשירתו של ביאליק ובכתביו של ברנר, בהכרזת "העם היהודי – אַיֶּכָּה" של חיים ויצמן, במכתב הפרידה של ב"ז הרצל, בשירי העצב של רחל מכינרת על הרעב בתרפ"ז, וגם באווירת הייאוש והפחד של טרום ששת הימים.
כארבע שנים לפני כן פרש בן גוריון לשדה בוקר ומינה את לוי אשכול – שר האוצר האנטי גיבור – למחליפו. ראש הממשלה גמגם בנאומו הפומבי בכנסת ערב המלחמה בגלל בלבול בדפים, ונוצר פחד נוראי בעם מחוסר ממשלה ומנהיגות. ברדיו קהיר כבר חגגו את 'הניצחון בתל אביב'. רבים אז בארץ חשו ממש פחד שואה. במשך שלוש שנים לפני כן הירידה הייתה גדולה יותר מהעלייה, והיה מיתון כלכלי קשה בארץ. "האחרון שיצא בלוד, שלא ישכח לכבות את האור", אמרו אז.
לא קל להתבונן בחסדי ה'. אפילו משה רבינו, גדול הנביאים, שאל "למה זה שלחתני" (שמות ה, כב) וביקש "הרגני נא הרֹג" (במדבר יא, טו) כשראה משברים בתהליך הגאולה שנשלח להוביל.
מזמור ק"ז בתהלים, מזמור קיבוץ הגלויות, גם הוא קשה ומיוסר. אין בו גאולה של פחות מ־24 שעות, אלא גאולה דומה ליציאת מצרים, שנמשכה 480 שנה עד בניין בית המקדש!
בחסדי ה', גם אין אנו עוברים ולוּ אחד מרבבה, מהמצוקות שעברו על בני עמנו בדור הקודם ובדור שלפניו. בה' באייר תש"ח התקיימה נבואתו של משורר המזמור: בפעם הראשונה מאז ומעולם יכלה אנייה להיכנס באופן חוקי ורשמי לנמל חיפה עם פליטי שואה, ויהודים נרדפים מהעולם כולו. זהו חזון הגאולה של מזמור ק"ז, וזוהי פתיחתה של תפילת ערב העצמאות של המדינה היהודית המתחדשת בארץ ישראל.
יהי רצון שנהיה ראויים לשיר את שיר הגאולה, שירת ישרים, ולדעת להתבונן חסדי ה'.
&
ב"ה-בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת קדושים תשפ"ד - קדושים תהיו
" לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה': לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה': " (בפרשתנו: יט, טז-יח).
שני פסוקים אלה מתייחסים לחולשות אנושיות הבאות לידי ביטוי יומיומי במחשבות ובמעשים, ומשפיעות על מערכת היחסים בין בני אדם.
"לא תשנא את אחיך בלבבך". אין התורה מצווה על "לא תשנא" שהרי לא ניתן לצוות על רגשות.
אבל היא אומרת לנו לא לשנוא בלב. התורה גם מזכירה לנו כי מושא השנאה אינו אויב אלא אחיך.
ספר החינוך (מצווה רלח) אומר: "שלא לשנוא שנאת הלב...אבל כשיראה לו שנאה וידוע שהוא שונאו, אינו עובר על זה הלאו". כלומר אם אינו שונאו בלב אלא מגלה שנאתו, אינו עובר על לא תשנא.
מדוע חל האיסור על שנאה בלב ?
ראשית, שנאה שאינה מטופלת והיא מודחקת או מוכחשת, ממשיכה לבעבע בתוכנו. יש לה פוטנציאל של הרס עצמי, ויש לה דינמיקה של התעצמות. היא פוגעת במי ששונא משום שאין לה פילטר חיצוני, וגם משום שהיא מוֹנַעַת מן השונא את בירור העניין. ייתכן מאוד שבשיחה גלויה על הסיבה לשנאה, יתברר שפרוש שגוי למעשה מסוים של האדם השנוא, יצר את השנאה אצל השונא, וכי הזולת כלל לא התכוון לפגוע בו. במקרה זה יוכל השונא להשתחרר ממטען השנאה שהוא נושא. שנאה בלב אינה הוגנת גם כלפי מושא השנאה, כיוון שלא ניתנת לו ההזדמנות להסביר את המעשה. כלומר לפנינו שני אנשים שנפגעו בשל העדר שיח ובירור ביניהם. שיחה כנה ומכבדת בין השניים עשויה להשכין שלום ביניהם.
