אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
&
הרב עמיהוד סלומון -רב קהילה-סרטון על הפרשה-בשר זה רצח?
@
פרשת ראה - מעשר ראשון ומעשר שני
מייקל אייזנברג
בפרשת השבוע נאמר שכל חקלאי מצווה להעלות עשירית מהיבול שלו לירושלים:
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.
היות שכל חקלאי מצווה גם לתת עשירית מהיבול שלו ללויים, חכמים הסבירו שחובה להפריש שני מעשרות שונים. כלומר, בעלי השדות נדרשים להפריש עשרה אחוזים מהיבולים, פעמיים. את ה'מעשר הראשון' נותנים ללויים, ואילו ה'מעשר השני' נועד לצריכה עצמית. המעשר הראשון מימן את פעילות הלויים, שלא קיבלו נחלות חקלאיות בארץ, וכפי שכתבתי בספרי חלב, דבש ואי-וודאות, עסקו במגוון תפקידים בשירות הציבורי (גביית מיסים אחריות על האוצר, ניהול חשבונות (סופרים), שיטור ומשפט, שמירה על המלך, פיקוח על חוק שעות עבודה ומנוחה ואחריות על מיזמי בינוי). מה הרעיון להפריש עשרה אחוזים נוספים לצריכה עצמית של בעל השדה? ספר החינוך (מצוה שס) הרחיב את הטעם האמור בפסוק "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים":
שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו… בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם (בירושלים)… ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות.
ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם. כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני אדם שבעיר… שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה… אבל בהיות המלמד בכל בית ובית… יזכו למה שכתוב: "נתתי משכני בתוככם" (ויקרא כו יא) "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (ירמיה יא ד).
לפי ספר החינוך, כל אדם מצווה להקצות סכום ניכר מהכנסתו לשם מימון לימוד התורה - שלו, של בנו, או של מישהו מבני ביתו. בשונה מהמעשר הראשון שמממן את פעילות אנשי המערכת הציבורית, המעשר השני מדגיש שלימוד התורה הוא אחריות אישית. לימוד התורה איננו משימה ציבורית, ולכן לא ניתן להסתפק במימון הלויים שחלקם עסקו בחינוך והוראה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".
למעשה, ספר החינוך מדגיש שמימון חכם אחד בעיר, או אפילו עשרה לומדי תורה, מאוד מוגבלים בתרומתם. כלומר, מצות המעשר השני מלמדת שהמודל של מימון קבוצת לומדי תורה איננו אפקטיבי, והוא לא מקדם אותנו לחזון של ספר החינוך בו בחר גם הרמב"ם לחתום את סדרת ה'יד החזקה':
…ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
המשך הפסוקים, בנוגע למצוות הבאת המעשר השני לירושלים, מחדד נקודה נוספת:
וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
העובדה הייחודית שהתורה נדרשת מיד להתוויית הקלה בביצוע המצווה, וגם הפירגון לאכילת בשרים, יינות ואפילו שֵׁכָר, עד להסרת כל מגבלה: "בְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ", אמור לשנות את הפרספקטיבה שלנו על מצווה זו. בשונה מהשירות הציבורי, או השירות הצבאי, לא מדובר במשימה, וחשוב מאוד לתורה שלא נראה מצווה זו כנטל.
לימוד התורה איננו נטל אלא נכס. נכס לאומי שכל אחד ואחד מוזמן להרוויח ולהנות ממנו 'ככל אשר תשאלך נפשך'. או במילותיו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:
שלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות… כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל… כל מי שירצה, יבוא וייטול…. מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד…. אבל אם הרבית תורה, הרבית שכר… (הלכות תלמוד תורה ג, הלכה א והלכה ו)
ותמיד, חשוב לזכור את מילותיה של המשנה (אבות ד, יג): "רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" - בכל מה שאנחנו עושים - בלימוד התורה, בשמירת הדת ובפוליטיקה - לפעול רק באופנים ששומרים על שמינו הטוב בעיני א-להים ואדם.]
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com מייקל אייזנברג
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- לפרשת ראה (דברים)- ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה
הפתיחה לפרשתנו: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם " (פרק יא, כז-כח).
מפסוק זה משתמעת העובדה כי לפנינו בחירה. זוהי חֵרוּת הנתונה לאדם. אנו יכולים לבחור בברכה, והתנאי הוא שנשמע אל מצוות ה', ובקללה אם לא נשמע.
שני פעלים מופיעים בפסוק: "ראה" ו"שמע". מה בין ראיה לבין שמיעה?
"ראה אנוכי נותן לפניכם", ראיה קשורה להתבוננות ולהפנמה. אין הכוונה לפקוח עיניים ולראות. כאשר עלינו לבחור בין שתי אפשרויות כל כך מהותיות, יש צורך בהסתכלות עמוקה, פנימית. ראיה מתייחס ללמידה מניסיון. השמיעה המופיעה בפסוק צריכה לכוון את הראיה. את מצוות ה' שמענו בהר סיני, הן ידועות לנו מן העבר, עלינו עתה לחבר את השמיעה אל הראיה המכוונת אל העתיד. מה ששמענו צריך לכוון את הדרך בה אנו רואים את הדברים.
הפסוק אומר לנו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה ואת הקללה". אך לגבי הברכה נאמר: "אשר תשמעו אל מצות ה'," בעוד שלגבי הקללה כתוב "אם לא תשמעו". היה על הפסוק לומר
לגבי הברכה אם תשמעו כפי שהוא אומר לגבי הקללה אם לא תשמעו. מדוע מופרת ההקבלה בין שני חלקי הפסוק?
הברכה אינה באה רק אם נשמור את המצוות. הברכה מצויה בעצם קיום המצוות, שכן המצוות עושות אותנו לאנשים הגונים וערכיים. על כן אין צורך לְהַתְנוֹת את הברכה בקיום מצוות. לעומת זאת מי שאינו מקיים את המצוות תחול עליו הקללה. כאן לפנינו הַתְנָיָה. לכן אומר הכתוב: "אם לא תשמעו".
