אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
...........................................................................
"פודזקס" שיעור מספר 7 "מנהיגות" בעולמו של הרב יונתן זקס עם שרה עברון, להאזנה לחצו כאן.ושתפו מאזינים נוספים:
https://open.spotify.com/episode/79zp8PnM7yjtxylmr9Tgrm?si=alc9UcizRjqXKK59IKu5Bg
פרשת שמות- "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת" - יום חגה של השפה העברית – כוחן של מילים
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן - חבר הנהלת החברה לחקר המקרא
יום כא' בטבת שיחול השבת, הוא יום הולדתו של אליעזר בן יהודה. היום נקבע על פי החלטת הממשלה כיום השפה העברית.
לא מקרה הוא שהשבת שבה נפתח בפרשת שמות, מעלה על נס את יום חגה של השפה העברית: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה " .
אומרים חז"ל במדרש: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה" (שיר השירים רבה פד' וכן בויקרא רבה פרשה לב').
כך נקרא עוד בפרשתנו : "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה"( שמות, א', טו'- טז'). מפרש רש"י : " בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת- הוא לשון מולידות. אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר".
כך בהוויית חיינו, התביישה לה השבוע - השפה העברית .נרמס כבודה ,טוהרה וניקיונה.
נפלגה לה השפה העברית כמו בדור הָפַּלָּגָה, כקורבן וכחפץ לאלימות מילולית, בכל שדרות מורמי עמנו ונבחרינו – מימין ומשמאל, מאופוזיציה ומקואליציה. השתמשו בה כחץ שחוט, בפראות וכבמחול שדים, וְכָל הָעָם היושב בציון- רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.
השפה העברית היא מותג זהותנו ושייכותנו, לעמנו, ארצנו ומולדתנו, עוד מימי קדם, כפי שמתאר זאת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי :"אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הָפַּלָּגָה ונשאר הוא וקרוביו בלשון עֵבֶר, אבי אביו, ולזה נקרא עִבְרִי...כי כל הלשונות אשר היו לפניהם חמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה ונפלגה בבבל בימי פֶּלֶג."( הכוזרי, פרק א' סעיף מט')
העִבְרִית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
השפה העברית נדחקה לשולי מסע עמנו בגלויות השונות, אך זכתה לתחייה ולעדנה, בדור הגאולה והשיבה לציון , בדמותו של אליעזר בן יהודה ( אב"י).
כמו בשירו של ירון לונדון:" כְּמוֹ הַנְּבִיאִים הַקַּנָּאִים לַשֵּׁם הוּא קִנֵּא לַפֹּעַל וְלַתֹּאַר וְלַשֵּׁם...וְהָעִבְרִית, אֲשֶׁר חִכְּתָה אַלְפַּיִם, הִיא תַּמְתִּין לְךָ עַד בּוֹא הַשַּׁחַר...אִם נָמָה הָעִבְרִית אַלְפַּיִם, נוּ אָז מָה הָבָה נְעִירֶנָּה"
לא הייתה קלה דרכו של אב"י, מחיה השפה העברית, בנתיב גאולת ישראל . מתנגדים רבים עמדו בדרכו, אך הוא דבק והתמיד, בהחזרת עמנו לשפת התנ"ך ובהנחלת חזונו: "עם אחד, שפה אחת".
אב"י האמין בדרכו והזהיר כבר בשנת 1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".
השפה העברית היא לווית חן של התנ"ך, שמעניק לה מקום של – הוד והדר.
כך הוא סדר מעשה בראשית : " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".( בראשית, א', א'-ד').
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", במציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" ומיד האמירה : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר".
בכל אחד מששת ימי בראשית, קודם המעשה נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ".
קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ מתחילה קודם במילים. נצא ונלמד מסדר הדברים במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא תחילה לכול, את המילים.
דומה שמילות השפה העברית, מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את עולמו.
מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל , מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה ,סכסוכים, איבה ושנאה.
האם אנו יכולים לדמיין את עולמנו אנו, ללא המילים, שהרי מפקיחת עינינו בבוקר ועד עצימת עינינו בלילה לקראת השינה, המילים נוכחות בעוצמה בעולמנו.
ובכן, הקב"ה ברא תחילה את האותיות והמילים שנשאו את השפה העברית, והוכיח לנו במעשה בראשית, כיצד היא הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן.
רולף יאקובּסֶן (1994-1907) נחשב למחולל המודרניזם בשירה הנורבגית. יש הרואים בו את "המשורר הירוק" הראשון של ארצו. הוא כתב את השיר העוצמתי - "בשנתנו":
" כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה...וְאֵד כְּמוֹ כלָּה נִפְרָשׂ מֵעַל, לְפֶסֶק זְמַן קָצַר, בּוֹ אִישׁ אֵינֶנּוּ קָם עוֹד עַל רעהו. לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹקים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה".
השפה העברית תובעת מעמנו – נקיות לשון, כפי שתורתנו הקדושה מתארת את אירוע כניסתו של נח לתיבה: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" . לא נמצא שימוש במילה- הבהמה הטמאה, אלא – שאיננה טהורה.
"דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה.( מסכת פסחים, ג' עמ' א').
כך גם בכריתת הברית במעשה הקמת המצבה, בין לבן ליעקב, מעידה על פער הזהויות השונות : "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד " ( בראשית, לא', כו').
הנה פער הזהויות – לבן בגולה - יְגַר שָׂהֲדוּתָא ויעקב פניו לארץ ישראל – גַּלְעֵד.
מילים עשויות לבנות ולהאיר את עולמנו, אך גם להחשיכו, בחורבן ובהרס.
הנה כי כן, הנביא ישעיהו בנבואתו בשפה העברית :" וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל... וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי ".
מילים מסוגלות להבריא ,לבנות ולתקן ומילים עלולות להביא להרס לחורבן ולכליה.
כך גם הנביא ירמיהו בנבואתו: " חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ".
מאיר זאת המדרש :" נמשל הלשון לחץ ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיק, אבל החץ ,כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירה, אינו יכול להחזיר" ( מדרש שוחר טוב קב' ).
מילים מפרות שלום בית, מילים משסעות, מְפַלְּגוֹת וקורעות חברה, עם ומדינה.
כמו בשיר – בן יהודה :"וּבֵן נוֹלַד לוֹ וְכָזֹאת הָאִישׁ אָמַר: זֶה הַבְּכוֹר אֶקְרָא לוֹ בֶּן-יְהוּדָה אִיתָמָר, שֶׁמִּיַּנְקוּת וְעַד קְמִילָה, מִיּוֹם בּוֹאוֹ בִּבְרִית-מִילָה וְעַד מוֹתוֹ, כְּרוּתָה לוֹ בְּרִית עִם הָעִבְרִית וּמִלְחָמָה לוֹ אֶת הַלַּעַז לְהַכְרִית...וְהַלָּשׁוֹן בְּפִיו הָיְתָה שְׂפַת עֵבֶר", כך נוכחת לה השפה העברית במילותיה ,בברית המילה :" את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם...וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית, יז',י'- יד').
מסביר המהר"ל ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל , 1520- 1609 )בספרו תפארת ישראל פרק ב' : "ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד "(דברים, י', טז') 'הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב' ( ירמיהו, ו', י')".
מוסיף רש"י בפירושו לציווי אלוקים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני".
רבי יהודה הלוי, מאיר את- המילה: "כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו" (הכוזרי, מאמר ראשון, קטו').
הנה אנו למדים שהמילה במשמעותה הנוספת בברית המילה ,בהסרת העורלה, מזקקת את תמימותו והתנהגותו של האדם ,בשליטה על אמירותיו והליכותיו, בתקשורת המילולית שלו עם סביבתו.
