החברה לחקר המקראיוצאת בסדרת הרצאות בזום מיוחדת לימי המלחמהבהשראת כתביו של הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:"לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?"בימי חמישי בשעה 20.30
השבוע יום חמישי כג' בטבת תשפ"ד -04.01.24
שעה 20.30 בזום
והשבוע מרצה:פרופסור חנוך בן-פזי-ראש החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן,
בנושא: "ציונות חדשה ? לשוב ולדבר בלשון עתיד"
לכניסה לזום בבקשה ללחוץ כאן:https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
Meeting ID: 997 6780 4505Passcode: 37144
להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקרא
לחץ כאן בבקשה:https://chat.whatsapp.com/DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
..............................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
הרב עמיהוד סולומון- רב קהילה-בסרטון על הפרשה -אין נביא בעירו :
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא 'מקראות בינה בתורה' לפרשת שמות:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועל עתידנו בעזרת ה
נשות ישראל בשעבוד ובגאולה
א. "ספר התולדות" הנשי של פרשת שמות
ספרי התולדות הם שלד ברור של ספר בראשית – ישנם שנים עשר ספרי תולדות בתנ"ך, מהם עשרה בספר בראשית! ספרים אלו נושאים חותם גברי ברור, בו הנשים כמעט ולא נזכרות.
טבע הבריאה, השונה בין איש לאשה, הוא הנימוק העיקרי של הדוגלים בהבדל מהותני בין גברים לנשים בציבור הדתי והתורני. אמנם, חז"ל פירשו, באחת הדעות (שהפכה דומיננטית ברש"י בראשית ב', כא), שה"צלע" ביצירת אשה מאיש היא 'צד', ולפיכך, אפילו בבריאת האדם, שני פרצופים שווים נבראו, ואחר כך הופרדו:
"דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר (תהלים קל"ט, ה) אחור וקדם צרתני"; (ברכות סא.)
"דו פרצופין. שני פרצופין בראו תחלה אחד מלפניו ואחד מאחריו וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה"; (רש"י שם)
פקידת שרה מעבר לגדרי הטבע, פתחה פתח מפתיע להתערבות שמימית בדרכו של אברהם רב החסד, שנצטווה לשמוע בקול שרה:
"...כל אשר תֹאמר אליך שרה שמע בקֹלהּ, כי ביצחק יִקָרֵא לך זרע"; (בראשית כ"א, יב)
בספר שמות עם ישראל יצא משעבוד שהיה רווח אז על פי 'הטבע' המקובל, ושם מופיעות נשות ישראל במעמד בולט ואף מכריע במהלך הגאולה.
בניגוד חריף לרשימת "שמות בני ישראל הבאים מצרימה", אשר מסכמת בקיצור את ספר התולדות האחרון בבראשית (מ"ו, ח-כז), ודווקא בתחילת ספר שמות אין כמעט שמות של גברים. בפרק השעבוד של בני ישראל במצרים, הולדת משה וגידולו, בריחתו ויציאתו ממצרים למדין ואף בשליחות הראשונה של משה, מופיעים רק חמישה גברים: פרעה, משה, רעואל-יתרו, גֵרשֹם בן משה, ואהרן. כל שאר הגברים אנונימיים: בני ישראל, איש מצרי מכה איש עברי, שני אנשים עברים נִצים, הרועים במדין, זקני ישראל במצרים, הנֹגשׂים בעם ושֹטרי בני ישראל. זה סגנון הפוך לספרי התולדות עמוסי השמות הגבריים. בהתאם לכך, ספר היוחסין של משפחת עמרם, אהרן ומשה, לא נזכר כלל בפרשת שמות, אלא בצמוד לשליחות השנייה, בפרשת וארא.
בולט ביותר הוא הכינוי האנונימי המופיע ב"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (ב', א) ובכל המשך הפרשייה, הוא וההיפוך הגמור מלשון ספרי התולדות: "ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה..." (ו', כ). כל הסיפור מתאר שלוש נשים שהצילו את משה, ואף שמו 'משה' לא ניתן לו על ידי אמו או אביו, אלא על ידי בת פרעה – שנתנה לו שם מצרי, אשר קיבל בתורה משמעות עברית – 'מו' במצרית פירושו מים ו-'מֶס' במצרית פירושו בן! בדיוק כך נכתב בתורה בתרגום לעברית: "ויהי לה לבן, ותאמר כי מן המים משיתִהו" (ב', י). כלומר, משה הוא הבן שמשיתי מן המים. התורה רומזת, שהבן הזה שנמשה מן המים, הוא ימשה את בני ישראל ממי היאור.
הנשים תופסות מקום מרכזי בכל פרשת שמות. המיילדות שפרה ופועה הצילו את הילדים, וידעו להתחכם עם פרעה ולהשאר "חיות" ומושיעות. את משה הצילו וגידלו שלוש נשים, והן מופיעות ללא שמן: בת לוי אמו, אחותו ובת פרעה. בנות כהן מדין רעו את צאן אביהן, ובזכותן נקלט משה בבית רעואל-יתרו ונשא את צפורה. צפורה מלה את הילד והצילה אותו (ואולי גם את משה). הגברים עבדו בפרך, בחומר ובלבנים ושמותיהם כאילו נמחקו!
