רעיונות לשבת פרשת ראה תשפ"א- מבית החברה לחקר המקרא- נאום הנחלת הידע ושימורו ,אל מול הנחלת הבערות ד"ר זאב ( ווה) פרידמן & ברכה וקללה"! תמצית מילים המכילות סודות חיים-יגאל גור אריה & אריה ארזי ופנית בבוקר.

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org

פרשת ראה- "אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן"- נאום הנחלת הידע ושימורו ,אל מול הנחלת הבערות

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

הנחלת הידע שמייצגת את המשמעות והזהות הרוחנית והאידאולוגית של עם ישראל כערך מכונן בנאומו של משה, נוכחת לאורך כל ספר דברים, ופוגשת את כל אחת ואחד מעם ישראל, ללא הבדל של- מעמד, מגדר, גיל, מצב סוציואקונומי והשכלתי. נאומו מציג את מודל הנחלת הידע היהודי האוניברסלי ולא הסלקטיבי.

בשבת שעברה בפרשת עקב, נאומו של משה פנה לחוש השמיעה- לאוזן בהנחלת הידע: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם" ( דברים, ז', יב')

כך גם בפרשתנו, הנחלת הידע פוגשת את כולם, כשמשה מקדיש תשומת לב מיוחדת , בהנחלת הידע לכלל ישראל, אך גם לפרט ישראל. הפנייה היא יחידנית- רְאֵה, אך גם פונה בפרשתנו לחוש נוסף- הראיה- לעיניים, בנוסף לחוש השמיעה : "רְאֵה ( פרט ישראל) אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם ( כלל ישראל) הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ד' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. ( דברים, יא', כו'-כח').

משה מנחיל את ידע החוכמה, שמעצב את הזהות והשייכות הייחודית- הרוחנית, הערכית והמוסרית, של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַד' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ד', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

הנה כי כן, עיצובו של עַם סְגֻלָּה ,מחייב הנחלת חוכמת הידע הייחודי לכולם.

למשמעות של- עַם סְגֻלָּה, שתי פנים.

פאן אחד, יצירת מותגיות וייחודיות של עַם סְגֻלָּה בעיני עצמך אך גם בעיני הסביבה החיצונית, ופאן שני, סְגֻלָּה, כשהנחלת המידע והידע של החוכמה היהודית, תקנה לעם ישראל, את היכולת והמסוגלות, לקיים ולשמור את זהותו הייחודית בארץ ובגולה.

הנה בפרשתנו- הנאום מיועד לדור ב' העומד בשערי הארץ, אך הוא גם מכוון כצידה לדרך, לדורות הבאים, בנתיבי גלגולם בגולה ובימינו- במדינה ריבונית עצמאית שמוקפת כל הזמן באיומים פיזיים, אך גם רוחניים.

כך מחדד רש"י את ערך הנחלת הידע היהודי לכולם ומניעת הבערות: "אֶת-הַבְּרָכָה -על מנת אשר תשמעו...הא למדת כל העובד עבודת אלילים הרי הוא סר מכל הדרך, הדרך שנצטוו ישראל. "

כך לאורך פרשתנו- נוכחת הנחלת הידע והמידע :"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה." ( דברים, יב',א').... כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה--אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ".

מפרש רש"י- אל המנוחה- זו שילה, נחלה- זו ירושלים כך גם נוסיף , שהכוונה- וְאֶל-הַנַּחֲלָה, היא גם מלשון של – הנחלת ידע , בנוסף להנחלת טריטוריה.

פרשתנו מציבה לפנינו איומים , שעלולים לגרום לכך- שהנחלת הידע של הזהות היהודית, איננה מוגנת נוכח האיומים לקעקע אותה:" כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה ד' אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-ד' אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם."( דברים, יג', ב'-ד')

הנחלת הידע לעיצובו של - עַם סְגֻלָּה וביצורו, נלמדת בנאומו של משה ביתר הרחבה בפרשתנו- גם בהנחלת הלימוד והידע, בהקשר למאכלות המותרים והאסורים לאכילה מקרב בעלי החיים השונים: "לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה...וְכָל-בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ...-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ... כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ." (דברים, יד', ג'-יא').אין כאן נאום טכני של משה כסוג משגיח כשרות- מה מותר ומה אסור, אלא מקופלת כאן משמעות ומהות- כיצד מעצבים ייחודיות של עַם סְגֻלָּה, היודע להציב גבולות וגדרים ולדעת לרסן את תאוותיו ויצריו. אך עליו ללמוד ולדעת- מה מותר ומה אסור.