שהרי כבר נעים זמירות ישראל הציב לנו תמרור, לנתיב הנכון של המילים : ״מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב ? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה " ( תהילים לד׳, יג׳ ).
וכך גם החכם באדם המלמדנו את הטוב והרע הטמונים בבחירתנו את מילותינו :" מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".( משלי, יח ', כא' )
" אמר רב חמא בר' חנינא : מהו שנאמר :"מוות והחיים ביד הלשון" , וכי יש יד ללשון ? לומר לך , מה יד ממיתה , אף לשון ממיתה" (מסכת ערכין טו' ע"ב).
האחריות למנוע זאת, מסורה לבחירתנו ונתונה רק בידנו.
עלינו לדעת, כפי שהשפה העברית על מילותיה שמרה עלינו במסע חיינו , משואה לתקומה, כך מוטלת עלינו החובה , לשמור על שפתנו, על ניקיונה והדרה , בכל מעגלי חיינו.
כך מלמדנו התלמוד:" בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם- לא נתקיימה תורתם בידם" ( מסכת עירובין, נג', עמ' א').
השפה העברית ביום חגה, היא שפת התנ"ך, תובעת בראש ובראשונה מנבחרינו, הקפדה על כבודה ומעמדה, שכן, ילדינו - לא רק שומעים, אלא גם - רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.
שבת שלום ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת שמות - כלכלת אחווה וברית -מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"
דבר התורה השבוע מוקדש לעילוי נשמת סבתא שלי: אלס רבקה בנדהיים לבית סולומון-פרונס שנפטרה הערב בשיבה טובה והשאירה אחריה מורשת של ברית משפחתית ולאומית.
בספרי ״שבט שואג״ הרחבתי והדגמתי מהי התוכנית הכלכלית הישראלית של התורה, אותה הגדרתי כ'כלכלת אחווה':
'כלכלת אחווה' היא כלכלה בריאה המניחה יסודות של צמיחה רחבה, שייכות וקוד ערכי משותף, המנחה את כולם למען חברה מכבדת, מגובשת וחזקה – אשר לה כלכלה טובה עוד יותר. מודל כלכלת האחווה של התורה מסנתז את עקרונות הקפיטליזם, קדושת הרכוש הפרטי וזכות הקניין, וגם את הדרייב האנושי ליצור ואף להתעשר בעולמו של הא-ל, עם אחריות הדדית והשקעות בהצלחתו הכלכלית של האח למען שגשוגו הכלכלי. 'כלכלת אחווה' דורשת ויתורים למענו של האח, אך אלו, בדיוק כמו השקעות מוצלחות, מיטיבים עם צמיחה כלכלית אישית, שבטית ולאומית שמפירותיה נהנים כולם.
כשלטובת הרצאות באוניברסיטת הרווארד בארה"ב רציתי לתרגם את המושג 'כלכלת אחווה' לאנגלית, נתקלתי בקושי למצוא ביטוי הולם אחד לאחד. בסופו של דבר בחרתי ב 'Covenantal Capitalism' ובתרגום חזרה לעברית - 'כלכלת ברית'. למעשה ברית (או 'ברית אחים') היא העקרון המופשט בבסיס האחווה. ברית שמחזיקה מעמד זמן רב, יוצרת אחווה בין חברי הברית. בייחוד אם היא שורדת קשיים ומשברים.