הנשים שלטו במאבק ההישרדות של בני ישראל במצרים, כיולדות וכמצילות.
ב. העצמת הנשים במצרים ובמדבר על ידי חז"ל
חז"ל העצימו מגמה זו של התורה, והציבו את אחות משה למול אביה בוויכוח בוטה:
"עמרם גדול הדור היה, כיון שאמר פרעה הרשע, 'כל הבן היִלוֹד היאֹרה תשליכֻהוּ', אמר עמרם], לשוא אנו עמלים – עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך (=הגירושין) יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם..."; (סוטה יב, א)
הגמרא ממשיכה ואומרת:
"...מכאן לנשים צדקניות, שלא היו בפיתקה של חוה (שהיו יולדות-חיות בלי צער)";
רבי עקיבא אף הפליג ודרש:
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"; (שמות-רבה א', טז)
מגמה זו נמשכת בספר שמות, בתפילת הנשים בשירת הים:
"וַתִּקַּח מִרְיָם... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת; וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"; (שמות ט"ו, כ-כא)
תשומת לב לכך שמרים לא שאלה את משה אם מותר ורצוי הדבר לפני ה'. בנוסף, לא היה הבדל בין שירת משה לשירת מרים (רש"י שם על פי המכילתא), אלא שמשה אמר "אשירה", ומרים בצניעותה אמרה "שירו!", והנשים גם רקדו וניגנו.
חז"ל גם השוו נשים לגברים במעמד הר סיני. בעוד בפשט התורה נזכרו רק גברים אשר התקדשו והתרחקו מנשים, פירשו חז"ל ואמרו:
"כֹּה תֹאמר לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה; ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקים פירש לזכרים, דברים הקשים כגידים"; (רש"י לשמות י"ט, ג, על פי המכילתא).
אמנם משה העביר את הציווי גם לנשים, אלא שהן לא היו צריכות לאזהרות, איומים ודיבורים קשים, מפני "שהן מזדרזות במצוות" (שמות-רבה כ"ח, ב).
חז"ל אף הגדילו ודייקו מלשון הכתוב, שנשות ישראל לא השתתפו בחטא העגל, לא רצו לתת את הנזמים ואף מיחו בבעליהן (קש"י לשמות ל"ב, ב-ג, בניגוד לראב"ע).
ובנוסף, גם בחטא התיירים-המרגלים לא היו הנשים בעצה הרעה:
"אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים...
הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ"; (במדבר-רבה כ"א, י"א).
לבסוף, בהקמת המשכן כתב רש"י שהנשים היו צובאות כדי להביא למשכן את מראות הנחושת שלהן, "והיה מואס בהן משה...", אך "אמר לו הקדוש ברוך הוא: קַבֵּל כי אלו חביבין עלי מן הכל!" (רש"י ל"ח, ח, על פי תנחומא פקודי ט').
כושר הפיתוי שחז"ל ייחסו לנשות ישראל במצרים אל מול בעליהן, כדי להביא לעולם ילדים שיעבדו בפרך ולשמור על הישרדות בני ישראל מול פרעה – הוא שצף ועלה מעומק גלות נוספת, אל מול המלך אחשורוש, כדי לשמור על הישרדות העם היהודי המפוזר בגולה. אסתר המלכה נבחרה מִצוֹק העיתים להביא רוח והצלה ליהודים, על ידי שימוש מתוחכם בפיתוי המלך, תוך סיכון חייה פעם אחר פעם.
ג. מהפכה פמיניסטית בלימוד התורה על פי ירמיהו
ברוח זו של גאולת ישראל התלויה בנשים, קישר הנביא ירמיהו בין קיבוץ הגלויות והשיבה אל הארץ, לבין מהפכה פמיניסטית המונית, העתידה להתחולל:
"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים... שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה;
עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה מלשוב אל הארץ ביוזמתך],
כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ – נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר"; (ירמיהו ל"א, כ-כא)
רש"י ורד"ק מפרשים שם, כי ה' ישנה את הנוהג בעולם, לפיו איש מחזר אחרי אשה, לנוהג חדש שאשה מחזרת אחרי איש שישאנה. זאת, כדי שכנסת ישראל לא תוכל עוד להתחמק מלשוב אל הארץ על ידי הציפייה ש-ה' יחזיר אותה, אלא היא תשוב מעצמה לארץ, וכך תשוב אל ה'.
לנגד עינינו הנפעמות מתחולל נס קיבוץ גלויות, ויחד עמו מהפכה פמיניסטית. קמות נשים בעם ישראל המבקשות ללמוד תורה ולעבוד את ה' (כמו הגברים, ולפעמים אף יותר מהם). רבים מהרבנים חוששים – כמשה – מן 'המראות הצובאות' האלה. מי יגיד להם את דברי רש"י, שאלו חביבות לפני ה' יותר מן הכל?!