אבל דומה שהשיא בנאומו של משה בפרשתנו, בעיצובו של - עַם סְגֻלָּה, בהנחלת הידע והחוכמה הייחודית והיהודית, מתרחש בהנחלת לימוד מצוות השמיטה , שיש בה מסר, שכולם שווים ללימוד השמיטה, תכניה, מסריה ומשמעויותיה: "מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה...אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן... כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.... כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ."(דברים,טו',א'-ח').

האֶבְיוֹן בנאומו של משה בפרשתנו- מוכר לכולנו, בקריאה המסורתית של הנחלת הערך הסוציאלי של צמצום העוני והפערים החברתיים, שמתמקדת במניעת האביונות והעניות הפיזית, החומרית והכלכלית. זאת כולנו יודעים, אך אבקש בהקשר לנושא דיוננו, להציג קריאה נוספת במושג האֶבְיוֹן בנאומו של משה הקורא למניעת התופעה של האֶבְיוֹן והאביונות, במובן של מניעת אביונות של תרבות עוני מבית מדרשו של האנתרופולוג אוסקר לואיס ( 1914-1970 ) שמייצגת בורות ובערות של ידע, מידע וחוכמה.

משה בנאומו ,רואה באֶבְיוֹן סוג של הכלה ולא הדרה, כלקוח להנחלת המידע והידע. כך מדגיש משה בנאומו את החובה במילה אחת - אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן. משה מכוון במילה – אֶפֶס, בכורח של הנחלת מידע וידע, למניעת התופעה של- אֶפֶס האביון, בדעת ובידע.

אך מה עושים כדי להנחיל את המותגיות והזהות של - עַם סְגֻלָּה לכווולם, בכך שתילחם בבערות ותקים תשתית של הנחלת ידע - לכווולם, על מנת למנוע הנחלת ידע בררנית שתגרום לכך - "כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן."

אז איך עושים זאת?

הנה כי כן, משה מנחיל זאת בנאומו בפעולות מעשיות- Action items .

: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ" - תפעל ברגישות ובחוכמת הלב .אל תדבק בהנחלת ידע אלטיסטי ובררני לייחודיים ולא לכולם, כולל עניים),... "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ"- אל תהא קמצן בהנחלת ידע לאחר, בדגש לאביון, תן לו הזדמנות שווה. "פָתֹחַ תִּפְתַּח וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" - דאג למלא את חיסרון הידע שלו, שנגרם כתוצאה ממצוקה ומעוני. רק כך תתרום להכניס באמת את כולם, כולל אלו שלא נפלה בחלקם היכולת וההזדמנות- לרכוש ידע וחוכמה.

כמובן שהנחלת הידע מחויבת בראש ובראשונה לעניי עירך. כך מפרש רש"י: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ- עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת". כך העני יזכה להימנות בקהילת עַם סְגֻלָּהשל ייחודיות ומסוגלות כאחד.

כך גם מלמד אותנו התלמוד במתן רגישות ובצריבת תודעתנו, במחויבותנו, להעניק הזדמנות לעניים: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (מסכת נדרים, דף פא', עמוד א)'.