בפרשת ניצבים נאמר " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: ...הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: " (ל, טו - יט)
פסוק זה מזכיר את הפסוק שבפרשתנו, אלא שכאן בנצבים הפניה היא לפרט, בעוד שבפרשתנו הפניה היא לכלל. אך מדוע העדות המופיעה בפרשת נצבים הפונה אל הפרט, היא בלשון רבים, "העידותי בכם"? התשובה היא כי העדות היא לקולקטיב. כפי שהשמים והארץ קבועים, השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, מחזור הצמיחה ומחזור חיי בעלי החיים קבוע, כך גם עלינו כקולקטיב לקיים את מצוות ה'. עלינו לעשות אותם עבודת קבע בכל יום תמיד, אך האחריות היא על כל פרט. על כן נקרא מקיים המצוות, עובד ה'.
אם נחבר את הפסוק בפרשת ראה עם הפסוק בפרשת ניצבים נוכל לראות תהליך. הפסוק בפרשת ראה מופנה אל הקולקטיב, הפסוק בנצבים מופנה אל הפרט, אך העדות קולקטיבית. כיצד ניתן ליצור אחריות קולקטיבית לקיום מצוות כדי לזכות לברכה? כדי שהקולקטיב (העם) יוכל לזכות בברכה המצויה בשמיעה בקול ה', היינו קיום מצוות שהוא הברכה, עלינו לפתוח בפרט, שהרי הקולקטיב בנוי מפרטים. הבחירה של הפרט תשפיע גם על בניו. לכן מדגיש הפסוק בפרשת נצבים "למען תחיה אתה וזרעך". כך נבנה בית אב מקיים מצוות שיזכה בברכה. בתי האב יהיו לקולקטיב מקיים מצוות, משום שכולנו כפופים לאותה תורה והלכה שהיא נצחית, כי מקורה אלוקי. אותה אחריות קולקטיבית מתבטאת "בישראל ערבים זה בזה" בלשון חז"ל (הנקרא גם -ישראל ערבים זה לזה). זהו הסוד של עם קטן ומפוזר בין עמים שונים ותרבויות שונות, שהצליח לשרוד ולא להעלם בניגוד לחוקי הטבע. הוא יצר תרבות מפוארת בגלות, וכל אותה העת היו עיניו נשואות אל ירושלים, ובליבו יָקְדָה האמונה כי יגאל וישוב למולדתו.
כ"ב אב תשפ"ג-בלומה דיכטוולד.
&
פרשת 'ראה'- יגאל גור אריה.
פותחת הפרשה ״ "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". תמצית מילים המכילות סודות חיים.
נכנס בבוקר למטבח להכין קפה ורואה שהכול הפוך. אתה שם כפית קפה מר ומיד אחר כך סוכר מתוק. שופך מים רותחים ועל זה חלב קר, הקפה בתחילה שחור ואחר כך הופך ללבן.
ככה זה גם בחיים, אתה לא ממש יודע איך ייראה היום שלך, מר מתוק, חם קר, שחור לבן?
התורה אומרת לנו בפרשתנו "ראה". תתבונן הכול מונח לפניך. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". ברכה זו מילה מובנת לכל אחד. אך מהי קללה?
קללה, זה החלק המר, האתגר שאם נעמוד בו, יהפוך למתוק. אז זה לא יהיה סתם מתוק, אלא טעם אחר לגמרי, מר שהפך למתוק.
בערבות מואב מול הכניסה לארץ ישראל משה נושא דברי פרידה וצוואה לעתיד.
סיום שנות הנוודות במדבר וכניסה לארץ-דברים על כוחות האדם, על בחירות חייו, הקשר בין היחיד והקהילה בתוכה הוא חיי, על סוד התיקון וההתחדשות, על הטוב והרע, חיים ומוות.
קריאה ״ראה״ כמעט ציווי, בלשון יחיד להתבונן כל אחד ואחת. *העין היא הרואה אבל הלב הוא הקובע* .חובתנו להשתמש בכוח הראיה, לראות את החיים ולשמוע מה הם מזמינים. זו קריאה לעשייה, לבחירה.
להפנים את מערכת הערכים אשר קבלנו ולהקשיב לקולו של המוסר הפנימי אשר עוצב בידי כל אלה. אולם מעל לכל אלה אנו נדרשים לבחירות ערכיות הקשורות בניהול חיים: מהו אורח החיים שלנו? האם להתנהל בריאותית וכלכלית "בלי חשבון" או מתוך שקיפות, יושר והגינות פנימיים? האם אני רואה רק את עצמי או שאני מתחשב ורגיש גם לצרכיהם ורגשותיהם של הסובבים אותי.
אז מה יש לראות? יש לראות את העבר; או במילים אחרות ללמוד מהניסיון. החלטות אפשר לקבל לאור העבר- לאור מה שראינו שכבר קרה ולא לאור העתיד. העתיד הוא נעלם.
היחיד בתוך הכלל התבונן בעולמך ובחר את הדרך !!
לדעתי *העולם שייך לצעירים אך בעיקר למנוסים*!.
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"
מדוע נותן ה' את הקללה?!
מסתבר *שמערכת השכר והעונש מהווה את הבסיס לבחירה החופשית*.
זכות הבחירה הינה המתנה החשובה ביותר, משום שמציאות הרע נותנת משמעות לטוב.
ובחרת בחיים!! -שבת שלום! שבת שלווה וענוגה !!