"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", מעיד על החובה להתערב כאשר אנו צופים מהצד באדם שעבר עבירה גם אם אינה קשורה אלינו. הפסוק מזכיר לנו כי העבריין הוא עמיתנו ומשום שישראל ערבים זה בזה, אסור לנו לשתוק, ויש להוכיחו. יש לציין כי בעניין התוכחה כולם שווים. תלמיד יוכיח את רבו ובן את אביו.
"לא תשנא את אחיך בלבבך", ממוקם בין "לא תלך רכיל לבין "לא תיקום ולא תיטור". לפנינו תהליך דינמי.
רכילות היא כמו רוכל המחזר עם סחורתו על הפתחים ומפיץ אותה. על הפסוק "לא תלך רכיל" אמר רש"י:
"על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק". בתהלים נאמר: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב( לד, יג). (החפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" מביא פסוק זה בראש ספרו). בתפילת עמידה נאמר: "אלוהי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה". הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ז, הלכות א-ג ),מביא דברי חכמים: "נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם"
התורה מזהירה אותנו מפני רכילות ומפני לשון הרע משום שאילו רעות פופולריות מאוד בקרב בני אדם. יש קשר בין רכילות לבין שנאה בלב, ומשנאה בלב ניתן להגיע למעשה שהוא נקמה ונטירה. כלומר יש כוח אדיר למחשבה ולשפה. אחת היא אם הדיבור הוא כלפי חוץ, כלומר מול אדם אחר, או של אדם עם עצמו, כלומר דיבור פנימי.
נקמה היא עשיית רעה תחת רעה. נטירה היא שמירת השנאה בלב לזמן מאוחר יותר. השנאה יוצרת נקמה ונטירה, וזה גם סדר הדברים בפסוק. אל לו לאדם לעשות דין לעצמו. בענייני ממון יפסוק בית דין. הפסוק לא תיקום ולא תיטור מתייחס למעשים שאין תובעים בגינם בבית דין. בעל "ספר החינוך" מסביר כיצד יחנך האדם את עצמו כדי להגיע לדרגה זו. על האדם להאמין כי כל הבא עליו הוא על פי רצון ה', ויבדוק עצמו ויפשפש במעשיו. ומי שפגע בו ייענש משמיים ולא מידו.
הפסוק מסתיים ב"ואהבת לרעך כמוך אני ה' ". אין הכוונה שיהא אדם חייב לאהוב את הזולת כפי שהוא אוהב את עצמו, כיוון שזוהי תחושה, ואי אפשר לצוות עליה. אבל אם יוכל האדם לראות את רעהו כאדם שהוא כמוהו על מעלותיו ועל חסרונותיו, הוא יוכל להתייחס אליו באופן הוליסטי, מתוך ראייה רחבה, ולקיים את ואהבת לרעך, שכן שניהם ברואים בצלם אלוקים. לכן נאמר: "אני ה' '', והוא הדין לגבי גר: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: " (שם, יט ,לד).הגר בהיותו זר, זקוק לאהבה. המילה כמוך, באה להזכיר לנו שישראל מתוך עברם יודעים כיצד חש הגר בארץ שאינה שלו. גם כאן נאמר בסוף הפסוק: "אני ה' אלוהים", להזכירנו שוב כי כול אדם נברא בצלם אלוקים, ומכאן היכולת שלנו והציפייה מאיתנו להבין לנפשו של הזולת. הקריטריון איפוא אינו מידת האהבה שיש לי כלפי עצמי, אלא היות הזולת אדם כמוני שנברא בצלם.
פרשת קדושים פותחת בפסוק: " קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם " (שם, יט, ב). האם אפשר להיות כאלוקים? אנו בני חלוף והוא נצחי, אנו נקודה על פני היקום והוא גדול מן היקום. הכוונה היא ללמוד ממנו. קדוש פירושו פרוש, שונה ונבדל. בבריאת העולם חוזרת המילה ויבדל. עלינו לחיות לפי קוד שיצדיק את היותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולא רק קבוצה אתנית. עלינו לחיות מתוך מודעות לעובדה זו, ומתוך הבנה שהיא מחייבת אותנו להיות ראויים לה. לא לרכל, לא לשנוא את אחינו בלב, להוכיח אותו כשהוא עובר עבירה, לא לנקום ולא לנטור, ולהיות אוהבי אדם. אלה הן אבני דרך ליצירת אדם טוב יותר וראוי ברמת הפרט, וברמת הכלל להיות עם ששכינה שורה עליו. מה הוא (האל) קדוש אף אתה קדוש. זהו ייחודו של עם ישראל. זו המשמעות של קדושים תהיו.