בסוגיית דיוננו,בנאום הנחלת הידע ושימורו ,אל מול הנחלת הבערות, ראוי להביא דברים חשובים שנשא הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020 ) ,ביום ההולדת של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חתן פרס ישראל, מנחיל התלמוד לכל ( )1937-2020:" לפני כשלושים שנה כתב הרב עדין שטיינזלץ ספר קטן וגאוני, אותו כתב יחד עם חברו הקרוב, הפרופ' עמוס פונקנשטיין (היסטוריון ופילוסוף, חתן פרס ישראל,1937-1995 הספר נקרא- 'הסוציולוגיה של הבערות', שזהו משחק מילים על הספר הידוע- 'הסוציולוגיה של הידע' מאת קארל מנהיים( סוציולוג יהודי,נחשב למייסדה של הסוציולוגיה של הידע, 1883-1947). בספר הם מפתחים את הטיעון, שידע הוא כוח ולכן אנשים חזקים מנסים לרוב לשמר את הידע אצלם ולמנוע מיתר האנשים את הגישה אל הידע, משום שאחרת הם יאבדו מכוחם. ברוב התרבויות האנשים בעלי החוכמה זכו להערכה, אבל החוכמה לא הופצה ברבים. רק שתי חברות אנושיות היו מחויבות להפצת ידע ולהפצת החוכמה- התרבות של יוון העתיקה והתרבות היהודית. ביוון יצרו את האקדמיות המפורסמות ובישראל בנו את בתי המדרש ואת הישיבות. בסופו של דבר הגיע זמן שבו יוון הזניחה את האקדמיות שלה ובעקבות כך ירדה מגדולתה. יהודים, לעומת זאת, מעולם לא נתנו לבתי המדרש והישיבות שלהם להיעלם. מה הפך את היהדות מכל האומות העולם לאומה שתמיד הנגישה ידע והפיצה אותו...המצרים בנו פירמידות, המספוטמים בנו את הזיגוראת, היוונים בנו את הפרתנון, הרומאים בנו את הקולוסאום ואילו היהודים בנו בתי ספר. זו הסיבה שאותם עמים עתיקים, הם עמים שאבד עליהם הכלח ואנחנו חיים וקיימים ויכולים לשיר- "עם ישראל חי"...כאשר אנו מאבדים את הראש היהודי, אנו מאבדים את העתיד היהודי. הטרגדיה היא שאנחנו העם שלאורך ההיסטוריה, בתי הספר היו המצודות שלו, המורים היו הגיבורים שלו ולימוד וחיי הרוח היו התשוקה שלו. זה מה שהרב עדין שטיינזלץ, מופת מעורר השראה של אומץ אינטלקטואלי, ניסה לשנות. הוא הקדיש את כל חיין עבור זה, הוא החזיר את הלימוד לחיי האומה שלנו ועשה זאת בדרך שוויונית, בדרך של פתיחת שערי הלימוד לכולם....הוא החזיר לנו את המורשת שלנו, הוא השיב לנו את הספרים שלנו. הוא פתח אותם בפנינו, הוא החזיר את התורה כמורשה לקהילת יעקב, כמורשה של כל יהודי באשר הוא. הרב שטיינזלץ החזיר את הספר לאנשים כדי שאנחנו, ילדינו ונכדינו, נחזור להיות מה שתמיד היינו צריכים להיות- עם הספר" (פורסם: מקור ראשון, מוסף מיוחד, שנה לפטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, יד' באב תשפ"א 23.7.2021 ).

אך הנחלת הידע , אין כוונתה לעשות זאת כמצוות אנשים מלומדה וללא מחשבה. השיג והשיח בתהליך הלימודי בכתלי בית המדרש היהודי, עשיר בשקלא וטריא ובמחלוקות לשם שמים.

הנה כי כן, ברשימותיו שקובצו ב"שמונה קבצים "(שמונה מחברות כתב יד מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ( 1865- 1935) שנכתבו בין השנים תרס"ד-תרע"ט (1904–1919) כותב הרב: "החיסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים כשאינה מחוברת יפה באורה של תורה, היא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיוון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כוחו, ומעיבה את רוחו” (שמונה קבצים, א' רסז').

נאומו של משה מתכתב עם הסוגיה התלמודית במסכת ברכות דף כח' עמ' א', החושפת בפנינו את המחלוקת העקרונית בין רבן גמליאל הנשיא לבין רבי אלעזר בן עזריה, בשאלה- האם הנחלת הלימוד והידע בבית המדרש , יהיה בררני, סלקטיבי ואלטיסטי, או שהיא מכוונת לכולם: "תנא, אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. לאחר שהדיחו חכמים את רבן גמליאל מכהונתו ,התמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו, והוא סילק את הסלקטור-שומר הסף. בעקבות זאת התווספו ספסלים רבים לבית המדרש לכל מי שרוצה ללמוד. רבי אלעזר בן עזריה שההכרעה הייתה כמותו, נוקט בגישתו של משה בנאומו- של מתן הזדמנות לכולם, בהנחלת הלימוד והידע .

נאומו של משה בפרשתנו, בזכות הנחלת הידע ושימורו לכולם, אל מול הנחלת הבערות, מעניק לווית חן להפטרה של פרשתנו: " וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ד'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ."

שבת שלום וחודש מבורך

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות

zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/

&

פרשת השבוע 'ראה'- יגאל גור אריה

פותחת הפרשה ״ "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". תמצית מילים המכילות סודות חיים.

בערבות מואב מול הכניסה לארץ ישראל משה נושא דברי פרידה וצוואה לעתיד.