אף עינינו הרואות, שבקרב אלפי הנשים הצעירות והבוגרות הלומדות תורה, מדרש, גמרא והלכה, צומחת רק הקפדת יתר ויראת שמים גדולה, עד שאין להשוות כלל בין אלו שלומדות תורה וגמרא, לבין אלו שנשארות מרחוק.
זהו אחד מסימני הגאולה של ימינו, לפי דברי הנביא ירמיהו ולפי דברי חז"ל.
ד. השווה הכתוב אישה לאיש
רבות שאלנו את מורנו ורבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל על מעמד האשה בימינו. תמיד היה עונה בדברי חז"ל:
"השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה";
(פסחים מג, א, וראו ספרי במדבר ה', ה; שם ו', ב).
תמהתי בקול והקשיתי: 'רבינו, הלוא זה נאמר על עונשים, על חטאות ועל מצוות לא תעשה! במצוות עשה הרי יש הבדלים רבים!'. אך הרצי"ה, כדרכו, חזר על דבריו בדיוק ואמר: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". זכרתי, שהראי"ה אביו כתב דברים שונים מאד בסוגיה זו, ושוב ניסיתי להקשות ולשאול. אך רבינו חזר בשלישית, באותה התקיפות: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה! זהו היסוד הכללי, וכל ההבדלים – פרטים!".
שאלו אחרים: 'מה רבינו חושב על גיוס נשים לצה"ל?'. ענה רבינו ואמר: "אינני יודע מדוע רבנים גדולים וחשובים קבעו שיש כאן 'ייהרג ואל יעבור'. אבל אינני רוצה לריב עמהם". אז היכה באגרוף על השולחן, וקרא בתוקף: "שירות לאומי!" – לדעתי, השירות הלאומי לבנות קם והתעצם מהאגרוף של הרצי"ה. עם זאת היה ברור, שרבינו לא באמת התנגד לגיוס בנות גם לצה"ל. חשוב להזכיר שהרצי"ה זצ"ל, יחד עם הרב ש"י זוין זצ"ל, היו הרבנים היחידים שקראו במפורש לגיוס בני הישיבות למלחמת העצמאות! ואז (כהיום) שירתו בנות כלוחמות ביחידות רבות, כמובן מאליו.
תהליך שיבת ציון ותקומת ישראל בארצו, יחד עם השתלבות נשים נכונה וראויה, בתפקידי הנהגה, השפעה, תפילה ותורה, הם גילוי דבר ה' לדורנו כדברי הנביא ירמיהו. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה-טיגר דיכטוולד - לפרשת שמות - תשפ"ד - מי אנכי?
מי הוא משה: האם הוא עברי בן לשבט לוי, או מצרי, ואולי בכלל מדייני?
(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן ... " (שמות, ב, א). הכתוב אינו מציין את שם האנשים האלה בפרשת שמות.
בת פרעה מזהה אותו כילד עברי. " (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: " (שם, ו). מבאר רש"י: כיצד ידעה? ראתה שמשה נימול. אך עובדה זו עדיין מאפשרת מעגלי שייכות אל כל בני שם שהם נימולים, וקרואים עברים. משה גדל בבית פרעה.
" אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (ב, יט), משיבות בנות יתרו לאביהן בתשובה לשאלתו "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם". האם הוא מצרי?
משה מתקבל במאור פנים בבית יתרו כהן מדיין, הוא נושא את ציפורה לאישה, נולדים לו שני בנים, והוא רועה את צאן יתרו. האם הוא מדייני? מי הוא אם כן משה, מהי קבוצת השייכות שלו, ומהי זהותו?
ביטוי ראשון לשאלה זו מצוי בפסוק " וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: " וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל " (ב, יא, יב). לפנינו אם כן בחירה ברורה של משה בבני עמו. הוא רואה בהם אחים, הוא אמפתי לסבלם, ואף עושה מעשה. הוא הורג את הנוגש המצרי המתעלל בבן עמו.
אבל למחרת מתרחש אירוע אחר. "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: התשובה היא: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי" (ב, יד). הם אינם רואים בו אח, אלא אדם מתנשא שעושה דין לעצמו. הצלת העברי מידי הנוגש המצרי, לא רק שאינה מוערכת, אלא שהיא מוטחת בפניו. כיצד חש משה? "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שם). הפסוק מאמֵת את חששותיו. פרעה מבקש להורגו והוא בורח ממצרים.
קבוצת השייכות העברית דחתה אותו וגם קבוצת השייכות המצרית כבר אינה רלבנטית. בריחת משה מנתקת אותו משתי קבוצות אלה.
בהתגלות ה' למשה בסנה מתחדדת שאלת הזהות. משה מסרב לשליחות שמטיל עליו ה'. " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם " (ג, יא). אין אדם יכול להיות שליח וגואל אם זהותו אינה ברורה לו, בעיקר אם עליו לשוב ולהתייצב מול שתי זהויות שהפנו לו עורף. בני ישראל ופרעה מלך מצרים.
השאלה השנייה של משה היא מי אתה? "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם " (שם, יג).
אילו שתי שאלות מהותיות ששואל משה. מהי זהות השליח ומהי זהות השולח.
