אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................................................
פרשת ראה - "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה" -מנאום משה לנבואתו של ישעיהו
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
נאומו של משה בפרשתנו מתכתב עם נבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרתנו, שהינה הפטרת הנחמה השלישית ברצף -שבע שבתות הנחמה. כך משה בנאומו מאיר את מרכזיותה של ירושלים ובית מקדשה: "כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם, אֶת הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לד' ".(דברים, יב', ט'-יא').
רש"י מפרש: "נַּחֲלָה- זו ירושלים...וְהָיָה הַמָּקוֹם - בנו לכם בית הבחירה בירושלים ".
הנה גם הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, מכוון לייחודיותה של ירושלים, על מאפייני שעריה ואבניה: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ" ( ישעיהו, נד', יא').
האם תחיינה האבנים במרחב של אלימות האקדח המאופיין- בשסעים, בפילוגים, בסכסוכים ובהבלטת הניגודים, שכל אבן חושבת שהאמת והצדק רק אצלה, או שתחיינה האבנים במרחב של אבני חפץ, תלוי רצון, מלשון –חָפֵץ, המאופיין באמפתיה הדדית ובאחדות הניגודים, בסוג של שילוב , כמו בדיאגרמת מעגלי ון (באנגלית: Venn diagram) המבטאת קשרים בין קבוצות, המיוחס לג'ון וֵן מתמטיקאי ופילוסוף בריטי בן המאה ה-19.כלל בסיסי לשימוש בדיאגרמת וֵן הוא שחיתוך המעגלים מבוטא באמצעות השטח המשותף לשתיים או יותר מהקבוצות. כך לדוגמא, נראה מעגלים המייצגים חתך של שׁוֹנוֹּת שבטי ישראל ומגזריו, כשהמעגלים הללו אינם נפרדים אלו מאלו, אלא נחתכים אחד בתוך השני.
האם האבנים בנבואתו של ישעיהו בהפטרה לפרשתנו ,תייצגנה שׁוֹנוֹּת והבדלים של מעגלים שלא נפגשים, אחד עם השני או אולי הן כן תייצגנה את בית מדרשה של דיאגרמת מעגלי ון, המסוגלות להשתלב אחת בשנייה - היחד בצד הייחוד ?
על מנת להעמיק בדיאלקטיקה של אבני ירושלים, נפנה למדרש הדן במילה ״ַּכדְכֹד״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר ירושלים, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: ״ א״ר שמואל בר נחמני, פליגי תרי מלאכי ברקיעא , גבריאל ומיכאל, חד אמר שוהם וחד אמר ישפה, אמר להו הקב״ה, להוי כדין וכדין״. לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדְכֹד״.
המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס-1555-1631 ) בדבריו על התלמוד במסכת בבא בתרא דף ע"ה, בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל. מהות גשמית זאת מיוחסת ליוסף המאופיין בהיותו ״המשביר לכל העם״, זהו גם תפקידו של משיח בן יוסף, שתפקידו לדאוג לצרכים החומריים של בניין עם ישראל. לעומת זאת, הישפה, היא אבנו של בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, המסמל את המהות הרוחנית.
מסביר המהר"ל מפראג ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל , 1512- 1609 ) בספרו נצח ישראל, כי גבריאל ומיכאל הדנים בסוגיית אבני ירושלים, מייצגים יסודות שונים בטבע. היסוד של גבריאל הוא יסוד האש ואילו היסוד של מיכאל הוא יסוד המים. המים מייצגים את מידת החסד ואילו האש מייצגת את מידת הדין. הנה כי כן, מתרחשת לנגד עינינו אחדות הניגודים של יסוד האש ושל יסוד המים
חיזוק לכך מובא בפירושו של המלבי"ם על הפסוק בתהילים קכב', ג' : " כעיר שחוברה לה יחדיו". עיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים: " ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלוקית". נמצא ונלמד שירושלים שהיא בנין קוממיות, של קומת המעלה וגם של קומת המטה, עיר שלם – של קומת הדין והצדק של מעלה וגם של קומת החסד של מטה.