סיום שנות הנוודות במדבר וכניסה לארץ-דברים על כוחות האדם, על בחירות חייו, הקשר בין היחיד והקהילה בתוכה הוא חיי, על סוד התיקון וההתחדשות, על הטוב והרע, חיים ומוות.

קריאה ״ראה״ כמעט ציווי, בלשון יחיד להתבונן כל אחד ואחת. העין היא הרואה אבל הלב הוא הקובע .חובתנו להשתמש בכח הראיה, לראות את החיים ולשמוע מה הם מזמינים. זו קריאה לעשיה, לבחירה.

להפנים את מערכת הערכים אשר קבלנו ולהקשיב לקולו של המוסר הפנימי אשר עוצב בידי כל אלה. אולם מעל לכל אלה אנו נדרשים לבחירות ערכיות הקשורות בניהול חיים: מהו אורח החיים שלנו? האם להתנהל בריאותית וכלכלית "בלי חשבון" או מתוך שקיפות, יושר והגינות פנימיים? האם אני רואה רק את עצמי או שאני מתחשב ורגיש גם לצרכיהם ורגשותיהם של הסובבים אותי.

אז מה יש לראות? יש לראות את העבר; או במילים אחרות ללמוד מהניסיון. החלטות אפשר לקבל לאור העבר- לאור מה שראינו שכבר קרה ולא לאור העתיד. העתיד הוא נעלם.

היחיד בתוך הכלל התבונן בעולמך ובחר את הדרך !!

לדעתי העולם שייך לצעירים אך בעיקר למנוסים.

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"

מדוע נותן ה' את הקללה?!

מסתבר שמערכת השכר והעונש מהווה את הבסיס לבחירה החפשית.

זכות הבחירה הינה המתנה החשובה ביותר, משום שמציאות הרע נותנת משמעות לטוב.

ובחרת בחיים!!

שבת שלום!

שבת שלווה וענוגה !!

יגאל גור אריה

״אנשים רבים מחמיצים את האושר בחייהם, לא בגלל שלא מצאו אותו, אלא כי אם בגלל שלא עצרו ליהנות ממנו.״

&

אריה ארזי

https://www.aryearzi.com054-6603336, arye.arzi@gmail.com

מאמר לפרשת ראה

" וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר "

בספר דברים פרק טז מצווה אותנו התורה על פסח דורות :" שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' א-ֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר. לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ"

אנו נתמקד אך ורק בפסוק ז (המודגש) ונשאל את השאלות הבאות:

מדוע אומרת התורה וּבִשַּׁלְתָּ שהרי קרבן פסח נאכל צלי?

מה הוא התאריך אליו מתכוונת התורה בביטוי וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ?

למה הכוונה באֹהָלֶיךָ?

באשר לבישול, נראה שאין כאן בעיה. לדעת מפרשים רבים גם בישול באש -דהיינו צלייה- נקרא בישול. כך למשל אומר רש"י :"ובשלת. זהו צלי אש שאף הוא קרוי בישול"1]. זו דרכם של רוב המפרשים, והם מסתמכים גם על הפסוק המתאר את הפסח שעשה המלך יאשיהו: " וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט" (דברי הימים ב לה יג )דהיינו, בישול יכול להיות גם צלי, ומשמעות המונח בישול היא להפוך את הבשר החי לראוי לאכילה, על ידי חימום.

מפרשים אחרים הסוברים כי בישול הוא דווקא במים נקטו בגישה אחרת. אורח חיים אומר כי מילה וּבִשַּׁלְתָּ מתייחסת לשלמים (קרבן חגיגה) שהיו מוקרבים מבָקָ֤ר והם היו מבושלים במים, וזאת בשונה מקרבן פסח שהוקרב מצאן ונעשה כצלי אש. ברוח זו נראים גם דבריו של בעל הכתב והקבלה: "כי לשון בשול עיקר הוראתו ההכשר לאכילם .. וכולל אם כן הבישול בקדרה והצלי שאצל האש, ובפסח לא הכשירה התורה אלא הצלי, ומזה איירי כאן. ...) ולפי שהפרשה מדברת גם מן החגיגה...) שאינו צריך צלי דווקא, לכן בחר לשון בשול הכולל שתיהם".

באשר לשאלה מה הוא התאריך של ה: "בֹּקֶר" בפסוק הנדון? מצאנו בפירושים שלוש אפשרויות:

ב בוקר של איסרו חג פסח: (להלן יקרא: בוקר כג'). לפי פירוש זה כל שבעת ימי הפסח נחשבים ליום אחד, וכשאומרת התורה: " וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ" כוונתה לבוקר של איסרו חג, כיון שכל ימי החג נחשבים כיום אחד ארוך2].  