*יגאל גור אריה*
״*אנשים רבים מחמיצים את האושר בחייהם, לא בגלל שלא מצאו אותו, אלא כי אם בגלל שלא עצרו ליהנות ממנו*.״
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת 'מקראות', בינה בתורה, ספר דברים, לפרשת ראה:
"המקום אשר יבחר ה' לשׂוּם את שמו / לשַכֵּן שמו"
המעבר מהמלחמה לכיבוש הארץ אל החיים שאחרי המלחמה, מ"כי יביאך ה'... אל הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתהּ" (ז', א) אל החיים "בארץ אשר נָתַן ה'... לך לרִשתהּ" (י"ב, א), מעלה את השאלה הגדולה של 'מקום המקדש האחד'.
האינסטינקט הדתי אומר, שצריך להכין 'מקום' לעבודת ה' בכל מקום; כך אנחנו עושים בימינו: בונים בתי כנסת לאלפיהם, בכל שבט, בכל קהילה ו"איש כל הישר בעיניו" (י"ב, ח); הייתכן שנעשה בשר על האש בחג, והוא לא יהיה קרבן ל-ה', אלא ייחשב 'בשר תאווה', ובלי הקפדה על טבילה וטהרה – "הטמא והטהור יַחדָו יֹאכלנו" (י"ב, כ-כב)?
והנה, קם משה בימיו האחרונים ופירש את מצוות ה' על המשכן האחד במחנה ישראל האחד לשם ה' האחד – גם בארץ בה ינחלו כל שבטי ישראל יעבדו את ה' רק "במקום אשר יבחר ה'... לשַכֵּן שמו שם" (י"ב, יא; ט"ז, ו,יא); לא יעבדו את "ה' אחד ושמו אחד" בשום בָּמָה או בית כנסת!
"ה' אחד ושמו אחד" מחייב מקדש אחד "במקום אשר יבחר ה'... לשַכֵּן שמו שם"!
רבים חושבים, שרק המלכים הגדולים בסוף ימי בית ראשון, חזקיהו ויאשיהו, קיימו בפועל את מצוות ביעור הבמות, אולם בפרק יש לפחות ארבע אפשרויות (המרמזות לתקופת השופטים) לקביעת המקום האחד הנבחר – מפעם לפעם – על פי ה':
וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... (י"ב, ד-ו)
פסוקים אלו מתאימים לירושלים, שנבחרה "מכל שבטיכם", למקדש קבע.
פסוקים אלו מתאימים לשִלֹה, בה הוקם המשכן אחרי שעברו את הירדן (יהושע י"ח).
פסוקים אלו מתאימים להקרבה במקום של התגלות ה' באותו הזמן, כמו יהושע בגלגל, גדעון בעפרה ואליהו בהר הכרמל (רש"י י"ב, יג).
פסוקים אלו מתאימים להתכנסות עם ישראל "לפני ה' ", בבית-אל (שופטים ב', א-ה; כ', כו-כח), או במִצפָּה, לפי האירוע וצורכי השעה.
"המקום" האחד נבחר על פי ה' מפעם לפעם; כך בימי האבות, כך בימי השופטים ובדורות רבים לפני ירושלים; ירושלים תהיה סוף הדרך, אבל השם 'ירושלים' לא נזכר כלל בספר דברים, כי 'המקום הנבחר' התגלה במקומות רבים עד ירושלים.
חג הקציר בשבועות הוא זמן עשרת הדיברות בתורה
חג המצות במועד האביב
הערה: אין בתורה חג אביב, כי לא היה מה לחוג לפני קציר; ראו מאמרי 'מדוע אין בתורה חג אביב?' (מופיע באתר שלי)].
כבר במקום הראשון שבו נזכרו בתורה שלושת הרגלים, בפרשת משפטים, מופיע כפל המשמעות של חג המצות:
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ,
לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם... (שמות כ"ג, טו)
חג המצות ההיסטורי צריך לחול בעונת האביב החקלאית של ארץ ישראל; אולם שני הרגלים האחרים מופיעים לכאורה בפרשה זו רק בצורתם החקלאית, הארץ ישראלית, בלי שום קשר ליציאת מצרים:
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה,
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה; (שמות כ"ג, טז)
אלה הם חגי שדה חקלאיים, מיבול השדה לקרבן, שעיקרם הבאת הביכורים ואיסוף התבואה מן השדה שבארץ ישראל "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כ"ג, יז).
אולם פרשת המועדים בספר ויקרא (כ"ג) 'העבירה' את הסוכות של יציאת מצרים, "ויסעו בני ישראל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה..." (שמות י"ב, לז), מן החודש הראשון אל החודש השביעי, והצמידה אותן לחג האסיף; זהו חידוש מכריע של פרשת המועדים בספר ויקרא ביחס לשלושת הרגלים: "חג האסיף" החקלאי הוא מעתה גם "חג הסֻכּוֹת" ההיסטורי!
הצמדה זו של החג ההיסטורי והחג החקלאי מופיעה שוב, הן לגבי פסח הן לגבי סוכות, גם בספרנו:
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ,
כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה; (ט"ז, א)
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים,
בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ; (ט"ז, יג)
גם בחג השבועות פותח הכתוב בספר דברים בחג החקלאי (כמו בשמות ובויקרא), אך חותם במפורש ביציאת מצרים:
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת;
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן,
כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ;
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ,
וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ,
בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם;
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה; (ט"ז, ט‑יב)
הפסוק המפורש החותם את חג השבועות בספר דברים, "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ...", דומה באופן מובהק ל"זָכוֹר" ו"שָׁמוֹר" של שבת; פסוק זה מתייחס במפורש לזכירת עבדות מצרים כבסיס המחייב לשמירת החוקים, בדיוק כמו פתיחת "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ב"עשרת הדברים"; נימוק זה מיוחד רק לחג השבועות, ואין כמותו בשום חג אחר; זוהי ההוכחה הברורה בתורה ל"זמן מתן תורתנו" (ההיסטורי) עם "עשרת הדברים", דווקא בחג הקציר (החקלאי), חג השבועות.