בפרשה מתגלה אספקט נוסף של הברית. לאחר שנים בהן בנה משה את ביתו במדין, ה' שולח אותו לחזור למצרים ולהוציא את בני ישראל משעבוד לחירות. משה בסופו של דבר נענה למשימה ויוצא למצרים. ואז מתרחש אירוע מפתיע ובלתי מוסבר:
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
משה, שלפי מדרש תנחומא (לפרשת נח), נולד מהול, החזיק בלי בעיה באזרחות כפולה. הוא נולד למשפחה עברית, גדל והתחנך בארמון מלך מצרים, הציל איש עברי והרג את מצרי, ואחר כך כשהציל את בנות מדין הן אמרו: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים". יתכן שכעת, במצות ה' לחזור למצרים ולהושיע את ישראל הוא יבחר צד באופן סופי. אבל יתכן שהוא יפנה לפרעה רק בשם המוסר הטהור, ויתבע ממלך מצרים את הזכות לחיים ולחירות של המיעוט העברי.
ציפורה היא זו שמבינה את חשיבות הברית. האדם שואף להתחבר למשהו גדול ממנו ולצאת משטף מרוץ החיים, ההרגל, הנוחות או העכשיו. ציפורה האאוטסיידרית, שהתחברה דרך משה לעתיד אחר ובעל משמעות, מבינה את ההזדמנות הטמונה ביכולת האדם להתחייב לזהות, למשפחה (כמו בחתונה) וללאום. היא מכירה בעוצמה שיש בהתחייבות של אדם להקריב מעצמו לעמו ומורשתו, לשם התוויית עתיד טוב יותר עבור כולם.
בתלמוד הבבלי במסכת קידושין (ע עמוד ב) נאמר שגרים קשים לישראל כספחת (סוג של צרעת). בעלי התוספות מפרשים בשם רבי אברהם הגר: ״לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהם, קשים הם לישראל כספחת״. יש משהו שאאוטסיידר מתחייב אליו, לוקח ברצינות ומבצע שמאתגר את הוותיקים, אלה שנולדו למציאות קיימת ולא מעריכים אותה מספיק. הגרים הם תזכורת חיה לפוטנציאל הטמון בעם ישראל אם נתחייב לברית אחווה.
ברית במסגרתה נדרשים להקרבה ושמתקיימת לאורך זמן יוצרת אחווה, חיבור ושייכות. אבל מה יש ביום כריתת הברית? רק פוטנציאל. הברית היא הבטחה לעתיד משותף ובעיקר הבעת אמון. אמון בקוד הערכי עצמו כמערכת ראויה, אמון במשתתפים שיפעלו בהתאם לקוד המשותף וישמרו על הברית, ואמון שבשיתוף פעולה ניתן להצליח.
בזכות ציפורה, בניו של משה, שהם העתיד שלו, הם חלק מהברית. גם אם מעולם לא היו במצרים הם שייכים לעם שיצא לחירות והם יבואו למעמד הר סיני - קבלת התורה - הקוד הערכי המשותף. מה צופן להם העתיד? תקראו שוב את ההגדרה של 'כלכלת אחווה'.
ידידי בלג׳י סריבנסין תרגם 'כלכלת אחווה': WinWin Economy. מה לדעתכם עדיף? מייק אייזנברג.
&
"אני אחיך אל תשכח..." הרב אבי רזניקוב-רב בית החולים איכילוב תל אביב
כשאדם מקשיב לחדשות, לעיתים רבות הוא מרגיש כי בנקודה מסוימת הלכה לאיבוד הסולידריות של העם בישראל. התחושה שאין על מי לסמוך וכי בג'ונגל הנקרא מדינת ישראל, הציניות והמרמה שולטות, עלולה לעיתים לא רחוקות להשתלט על האדם לגרום לו לניכור בתוך בני עמו. לצאת בבוקר לעבודה ולחזור בערב מבלי להפנות את פניו לעוברים ושבים פן ייפגע.
אברהם פריד ואביב גפן שרים יחד "אני אחיך אל תשכח"
לעומת ספר בראשית המציג עימותים משפחתיים רבים, בספר שמות אנו זוכים לפגוש מודל אחר. משה ואהרון. כאשר האח הצעיר מתבשר על היבחרו להיות מנהיג העם, הוא מציע אוטומטית את אחיו הבכור - "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג ורש"י שם). כאשר אחיו הגדול שומע על המינוי של הצעיר ממנו אין בליבו שמץ קינאה - "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שם ד', י"ד).