גם תרגום יונתן פרש כי בבוקר הוא:" ותתפני בצפרא מיפק חגא ותהך לקרווך.".שתרגומו תחזור לביתך לאחר צאת החג. זו גם דעתו של רשב"י (במדרש תנאים) האומר שבחג הפסח עולי הרגל חוזרים לביתם לאחר שבעה ימים3].

ג. בוקר טז' בניסן שהוא היום הראשון של חול המועד פסח: (להלן יקרא: בוקר טז')

כך פירשו רוב המפרשים, וכך פסק להלכה הרמב"ם. רש"י דוחה את האפשרות שמדובר על בוקר טו' בנימוק כי הבוקר שלאחר ההקרבה דהיינו בוקר טו' הוא בוקר של חג. בחג יש איסור לצאת מחוץ לתחום ולכן אי אפשר לעזוב את ירושלים בחג ולחזור איש לביתו. נימוקו של רש"י אינו חזק, מאחר שיש מי שסובר שכל איסור היציאה מחוץ לתחום הוא גזירת חכמים ולא איסור תורה, ולכן זו לא יכולה להיות הסיבה לשהות של יום נוסף.

לרד"צ הופמן תשובה אחרת לשאלה מדוע אי אפשר לטעון כי הבוקר שמדובר עליו הוא בוקר טו'. לטעמו המילה " וְאָכַלְתָּ" שבראשית הפסוק, מתייחסת לא רק לקרבן פסח אלא גם לקרבן חגיגה. קרבן החגיגה מותר באכילה גם ביום ראשון של יום טוב, ולכן ״בבוקר״ הוא כמשמעו, הבוקר שלאחריו, שהוא בוקר טז'. לגבי המשך הפסוק וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ הוא אינו מסכים שהכוונה לחזור למקום בו הוא לן בירושלים4], ואומר :"אין ספק כי הכוונה לשיבה הביתה, כי מאחר שהיו אלה ימי הקציר, היו ממהרים לנסוע לביתם מיד אחרי יום טוב ראשון של פסח".

המהר"ל מפראג (בפירושו גור אריה) מגיע -מנימוקים אחרים-לאותה מסקנה, באומרו כי ביום א של חג הפסח צריך כל אדם להגיע למקדש ולהקריב קרבן שנאמר: " וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם".(שמות כג, טו) אם ביום זה נמצאים במקדש, אז " וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר " מתייחס לבוקר טז', היום השני של החג.

רביינו בחיי בפירושו השני אומר :" ופנית בבקר, לבקרו של יום שני שהוא חול... ודרשו רז"ל ופנית בבקר, מכאן שטעון לינה בליל מוצאי י"ט בעיר לכבוד המצווה, וכך דרשו ופנית בבקר, כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא אליו לא יהו אלא בבקר." רבינו בחיי מבאר מדוע צריכה התורה לומר לנו שיש אפשרות לחזור כל אחד לביתו כבר בבקר טז' ולא חייבים להישאר בירושלים עד לאחר שביעי של פסח. הסיבה לכך היא כדי שגם מי שגר במקום הכי רחוק מירושלים יספיק להגיע לביתו ולחזור שוב לירושלים לחג השבועות. מצב זה יכול להתאפשר אם החזרה הביתה תעשה מייד בתחילת חול המועד. למסקנה זו מגיע רבנו בחיי בעזרת חישוב5] של מרחק הליכה וזמן ההליכה מירושלים ועד קצה ארץ ישראל.

הרשב"ם -שגם הוא סבור שמדובר על בוקר טז' בניסן-רואה כאן התחשבות במי שזמנו דחוק. " ופנית בבוקר. אינך צריך להתעכב כל ימי הפסח." למעשה כל המפרשים הסבורים כי מדובר על בוקר טז' הולכים בעקבות הגמרא במסכת חגיגה, האומרת כי הבוקר שמדובר עליו כאן הוא בוקר טז' בניסן שהוא היום הראשון של חול המועד פסח6]. במדרש ההלכה ספרי למדו שהלינה בירושלים היא חובה, לא רק לאחר קרבן פסח אלא בכל ביקור במקדש :" וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ -מלמד שטעונים לינה, אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים תלמוד לומר ופנית בבוקר, כל פנות שאתה פונה מן בוקר ואילך". על סמך מדרש ספרי פסק הרמב"ם: " הבכורים טעונים לינה. כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבוקר והלכת לאהליך.כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבוקר".