ל' ניסן תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
&
פרשת קדושים – עין טובה ולימוד זכות -ביקורת התבונה.
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
האם בני אדם מסוגלים לקלוט בצורה מדויקת ו'טהורה' את המציאות? עד כמה האדם מסוגל לראות את המציאות האובייקטיבית, או שמא הכול סובייקטיבי? האם ישנה מציאות חד ערכית או, לחלופין, אולי הכול נתון לפרשנות?
עד לעמנואל קאנט, א. הפילוסופיה עסקה בחיפוש האמת האובייקטיבית. קאנט, בספרו ביקורת התבונה הטהורה, חולל מהפכה ב.כשקבע כי לעולם לא נוכל להכיר שום דבר מצד עצמותו, אמיתתו האובייקטיבית. היכרותנו את העולם, את סביבתנו ואפילו את עצמנו לעולם תהיה רק מצד הופעת הדברים כלפינו, שתמיד תהיה מוגבלת ומשתנה.
כמאה שנים מאוחר יותר כתב הרב קוק דברים ברוח דומה (שמונה קבצים ג, שב):
"את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוון על פי המעשים הגלויים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד... מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה, והמשפט לאלקים הוא...".
"בצדק תשפוט עמיתך"
פרשת קדושים מלאה במצוות ופותחת ברצף מצוות שבין אדם לחברו, וביניהן הציווי לקיים משפט צדק. מצווה זו קובעת כי אסור לשופט להטות את הדין כלפי העני או ה"גדול": "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). מדוע שהשופט ירצה להטות המשפט לטובת העני או הגדול – העשיר והמפורסם? רש"י במקום ביאר: "לא תשא פני דל – שמא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. ולא תהדר פני גדול – שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו?". כלומר, אף שהשופט עלול לחוס על העני מצד מצבו הכלכלי בהשוואה לעשיר שניצב מולו בדין, או לרחם על הגדול והמפורסם מצד הבושה שעלולה להיווצר לו אם יפסיד בדין, הפסוק חותם בצורה חד משמעית: "בצדק תשפוט עמיתך". את סיומת הפסוק מפרש רש"י בשתי דרכים: "כמשמעו. דבר אחר: הוי דן את חברך לכף זכות".
פירושו השני ג. של רש"י לכאורה תמוה. כיצד ניתן לפרש "צדק", שהוא לכאורה אבסולוטי, יציב ובלתי משתנה, ללימוד זכות שעניינו מתן פרשנות חיובית ומקילה לאירוע מסוים?
ניתן אולי להשיב על שאלה זו מציטוט דומה המופיע במסכת אבות (א, ו) : "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לכאורה צריך היה להיכתב הוי דן כל אדם, ולא כל האדם. השינוי בא ללמד שכשאנו דנים אדם, נגררים לשיפוטיות כלפי מישהו, עלינו להתעלות מעל המעשה או האמירה הנגלים לעינינו באותו הרגע, ולהכניס זאת לתוך קונטקסט רחב יותר של מכלול אישיותו: "כל האדם". יוצא מכאן שלדון לכף זכות אינו בא לטשטש או לייפות את המציאות, אלא להפך, לחפש תמונה רחבה וכללית ככל הניתן, כך שהשיפוט לא יהיה צר ומקומי ולכן מוטעה, אלא מקיף ורחב, וכך צודק.
הכול בעיני המתבונן.
הגמרא במסכת ברכות (נח, א) מתארת שני סוגי אורחים דמיוניים שמזדמנים לכאורה לאותו מארח, כאשר כל אורח בוחר להגיב בצורה שונה:
"הוא היה אומר: אורח טוב מה הוא אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי! אבל אורח רע מה הוא אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו".