הרב קוק בהתייחסו למאבקים האידאולוגים ומפלגתיים שהיו בתקופתו בין הקצוות בחברה המתהווה, כתב, "אותו חילול השם למרום פסגתו הגיע, באותה הפעולה הנתעבה של המלחמה הבזויה, מלחמת אחים, הבלתי שכלית, הבלתי נימוסית, הפראית והאכזרית, אשר נתקלנו בה כעת. וכו' את שם קדשי אל תחללו עוד! הרפו מאף, התלמדו להביט איש על אחיו, מפלגה על מפלגה, בעיניים של אחים חומלים, הנתונים יחד בצרה גדולה, והמוכנים להתאחד למטרה קדושה אחת, עזרת הכלל כולו" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 365).
מספרים שבכינוס מסוים אמר אחד המשתתפים על הרב קוק שאהבת ישראל שלו העבירה אותו על דעתו. בתגובה צעק בנו, הרב צבי יהודה, "לאבא לא הייתה אהבת ישראל!". כל המשתתפים הופתעו ואז הסביר הרב צבי יהודה "לאבא הייתה הבנה עמוקה מה זה ישראל!".
"מדינת ישראל תבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה המוסריים" כך אמר דוד בן גוריון.
שאיפותיו של ראש הממשלה הראשון היו לשלול כל סימן של אנוכיות ולסגל תכונות של אהבת הזולת - אשר היא הבסיס להצלחתנו כאומה וכעם.
בתקווה שניקח מהדברים של אותם דמויות מופת וניישם.
בשורות טובות ושבת שלום
הרב אבי רזניקוב
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא,
נביאים מול מעצמות, פרק י"ז: מרד אשדוד ונבואת "עָרוֹם וְיָחֵף" (ישעיהו כ')
(713-711 לפנה"ס)
חזקיהו עורר תקווה בלבו של הנביא, שהחל לדמותו כמלך משיח בכוח. שקידתו של חזקיהו לחיזוק הקשרים עם גולי אפרים שהגיעו לירושלים ועם שארית שבטי הצפון שנותרו בגליל ובשומרון, חגיגת הפסח ואיחוד הממלכה תחת בית דוד, הוסיפו לו נקודות זכות כמי שעתיד להקים מחדש את כיסא דוד על כל ישראל. רק דבר אחד ישעיהו ביקש למנוע – מרד נוסף באשור. נפילתה של אשור בוא תבוא מיד ה', ומלך יהודה יעשה טוב בעיני ה' אם יתמקד בהמשך התיקון מבית, בצדקה ובמשפט ובחיזוק הרוח של בני עמו.
אלא שחזקיהו הלך והתעצם במלכותו, ובאורח טבעי החל להתעניין גם במדיניות חוץ. פעילות פוליטית אינטנסיבית התרחשה סביבו, והוא נדרש לקבל החלטה אם להצטרף להתארגנות חדשה המבקשת לסלק את אשור מאחיזתה באזור, או להישאר נאמן לאשור (כאחז אביו) ולהסתכן בקרע עם שכניו הקרובים. פרשה זו מתועדת בפרק קצר וסתום, היחיד מפרקי ישעיהו הנושא במפורש את שמו של סרגון.
הבנת הרקע הפוליטי: "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה"
בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ; (ישעיהו כ', א).