על השאלה מי אנכי אין ה' משיב. על משה לקבוע מהי זהותו. אך בתשובת ה' על השאלה השנייה, ניתן למצוא גם מענה מסוים לשאלה הראשונה.
"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר " (שם, יד). השולח הוא א-לוהי האבות. לפנינו חיבור לשושלת שמהווה את הבסיס לעם ישראל. האם די בכך כדי לגרום למשה לקבל גם מענה לשאלה מי אנכי? האם הוא מזהה את עצמו כנצר לאותה שושלת? ה' מצרף אליו את הזקנים. "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם ". אין כאן רק מענה לחששות של משה שאינו מתאים לתפקיד, והזקנים אמורים להקל על תפקידו, זהו גם חיבור לזהותו.
משה עדיין אינו משתכנע. שלוש האותות שנותן לו ה' אינן משכנעות אותו. לאחר דיאלוג ממושך עם ה' אומר משה " וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח " (שם, יג). ה' כועס על תשובתו ומצרף אליו את אהרון." הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ " (שם, יד). החיבור הוא אם כן לעם ישראל ולשבט לוי. זוהי הזהות שצריכה להיות למשה. משה שב אל יתרו כדי להיפרד ממנו.
מה אומר משה ליתרו? "אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם" (ד, יח). משה אינו מספר ליתרו על השליחות הא-לוהית להוציא את ישראל ממצרים. מי הם אחיו אליהם הוא שב? בני ישראל או המצרים?
ה' מודיע למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשו (ד, יט). כלומר משה יכול לשוב גם אל אחיו המצרים. עונש המוות שריחף מעליו בעבר אינו רלבנטי. ציפורה המָלה את בנה במלון, לא רק מצילה את משה ממוות (וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ", שם, כד), אלא גם סוגרת סופית את הסוגייה של זהות משה. הוא אינו יכול להתחבר לאחיו המצרים, כיוון שבנו נימול.
משה יוצא אל שליחותו כמנהיג של בני ישראל וכבן לשבט לוי.
בשורות טובות - בלומה דיכטוולד. כ"א טבת תשפ"ד
&
פרשת שמות – כולנו עבדים של מישהו -
אורי סובוביץ - מנהל שותף בקרן הון סיכון.
היסטוריה של עבדות
העבדות הייתה כה נפוצה ומקובלת בעת העתיקה, עד שאפילו הפילוסופים הגדולים של יוון לא ראו בעבדות בעיה, והיו אף שציינו כי "הברברים ראויים לעבדות מטבעם". גם מאוחר יותר, ברומא, העבדים היו נטולי זכויות וחייהם היו תלויים בגחמות אדוניהם. אף עליית הנצרות לא ערערה את מוסד העבדות, ונראה שהמעבר מעבדות לצמיתות בימי הביניים נבע ממניעים כלכליים ולא מוסריים. אף שבשנת 1863 הצהיר לינקולן על ביטול העבדות1], על פי מדד העבדות העולמי, ב-2016 עדיין היו בעולם קרוב ל-46 מיליון בני אדם בסטטוס של עבדות.
עבדות הוא מונח המציין לרוב משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה של אדם על אדם אחר הנחשב לרכושו. עם זאת, כיום ניתן למצוא מינוחים שמרחיבים את מושג העבדות להשתעבדות שאינה כפופה לאדם זר אלא לגורם זר, כגון התמכרות. לדוגמה: "היתפסות להרגל או התמכרות, השוללים למעשה את החופש". אם כן, אדם יכול להיות משוחרר משעבוד חיצוני לאדם אחר, אך עדיין להיות "עבד" המשועבד או מכור למשהו שזר לו.
עבדות מצרים
פרשתנו, פרשת שמות, פותחת בתיאור המעבר החד ביחס של המצרים לישראל. הפסוק שחתם את ספר בראשית תיאר את פטירת יוסף, המשנה למלך מצרים, וכבר בתחילת פרשתנו מתואר (שמות א, ח): "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". בין אם מדובר במלך חדש, ובין אם מדובר באותו מלך ששינה את התנהגותו "ושכח" את כל הטוב שיוסף ומשפחתו הביאו למצרים2], המדיניות כלפי צאצאי יעקב השתנתה באחת (שם, יג): "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ". עבדות בני ישראל במצרים נמשכה לא פחות ממאתיים ועשר שנים, עד ליציאתם ממצרים לארבעים שנות נדודים במדבר. אותם נדודים נועדו בין היתר להעביר את עם ישראל תהליך ארוך ומורכב של שחרור לא רק מהמצרים שנגשׂו בהם, אלא גם מהעבדות הנפשית שדבקה בהם. שינוי רדיקלי מנפש עבדותית לנפש בת חורין הוא תהליך ארוך ובעיקר מורכב. למעשה, בני ישראל היו צריכים להמשיך להסתובב במדבר עד שכל דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק אז דור הבנים, שנולד לחופש ולא פגש נוגשׂ מצרי מעולם, זכה להיכנס ארצה.
עבדות מודרנית
בחברה המודרנית יש הרבה פחות אנשים שעונים על ההגדרה הפורמלית למושג "עבד" מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, אך האם אנחנו חיים בחברה חופשית יותר?