ההבדל בין הגישות של שני האורחים הדמיוניים אינו נובע, כאמור, מאירוח או מארח שונה, אלא מהסתכלות שונה על המציאות ובעיקר מפרשנות שונה. על סיפור זה כתב הרב קוק (עין איה ברכות חלק ב, ט, רפז) כי ההבדל בין המביט בעין טובה או בעין שלילית על המציאות אינו נובע מהניתוח השכלי המנסה לברר את המציאות האובייקטיבית, אלא מכך שכל אחד מהאורחים מפרש את המציאות הנגלית לעיניו מתוך הלך נפשו ומידותיו, לטובה או לרעה:
"...יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כי אם הדבר תלוי בתכונת הנפש – הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעל הבית ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעל הבית. וכיוון שנפשו טובה, הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מידת טובו, שאלמלא היה הוא בעל הבית מכניס אורחים, אם יהיה בידו (=אם הייתה לו היכולת) היה מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעל הבית זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים היה כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחס לרע – מיחסם".
הרב קוק המשיך וכתב שהחלוקה בין הסתכלות חיובית או שלילית על אנשים מתקיימת גם ביחס האנשים על המציאות בכלל ועל תופעות שקורות להם בחייהם. אדם בעל עין טובה יאמין שכל מה שהחיים מזמנים לו, גם הרעים שבהם מכוונים בהשגחה אלוקית כדי להיטיב לו, ולכן יפרש את מאורעותיו לטובה וישמח בחייו. לעומתו, אדם שנוטה לראות את הרע במציאות יקטין ויבטל את צדדי הטוב שבמציאות ויתמלא ייאוש:
"כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלוקית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב. ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה (הרצון להיטיב), אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. על כן יהיה בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהיה עובד ה' באמת וליבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כי אם רק רע, תשקיף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. וניתנה הבחירה הזאת (=אם לראות את הטוב או הרע במציאות) ביד האדם, כדי שתהיה מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעולם הזה. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה תבא ג"כ טובת עין אל הבריות באהבה ושלום...".
לסיכום
גם כשנדמה לנו שאנו יודעים בוודאות לקבוע אופיו של אדם, או להבין לאשורו מקרה שנקלענו אליו, צריך לזכור שלעולם לא נדע להבין את המקרה באופן אובייקטיבי וודאי. בסופו של דבר, אנו מפרשים את המציאות כפי שהיא נגלית לעינינו בלבד, ולכן צריך להשתדל עד כמה שניתן להימנע משיפוטיות. נוסף על כך, לעולם לא נדע כיצד אנו היינו מגיבים בסיטואציה מסוימת במקום אדם אחר, משום שמעולם לא היינו ולעולם לא נהיה אותו "האדם האחר", עם כל מטען החיים שעבר. מסיבה זו קבעו חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ה). עבודת המידות שלנו היא להשתדל לדון כל אדם לכף זכות, ורק כך נוכל לדון דין צדק.
ונסיים בתפילת ר' אלימלך מליז'נסק:
"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרוֹנָם. וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה. וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ".
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של העת החדשה.
ב. לימים התקבלה כ"המהפכה הקופרניקאית השנייה".
ג. על פי הגמרא במסכת שבועות ל, א.
&
ב"ה, לפרשת קדושים, תשפ"ד
לא תעמוד על דם רעך - (פשט ועוד קצת) א. אריה דיכטוולד.
בפרשות אחרי-מות, קדושים ואמור, מפרטת התורה את האיסורים הנובעים מעשרת הדיברות. בפסוקים להלן, מעוצבים כללי היושר שבקשרים החברתיים שבין אדם לחברו. בפסוקים נמצא את הביטוי ההלכתי=מעשי . לדוגמא, הפסוק לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ (יא), הוא כנגד "לא תגנב" וכנגד " לא תענה ברעך עד שקר". בכל פסוק מופיעים מספר איסורים, כמו בפסוק י"א להלן. נעיף מבט על הפרשיה:
פרשת קדושים: (יא) לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ
(יב) וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י הֽ':
(יג) לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר:
(יד) לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י הֽ':
(טז) לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ':
(יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:
(יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י הֽ': (ויקרא יט)
לתשומת לב: ההיגד "אני ה' " מופיע בסיום כל שני פסוקים בסך הכל 4 פעמים " אני ה' "
. פסוק טז הוא חריג. נדון בכך בסיכום.