כבר בשנתו השלישית של סרגון, מיד אחרי הגליית שומרון, הוא כבש את עזה. לדבריו, המתועדים בכתובת, הוא "תפס במו ידיו" את חנון מלך עזה והגלה אותו לאשור. בשנים הבאות שיעבד שבטים ערביים סמוך לגבול מצרים ואף הקים שם מושבה מסחרית אשורית (באזור אל־עריש של היום). פלשת נחשבה בעיני מלכי אשור יעד אסטרטגי בגלל הקרבה למצרים.1]
המרד של אשדוד בסרגון ודיכויו (שהביא לכיבוש העיר) זכה לתיאורים מפורטים בכתובות סרגון.2] על פי מידע זה ניתן לשחזר את האירועים העיקריים:
בשנת 8 לסרגון (715 לפנה"ס) מרד מלך אשדוד (עַזוּרי) בשלטון האשורי. הוא זמם להקים ברית מלכים נגד אשור ושלח שליחים למלכים שמסביב. בשנת 10 לסרגון (713 לפנה"ס) נשלח תרתן (כינוי לשר צבא בכיר באשור) וכבש את אשדוד המורדת. עַזוּרי הודח ובמקומו המליכו את אחיו אַחימתי, שהיה נאמן לממלכה האשורית. בשנת 12 לסרגון (711 לפנה"ס) נאלצו האשורים לבוא שוב לאשדוד, כי האשדודים הדיחו את אַחימתי והמליכו במקומו את יַמַני, איש חיל שביצר את אשדוד, כרת בריתות עם מדינות באזור ואף זכה לברית הגנה עם מצרים. למסע האשורי הזה כבר יצא סרגון בעצמו כדי לוודא את מיגור המרד. סרגון הפך את אשדוד לעיי חורבות, הגלה את יושביה והושיב בה חיילים אשורים.
יַמַני המורד ברח למצרים וכרת ברית עם המלך השליט בה. באותה תקופה השתלטה שושלת מלכי כוש על מצרים העליונה (הדרומית) והתחתונה, ופתחה תקופה של 'פרעונים שחורים', שנמשכה כשבעים וחמש שנה. השליט המצרי, שהיה פטרונו של יַמַני האשדודי, נרצח, והמלך פיי, מייסד שושלת הפרעונים השחורים, מסר את ראשו של יַמַני לאשורים כמתנת ידידות.3]
כל זה הוא הרקע לנבואת ישעיהו:
בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר:
לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ, וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ, וַיַּעַשׂ כֵּן – הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף;
וַיֹּאמֶר ה': כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ;
כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ –
נְעָרִים וּזְקֵנִים, עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת, עֶרְוַת מִצְרָיִם;
וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם, וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם;
וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא:
הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ?
(שם כ', ב-ו).
ירושלים חרדה מפני בואו של תרתן
במסע הראשון של אשור נגד אשדוד ("בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן" – 713 לפנה"ס) פנה ה' אל הנביא וציווהו: "לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ". הנביא הצטווה להתיר את השק המונח עליו זה מכבר. אולם מדוע עטה הנביא שק? מדוע נצטווה להתירו? לאחר מכן הנביא הצטווה לחלוץ את נעליו ולהלך "עָרוֹם וְיָחֵף" בחוצות ירושלים במשך שלוש שנים. מה ביקש המראה הנבואי הזה לומר למלך וליושבי ירושלים?