למרבה הצער, במקביל לירידה בהיקף העבדות הפיזית, מדווחת עלייה חדה בסוגי ההתמכרויות השונות ובהיקף הפונים לעזרה. מדובר בתופעה חוצת מגזרים ושכבות סוציו-אקונומיות. גם אם אנחנו לא עונים על ההגדרה הפורמלית של התמכרות כזו או אחרת, לא יהיה קשה לזהות, כל אחד על פי אורחות חייו והתנהלותו האישית, השתעבדות לגורמים או כוחות שונים הגוזלים מאיתנו את חירותנו הפנימית. זה יכול להיות שעבוד לכסף, לעבודה, לכבוד ושררה, לרשתות החברתיות או לכל תאווה שגורמת לאדם לרדוף אחר מימושה אף שלרוב, האדם יודע שהיא לא מיטיבה עימו.
כבר לפני מעל לשני עשורים, הזמר ברי סחרוף היטיב לבטא בשירו הידוע "עבדים" את השעבוד המתבטא באובדן החופש בשל התמכרויותיה השונות של החברה המודרנית. הוא מציין כי למעשה "כולנו עבדים" המחפשים להיות חופשיים, אך אפילו לא יודעים לומר ממה...
מאיר אריאל כתב בצורה כנה אף יותר:
"אני עבד נרדף, זה ברור. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם, כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי. לאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי... תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני, בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה... עבד שאדוניו סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש. אז אם אתה עבד – אני שומע את עצמי אומר – לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו".
לחופש נולד
הרב קוק התייחס לצורך הנפשי להיות חופשי, בגוף וברוח. בפירושו על ברכת "מתיר אסורים" שמברכים בברכות השחר הוא כותב שהנפש מטבעה מחפשת להיות חופשייה מכל מסגרת שמצמצמת את יכולתה להתרומם ולהתחדש. אי-היכולת לעשות זאת יוצרת תחושת קיבעון נפשי שסוגרת על האדם ונותנת לו תחושת מחנק ומאסר:
"התשוקה החיונית של הנפש שהיא להיות חפשית בתנועתה, בתנועה החמרית ובתנועה הרוחנית. תשוקת ההתעלות והחידוש, הטבועה בקרב כל יצור, מידי יוצר וצר צורה (=הקב"ה), שאומר הוא תמיד לכל בריותיו עלו והצליחו, הוסיפו אומץ והרבו אור, היא הדוחפת אותם לתנועה".
על פי המרכז לגמילה מהתמכרויות, ההנחה הרווחת היא כי הגורם האישיותי המוביל לנפילה להתמכרות הוא אישיות תלותית בעלת מיקוד שליטה חיצונית שלא מאמינה ביכולתה להתמודד עם המציאות. בהקשר זה ניתן להבין את דברי הרב קוק, ש"המאסר הפנימי" נובע מהתמעטות האור הפנימי, אותו חוסן וכוח נפשי שמבקש לפרוץ ולהאיר בעולם. לעומת זאת, כשאדם מודע לכוחותיו הפנימיים ולטוב שבו, הוא לא יזדקק למצוא משענת או מזור בהישענות על גורמים חיצוניים. ניתן להוסיף על כך ולומר שהדרך להיחלץ מההתמכרות ושעבוד חיצוני היא על ידי הגברת והעצמת אותו האור הפנימי שבאדם. זהו מסר חינוכי גם לאדם עצמו, אך לא פחות מכך לנו כחברה – הגבירו את האור הפנימי, האירו את הנקודה הפנימית והטהורה של האדם שזקוק לעזרה להיחלץ מ"עבדותו".
ובלשון הרב קוק:
"בהתמעטות האור של החיוניות, בחולשת הרוח הנפשי, המאסרים מתגברים ותשוקת החיים וההתעלות אסורה היא בכבלי החומר המגושם, המעכב בעד חופש העליה וההתרוממות. אמנם באים עכובים ומאסרים כאלה לפעמים, בחיים ובמציאות, כדי להנעים אח"כ יותר את חיי התנועה, להכיר את יתרון האור מתוך החושך, ואת סגולת החופש וברכת התנועה, מתוך המאסרים. וברעיון משמח, מלא תהילות מחיה כל בחסדו, הננו מברכים את הברכה הזאת (מדי בוקר): מתיר אסורים".
לסיכום
ישנה עוד דרך ארוכה לעבור עד שהעולם כולו ישתחרר מעבודות כפייה, עבודות בשכר או בתנאים לא הוגנים, ניצול נשים וכדומה. עם זאת, לכל הפחות במרבית העולם המערבי, תופעת העבדות הקלאסית אינה לגיטימית. הן הרגולציה והן האווירה החברתית מודעים יותר ונלחמים יותר מבעבר בתופעות הניצול השונות.