הבה נבחן חיבור נוסף בנאומו של משה בפרשתנו עם נבואתו של ישעיהו בהפטרה .נאומו של משה בפרשתנו פותח בפסוק:" רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה", המכוון אותנו למשמעות העמוקה של פעולת העיניים והראיה. לא רק במובנה האובייקטיבי הפיזי הביולוגי, אלא בעיקר, במובנה הסובייקטיבי הפסיכולוגי והחברתי.
משה ממשיך בנאומו בפרשתנו אודות המאכלות המותרים והאסורים. וכאן מזדקר לנגד עינינו העוף האסור לאכילה, הנקרא - רָאָה/דַּיָּה:" וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם...וְהָרָאָה, וְאֶת הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ "
התלמוד ,מאפיין את עוף הראה: "למה נקרא שמה רָאָה? מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בארץ ישראל"(מסכת חולין דף סג' עמ' ב'). מדובר על עוף שרואה בעיניים מבבל, רק נבלות בארץ ישראל. העוף הזה חי לו בבבל וממקום מושבו שם, הוא מתצפת בעיניו לעבר ארץ ישראל, ומה הוא רואה ? רק את השלילה. הוא רואה רק רע ושחור. לכן הוא טמא ואסור לאכילה.
עוף זה מאופין בתסמונת ראיה צרת עין, בדרך הסתכלותו וראייתו השלילית את הדברים. הוא רואה ומתמקד רק בחולשות ובאיומים, איננו רואה כלל חוזקות והזדמנויות. דרך ראיה והסתכלות זו של עוף הָרָאָה, מאפיינת את אותם האנשים שרואים נייר לבן, אבל מתמקדים דווקא בנקודה השחורה הקטנה בנייר הלבן. הם רואים רק שחור ומתעלמים מהלבן שהוא רוב רובו של שטח הנייר הלבן. הם אינם מסוגלים לראות את התמונה הגדולה. לעומתם, ישנם אנשים אחרים שיתמקדו דווקא בחוזקות ובהזדמנויות. הם אלו שרואים את הלבן שבנייר ולא מעניקים תשומת לב יתירה לנקודה השחורה, הם מסוגלים לראות התמונה הגדולה. זאת ההבחנה בין אנשים פסימיים לבין אנשים אופטימיים, בין אנשים שרואים תמיד שחור ושלילי, לבין אנשים שרואים לבן וחיובי. האנשים הפסימיים רואים רק שחורות וממלאים את סביבתם באנרגיות שליליות. הם רואים רק את חצי הכוס הריקה, יודעים רק למתוח ביקורת ורואים בעיניהם רק את הר הקללה ובוחרים בו, הם נעדרי תקווה ואמונה ורואים רק חידלון ייאוש וחוסר הסיכוי. אנשים כאלה תמיד ירימו ידיים ויגיבו ברפיסות לכל רעיון חדש – זה לא טוב, לא ילך, אין לרעיון או ליוזמה כל סיכוי, חבל לבזבז זמן.
לעומתם, האנשים האופטימיים החיוביים, ממלאים את סביבתם באנרגיות חיוביות, שרואים את חצי הכוס המלאה. הם רואים בעיניהם את הר הברכה ובוחרים בו, הם אוחזים בתקווה ובסיכוי.
האם לא מוכרות לנו בחיי היום יום, דוגמאות רבות, ששני אנשים רואים את אותה תמונת מציאות, אבל כל אחד מהם לוקח את נקודת מבטו , פרשנותו ומסקנותיו, לכיוון שונה, כמרחק מזרח למערב.
העיניים והראיה שלנו משפיעים על נקודת הראות שלנו לעבר אנשים ודברים הקורים בחיינו. זאת אותה תסמונת הראיה הבינרית השטחית. אני מאד "מקנא" ( במרכאות כפולות) באותם האנשים שתמונת החיים שלהם מאד ברורה ונחרצת בעיניהם. הם אנשים שחושבים שהצדק והאמת רק איתם. הם רואים רק שחור או לבן, אין אצלם משהו באמצע. הם לא רואים את הצבע האפור. הם אינם רוצים או מעוניינים להתמודד עם מציאות חיים מורכבת ומסובכת, שלא הכול בה- שחור או לבן. שלא הכול בה הוא משחק סכום אפס. בדרך כלל אנשים דווקנים אלו לא מוכנים לוותר או להתפשר על האמת שלהם הם ממוקדים ומקובעים בIdea Fix- שלהם ואינם נותנים לעובדות ולמציאות המשתנה, לבלבל אותם ולהטות אותם מקיבעונם ומעמדתם הנחרצת. עד כמה אנו נוטים לסווג ולשייך אנשים על פי ראייתנו את העטיפה החיצונית שלהם- על פי צבע העור, הלבוש, סוג הכיפה, מקום מגורים וכו'. איננו מוכנים לראות ולהתבונן לעומק הפנימיות. דרך ראיה כזאת גורמת לצערנו לשסעים, פילוגים, סכסוכים, איבה ושנאה. הראיה השטחית והרגעית של העטיפה החיצונית, מובילה למקומות לא טובים ולטעויות חמורות ומסוכנות.