פתרונו של הרמב"ם לשאלות אלו פשוט, כשיטתו בכל מקום: הכול התרחש במראה הנבואה (מורה נבוכים ב מו). לשיטת הרמב"ם, מי שחושב שהנביא הסתובב ערום ויחף בחוצות ירושלים במשך שלוש שנים לפי צו ה' הוא "חלוש הסברה". אכן יש היגיון בטענה הזו, כי קשה לדמיין את ישעיהו, איש ממשפחת המלוכה, המשתטה במשך זמן רב כל כך ואיש אינו מונע זאת בעדו. אלא שבעיון בשבילי האירועים ההיסטוריים מתקבלת תמונה המאפשרת לראות את מעשהו של הנביא כמעשה של ממש ולא כמשל או דמיון.4]
השק שעטה ישעיהו עוד לפני בוא תרתן לאשדוד אינו חייב להיות סימן לאבל (כפי שהציע רד"ק). אמנם שק מסמל פעמים רבות במקרא אבלות, אך הוא מבטא גם תחנונים להצלה ממוות ותפילה, ונראה כי גם בפרקנו כך. מדוע אפוא עטה ישעיהו שק? באחת התעודות האשוריות של סרגון מסופר שיוזם המרד האשדודי פנה לכמה משכניו: "עַזוּרי מלך אשדוד זמם בלבו כי לא יעלה עוד מנחה לאשור, וישלח אל המלכים שכניו".5] האם פנה מלך אשדוד גם למלך יהודה? אין לנו כל עדות על כך, עד כה לא שמענו על מעורבותו של חזקיהו בענייני חוץ, אולם ייתכן שכאן נוצר גישוש ראשון בכיוון זה, כפי שיקרה אחר כך בשליחי מרֹדך בלאדן ובברית עם מצרים.
ישעיהו ראה את נביטת המהלך הפוליטי הזה ולא ידע את נפשו. עשרים שנה לפני כן עמד כך מול אחז וניסה לשכנעו להישאר מחוץ למעגל המלחמה של אשור בישראל ובארם. השתדלותו לא הועילה ואחז הפך למלך בחסות אשור. דמותה של ירושלים נתכערה והתמלאה אלילים בשנים בהן היה אחז 'עבדו ובנו של תגלת פלאסר'. אחרי שנים קשות אלו בא חזקיהו בן אחז וחילץ את ירושלים מכבליה. היו אלה שנים של חזרה לעבודת ה' ולמסורת אבות, שנים של הרחבת ירושלים וחומותיה ואיחוד עם שארית שבטי ישראל ששרדו בארץ. כל אלה החזירו לעיר את תפארתה ולנביא את תקוותו, שהמלך הזה אכן ראוי לשבת על כיסא דוד אביו, כי הוא דבק בא-לוהיו בהשקט ובבטחה.
האם גם המלך הזה נשאב לפוליטיקה האזורית, לבריתות חסרות השחר?! האם שוב צריך להסביר שקואליציה אזורית מורדת היא חלום תעתועים המנוגד לרצון ה'? על מה נשענת הקואליציה של אשדוד המורדת? על מצרים המבטיחה את עזרתה אבל עסוקה באותה עת במלחמות פנימיות בין הדרום (מצרים העליונה) הנשלט על ידי כוש, לבין הצפון (מצרים התחתונה)?!
מסעו של תרתן לאשדוד לא היה סודי. בשעה שהוא התקרב ידעה כל הארץ שזו עת צרה ומצוקה. בהיעדר עדויות ממשיות אפשר רק לשער את הבהלה שאחזה ביושבי ירושלים. אמנם האשורים באו על מנת לדכא את המרד באשדוד, אך מי ערב שלא ירצו להעניש גם את אלה שחברו אליו, או אפילו 'רק' קיבלו את שליחיו? הצבא האשורי עלה על אשדוד וירושלים עצרה את נשימתה. ישעיהו חגר שק והתפלל לתשועת ה' מחרבו של סרגון. מתי החל את שקו ותעניתו? מן הסתם בשעה ששמע על מסעו של תרתן היוצא לדרך. התנגדותו של ישעיהו למעורבותו של חזקיהו בפוליטיקה הזאת הומרה באותו רגע לתפילה ולתחנונים.
בין מסע למסע: פשר הסרת השק וחליצת הנעל
עם סיום מסע תרתן לאשדוד נשמה ירושלים לרווחה. גם הנביא הסיר את שקו. אך ברגע זה הוא קיבל צו מה' לא רק להסיר את השק אלא גם לחלוץ את הנעל; הוא הצטווה ללכת 'ערום ויחף'. זו תמונה קשה ומוזרה – אנשי ירושלים חוגגים והנביא מתהלך ליד בית המלך ערום ויחף.