על אף הירידה בהיקף העבדות הפיזית, ודווקא במקביל לעלייה במודעות לזכויות הפרט, האדם המודרני משועבד כיום יותר מבעבר לגורמים חיצוניים מתוך "בחירה חופשית" לכאורה. ההתמכרות יכולה להיות לכסף, לכבוד, לשררה, לסמים או אלכוהול, לאינטרנט, ולמעשה לכל גורם שמאפשר לאדם לברוח מהתמודדות כזו או אחרת.
התשובה לכך היא להאיר באדם את האור הפנימי שבו, את כוחות והטוב שגנוזים באישיותו. אדם שימצא את האור בתוכו לא יזדקק לחפש נחמה במקום חיצוני ויוכל בזכות כך "לעלות ולהצליח, להוסיף אומץ ולהרבות אור" בעולם.
ברוח דברים אלו כתב הרב קוק (אורות הקודש א, סד):
"בן אדם, עלה למעלה עלה. כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך. דרוש אותם – ויימצאו לך מיד".
שבת שלום! - אורי סובוביץ מתוך צו 8
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א הצהרה שהוכרזה באיחור על ידי צבא האיחוד בגלבסטון, טקסס, ב-19 ביוני 1865.
ב כמבואר ברש"י שם.
&
הרב אברהם רזניקוב-רב קמפוס בית החולים איכילוב תל אביב סרטון
המיילדות העבריות - הבה נתחכמה לו - פרשת 'שמות'
https://youtu.be/PugUO8JyfAk?si=FKuawOa_Kc69YKKI
&
הרב אבי רזניקובמנהיגות של אחווה – פרשת שמות - משה בורח מגורלו ופוגש את ייעודובפרשת השבוע נשלח משה להוציא את ישראל משיעבוד מצרים. משה אומנם עונה "הנני" אך אינו רואה את המשימה שהוטלה עליו כאפשרית. בסופו של דבר מקבל עליו משה את השליחות. מה גרם לו למשה בסופו של דבר לצאת לדרך? במהלך הסתייגותו של משה מן השליחות הוא טוען לפני הא-ל שהוא לא מסוגל לייצג את העם לפני פרעה, "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי! שמות ד', י"א] משה מדגיש את עניין המיתוג, גם אם אאמין בשליחות עד כלות, וגם אם אצליח לעורר את הלבבות להצטרף אלי למסע, עדיין ישנו עניין פעוט הפגמים שלי, ה"בשר ודם" שהנני. גם אם ארצה לרחף אל עבר חזון העתיד, אתקשה בשל קוצר היד האנושי אל מול האינסוף. הפתרון של הא-ל, שבשלב זה מאבד קצת מקור רוחו, להבהיר למשה "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי", ההבנה היא שכל בני האדם מלאים פגמים, שהם בעצמם מתנות קטנות מהא-ל. על כן הוא זקוק מנהיגות שמשתפת והוא מצרף אליו את אהרן אחיו ו"ְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵא-לֹקים.." משום פגמינו אנו זקוקים לאחווה, אנו זקוקים זה לזה.
מנהיגים גדולים הם אלו המכירים בחולשותיהם ובונים צמרת מנהיגותית המשלימה ומחפה על החסרונות, לעולם הם אינם לב, כך ניתן לפרוץ קדימה ולגאול את עם ישראל.
כן ירבה וכן יפרוץ - הפחתת עוברים
הפרשה פותחת בניסיונות של פרעה להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנתפסה בעיניו כמאיימת על העם המצרי "ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם" (שמות א' ז'). בשלוש דרכים מנסה פרעה להתמודד עם בעיה זו. הראשונה, עבודת פרך, "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" (שם, שם, י"א). ההנחה כי תשישות גופנית ונפשית תמנע פרייה ורבייה נתבדתה "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ…" (שם, שם, י"ב). השנייה, פרעה פונה למיילדות העבריות בבקשה כי ימיתו את הבנים הזכרים בתחבולה "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה" (שם, שם, ט"ז). גם ניסיון זה כשל, המיילדות טוענות כי בנות ישראל מסתדרות גם ללא מיילדות. הניסיון השלישי, הוראה גורפת לכל עמו להשליך ליאור את כל הבנים הזכרים "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו…" (שם, שם, כ"ב). גם פנייה זו לא צלחה, "וירב העם ויעצמו מאד" (שם, שם, כ'). המדרש דורש את המילה "וישרצו", כדרך השרצים, בעלי חיים המרבים בוולדות "כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דבר אחר שנים עשר, דכתיב פרו – שנים, וישרצו – שנים, וירבו – שנים, ויעצמו – שנים, במאד מאד – שנים, ותמלא הארץ אותם – שנים, הרי י"ב, ויעצמו, יש אומרים ששה בכרס אחד…" (שמות רבה פר' א' אות ח'). המדרש דורש את ריבוי המילים בפסוק המתארות את פריון בני ישראל ועל סמך זה מניח אף ללידה של שישה או יותר בכרס אחת.
רבי אברהם אבן עזרא, רופא ופרשן, כותב את הדברים הבאים, "רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר, ואני ראיתי ארבעה בנים, שילדה אישה אחת. והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת" (הפירוש הארוך, שם, א', ז'). ראיה לפירושו הוא מביא מהמציאות שבימיו 'אני ראיתי' הרופאים אומרים כי יכולה כרס אחת, והיריון אחד, לשאת עד שבעה וולדות. יש להניח שדברי הרופאים נאמרו ביחס למבנה האנטומי של בטן האישה. לא סביר שבאמצעי הרפואה של ימי הביניים שרדו מספר רב יותר של עוברים בלידה מן המוכר בימינו.