נתמקד בפסוק ט"ז, לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ', הואיל והפסוק חריג בתוכנו ובצורתו. חריגותו באה לידי ביטוי : א. כל פסוק בפסוקים יא-טו ופסוקים יז-יח , יש בו איסור מרכזי אחד המפורט לענייניו. פסוק יא הוא בתחום "לא תגנוב". פס' יב דן בעדות שקר. פסוק יג בנושאי עושק ומרמה. פסוק יד – בהכשלת הזולת. פס' טו – דין צדק. פס' יז – אחריות כלפי הזולת. פס' יח – אהבת הזולת.
בכל אחד מן הפסוקים יש קשר מובהק בין חלקי הפסוק. הפסוק שלנו , חריג ובלתי מובן, לכאורה.
לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ = רכילות .
לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ' = ???
השאלה: מהו הנושא המרכזי של פסוק טז ? מה הקשר בין שני חלקי הפסוק ?
מה היא רכילות? לפי רש"י : (טז) לא תלך רכיל - אני אומר על שם שכל משלחי מְדָנִים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרָגֵל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז ריגול] (=כמו אספינאש-שפיון). "לשון מדברת גדולות" (שם יב ד ) ב. לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, ...וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים...
מכאן,מרכל = מרגל, מי שמשתמש ברגליו (=מרגל) לאסוף מידע ולהפיצו!!. המרכל מחזר על הבריות ו"מוכר" מידע על האחר.
החלק השני של הפסוק: לא תעמד על דם רעך –מסביר רש"י - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
= בחלק הראשון של הפסוק (רכילות) השורש ה.ל.ך. מבטא פעולה אקטיבית, שיש בה יוזמה ותנועה . בחלק השני השורש ע.מ.ד. מבטא סבילות. האדם עומד, מתבונן ואינו נוקט בפעולה.
מה הקשר בין שני חלקי הפסוק ?
את התשובה המפתיעה נמצא בספר "הזוהר" בפרשתנו. תשובה שהיא כפשוטו.
ספר הזוהר בתרגום פירוש "הסולם" ג.
...כאן בא להזהיר את ישראל כבתחילה, כבעשרת הדברות. כי אל תפנו אל האלילים הוא כנגד, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואלהי מסכה לא תעשו לכם, הוא כנגד, לא תעשה לך פסל. אני ה' אלקיכם, הוא כנגד, אנכי ה' אלקיך. ... לא תשבעו בשמי לשקר, הוא כנגד, לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. לא תגנובו, כנגד לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, כנגד לא תענה ברעך עד שקר. מות ... לא תעמוד על דם רעך, כנגד לא תרצח. .... (מקור:ויקרא פרשת קדושים מאמר אסיר לאסתכלא באתר דקב"ה מאיס אות עט)
אם כך, קיבלנו תשובה לשאלה הראשונה, מה הוא הנושא המרכזי של פסוק ט"ז להלן והוא "לא תרצח: ניתן להבין את קשר לחלק השני של הפסוק : "לא תעמוד על דם רעך". כל מי שיכול להציל את חברו ממות ואינו עושה זאת, יש לו חלק במותו. את "דין רודף" לומדים מפסוק זה !
עדיין, מה הקשר של "לא תלך רכיל" ל"לא תרצח" ?
צא ולמד: לשון הרע ורכילות הם שני צדדים של אותה מטבע. לשון הרע הוא דיבור בגנות הזולת ואפילו כשמדובר בדברי אמת. והמרכל הוא מי שמפיץ את דברי השקר או האמת ברבים. הוא מי "שסוחר" במידע כוזב או במידע נכון, העלול להזיק לזולת ולפגוע בו.
מקור איסור מצוי בפסוקנו: "לא תלך רכיל בעמך" ובפרשת משפטים ( פרק כג) בפסוק: " (א) לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס": לא רק הדיבור אסור, אף השמיעה .
מהחלק השני (לא תעמוד על דם רעך) אנו גם לומדים על החובה בהצלתו של אדם נרדף ,כמו גם חובת הצלתו של ממונו העומד בפני נזק או כיליון.
חז"ל לומדים על הקשר בין שני חלקי הפסוק מתי מותר לדבר לשון הרע או לרכל. כאשר אדם מקבל מידע על מזמה המתרקמת ושסופה אובדן דמים, תרתי משמע, הרי מהטעם של "לא תעמוד על דם רעך", יש למנוע מזימה זו, אם ע"י גילוי ברבים או ע"י גילוי לשלטונות (לכל מאן דבעי-אין כאן דין מוייסֵר- מוסֵר).