הנה - "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה", בנאומו של משה בפרשתנו, מתחבר להפטרה לנבואת ישעיהו:" הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי " (ישעיהו, נד'). הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע, כך גם השימוש בלשון. הבחירה החופשית נתונה רק בידי האדם. הראיה וההסתכלות של האדם על החיים והמשמעות שהוא מעניק להם, עשויה להיות מתועלת לאפיקים חיוביים , אך גם עלולה להיות מתועלת לכיוון שלילי ומסוכן. הקב"ה ברא לנו זוג עיניים ונתן לנו את היכולת הפיזית והביולוגית של הראיה. אבל הפסיכולוגיה של הראיה ותיעולה, מסורה אך ורק לאדם. האם תהיה זאת ראיה של פסיכולוגיה חיובית, או שמא ראיה של פסיכולוגיה שלילית?.
הנה כי כן, הנביא ישעיהו מלמדנו את חשיבות השימוש בלשון: "וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". שיטת ה- נל"פNLP ( Neuro linguistic Programming ) פותחה בארצות הברית בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי ריצ'רד בנדלר וג'ון גרינדר, מטרתה להביא לשינוי ושיפור התקשורת הבין-אישית והתוך-אישיתבין בני האדם.טכניקות לעיבוד ושינוי רגשות שלילים, מהעבר מההווה ורגשות עם אוריינטציה לעתיד. השיטה מתמקדת בתקשורת המילולית אך גם בתקשורת הלא מילולית.
" וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי" –האחריות מוטלת עלינו לדעת לשלוט על לשוננו – לברכה או לקללה. הקב"ה ברא את האדם והותיר לו את הבחירה החופשית ,איך וכיצד לתעל את יכולותיו וכישרונותיו- לתיקון עולם או לקלקולו, לבניית עולם או להריסתו ולחורבנו. גם כאן יודעת ההיסטוריה ללמדנו, כיצד מילים מסוגלות להבריא ,לבנות ולתקן וכיצד מילים עלולות להביא הרס חורבן וכליה. הלשון המדברת רעות נמשלת ליריית חיצים: " חץ שחוט לשונם...וידרכו את לשונם קשתם שקר" ( ירמיהו, ט', ב', ז'). הנה גם במדרש: " נמשל הלשון לחץ ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיק, אבל החץ ,כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירה, אינו יכול להחזיר" ( מדרש שוחר טוב קב' ). עד כמה אנו נכשלים בחיי היומיום בחיפזון ובאצבע קלה על המקלדת, המשחררת מילים שאין להחזירן. מילים שמפרות שלום בית, מילים משסעות, מְפַלְּגוֹת וקורעות, חברה עם ומדינה. מוכרות לנו דוגמאות של שימוש במילים לא נכונות, לא ראויות ולא מתאימות ,כתגובה לסיטואציות במשפחה, בין חברים, בין שכנים ובקהילה. הטיפול המונע למנוע משברים , מסורה לבחירתנו ונתונה בידנו, בשימוש הנכון במילים הנכונות הרגישות והמתאימות.
השבת אנו מברכים את ראש חודש אלול. החודש שבו נברא האדם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם לעסוק בתיקונו של עולם. הכול תלוי באדם, איך יראה את העולם וגם איך ייראה העולם. בפרקי אבות נאמר: "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה".
עַיִן טוֹבָהתביא לאחדות הניגודים, כמו גם לשילוב המעגלים השונים , על פי ון, זה בתוך זה.עַיִן טוֹבָה תכוון לנתיב של הידברות ופיוס.עַיִן טוֹבָהתדיר עצמה משיפוטיות והכללות ותמיד תראה את התמונה הגדולה ולא רק את הנקודה השחורה. עַיִן טוֹבָה תפתח את הלב ותהא לווית חן, לאמפתיה לכאבו של היריב.