כך נקבע למעשה, כי בחג ההודיה החקלאי על ראשית הקציר יש לשלב תוכן מרכזי של יציאת מצרים: זכירת העני והגר, היתום והאלמנה! חובה זו איננה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן היא אינה נובעת במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה' ליושביה; חובה זו מבוססת על זיכרונם ההיסטורי של החקלאים הישראלים בארץ, שחובתם לא לשכוח לעולם איך חיו במצרים כעם של עבדים, ואיך יצאו ממצרים ללא שדות וללא יבולים; הם יזכרו זאת היטב גם בקריאת מגילת רות – האלמנה והגיורת – שנגאלה בשדה בעז וממנה יצא דוד המלך, יחד עם קריאת התורה במעמד הר סיני ו"עשרת הדברים".
מפתיע ומרגש לגלות בפסוקי חג השבועות החקלאי שבספר דברים את יציאת מצרים כחובה מיוחדת הכוללת גם זכירה, גם שמירה וגם עשייה של "החֻקים האלה", ובתוך החוקים האלה אנו מגלים גם את השורש של מגילת רות – דווקא בשמחת הקציר בחג השבועות. הרב ד"ר יואל בו-נון.
&
פרשת ראה – מדד האושר היהודי- אורי סובוביץ-שותף בקרן הון סיכון
מדדי האושר האוניברסליים
בשנת 2011 האו"ם החל לבחון ולהשוות את רמת האושר במדינות שונות ולהוציא בכל שנה דוח על כך, World Happiness Report. את המיזם הוביל מזכ"ל האו"ם בזמנו, באן קי-מון, וראש ממשלת בהוטן, לאחר שארצו החליטה לאמץ את מדד ה"אושר הלאומי הגולמי" במקום מדד התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג).
הדו"ח נוקט בגישת Bottom Up ולא בגישת Top Down. במקום לנתח "מלמעלה" את רמת האושר על סמך פרמטרים אובייקטיבים שלא תמיד ניתנים להשוואה, הדו"ח בחן את תחושת האושר הסובייקטיבית. מדד זה הסתמך על שאלון שבו מדגם מייצג מכל מדינה מתבקש לתת ציון של 1–10 על רמת שביעות הרצון שלו ב-14 תחומים. בין היתר, האזרחים נשאלים על מידת העזרה שהם מקבלים מהמדינה בעת צרה, את מידת החופש הקיים במדינתם ואת רמת השחיתות בארצם. עם זאת, הדו"ח אינו מתייחס לפרמטרים כגון שיעור אבטלה ואי שוויון ומתמקד בעיקר בתחושת הרווחה שעליה אזרחי המדינה מדווחים.
מדד אושר נוסף הוא מדד ה"אושר הפלנטי", Happy Planet Index, שיוצא לאור בכל שנה החל משנת 2006 על ידי ה-New Economic Forum. מדד זה קורא תיגר על מדדי השוואה כגון תל"ג, שמשווה מדינות על פי מידת עושרן, שכן לשיטת מחברי הדו"ח, מרבית בני האדם מעדיפים אושר ובריאות על פני עושר. נוסף על כך, מדד זה מביא בחשבון גם את ה"עלויות הסביבתיות" של התעשרות המדינות, או במילים אחרות: עד כמה התעשרותן באה על חשבון פגיעה אקולוגית. המדד מכפיל את רמת שביעות הרצון המדווחת של התושבים (בין 1 ל-10) בתוחלת החיים הממוצעת כדי להגיע ל"מד השנים המאושרות". את התוצאה מחלקים ב"טביעת הרגל האקולוגית" של אותה המדינה, כך שככל שמדינה השתמשה ביותר משאבי טבע, כך הציון הסופי יהיה נמוך יותר. גם על מדד זה ישנה ביקורת, שכן המדד נותן משקל רב להיבט האקולוגי שמביא לעיתים לתוצאות מפתיעות.
המשותף לשני המדדים והדו"חות המוזכרים הוא שבבסיסם הם מסתמכים על כך שככל שהאדם יוכל יותר ליהנות מהשירותים שהמדינה תציע לו, כך רמת האושר שלו תעלה. מסיבה זו מדד האושר של האו"ם מעניק לרוב את הציון הגבוה ביותר למדינות הסקנדינביות (פינלנד דורגה ראשונה ארבע שנים ברצף), הידועות במדיניות הרווחה הנדיבה שלהן כלפי תושביהן, ואילו מדד האושר הפלנטי יעניק את הציון הגבוה ביותר למדינות המשלבות מדיניות רווחה ואנרגיה ירוקה.
ברכה הנובעת ממחויבות ולא מרווחה
בפרשת ראה ממשיך נאום הפרידה של משה רבנו לפני מותו. הפרשת פותחת בהבטחה שהברכה היא עצם קיום מצוות ה' ואילו הקללה היא תוצאת עזיבת המחויבות למצוות לטובת "אלוהים אחרים", מטרות ויעדים אחרים בחיים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (דברים יא, כו-כח). הפסוקים אינם מתייחסים לברכה ולקללה כאל שכר ועונש אלא כאל תוצאה ישירה, ממש כמו שבריאות היא לא שכר על ניהול אורח חיים בריא אלא תוצאה המחויבת ממציאות כזו. בשונה ממדדי האושר המודרניים, מדד האושר היהודי, הברכה, אינו מסתמך על רווחה שממנה נהנה האדם אלא על מחויבות שאותה הוא מוכן לקחת על עצמו. הברכה זמינה לכולם שכן היא נחלתם של אלו המוכנים להיות מחויבים לדרך, לרוח ולאידיאלים המתווים את דרכם.