כדי להבין את הצו הזה ניזכר במציאות הפוליטית שנוצרה באשדוד לאחר הסתלקות תרתן. יַמַני, שהומלך בידי אנשי העיר אחרי שהדיחו את המלך שמינו האשורים, החל מיד לגייס קואליציה להמשך המרד באשור מקרב פלשת, יהודה, אדום ומואב. על הקואליציה הזאת סוכך בפטרונות מוגזמת פרעה מלך מצרים.6]
כאשר סרגון הבין שאשדוד אינה נכנעת הוא יצא להענישה ולהחריבה עד היסוד. אלה שלוש השנים (713- 711 לפנה"ס) בהן הלך ישעיהו ערום ויחף, כדי להזהיר את המלך חזקיהו מלהצטרף למרד הזה. הנביא ראה את מלחמות הדמים במצרים בין אנשי כוש לבין מצרים התחתונה, וזעק בנבואתו: "וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם". הנבואה הזאת מערבבת בכוונה בין 'כוש' ו'מצרים', בשקפה את המצב המסובך. יַמַני כרת ברית עם האחד, וכאשר נזקק לעזרה בצר לו מצא שליט אחר – אך המלך החדש הסגיר אותו בלי להניד עפעף. הנבואה מבשרת שלא רק אשדוד תיחרב, אלא גם מצרים תיפגע: "כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ... עָרוֹם וְיָחֵף".
דמותו הערומה והיחפה של הנביא אמורה להזכיר לכל רואיה את מצבם של אלה שיפלו בשבי המשפיל של סרגון. מחאתו התיאטרלית והנועזת של ישעיהו נמשכה שלוש שנים, כנראה בכל פעם שהגיעו שליחים לשכנע את חזקיהו להצטרף לקואליציה המורדת, ובכל פעם שהתעורר הוויכוח בירושלים. כל עוד נמשכה התסיסה בירושלים עמד ישעיהו כשחקן יחידי במצוות ה', כדי לבלום את הסטייה החבויה בחלומו החדש־ישן של חזקיהו על הצטרפות לברית נגד אשור.
חלום ההתעצמות האזורית של חזקיהו היה לחלום הבלהות של ישעיהו. בשלב ההוא הצליחה המחאה של הנביא – ירושלים נשארה מחוץ למרד, ונותרה בשלוותה.
1]ראו: ח' תדמור, 'חטאו של סרגון', ארץ ישראל ה, תשי"ט, עמ' 162-150. ג' גליל, 'היחסים בין יהודה לאשור בימי סרגון השני', ציון נז, תשנ"ב, עמ' 133-113; נ' נאמן, 'מדיניותם של אחז וחזקיהו כלפי אשור בימי סרגון', ציון נט, תשנ"ד, עמ' 30-5.
2] כתובות סרגון נמצאו על קירות הארמון בבירתו בדור שַרוּכּין (706 לפנה"ס). גם 'כתובת הסיכום' של סרגון שנמצאה בנינוה מתארת את המרד של אשדוד בסרגון. ראו נאמן, לעיל הערה 1.
3] לסיפור המהפכה של ה'פרעונים השחורים' הוקדש גיליון של נשיונל ג'אוגרפיק ישראל (117, פברואר 2008).
4] כל הניתוח המובא להלן הוא על פי יהודה אליצור, 'בשנת בֹּא תַרתָן אשדודה', בתוך קובץ מאמריו: ישראל והמקרא, רמת גן תש"ס, עמ' 200-192. ראו גם: ש' ורגון, 'נבואת ישעיהו על רקע המרד של אשדוד בסרגון השני ודיכויו', בית מקרא קנב, תשנ"ח, עמ' 20-1.
5] מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות, ירושלים תשס"ד, עמ' 58.
6] ראו ח' תדמור, לעיל הערה 1.
הרב ד"ר יואל בן-נון
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות- החברה לחקר המקרא.