מספר מפרשים התייחסו להיבטים חינוכיים וערכיים:

הרלב"ג7] רואה כאן שלושה מסרים חינוכיים:

א. "למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך אלא ביום"

ב. כל ביקור בבית המקדש מחייב התייחסות מכובדת שבאה לידי ביטוי בכך שלאחר הביקור חובה ללון לילה אחד בירושלים. בדרך זו מראה המבקר:" שאין בואו שם דומה עליו למשא".

ג. ביום שבו נפרדים מהמקדש יש לעשות זאת מייד בבוקר בזריזות ובחריצות, כי אם אינך ממהר אזי ראוי שתישאר עוד יום מפני כבוד המקדש.

הרש"ר הירש מסביר את טעמה של מצווה זו :" כל הקורבנות האלה ״טעונים לינה״ – הווי אומר שהמקריב חייב להישאר בסביבות המקדש למשך הלילה ולא לצאת לביתו עד למחרת בבוקר. המטרה שלשמה הוקם המקדש אינה מושגת על ידי המעשה האובייקטיבי של הקרבת הקורבן. אלא הקורבן נעשה מושלם רק אם המקדש ומעשיו פועלים עלינו ומשפיעים על מחשבותינו ורעיונותינו, שאיפותינו ומעשינו. משום כך דורשת התורה שאחרי כל קרבן במקדש יהיה עלינו להישאר בסביבתו. בקרבת המקדש נסדר את מחשבותינו וניתן לרשמים שאספנו להבשיל בדומיית הלילה, כדי שיועשרו לאחר מכן על ידי המחשבות הברורות של הבוקר. רשמים אלה ניקח עמנו בחזרה אל בתינו כאוצרות האמיתיים הברוכים שרכשנו מהמקדש."

הלקח העיקרי שלנו מעיון זה הוא המסר החינוכי שעלינו ללמוד באשר לביקורנו בבית המקדש שהוא המקום אשר בחר ה'. ביקור בבית המקדש והקרבת קרבנות אינם דומים לביקור בשום מקום אחר בארץ. לבית המקדש אנו "עולים" כמו שכתוב :" וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ."( דברים יז ,ח)

עליה זו מחייבת אותנו בהתנהגות רצינית נאותה ומכבדת, שבין היתר דורשת מאיתנו שלא למהר להיפרד מעיר האלוקים – ירושלים, אלא להישאר וללון בה עוד לילה אחד לאחר הביקור, ולהראות בכך את חיבתנו לעיר ולמקדש שבתוכה. הלוואי שנזכה.

1] זו לשון התורה השונה מההוראה המקובלת בלשוננו היום

2] פירוש זה נובע מדיון הלכתי בגמרא (בבלי זבחים צז ע"א) באשר לשאלה האם חייבים בכל יום ויום למרק את הקדירות שבהן בושל הקורבן של אותו יום כדי להבטיח שלא ישאר בקדרה ולו גם שמץ קטן מן הקרבן מאחר ואם נשארה שארית כזו היא נחשבת מבחינה הלכתית "לנותר" ופוסלת את הקרבן . רבי טרפון האומר כי אין חובה הלכתית במשך כל ימי חג הפסח למרק את הקדירות שבהן בושל הקורבן, ואין הוא חושש לאיסור נותר שנשאר אולי בקדירה לאחר זמן ואוסר את השימוש בה. הגמרא מנמקת את שיטתו של רבי טרפון ואומרת:" מאי טעמא דרבי טרפון דאמר קרא (דברים טז,ז) ופנית בבוקר והלכת לאהליך הכתוב עשאו לכולן בוקר אחד", כיון שכל ימי החג נחשבים כיום אחד ארוך. אין כאן בעיית נותר נותר .

3] להרחבה ועיון ראו את מאמרו של ש. ספראי " מעשיהם של עולי הרגל בירושלים בימי הבית השני" סיני מו תש"ך

4] כפי שראינו לעייל בפירושו של רבנו בחיי

5] שלא נפרט בעיון זה.

6] חלק מהמפרשים לא ציינו זאת בפרושם. אך מסתבר שהם הולכים בעקבות הגמרא במסכת חגיגה .

7] שדבריו לא הובאו כציטוט בעיון זה