הרב יעקב מדן מבאר את דברי המדרש אודות ריבוי הצאצאים באופן שונה. לדעתו, לא מדובר על נשים שילדו שישה וולדות בלידה אחת, דבר שאינו מצוי, אלא הכוונה שכל אם, ילדה בממוצע ששה ילדים במהלך כל שנות פוריותה.
מעמדו של עובר ברחם אמו הוא נושא מורכב ורבו בו הדעות. ההלכה מקבלת את העובדה הביולוגית שהעובר הוא יצור חי. משיקולים ביולוגיים לא ניתן למצוא קו ברור המפריד בין עובר שיוגדר כחי לבין כזה שלא יוגדר כחי, ובכל אופן המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד. הבחנה זו מקורה בקביעת העונש למי שגורם הפלה במהלך קטטה "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה…" (שמות כ"א כ"ב-כ"ג). קיימות מספר שיטות שונות בהלכה ביחס לחומרת איסור הפלה, מאיסור תורה חמור, ועד לאיסורים קלים יותר שמקורם אינו אלא מדברי חכמים. שאלות אלו נחשבות לדיני נפשות, ויש לדון כל מקרה לגופו ובפני מי שראוי לדון בשאלות חמורות שכאלו.
"דין רודף", הינו מושג תלמודי המאפשר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף (רמב"ם הל' רוצח, פ"א ה"ח). גם עובר המסכן את שלום האם מוגדר בהלכה כ"רודף", ומותר להרגו כדי להציל את האם, ובתנאי שלא הוציא ראשו שאז "אין דוחין נפש מפני נפש") שם ה"ט)
אלא, שבמקרה שבו מדובר בריבוי עוברים ברחם אחת, כשאינם מסכנים את חייה של האם, אלא אלו את אלו, כל אחד מן העוברים מסכן בעצם חיותו את אחיו ורודף לו, התירו הרבנים האחרונים לדלל חלק מן העוברים. הנימוקים לכך, ראשית, ישנם פוסקים שהתירו את הריגת העובר גם לאחר שהוציא ראשו, ובתנאי שבטוחים שהאם והוולד ימותו שניהם (פנים מאירות ח"ג סי' ח').
שנית, אין מדובר ב"הפחתת עוברים", אלא ב"החייאת עוברים" שהרי במצב הנוכחי כולם בחזקת אבודים, ואינו אלא כהורג מי שהוא כבר בחזקת הרוג, וכעין ההורג תינוק בן שמונה חודשים שאינו חייב עליו משום שפיכות דמים (מקובל היה בתקופת התלמוד שבן ח' אינו חי, (יבמות פ').
שלישית, אין הורגים את העובר בידיים, אלא בדרך 'גרמא' (הרב זילברשטיין 'אסיא' מ"ז-מ"ח כסלו תש"ן עמ' 7-13). יש שהתירו הפחתה זו מטעם אחר, והוא שאין עובר נחשב כחי לעניינים שונים, רציחה (רמב"ם רוצח פ"ב' ה"ו), וחילול שבת, ועל כן תינוק כזה שאין איסור גמור ברציחתו, ואין חיוב גמור להצלתו מטעם שישמור שבתות הרבה, אין עניין להצילו ומותר להפילו (תחומין כרך י"ז, בין עובר לעובר, הרב פרופ' נחום רבינוביץ עמ' 340-343).
כך גם מובא בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (נשמת אברהם חו"מ סי' תכ"ה ס"ק א' 21). בשאלה את מי, או כמה עוברים להוריד, אין ההלכה מתערבת, את זאת יקבעו המומחים לאולטרסאונד מיילדותי, 'וראיתן על האבנים' מן הסוג המודרני, כשמגמתם להמשיך דרכם של המיילדות העבריות 'ותחיינה את הילדים'.
מאז אותה שבת מרה ושחורה נולדו בישראל רבבות ילדים, רבים מהם נושאים את שמותם של אותם מקומות פסטורליים ואנושיים, שמות המסמלים תקווה, אמונה בעתיד טוב יותר וראוי יותר לארץ ישראל.
שבת שלום ובשורות טובות - הרב אבי רזניקוב.
&
פרשת שמות - הכבשה הבודדת - מייקל אייזנברג - משקיע הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת שמות, נפתח ספר שמות בתיאור עידן חדש בהיסטוריה של עם ישראל:
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות א, ו-יב)
במשך שלושת הדורות שחולפים בינתיים, עם ישראל התרבה במצרים והשתלב בכל נימי החברה המקומית. "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" - בני ישראל הם חלק בלתי נפרד מהשגשוג המצרי. כמו שקרה בגרמניה, ולאורך ההיסטוריה גם בספרד ופרס, הממשל החליט לשים קץ להצלחה הישראלית בארץ נכר. לשם כך, המצרים הפעילו אמצעים שונים להגבלת בני ישראל, הצרת צעדיהם ושיעבודם. כשאמצעים אלו לא היו מספיק מועילים, וגם ההוראה למיילדות להרוג את התינוקות הזכרים, נכשלה, פרעה ציוה על כל עמו להשתתף במרחץ הדמים, ולהילחם ב"אויב שבפנים": "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב).