הנה הקריאה המונומנטלית בנאומו של משה בפרשתנו: ״ רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה ", המתחברת לנבואתו של ישעיהו בהפטרה: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ", אותו חיבור נפלא בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה והפיוס שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו - אני לדודי ודודי לי ,אני לאחי ואחי לי, אני לרעי ורעי לי.
שבת שלום וחודש אלול מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
ערוך מתוך נספח ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'נביאים מול מעצמות':
"בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם
כְּמִסְפַּד הֲדַדרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן";
(זכריה י"ב, יא)
מתוך תרגום יונתן בן עוזיאל בתרגום חוזר לעברית:
'ביום ההוא יגדל המספד בירושלים
כמספד אחאב בן עמרי שנהרג על ידי הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד,
וכמספד יאשיהו בן אמון שנהרג על ידי פרעה נכו בבקעת מגידו';
הספדו של הרב קוק על הרצל – 'המספד בירושלים' – אחאב ויאשיהו
נפילת יאשיהו במגידו ודברי חז"ל עליה (מגילה ג, א), קושרים את ההספד על יאשיהו מלך יהודה להספד על אחאב מלך ישראל, והם שימשו את הרב קוק בהספדו על הרצל, בהופעתו הציבורית הראשונה ביפו (קיץ התרס"ד), על פי חזון האיחוד של "עץ יוסף" ו"עץ יהודה" ל"עץ אחד" בנבואת יחזקאל (ל"ז, טו-כג):
"וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו,
וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו;
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ; ...
וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל
וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד;
אולי המנהיג היהודי היחיד שהבין בחזונו שלו את החיזיון הציוני של חיבור 'שני העצים' – יהדות וישראליות – ל'עץ אחד', היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וכך אמר בהספדו על בנימין זאב הרצל, בשבעה למותו ביפו, תחת השם: 'המספד בירושלים', כחודש ימים לאחר עלייתו לארץ ישראל:
וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". אמנם כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו, לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזקים כוח הנשמה הרוחנית, ומעדנים ומשכללים אותה. ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו.
כן הכין בישראל בייחוד שני אלה הכוחות, הכוח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצוינים בהם, להיות עם קדוש לה' א-לוהי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים. והצד השני עצם הכוח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שווים להם בגופניות. הצד השני הוא העניין המתייחד לישראל עצמן, שעל זה נאמר: "ה' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ה' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קודש. והנה מתחילה הוכנו שני הכוחות הכלליים בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה...
והנה התכונה של החיבה הלאומית בתור כללות וחומריות נתגלתה באחאב שחיבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו, עמרי, שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל. ודורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא – "לי גלעד", זה אחאב שנפל בגלעד. וכדברי תנא דבי אליהו: שהיה מעמיד פנים במלחמה כאילו לא נפגע] גם אחרי שנחתו בו החיצים, שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתרה ונפלאה. גם כיבד את התורה לפני בן הדד שלא נתן להם לקחת "כל מחמד עיניך"], מפני שעל כל פנים כבוד האומה תלוי בה, על כל פנים כלפי חוץ. ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה, וקדושת השם יתברך המיוחדת, שבה כל יתרונם של ישראל, על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ, לפי המידה שהייתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה, יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב: "וכמֹהו לא היה לפניו מלך, אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאֹדו, ככל תורת משה" (מלכים־ב כ"ג, כה), עד שלא רצה כלל להיות יחס לאפשר קשר של] ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיה הנביא, שציוה מפי ה' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. על כן באחאב ויאשיהו ששניהם נפלו במלחמה], התכנסו שתי הנקודות של יוסף ושל יהודה, כוח משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד...