מדד האושר היהודי
הרב קוק ביאר את אמות המידה ל"מדד האושר היהודי". הוא הסביר כי חיים מאושרים הם תוצאה של התנהלות מעשית בפרטי חיי היום-יום לאור אידיאלים נישאים. ככל שהאדם יותר מקפיד ומחויב לחיות לאור אותם ערכים נעלים, כך יזכה לראות יותר ברכה ושמחה בחייו, אשר נותנים לו כוח ותעצומות נפש להמשיך לחיות בדרך זו.
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, א, קנז):
"החיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם... והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי...".
הרב קוק המשיך וכתב כי כל "נסיגה" מהתנהלות חיים על פי אותם אידיאלים תביא לרפיון ו"אפלה" מסוימת בנפש האדם או הציבור. לא האידאל ייחלש, שכן הוא על זמני ואינו תלוי באדם, בציבור או באופנה כזו או אחרת, ולבסוף ימצא את הדרך להופיע במציאות. האדם או הציבור ש"ירפו" מן האידיאל הם שייחלשו, ויאבדו את אותן תעצומות הנפש שמגשימי האידאל זוכים להן:
"ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, (אע"פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל – הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע"י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה) – מכל מקום אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה".
הרב קוק סיים בנימה אופטימית והסביר כי גם כשיש "נסיגה מעשית" מהתנהלות לאור אידיאלים נישאים, אדם או ציבור שכבר זכה לטעום את מתיקות החיים לאור ה"זוהר האידיאלי" יהיה חייב בשלב זה או אחר לחזור לשם. הוא יתנער מהעולם "המתדלדל ומתרשל", חסר מעוף השליחות, וימצא מקום "לקומם נכשלים ולעודד חלשים" עד שישוב להרגיש בנשמתו את ה"שכינה האידיאלית".
וכך כתב הרב קוק:
"וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון (=תביעה) של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל. הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו".
לסיכום
שלמה המלך הזהיר כי האיום הגדול ביותר לשגשוג החברה, אושרה ולכידותה הוא העדר חזון וערכים שלאורם החברה תחיה ותפעל: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ" (משלי כט, יח).
שירותי הרווחה שהמדינה מספקת לאזרחיה חשובים ונצרכים, ועם זאת הם אינם מהווים ערובה לרמת האושר של אזרחיה. חברה עם שירותי רווחה נדיבים אך עם תרבות המעודדת אינדיבידואליזם ללא רוח של מחויבות לחיים לאור ערכים (באשר הם), גוזרת על עצמה לרוב חיים נוחים אך נטולי משמעות.
כך גם ברמה האישית והמשפחתית בכל הנוגע לחינוך ילדינו – ישנם פערים ברמת ההכנסה ומתוך כך גם ביכולת ההענקה החומרית לילדינו. עם זאת, רמת האושר, האמון בחיים והבריאות הנפשית של ילדינו מושפעים הרבה יותר מהיכולת שלנו לחנך אותם לחיות חיים של משמעות מתוך מחויבות לערכים המעצבים אותנו כיחידים וכחברה. זכות זו נתונה לכל שכבות העם ללא קשר לעשירון ההכנסה אליהם הם משתייכים.
הלוואי שנשכיל ליצור שיח העוסק פחות במלחמות על משאבים ותקציבים ויותר במחויבותנו לחיות לאור ערכים משותפים, לאור חזון הנביאים לחברת מופת.
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 247"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו"- חיים קופל
1) בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל שנערכה בוינה ,בשנת תרפ"ג (1923), נפגשו "החפץ חיים" וה"אמרי אמת" מגור (האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר). בשיחה ביניהם, הזכיר "החפץ חיים" את הפסוק בפרשתנו: "אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ ..וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ ..וּבוֹ תְּדַבְּקוּן" (י"ג-ה). ושאל, הרי חז"ל אומרים שהמילה "אחרי" מתייחסת לדבר שאינו סמוך ממש, אלא רחוק קצת, (רש"י בראשית ט"ו-א "אחר הדברים האלה": כל מקום שנאמר אחר: סמוך. אחרי :מופלג. בראשית רבה פרשה מ"ד פרק ה').
2) לאור זאת שאל, הלא על האדם להתקרב אל הקב"ה, כמה שיותר, וא"כ, מן הראוי היה לכתוב "אחר ה' א-להיכם תלכו", שמשמעותו התקרבות מיידית, ורצון,כביכול, להדבק בו, ולא "אחרי"?
3) וביאר "החפץ חיים", שלעתים תוקפות את האדם מחשבות של ריחוק וייאוש. נדמה לו, שהוא עומד על סף "תהום רוחני", רחוק ומרוחק מאביו שבשמים, עד כדי כך שהוא משוכנע שאף אם יקרא לקב"ה לעזרה, הקב"ה לא יענה לו. לכן מדגישה התורה, בדווקא, "אחרי ה", גם אם אתה מרגיש רחוק ומנותק מהבורא, אסור לך להתייאש, עליך להמשיך לקרוא לה' והקב"ה אב הרחמן שומע את הקריאות, וישועת ה' כהרף עין.
4) חשבתי, שגם מיקום הקטע בפרשה מחזק הסבר זה. שהרי התורה מצווה אותנו להישמע לנביאים. והנה לפני הקטע שלנו נאמר: "כי יקום בקרבך נביא..ונתן אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר, נלכה אחרי א-להים אחרים..ונעבדם" (י"ג-ב..ג). קם אדם מקרב אחיך, מציג עצמו כנביא, נותן לך אות או מופת, שמתקיים, ואז הוא מפתה אותך לעבוד א-להים אחרים ואתה מתפתה ונכשל. מתברר שהיה
נביא שקר ,זה מתסכל, איך נכשלת ע"י אָדָם מִקֶּרֶב אַחֶיךָ. זה עלול להביא אותך למחשבה שאינך רצוי עוד לפני הקב"ה, ממילא אין טעם לעשות תשובה ולפנות לקב"ה שיכפר לך. אבל, אומרת התורה, אל ייאוש, הקב"ה רצה רק לנסות אותך, כך תִּתְחַשֵּׁל וְתִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה. לכן, גם אם נכשלת, אל ייאוש, הקב"ה יקבל את תשובתך.