הבה נדמיין לאן יכול להוביל "פייק ניוז" המועבר בתמימות או בכוונת זדון, על מנת לפגוע ביריב עסקי או ביריב פוליטי. האם לא צודק בעל ספר הזוהר , שאנו נכנסים למִתחם של "לא תרצח" ???. רכילות ולשון הרע הם " מדרון חלקלק ", המוביל אל התהום האישי והחברתי. הפצת המידע יכולה, פעמים, וישנם דוגמאות רבות לכך בעבר, להביא עד כדי רצח או התאבדות. אבל גם לא רצח ממש הוא רצח. פגיעה בשמו של אדם הוא "רצח אופי". מי שהגיע לפת לחם כתוצאה מכך, הרי הוא בבחינת "עני חשוב כמת" , הסתה מביאה לרצח ממש .(היינו כבר שם כמה פעמים) ועוד ועוד.
התלמוד במסכת ערכין (דף טו ע"א) מביא בשם רב חסדא: "כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: (תהלים קא ה): מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל: אל תיקרא אותו לא אוכל אלא אִתו לא אוכל.
הסבנו לעייל את תשומת הלב, שההיגד "אני ה'" מופיע לסירוגין בין הפסוקים ויוצר מקצב שירי מסוים, למעט הפסוק שלנו. התורה מדגישה את פסוקנו ע"י חריגה מהמקצב. המדבר לשון הרע והמרכל, משנה את מצב העולם בגלל שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, ומרחיק את הקב"ה מעולמו. זו אחריות כבדה.
כ"ח ניסן תשפ"ד -אריה דיכטוולד.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה שֶׁכֻּלָּהּ פשעי האדם וגבורת האדם שבחר בקדושת החיים .
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. תהלים פרק יב פסוק ד: יַכְרֵ֣ת ה֭' כָּל־שִפְתֵ֣י חֲלָק֑וֹת לָ֝שׁ֗וֹן מְדַבֶּ֥רֶת גְּדֹלֽוֹת
ג. פירוש הסולם-הרב יהודה ליב ב"ר שמחה הלוי אשלג נולד בשנת תרמ"ה (1884) חיבר ספרים חשובים בחוכמת הקבלה, בהם ידועים בעיקר הפירוש לזוהר הנקרא 'הסולם' הכולל 21 כרכים ונדפס לראשונה בין השנים תש"ה - תשי"ג (1945 - 1953), הרב אשלג נפטר ביום הכיפורים שנת תשט"ו (1954)
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 287 -הִזָּהֵר מִפְּנִיָּה- חיים קופל.
1) "אל תפנו אל האלילם ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (י"ט-ד). יש להבין, מדוע כתבה התורה לשון פניה? ולא בפשטות: אל תעבדו אלילים, כמו שכתוב בדרך כלל: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ-ה)? אונקלוס במקום מתרגם "לָא תִתְפְּנוֹן " כלומר: אל תפנה לעובדם. ואולי כוונתו דומה לדברי רש"י על הכתוב "ואלהי מסכה": תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלוהות. כך, שהחשש שאם תפנה, אח"כ תִּדַּרְדֵּר וְתָעָבְדֵם ממש. (שפתי חכמים).
2) חשבתי לומר "שהפניה" כאן מסוכנת ואסורה מצד עצמה , מכיוון שיש לה משמעות רבה, וכפי שבא לידי ביטוי במשפט שהתנהל בארה"ב.
3) המדובר במשפט רצח, בו הואשם "סטיב" ברצח אדם. כבר בתחילת המשפט הציגה התביעה רשימה של עדים שהוכיחו בברור, שאכן סטיב ביצע את הרצח. ניסיון ההגנה לְקַעְקֵעַ את אמינות העדים לא צלח, והיה ברור לכולם שסטיב יואשם ברצח וְיִגָּזֵר דינו למוות.
4) והנה, בסוף הדיון, מבקש הסניגור מהשופטים, בטרם יפסקו את הדין, לאפשר לו לומר כמה מילים. השופטים
נעתרו לבקשתו, והוא אמר: כבוד השופטים, המשפט שמתנהל לפנינו בו מאשימים את סטיב ברצח, אינו רלוונטי, מאחר שבעוד חמש דקות, ייכנס "הנרצח כביכול" דרך הדלת הצדדית שלפנינו לאולם, ואז יוכח בבירור שסטיב אינו
רוצח. השופטים הופתעו מדבריו, אך הסכימו להמתין ולראות האם כך יהיה. מתח רב בבית המשפט, הקהל והשופטים מביטים לכיוון הדלת הצדדית לראות האם הכרזתו תתבצע "והנרצח" יכנס.