והנה בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הלאומי] הכללי ביותר. ומצד חסרון הכשרתנו אין הכוחות מתאחדים להשכיל, מעבר מזה, איך שההכשר הכללי הלאומי והאוניברסלי] לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד, ועל כן צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור, צדיקים וחכמי תורה – ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחוזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה. וההפרדה בתנועה הציונית] גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים שהלכו בדרך מסוכנה כזאת פילוג אוגנדה], עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. על כן ראוי לנו לשום אל לב, להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים האנושיים המפעם בכלל באומה, ועם זה] לדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם המיוחדת] של ישראל, כי אם הכשר הגון, כשיגודל על פי דרכו
נדפס במאמרי הראי"ה א, ירושלים תשמ"ח, עמ' 99-94; מקורו בקובץ הראשון ליפו, ירושלים תשס"ו, ק"ט-קט"ז.
לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי. זהו 'חזון שני העצים' וזהו גם העיקר במגילת העצמאות: 'מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל'. אלא שהרב קוק הרחיק לכת, באשר הוא פירש את פסוקי הנביא זכריה על 'המספד בירושלים' (זכריה י"ב י-יב), בעקבות תרגומו המופלא של יונתן בן עוזיאל, שגילה במספד שבנבואה מספד כפול – על שני מלכים גדולים שנפלו בקרב, אחאב שנפל ברמות גלעד ויאשיהו שנפל במגידו. הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. והנה ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.
אם נתבונן בשתי הדמויות האלה, אחאב ויאשיהו, נראה באמת לפנינו שתי דמויות הפוכות בתכלית: אחאב כרת ברית עם צידון והתחתן עם איזבל מצידון (מלכים־א ט"ז לא-לג), היא אשר הביאה לישראל את פולחני הבעל והאשרה ואת שפיכת דם נקיים (נביאי ה' מתנגדי המשטר – מלכים־א י"ח, יג; נבות היזרעאלי – כ"א, מפס' ו), וסחפה את אחאב אחריה עד כדי כך שאפילו אחרי מעמד הר הכרמל, חזרה איזבל והשתלטה עליו (מלכים־א י"ט א-ב).
בכל מה שנבקר את החילוניות הישראלית, לא נמצא שום דבר שמתקרב לתועבות אחאב ואיזבל (כך אמר לי פעם מו"ר הרצי"ה, בנו של הרב קוק), וחז"ל מנו באמת את אחאב עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין, פרק 'חלק', משנה ב). מה מצא הרב קוק בחזונו לסנגר על אחאב (לפי הגמרא בסנהדרין קב ע"ב; קד ע"ב)? – על שחיבב את ישראל ואת ארץ ישראל ובנה אותה כהמשך מפעלו של אביו עמרי; הוא אף כיבד את התורה וסירב לתת אותה בידי אויב; ועל שמסר נפשו בקרב וביקש להעמיד אותו במרכבה לנוכח פני האויב, בעודו פצוע ודמו נשפך, כדי שלא תיפול רוח הלוחמים ( מלכים־א כ"ב לה).
ומנגד, יאשיהו מלך יהודה, גדול בעלי התשובה שהיו אי פעם בעולם, כעדות המקרא (מלכים־ב כ"ב-כ"ג). הוא החזיר את יהודה אל ספר התורה בכל כוחו, וטיהר את הארץ כולה מעבודת אלילים בכל מאודו, והנה גם הוא נפל בקרב מול פרעה נכו.
כל חכמי היהדות שחושבים כי מדינת ישראל הציונית אינה אלא פרוזדור לקראת 'גאולה משיחית' על פי התורה, כלל לא נתנו את דעתם להתמודד עם נפילת יאשיהו במגידו, ועם הסבר חז"ל על הסוד הגדול שגילה יונתן בן עוזיאל בהסברו כי 'המספד בירושלים' הוא מספד כפול. רק הרב קוק ראה בחזונו שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יחזיק מעמד, כי הישראליות לבדה וגם היהדות לבדה, חלשות מכדי לשאת עליהן את משא הגאולה, עם כל מסירות הנפש שיש בכל אחת מהן. רק האיחוד של שני העצים לעץ אחד, יש בו בסיס נכון וראוי לגאולת ישראל – אכן זהו גם החזון של מגילת העצמאות, וסוד כוחה של הזהות היהודית־ישראלית שמתעצבת במדינת ישראל, בכל נפתולי ההסכמות והמחלוקות של שני העצים שאחוזים זה בזה ומתחברים זה בזה. הרב ד"ר יואל בן-נון.
החברה לחקר המקרא מאחלת לכל בית ישראל שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מתוך שמחה.