5) "האמרי אמת" מגור, חיזק את דברי "החפץ חיים" בתרוץ חסידי והסביר את הפסוקים בראשית דברינו, כך: "אחרי ה' א-להיך תלכו" אם אתם חושבים שהתרחקתם מה' ("אחרי") מבחינה רוחנית, דווקא אז תתחזקו, תלכו אחרי ה' "וּבוֹא תִּדְבָּקוּן" כי "קרוב ה' לנשברי לב" (תהילים ל"ד-י"ט), ודווקא מצב כזה, יכול לשמש כמנוף להתקרב לה' שהוא שומע ונענה לקוראים מתוך צרה.
6) תשובות מפרשת עקב
א) "והיה עקב תשמעון..ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' א-להיך לך ..ואהבך וברכך"(ז-י"ב..י"ג).מדוע הציווי נאמר בלשון רבים("ושמרתם"), ואילו השכר נאמר בלשון יחיד ("וברכך")? תשובה: הציווי זהה בכולם, לכן לשון רבים. אך השכר תלוי בנסיבות, ואיכות כוונת המבצע, לכן לשון יחיד.
ב) בַּפָּרָשָׁה-זוֹרֶקֶת מָרָה וּמְסָרֶסֶת.
בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים - אֶת הָאוֹיֵב מְגָרֶשֶׁת?
תשובה:"צִרְעָה " "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה" (ז-כ) וברש"י: מִן שֶׁרֶץ הָעוֹף שֶׁהָיְתָה זוֹרֶקֶת בָּהֶם מָרָה וּמְסָרַסְתָּן וּמְסַמְּאָה אֶת עֵינֵיהֶם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ נִסְתָּרִים שָׁם. בפרשת משפטים:"וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי.. מִלְּפָנֶיךָ" (שמות כ"ג-כ"ח)
7) שאלות מפרשת השבוע
א) היכן בפרשה מילה המנוקדת בארבעה קמצים ( ) ברצף?
ב) שְׁתֵּי מִלִּים בַּהֲגִיָּה דּוֹמָה.
הִיא-בְּפִתְחַת הַגָּלִיל.
הוּא-בַּעַל חַיִּים קָלִיל.
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 247 פרשת ראה תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות, כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"לhkop77@gmail.com
או בוואטסאפ 052-3604905
&
פרשת ראה -תשפ"ג- מסרים חינוכיים -בועז חדד חבר הנהלת החברה לחקר המקרא -רכז תנ"ך אורט מעלות.
1.א זהירות מתופעת העדר ,או כפי שאמר הרמב״ם " האמת לא נהפכת לאמיתית יותר מעצם העובדה שכל העולם מסכים איתה ,או לא מסכים איתה .
ב. עיקר האחריות בחינוך מוטלת על התלמיד ועל הבית בא הוא גדל .
ג. על האדם לחפש את האני שלו ,את היהלום שבו ,קרי ,מה הייעוד שלו בעולם הזה . האני שלי זה לא מה שיש לי ,אלא מי אני באמת ומה הייעוד שלי בתרומה לחברה בה אני קיים.
ד. על האדם לשלוט ביצר הרע ,קרי''הקללה'' במעשים הלא טובים ולבחור בברכה קרי במעשים הטובים .
ה. לעיתים כדי להגיע לברכה קרי לטוב אנו צריכים לעבור בדרך קללה קרי, דברים קשים ולא נעימים.
2. עלינו להתייחס לכל יום כיום חדש ,קרי ,לא לשקוע בעבר ולא לחכות לעתיד ,כל יום צריך להיות יום של עשייה לטובת החברה כולה .
3. גם אם אתה חושב שסיכויי ההצלחה שלך הם קטנים ,אל תוותר ,על עצם המאמץ כבר מגיעה לך תמורה .
4. התורה מזכירה לנו שגם אם יש בינינו מחלוקות ,עדיין אנו בנים של השם ואסור להוציא מישהו מחוץ למחנה ,קרי לנדות אדם זה או אחר ,יש תמיד לנסות לקרבו לדרך הישר .
5. בכל דבר בחיים צריך פיקוח ,סדר וגבולות ,כדי שנצליח להגשים את המטרות שלנו בחיים . בנוסף אין להתפתות ללכת אחרי אנשים לא הגונים ,שלעיתים, מציעים לנו ללכת בדרך מושחתת , כדי לקדם את מטרותינו בזמן קצר יותר,כאשר לעיתים קרובות ,הם מנסים לפתות ,כדי לקדם דווקא את מטרותיהם .
6. כאשר אדם נותן הוא מרגיש לא פחות טוב ולעיתים שכיחות אפילו טוב יותר מהאדם המקבל - עדיף להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל .
7. כבר כאשר האדם נולד ,הוא קופץ את ידו ,כאילו אומר ,אני רוצה רק לעצמי ,לצבור עוד הון :בתים ורכוש רב ,אבל כאשר הוא הולך לעולמו ,הוא לא לוקח שום רכוש בתכריכים , מה שנשאר לאדם זה רק ,מצוות ומעשים טובים שעשה לטובת החברה כולה .
1 א. בתחילת הפרשה ,פרק י''א פסוק כ''ו כתוב '' ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה''. המשפט מתחיל ב''ראה'' ביחיד ומסיים ''לפניכם'' ברבים . השאלה היא ,מה משה בא ללמדנו ? משה בא ללמדנו במילה ''ראה'' ביחיד ,שלכל אחד מאיתנו ,יש לו את התיקון שלו בעולם הזה , כל אחד צריך להתחבר רק לעצמו ולהתרחק מתופעת העדר קרי ,כולם מעשנים שותים אז גם אני ,שלא אחשב לחריג ,כולם שוברים ומכים אז גם אני , אם כולם מרמים אז גם אני ארמה ואם לא אנהג כמוהם ,אחשב בעיניהם ל ''פרייאר''. עליך להתרחק מאנשים כאלה שעלולים להזיק לך .