אם כן, מפתיע לקרוא בהמשך הפרשה, שלמרות "האיום הקיומי", פרעה מסרב לשלח את בני ישראל מארצו:
וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. (שמות ה, א-ד)
היות שהבעיה הוגדרה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ", למה פרעה לא ניצל את ההזדמנות להרחקת בני ישראל ממצרים בעת שאיננה מלחמה? למה בקשתו של משה לא נתפסה בעיניו כהזדמנות פז לפתרון?
רמז אולי ניתן למצוא כבר במדרש מפורסם. המדרש מספר שמשה שהיה רועה את צאן יתרו במדין, ראה יום אחד שכבשה אחת התרחקה מהעדר. הוא הלך אחריה להשיב אותה, ואז נגלה אליו ה' במחזה של אש מתוך הסנה הבוער, והטיל עליו את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים. בדרך כלל מסבירים שהמדרש מלמד שמשה נבחר להיות המנהיג בזכות מידת הרחמים, הדאגה והאכפתיות שלו לכל שה. לדעתי, התמונה של משה, ההולך אחרי השה הבודד, מעבירה מסר אחר. משה לא הלך אחר העדר. הזדמנויות ייחודיות סיקרנו אותו, וכפי שהרחבתי בספרי כל אחד משה רבנו, משה נבחר אחרי שהסתקרן מתופעה ייחודית: "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?" ומיד לאחר ש"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת…" (שמות ג, ג-ד). משה הלך אחרי השה התועה שלא טעה אלא יצא לחיפוש מציאות אחרת.
כאמור, במצרים, שכחו את יוסף, ואת כל מה שהיה לפני השינויים הגדולים שהוא חולל בכלכלה המצרית. בדיוק באותו אופן, שכחו גם את הגדרת הבעיה מלכתחילה. העבדות, גם אם לא נתנה מענה אמיתי ל"בעיה היהודית", נתנה למצרים תחושה שהם שולטים במצב. הסדר החדש השתלם להם, ואחרי שהמציאות התקבעה, אף אחד לא העלה בדעתו להפסיד את הפוזיציה הפרטית והנוחה שלו כאדון, שעבדים סרים למרותו, למען הצלת מצרים. אפילו אחרי שהוכח שברבות הימים השיטה הישנה מובילה לחורבן, והמכות שספגה ארץ מצרים הביאו את החרטומים לפנות בקריאה נרגשת לפרעה: "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י, יז), פרעה נשאר מקובע בסדרים החברתיים מהעבר. ה' אף אמר מראש שהשיח בין פרעה כבד-הלב למשה, האאוטסיידר האולטימטיבי שמחפש מחוץ לקופסה, נועד לכישלון: " וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ" (שמות ג, יט). במקום לחזור לעקרונות ראשוניים, המצרים נתקעו במבנה הפסיכולוגי-חברתי שפיתחו לעצמם.
למעשה, המצרים היו האנטישמים הראשונים. כמו בגרמניה הנאצית או ספרד של פרדיננד ואיזבלה, כשהיהודים הצליחו באקדמיה, בעסקים והיו בכל מקום, התפתחה שנאה כלפיהם. מי שאיננו מושרש בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה מביא איתו בהגדרה את הייתרון היחסי שלו, שהוא: היכולת לעשות את הדברים אחרת, לחפש מחוץ לעדר ול zeitgeist. כשמצליחים לעשות את הדברים אחרת, מערערים על הסדר הקיים ומאיימים שיהיו בעלי מעמד שיאבדו את מעמדם. זה מעורר שנאה במיוחד בעיתות של שפל כלכלי (כפי שהרחבתי בספרי ״ככה יעשה ליהודי״).
גם בימינו במקומות רבים בעולם הצלחתם של יהודים מעוררת קנאה ואפילו קונספירציות על כוונות השתלטות. הפרדוקס של האנטישמיות הוא שהשנאה נולדת מההצלחה, אבל משכיחה את העובדה שההצלחה מבטאת את העובדה שכל החברה נהנית מפועלם. עם ההכרה המרגיזה שהחברה תפסיד הרבה דווקא מהעלמותם של היהודים, השנאה והרדיפה מתגברות: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (שמות יד, ה). המעגל איננו לוגי, ועד היום, אפילו כשיש לנו מדינה משלנו, אנחנו זקוקים להרבה גמישות חברתית ופוליטית כדי לפצח אותו.
אני רוצה להאמין, שאולי הפעם זה שונה. עם מדינת ישראל חזקה, חברים חדשים באזור ובעולם, ושיפור השקיפות בחלקים מהתקשורת העולמית, החושפת לכולם את ההטיות האנטישמיות, אולי הפעם נתגבר.מייקל אייזנברג.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