5) עוברות חמש דקות, והנרצח לא נכנס. התובע נושם לרווחה, אך הסניגור ממשיך בדבריו. כבוד השופטים הוא אומר, לפי הדין הפלילי, ניתן להרשיע אדם ברצח, רק אם השופטים בטוחים במאה אחוז, שהוא ביצע את הרצח, אך אם יש ספק, קל שבקלים, שהוא לא ביצע את הרצח, יש לזכותו מחמת הספק. ובכן, לאחר שהודעתי שהנרצח אמור להיכנס, דרך דלת צדדית לאולם, ראיתי את כולכם מביטים לכיוון הדלת, משמע שחשבתם שזה יכול לקרות
ופרוש הדבר, שיש לכם ספק, אף קל שבקלים, האם סטיב הוא אכן רוצח. וא"כ, עליכם לזכותו מחמת הספק.
6) השופטים הופתעו מטענתו וביקשו להכריז על הפסקה לצורך התייעצויות. כעבור כמה דקות, הם חזרו לאולם ואב בית הדין קרא את פסק הדין ובו הואשם סטיב ברצח, לפי מצבור העדויות במשפט. בהקשר לטענת הסניגור על הספק שהתעורר, כביכול, בין השופטים, אמר אב בית הדין שאומנם הם הביטו לכיוון הדלת, אבל הם שמו לב, וגם בדקו במצלמות האולם, שמשך כל החמש דקות סטיב היה היחידי שלא הפנה ראשו לכיוון הדלת, משמע הוא היה בטוח שהוא רצח, ואין סיכוי "שהנרצח" יכנס לאולם. והוכחה זאת, מסירה כל ספק במעשהו.
7) מוסר השכל מהמשפט הוא, שמוות או חיים ביד "הפנית הראש", לא רק בגלל מה שהיא עלולה להביא בעתיד, אלא אף מצד עצמה, היא אומרת הרבה. כך שהביטוי שהתורה משתמשת דווקא בו, "אל תפנו אל האלילים" מורה על המשמעות החזקה שיש לפניה. מאחר שהיא מגלה הרבה מה שבקרבו של הפונה.
8) תשובות לשבת חוה"מ פסח
א) רב שחי במאה השנים האחרונות, נפטר בי"ג ניסן . כתוב את שמו ופועלו? תשובה: 1) הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל ,היה הרב הראשי לת"א, חיבר את "דרשות אל עמי" ועוד. הקים בת"א את ישיבת "הישוב החדש" ששימשה דגם לישיבות תיכוניות בעקבותיה. נפטר ב-י"ג ניסן תש"ה(1945). 2) הרב יצחק אריאלי זצ"ל היה תלמידו של הרב קוק, ושימש משגיח בישיבת מרכז הרב בירושלים. חיבר סידרת ספרים "עיניים למשפט" על מסכתות הש"ס, נפטר ב-י"ג ניסן תשל"ד (1974).
ב) הוכח מתוך הגדה של פסח, שאין כמעט משמעות לארץ ישראל ללא תורה? תשובה: אנו אומרים בהגדה: אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל, דַּיֵּנוּ. אבל להיפך לא נאמר: אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה , משמע שאין לכך כמעט משמעות.(נכתב ברק לצורך החידוד, ואין להסיק מכאן למעשה).
9) תשובות לפרשת אחרי מות
א) מילה בעלת הגימטרייה הנמוכה ביותר בפרשה?
תשובה: "כְּתֹנֶת בד קדש ילבש" (ט"ז-ד). "בד"=6 בגימטרייה.
ב) אֵיזוֹ ארץ מופיעה בפרשה אך אינה מופיעה כלל בכל התורה כולה? תשובה:" אל ארץ גזרה" (ט"ז-"ב)."גזרה".
10) שאלות לפרשת קדושים
א) מה פירוש הביטוי "איכול בהו קורצא בי מלכא", והיכן הוא מופיע בתלמוד או בתנך?
ב) שם של מסכת בתלמוד המוזכרת בפרשתנו? ואונקלוס הפכה לשם מסכת אחרת?
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 287 פרשת קדושים תשפ"ד.