1 ב. ''ראה '' ביחיד , ''לפניכם'' לשון רבים ,המסר הוא ,אני נותן לפניכם ,שווה בשווה את ההזדמנות לבחור ,בין הקללה לבין הברכה , כלומר את האפשרות לבחור ,האם להשקיע יותר בלימודים או לא ,אתם מקבלים את אותם ספרים ,אותם מורים ,אבל כל אחד מגיע עם ''הציוד '' שהוא בא איתו מהבית הרקע המשפחתי הוא חשוב לא פחות מהרמה של המורה בבית ספר זה ,או אחר . ההזדמנות שווה ,אבל ההצלחה תלויה רק בך '' כי מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך'' משנה עדויות ה,ז ואני אוסיף ואצטט את הנאמר בתלמוד הבבלי במסכת נדרים דף פ''א עמוד א '' הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה'' .
1.ג. "הנה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה'' ,מסר נוסף הוא ,שברכה זה המשמעות האמיתית של כל אחד ,המיוחדות של כל אדם ,מה אני נתתי לעולם שצריך אותי ,למצוא את היהלום היחידי שיש בי ושאין לאף אדם אחר בעולם ,כמו טביעות האצבע השונות שיש לכל אחד מאיתנו בכל היקום כולו . אנו המורים צריכים קודם לגלות את ''היהלום'' שבנו ,כדי שנהיה פנויים ומוכנים לגלות את היהלום שיש בכל אחד מתלמידנו ,גם אם יש בוץ מסביב ליהלום ,יש לנקותו ולהבריקו ,בכל אדם יש טוב ,פשוט צריך לחפש היטב , להתאמץ ולא לבחור בקללה ,כלומר ,להכנס לעצלות ,או ליאוש ולומר אין מה לעשות עם התלמיד '' הוא מקרה אבוד'' ,זוהי חשיבה שגוייה ומסוכנת .
דרך אחרת לפרש את המילה ''קללה'', היא לא להתנשא ולהרגיש ''אני ואפסי עוד'' ,קרי חוסר התחשבות באחרים וניצולם ,עוד רווחים מהירים ,כאן ועכשיו ברמייה ,זוהי חשיבה קיצרת טווח שגוייה ,החשיבה ללכת בדרך הישרה היא החשיבה הנכונה והמשתלמת לטווח ארוך .
אפשרות אחרת לפרש את המילה ''קללה'' היא ,בחירת האדם להיות יחודי בזה שנוח לו להיות ''הקדוש המעונה'', כך הוא מרגיש מיוחד ולא מעוניין בשום עזרה כולשהי,חשיבה זו אין עימה ברכה ,אלא רק קללה.
1.ד ''הנה נתתי לפניכם קללה וברכה '' , מסר נוסף ,על האדם לשלוט על ''הקללה '' ,קרי על יצר הרע שלו ,שהרי כבר נאמר בבראשית פרק ח פסוק כ''א ש ''יצר לב האדם רע מנעוריו'' ,על האדם להתגבר על יצר הרע ולעשות טוב לחברה שבה הוא נמצא .
1.ה. הרי כתוב בתחילת הפרשה הריני נותן לפניכם ברכה וקללה ולא נאמר ברכה או קללה ,לכן ניתן להבין מכך שלעיתים כדי להגיע אל האמת ,קרי לברכה, אתה צריך לעבור דרך של ייסורים ,לעבוד מאוד קשה עם עצמך ועם החברה הסובבת אותך , שמנסה בכל כוחה להדיח אותך מדרך האמת , החסד,הצדק והמשפט ולכך מכינה אותך התורה , כמו שאמר דוד המלך בספר תהילים פרק צ''ד פסוק י''ב '' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו''.
2. בתחילת פרשת ראה כתוב ''ראה נותן אני לפניכם היום . '' מדוע חשוב היה להוסיף את המילה ''היום'' ? מהו המסר החינוכי ? התשובה לכך היא ,לדעתי , שאין להסתמך רק על מה שעשינו כבר בעבר לטובת החברה או על מה שנעשה בעתיד, העשייה צריכה להיות יום יומית ,הבחירה לבחור בברכה ולא בקללה , העזרה לזולת באהבה גדולה ,ללא תמורה ללא אנוכיות שלעיתים לא מעטות משתלטת על החברה ,קרי חוסר התחשבות חוסר סבלנות וזלזול בזולת .
3. מסר נוסף , גם אם אתה חושב שסיכויי ההצלחה שלך קלושים , המשך ללכת בדרכך ,מכוון שכבר בעבור הניסיון מגיעה לך תמורה . בפרק י''ג פסוקים ז- י''א כתוב ''כי יסיתך אחיך בן אמך ..נלכה ונעבדה אלוהים אחרים ...כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה ...וסקלתו באבנים ומת '' יש לזכור שמדובר באדם שרק ניסה להדיח ללכת אחרי אלוהים אחרים , לא כתוב שהוא כן הצליח ורק בשל הניסיון הוא מקבל עונש חמור כל כך .
לכן המסקנה היא ,שכאשר ננסה לחנך את תלמידינו ,ילדינו והפקודים שלנו ללכת בדרך הישר ,גם אם לא הצלחנו בכך ,הרי על עצם הניסיון מגיעה לנו תמורה . הדרך לא פחות חשובה מההצלחה'. בספר שמות פרק כ''ה פסוק ה' כתוב שהשם עושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו .
4. מסר נוסף ,גם אם יש בינינו מחלוקות ,אסור להוציא אדם מחוץ לקבוצה , קרי אסור לנדות אותו מהקבוצה, שהרי כולנו בניו של אלוהים . בפרק י''ג פסוקים י''ג- -י''ט מדובר על עיר נידחת ,אנשים שהסיתו את אנשי העיר לעבוד אלוהים אחרים ,במקרה זה, עליך להכות את העיר לפי חרב ולהחרים אותה ואת כל אשר בה ,אבל מיד לאחר מכן בפרק י''ד פסוק א מדגיש הכתוב '' בנים אתם ליהוה אלוהיכם לא תדגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'' . לכאורה ישנה סתירה בין הדברים שנאמרו בתחילת פרק י''ב ,ניתן ,לדעתי ,ליישב את הסתירה בכך שנאמר ,שאף פעם לא היה מקרה של עיר נידחת שנאלצו להתנהג איתה בצורה שכזו ושנית מדובר רק באיום בלבד שמטרתו להרתיע ולמנוע מקרה מסוג זה . לכן פרק י''ב מחדד את הרעיון שכולנו בניו של השם ואסור לנו לבודד אדם זה או אחר ולהרחיקו מהחברה לצמיתות ,קרי ''לא תתגודדו'' ,אל תקימו אגודות אגודות נפרדות עם מחסומים ,איש לרעהו .
בהמשך כתוב ''לא תשימו קרחה בין עיניכם'' ,כלומר במקרה שאדם הלך בדרך לא ראוייה לא למצוא את הפתרון בדרך של אבל ,כאילו האדם כבר מת , יש תמיד לנסות להאמין בילד ,בתלמיד ולא להתייאש ולהאמין בקבוצה שאותה אנו מובילים ,בכל תחום ,גם בתחום הלימודי וגם בתחום הספורט.
5. בחיים צריך פיקוח ,סדר וגבולות ,כדי להצליח ולהגיע למטרה הנכספת . בספר שמות נאמר שאפשר לעבוד את השם בכל מקום ,אולם ספר דברים רואה תופעה זו כאנרכיה ולכן כתוב בפרק י''ב פסוק ח שמשה אומר לעם לפני כניסתם לארץ ''לא תעשון ככל אשר אנו עושים היום איש כל הישר בעיניו '' הוא מתייחס לחשיבות הרעיון של ריכוז הפולחן ,שהוא חשוב ביותר ,לסדר וגבולות ,כדי להשגיח שאין חריגות בתהליך, בדרך , כדי להגיע להצלחה מקסימלית .
הכתוב מתייחס גם לכך ,שאנשים ינסו לפתות אותנו בדרך ,לעשות דברים לא מוסריים ,לעיתים הם יהיו בעלי לשון חלקלקה ומשכנעת ביותר ,כריזמטיים, כמו נביאי השקר ,כדוגמת חנניה בן עזור בספר ירמיה,אותם אנשים שידעו לפרוט על המיתרים הנכונים לטובת ריווחיותם ומכך אנו צריכים להזהר ולהמשיך לדבוק באני מאמין שלי וללכת בדרך הנכונה והצודקת .
6. כאשר אדם נותן הוא מרגיש ברוב המקרים טוב יותר מאדם שמקבל . בפרק ט''ו פסוק י כתוב ,לגבי החלשים בחברה '' נתון תתן לו'' מדוע הפועל נתן מופיע פעמים ? לכך יש מספר פירושים : הסבר ראשון ,כמו שנתן לך בורא עולם ,תן גם לנזקקים בחברה ,שהרי אתה בעצם רק צינור שבחר בו בורא עולם כדי לעזור לנזקקים בחברה ,כמו שכתוב בפרשה הקודמת ,פרק ח פסוק י''ח '' כי זכרת כי השם אלוהיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל ''.
הסבר שני ישנה הדגשה לתת לנזקק מכל הלב ולא רק לצאת לידי חובה ,כדי לקבל תמורה עבור העזרה ,על כך אמר הרמב״ם ''הנתינה היא הפעולה המקובלת והמבורכת ביותר כשהתורם נותר בעילום שם''.
7. כבר כאשר האדם נולד ,הוא קופץ את ידו באופן אוטומטי כאילו רוצה לשמור הכל רק לעצמו ,יותר רכוש ,בתים כסף אומר' לעצמו אני רוצה להיות יותר עשיר ,אבל כאשר אדם הולך לעולמו ,ידו תהיה תמיד פתוחה ,כאילו אומר לא לקחתי איתי שום רכוש לאחר מותי ,מה שנשאר לאדם זה,רק שמו הטוב ,תרומתו לחברה מצוות ומעשים טובים ,שעל כך ידברו דורות רבים ובשל כל יזוכו גם בניו וגם צאצאיו אחריו ,כמו שאמר שלמה המלך בספר קהלת פרק ז פסוק א '' טוב שם משמן טוב '' .
רעיון חשוב נוסף הוא ,כאשר אתה פותח את ידך ,האצבעות אינן שוות , ללמדך לא לתרום לכולם את אותו סכום ,אלא לפי צרכיו של כל אדם ,לפי מצבו הנפשי והכלכלי . בספר תהילים פרק קי''ב פסוק ג כתוב'' הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד '' ניתן לפרש את הפסוק כביקורת כלפי האדם שממשיך להרבות הון בביתו ,קרי לצבור עוד ועוד רכוש ,אבל הסכום שהאדם תורם,הוא קבוע ולא תמיד עונה על צרכיו של האדם ולכן יש לתת מחשבה כמה ,מה ,איך ומתי תורמים בצורה היעילה ביותר.
מי ייתן שרק נזכה לתת בהתנדבות מלאה ,כמו שעושות החברות ההתנדבותיות בארץ , כמו החברה לחקר המקרא בארץ על שם דוד בן גוריון,שפועלת רבות בתחומה ,למען קידום המורשת היהודית ,שהיא סלע קיומנו בארצנו האהובה .
שבת שלום ומבורכת ממני באהבה חדד בועז.
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
